אבנים

ילד רץ. מצדדיו היו פרושים שדות, מלפניו דרך עפר מאובקת נמתחה ללא סוף כמעט. באופק היו פזורים גגות חיוורים ואדומים של בתים. פה ושם ביצבץ ירוק דהוי של עץ בודד, כאילו השמש היוקדת מעל מחקה הכול, הבהירה והעלימה את הגוונים.

הוא היה קצר נשימה. בזמן הריצה ראשו נטה על צידו וידיו הקפוצות לאגרופים נזרקו אל האוויר, הולמות בו בקצב אחיד. אגלי זיעה נבעו ממצחו, אבל הוא לא מחה אותם. הם זלגו אלכסונית מטה, אל גבותיו, הצטברו וגלשו אל עבר אפו הישר ונספגו בפלומה העדינה שמעל שפתו העליונה התפוחה והרוטטת מעט, כאילו חבט בו מישהו בחוזקה מתחת לחוטמו רק לפני רגע ממש. הילד התנשף בכבדות. בכל אחת מכפות ידיו הוא החזיק בציפור דרור; רק ראשיהן של הציפורים הציצו החוצה מבעד לאגרופיו. הוא המשיך לרוץ. לפתע התעקלה הדרך בחדות שמאלה כמסילה של רכבת הרים רעועה, והוא פנה בה בלי להאט את מהירות ריצתו. כעת הגיע לדרך צרה יותר, מוצלת למחצה. הוא רץ בסמוך לבתים, חלף מתחת לעלוות עצים עבותים, התקדם, ריפרף בינות לצללים, ואז עצר בפתאומיות מול בית חד־קומתי קטן. במרפקו הדף את שער הברזל שבגדר ונכנס אל תוך החצר פנימה. עוד צעדים ספורים וחצה את השביל הפנימי הקצר המרוצף אבנים, הגיע אל מפתן קטן הנתמך מצדדיו בשני עמודי לבנים אדומות, דילג על פני המדרגות, עבר בין כלובי רשת ריקים המוטלים במרפסת פתוחה הזרועה נוצות, והתייצב אל מול הדלת.

לרגע קט היסס, מחה בגב כף ידו את שבילי הזיעה שהוטבעו במצחו, וניסה להרגיע את נשימתו, אחר כך הרים אגרוף ודפק על הדלת בחוסר סבלנות, כשהוא מקפיד שלא לפגוע בראשה העדין של הציפור. לא היתה תשובה. הוא הרים את אגרופו ודפק בשנית ובשלישית. אי־שם, ממרחק, קול צעדים קרב ובא. הוא נדרך והמתין. את הדלת פתחה אישה בהירה, בעלת חזות שלא מכאן, וחייכה אליו.

הוא דיבר במהירות, התפרץ, כמי שדחוף לו דבר־מה.

‘השוחט פה?’

האישה חייכה. ‘שלום, יורם, השוחט כאן. יש לך עניין דחוף אליו?’

הילד הניף את אגרופיו וקירב אותם אל פניה של האישה. ‘הבאתי ציפורים לשחיטה,’ אמר.

האישה לא נרתעה. היא עמדה בשקט, מביטה באגרופיו הקפוצים, בוחנת את הציפורים בקפידה כאילו היא רואה בעלי־כנף כאלה לראשונה. ‘ומי נתן לך את הציפורים? תפסת בעצמך?’

‘לא…’ היסס, ‘אה… אימא מסרה.’ הוא הרכין את ראשו.

‘באמת?’ שאלה האישה, ‘אבל… אימא שולחת תרנגולות בדרך כלל.’ היא העמיקה את מבטה בו. ‘וככה היא שלחה? בלי סל־רשת ובלי כלום?’ האישה השתהתה מעט ואחר כך הוסיפה, ‘קצת מוזר.’ הילד שתק, ראשו עדיין מורכן. ‘טוב,’ אמרה האישה. היא שבה וחייכה. ‘נקרא לשוחט.’ היא הסתובבה ובעומדה עדיין בפתח הדלת הרימה את קולה, ‘רבי יצחק!’ קראה לתוך חלל הבית פנימה, לא נשמעה תשובה. ‘יצחק!’ היא קראה פעם נוספת.

‘כן?’ קולו של השוחט נשמע מתוך הבית.

‘אתה מוכן לבוא רגע? יש כאן מישהו בשבילך.’

כשהבחינה שיצחק השוחט מבושש להגיע, פנתה האישה ונכנסה אל הבית והשאירה את הדלת פתוחה למחצה. הילד נותר לחכות ליד הדלת. שוב הרכין את ראשו ובחן את הציפורים שבכפות ידיו.

כעבור רגע נפתחה הדלת לרווחה, ובפתח ניצב השוחט, אדם לבוש שחורים, חבוש כיפה, בעל זקן מדובלל וחיוך דק. מאחוריו הציצו פניה העגולות של טובה’לה, בתו הקטנה, הצעירה אך במעט מהילד העומד מולם. ‘שלום, יורם!’ אמרה הילדה וחייכה. השוחט הסתובב אליה.

‘נו? ומה את עושה פה?’ גער בה.

הילדה ציחקקה. היא עקפה את השוחט, יצאה החוצה לעבר הילד ונעמדה לצדו. היא חייכה אליו שוב והביטה בו, משקפיה בהקו. השוחט הביט בילדים.

‘יורם…’ אמר, השתהה מעט ואז הוסיף, ‘נו, ומדוע זכיתי בכבוד הזה?’ הילד הרכין את ראשו ומילמל דבר־מה. אחר הגביה את אגרופיו הקפוצים אל עבר השוחט. השוחט בחן בעניין את כפות ידיו. ‘מאיפה לך? אימא נתנה?’ שאל. הילד הינהן, נמנע מלהביט בפניו של השוחט.

‘והסל איפה?’ שאל השוחט.

הילד לא ענה תחילה. אחר כך הגביה את ראשו ומילמל משהו על אודות סל שהיה ואיננו. השוחט המשיך ושאל, ‘מה אימא אמרה בדיוק?’

‘היא אמרה שצריך למהר,’ אמר הילד ואז הוסיף בקול חרישי, ‘אם אתה לא תעשה את זה, אעשה את זה בעצמי.’ השוחט נתן בו מבט ממושך. ניכר בו כי אינו משוכנע לגמרי באמיתות הסיפור.

‘נו, טוב.’ נאנח. לאחר מכן הסתובב ונטל את כובעו, יצא מהבית, סגר בקפידה את דלת הכניסה ופנה לכיוון החצר האחורית. הילד ובתו הקטנה של השוחט מיהרו בעקבותיו.

בניגוד לחצר הקדמית המטופחת והמוצלת, היתה החצר האחורית, חצר ההריגה, שוממת וריקה מכל חי. צמחים לא צמחו בה ופרחים לא פרחו בה, רק חבית ברזל חלודה, שבה תקועים קונוסים הפוכים לניקוז דם החיות המתות, ניצבה במרכזה. מימין, בפינת החצר, ניצב היה מחסן שבו נעשו פעולות הכביסה. מצד שמאל, מרוחק יותר, היה ממוקם צריף זעיר מידות עשוי עץ אשר שימש בית כיסא. השוחט נאנח. הוא הביט סביב, עיניו חיפשו אחר דבר־מה, לאחר מכן הלך לכיוון המחסן ולקח כלוב רשת ישן שהיה מוטל בסמוך לו, על החול. הוא חזר והביט בילדים. ‘יורם,’ אמר לבסוף, ‘בוא, תכניס לכאן את הציפורים.’ הוא פתח את דלת הכלוב וקירב אותו אל הילד. יורם היסס, לבסוף הכניס את אגרופו הקטן פנימה, פתח את אצבעותיו, ובבת אחת נמלא הכלוב במשק כנפיים זעירות של יצור חי המנסה נואשות להיחלץ. יורם משך את ידו במהירות, והשוחט סגר בזהירות את דלת הכלוב. ‘גם את הציפור הזאת,’ הוא אמר והחווה על אגרופו השני של הילד. יורם חזר על הפעולה פעם נוספת.

הציפורים נמצאו בתוך כלוב רשת צר המונח על האדמה. הן הכו שוב ושוב בכנפיהן הקטנות, פירכסו, ניסו להיחלץ, אבל לשווא. הכלוב היה סגור היטב. השוחט עמד בסמוך לכלוב, נשען בידו על חבית הברזל שבה תקועים הקונוסים ההפוכים. לידו, מעט מאחוריו, ניצבו הילדים. הם עמדו שקטים ומתוחים. לפני השוחט, בנרתיק עור פתוח המונח בשולי החבית, היתה סכין חלף גדולה וחדה.

השוחט גחן ושלף ציפור אחת מן הכלוב. הוא סגר את דלת הכלוב בקפידה. לאחר מכן אחז בידית החלף ושפתיו מילמלו ברכה קצרה. בתו הקטנה הרימה את ידה אל פיה. השוחט קירב את החלף אל ראשה הזעיר של הציפור. הילד הביט בריכוז והילדה פלטה קריאה חנוקה. השוחט הופתע. הוא הפנה את פניו אל בתו, אחיזתו התרופפה, וציפור הדרור הקטנה ניצלה את ההזדמנות ופרחה מידיו. היא הכתה במהירות בכנפיה, הגביהה, עפה ונעלמה בשמים.

‘איזה יופי!’ צעקה הילדה, כשהיא מוחאת כפיים בשמחה, מאושרת. השוחט רגז. הוא הביט בה ובילד חליפות. ניכר שלא נעם לו הדבר.

‘מה את שמחה כל כך?’ רטן.

הבת חייכה עדיין. ‘אני… אני מרחמת על הציפור,’ אמרה. השוחט הביט בה, הסיט מעט את כובעו השחור וגירד בפדחתו.

‘ועל התרנגולות את לא מרחמת?’ שאל.

הילדה הרצינה לפתע, מהרהרת. ‘לא, לא, התרנגולות… הן… הן… הן כבר רגילות,’ אמרה לבסוף.

השוחט הופתע מעט והרים את ראשו. ‘אה… הן כבר רגילות…’ חזר אחריה. לרגע ארוך עצר והביט דומם בילדה כמהרהר. אחר כך התעשת, התכופף במהירות, פתח את הכלוב, נטל מתוכו את הציפור השנייה, וכששפתיו ממלמלות תפילה קירב בתנועה חדה את החלף אל צווארה העדין.

הילד חזר לצעוד בדרך. בידו נשא בזהירות מטפחת בד לבנה ותפוחה המוכתמת בדם. השמש נטתה לשקוע. מסביבו נפרשו שדות, מלפניו נמתחה דרך העפר המאובקת. הוא המשיך ללכת. בצד הדרך עמד עץ. הילד התקרב אליו באטיות ונעצר מולו, הוא הביט לרגע בגזע הרחב ואחר כך בחן את האדמה שלמרגלותיו, בודק אם היא תחוחה מספיק. אז כרע על האדמה והתחיל לחפור בור קטן, מעין גומה, בכפות ידיו. כשהגומה היתה גדולה דיה, הכניס פנימה בעדינות את הצרור הלבן. הוא הביט בצרור הפעוט המוטל בגומה ולאחר מכן, באטיות, התחיל לכסותו. לאחר שסיים את המלאכה, מצא אבן קטנה, סלעית, והניח אותה על העפר התחוח.

אישה נמוכה ועגלגלה, לבושה בבגדים רחבים ורפויים, עמדה בחדר מגורים אפלולי סמוך לעריסה הניצבת אל מול החלון. בעריסה ישן תינוק ונשם בכבדות. האישה גחנה והביטה בו בריכוז, היטיבה את תנוחת ראשו בעריסה, החליקה בכף ידה על גופו הפעוט העטוף בשמיכת צמר לבנה, הזדקפה ושוב הביטה בו. אחר כך נאנחה ועזבה את החדר לכיוון המבואה, אשר היתה מוארת ומרוהטת בפשטות. עמדו שם כוננית, מעט ספרים ומכשיר רדיו גדול. לפניה ניצב שולחן ערוך. פניה הנעימות של האישה היו תפוחות מעט, ובזוויות עיניה נגלו קמטים. היא ניגשה והציצה מבעד לחלון ואז חזרה ועמדה ליד השולחן. הליכתה היתה מסורבלת וכבדה, מתנדנדת מעט, צולעת. רגלה האחת ישרה ונכה, קצרה מהרגל השנייה.

הדלת נפתחה, ולחדר נכנס הילד. הוא סגר את הדלת מאחוריו. האישה נחפזה אליו.

‘יורם,’ קראה, ‘איפה היית? דאגתי לך.’ הוא לא ענה והיא המשיכה. ‘תראה את החולצה שלך. מקומטת כאילו יצאה מתוך הפה של הפרה.’ הילד ניצב ליד הדלת והביט באמו. אחר התיישב ליד השולחן. האישה התקרבה אליו, נגעה בסנטרו, והוא הגביה את ראשו אליה. היא הביטה בו בחיבה, ואחר כך עטפה בכפות ידיה את לחייו. לרגע עמדה כך, ואז השפילה את מבטה ובחנה את כפות ידיו. ‘לך תרחץ ידיים, ואני אקרא לגדעון.’ הוא קם ויצא מהחדר אל חדר הרחצה.

המים זרמו על כפות ידיו. הוא סיבן וקירצף אותן היטב, שוב ושוב, בכוונה מרובה. בכף ידו נטל מים והרטיב גם את פניו. לאחר מכן סגר את הברז, הציץ הצצה חטופה בראי שמעל הכיור ויצא מן החדר.

הוא הלך במסדרון, אבל לא חזר אל המבואה שבה היה השולחן הערוך. במקום זאת פנה ימינה ונכנס אל חדר המגורים האפלולי, עקף שולחן עץ נמוך, אשר בשוליו, מתחת לזכוכית המונחת עליו, נראו במעומעם תמונות משפחתיות, התקרב אל כורסת קטיפה דהויה שעמדה בפינת החדר, והגיע אל התינוק שנשם בכבדות בעריסה הניצבת אל מול החלון. יורם גחן אליו ובחן אותו בתשומת לב.

בשעת ערב מאוחרת ישבה האישה על הכורסה שבחדר המגורים. מנורה האירה קלושות ממעל, והיא קראה ספר עב כרס הנתון בכריכה אדומה. מדי פעם הימהמה לעצמה או הטתה את ראשה והאזינה לנשימותיו של התינוק. לפתע בקע רעש מחוץ לחדר, והיא הזדקפה, קמה מהכורסה ומיהרה מתנדנדת אל המבואה. קול קרקוש מפתחות נשמע בדלת ואל הבית נכנס אדם גרום וגבה קומה. הוא נראה חזק מאוד, פניו שזופות וכפות ידיו משורגות בוורידים בולטים. הוא הסיר את כובעו וחשף קרחת גדולה ובהירה באופן מפתיע, בניגוד לצבע פניו, שהדגישה את אוזניו השחומות הבולטות. האישה ניסתה למשוך כיסא מהשולחן ולאפשר לו לשבת, אך בתנועת יד אחת הוא הסה אותה וסימן לה להישאר במקומה. ‘שלום עליכם, ציפורה,’ הוא חייך ואמר לה. קולו היה עמוק וסדוק, ואת הרי’ש שבשמה הוא ביטא בסגול, במבטא מתגלגל ששרידי רוסית הידהדו בו.

ציפורה פנתה אליו. ‘נו, איך היה היום?’ שאלה.

‘אה… מה זה חשוב,’ ענה.

‘אייזיק, הרי בעצמך אמרת שיש בעיות עם המשאית,’ המשיכה, אבל אייזיק הניף את כף ידו הגדולה בביטול. ‘הכול הסתדר… העיקר התינוק, איך הוא מרגיש?’ הוא גהר לעבר האישה ולפת בחיבה את כתפיה בכפות ידיו הגדולות. היא הרכינה את ראשה, אחר הרימה אותו שוב והביטה בו בחזרה.

שעת צהריים. מאופק לאופק השתרעו מרחבים חוליים מנומרים במעט ירוק של עץ. מדי פעם הופיעה קובייה קטנה ולבנה של בית. השמש יקדה ממעל והאירה את החול החום באור מסנוור ובוהק. שקט שרר מסביב. הרחק באופק ניצבה קובייה נוספת, כהה, של משאית. מעט לפניה פסעו שתי דמויות זעירות. הדמות הימנית קצרה, רחבה ומקרטעת, והדמות שפסעה משמאל דקה וארוכה יותר. הן התקרבו אט־אט. תווי פניהן, לבושן, נראו גדולים וברורים יותר.

הדמות שפסעה מצד שמאל היתה צנומה וארוכה. היה זה אייזיק, אביו של הילד, הגבר בעל המשאית. הוא לבש עליונית ישנה שאיימה להתפקע על כתפיו הרחבות. פניו היו כהות, צרובות שמש, שפתיו דקות ואפו ישר ורחב. את עיניו לא ניתן היה לראות, הן נמצאו בצלהּ של מגבעת חומה־אפורה שחבש לראשו. ידיו של אייזיק הושטו מעט לפנים. הוא נשא צרור קטן, לבן ועטוף, המונח על שק חום עשוי אריג גס, וסגר עליו בזהירות את כפותיו האדירות. לצדו, מעט מאחוריו, פסע איש החברה קדישא, הקברן, גבר נמוך קומה ושחום, אשר פניו מלאות וזקן מדובלל מעטר אותן. לגופו לבש חליפה שחורה וישנה, חולצה לבנה שכיסתה כרס עגלגלה ותפוחה, ולראשו הוצמדה כיפה כהה. בידו הימנית אחז את חפירה שנשען על כתפו. בידו השמאלית החזיק ספר תפילה קטן שחור. צעדיו של אייזיק היו ארוכים, בטוחים, ורגליו של הקברן, הגבר הנמוך, קצרות. מדי פעם נאלץ להחיש את צעדיו ולפתוח בריצה קצרה, מאומצת, כדי לצמצם את הפער ביניהם, והוא עשה זאת בצורה ברווזית, מגושמת מעט, כשהוא מתנשף במאמץ, ואת החפירה שעל כתפו מקפץ ומיטלטל לכל עבר.

‘לא כל כך מהר, אייזיק, לא כל כך מהר…’ הוא אמר והמשיך, ‘לאן אתה רץ, לאן?’

אייזיק עצר. הוא עמד וחיכה לקברן. לרגע קט עמדו דוממים זה מול זה והקברן הסדיר את נשימתו. אייזיק עמד ללא תזוזה, מחריש. הקברן הרים את ידו, הסיט מעט את הכיפה השחורה אשר על פדחתו ומחה את הזיעה שמתחתיה באותה התנועה ממש. הוא פנה אל אייזיק, ‘בוא, תוריד את הנעליים ואני אנחם אותך.’

אייזיק הביט בו ושתק, אחר כך הביט לעבר האופק, אל הכיוון שממנו הגיעו, החזיר מבטו והביט אל עבר הצד השני, לכיוון יעדם המשוער. הוא פנה והמשיך ללכת, והקברן הרים את קולו וניסה שנית, ‘נו… תוריד את הנעליים!’ אייזיק המשיך בהליכתו ורק נהם בתשובה משהו לא ברור. הקברן לא הרפה. ‘אבל צריך ללכת יחף…’ הוא קרא אחריו, השתתק לרגע ואחר כך המשיך, ‘לפי המסורת…’ אייזיק עצר, הסתובב ונעץ בקברן מבט חודר כשהוא מרים קלות את הצרור הלבן. ‘וזה… זה לפי המסורת?’ הקברן השפיל את עיניו. אייזיק המשיך ללכת ולא הביט לאחור. הקברן עמד משך רגע קצר ובהה אחריו. השמש הקופחת מעל סינוורה אותו. הוא מיצמץ והאהיל בידו על עיניו. לפתע התנער. ‘חכה לי!’ זעק, נחפז ממקומו ופתח בריצה, כשהוא מניע נמרצות את רגליו הקצרות על האדמה החומה־צהובה. הוא השיג את אייזיק ופסע בסמוך אליו, כחצי צעד מאחוריו, כשהוא מתנשם ומתנשף. ‘חם היום…’ מכיס חליפתו הוציא ממחטה מזוהמת, שאולי היתה פעם לבנה, ומחה בה את מצחו בטפיחות מהירות. פיו השמיע נשיפות קצרות ורמות שהלכו וגברו. אייזיק הסתובב ונעץ בו מבט חודר. ‘תגיד לי, אתה בסדר?’ שאל. אף שריר לא נע בפניו. הקברן דידה בסמוך אליו, ראשו מורכן. ‘כן… רק שאתה הולך כל כך מהר.’

‘אתה יכול לחכות לי כאן,’ אמר אייזיק בשקט. ‘בעצם, אני מעדיף שתחכה לי כאן.’

הקברן היסס. ‘ומי יגיד את הברכה?’

‘אני אגיד,’ ענה אייזיק, הסתובב ופנה ללכת. הקברן הביט אחריו. הוא נשא את ידו האוחזת בספר התפילה הקטן לעבר גבו המתרחק. אייזיק פסע בהליכה זקופה ועיקשת. הקברן מחה שוב את מצחו.’ אפילו לא ניחמתי אותך כמו שצריך!’ קרא.

אייזיק המשיך ללכת. הוא הגיע לבור קטן, מלבני, שנמצא בשולי בית העלמין. כאן עמד, והרכין את ראשו אל הבור. אחר כך הביט סביב, ימינה, שמאלה וקדימה, כשהוא מקפיד שלא להביט לאחור אל עבר הקברן. הוא שלח מבטו פעם נוספת למטה אל תוך הבור, השליך הצידה את שק הבד החום ונע בחוסר שקט במקומו, כמנסה להתרכז בדבר־מה. כפותיו הגדולות נכרכו סביב הצרור הקטן העטוף בד לבן, והוא הצמיד אותו לחזהו. רגע ארוך עמד כך כשעיניו עצומות. הקברן התקרב אליו אט־אט, בזהירות, ואייזיק פקח את עיניו. הוא לא הבחין בו, או העמיד פנים שאינו שומע את צעדיו. באטיות הרים את הצרור הלבן אל פניו ונישק אותו. אחר התכופף והניחו בעדינות בתוך הבור. הוא כרע, השתהה, כף ידו עדיין מונחת על הצרור ומלטפת אותו באטיות. עיניו היו יבשות. שפתיו מילמלו דבר־מה. הקברן נעמד בסמוך אליו, מעט מאחוריו. כשהבחין בנוכחותו, התנער אייזיק. לרגע המשיך לרכון בשקט כשהוא מכונס בתוך עצמו, ולאחר מכן, כשהוא עדיין רכון על האדמה, הגביה ושלח את כף ידו הימנית לאחור. הקברן הושיט לו בהיסוס את ספר התפילה. קצות אצבעותיו של אייזיק נגעו בספר. ‘לא את זה,’ אמר בקול יבש. הקברן התבלבל. הוא עמד ובהה באייזיק עד שזה הפך את פניו והביט בו. ‘את האת.’ הקברן החזיר לו מבט נבוך. ‘אייזיק, צריך ברכה,’ אמר. ‘כבר בירכתי.’ ענה לו אייזיק. הקברן פתח את פיו וניסה לומר דבר־מה נוסף, אבל אייזיק לא המתין לו. בתנועה מהירה הזדקף וחטף את האת מידיו. לרגע השתהה, הירהר, ואז השליך את האת אל עבר הגדר, גחן אל הבור הקטן וכיסה אותו בעפר בכפות ידיו הגדולות. הקברן הביט בו, ואחר פנה לאטו אל עבר הגדר ואסף את את החפירה.

‘עזוב,’ אמר אייזיק.

‘מה?’

‘אמרתי עזוב. אני אעשה את זה עם הידיים.’ אייזיק המשיך במלאכתו. הקברן הוריד את את החפירה והניח אותו בזהירות לצדו של אייזיק, בסמוך לבור הקבר הזעיר. אחר כך הסתובב על עקבותיו והתרחק חרש. אחרי כמה עשרות מטרים פנה לאחור.

‘אני אחכה לך ליד השער!’ קרא אל אייזיק, משווה לקולו נימה חרישית ככל האפשר.

אייזיק המשיך לכסות את הקבר הקטן. הקברן המתין כמה שניות, ואז הרים מעט את קולו וניסה שנית, ‘אני אחכה ליד השער!!!’ גם הפעם לא עלתה הקריאה יפה. היא הידהדה בצרימה, מתגלגלת אנה ואנה בינות למצבות, עד שהגיעה לאייזיק. אייזיק הסב את פניו ונעץ באיש מבט ממושך. לאחר מכן, מבלי לומר דבר, החזיר את מבטו אל הקבר הקטן והמשיך לכסותו.

הקברן היסס. משך שניות ספורות המשיך להביט ממרחק במלאכתו של אייזיק והתלבט אם לקרוא פעם נוספת, הפעם כמו שצריך, אחר כך ויתר, ופסע לאטו לעבר שער בית העלמין.

בכף ידו הגדולה טפח אייזיק על ערמת העפר המכסה את הקבר הקטן והידק אותה. הוא נותר כך, רכון על הקרקע, כשהוא ממולל ומפורר רגב קטן של עפר, אחר כך קם, נטל את האת והזדקף, ניקה את כפותיו באחורי מכנסיו והביט מעבר לגדר בית העלמין, אל השדות והפרדסים הרחוקים שבאופק. הוא השתהה לרגע ואז הרים את ידיו, הניף את אֵת החפירה באוויר, ונעץ אותו בעוצמה סמוך לאדמת הקבר התחוחה, בפינת החפירה הקרובה לגדר. האת חדר ופילח את האדמה. הוא בדק היטב את מידת נעיצתו, ואף נשען במלוא כובד גופו ולחץ עליו מעט. לאחר מכן הרפה ממנו, בחן את הקבר הטרי, הגביה את מבטו והביט שוב אל האופק. ואז לפתע גחן אל האדמה, הרים את השק החום והגס, הסתובב במהירות ופתח בהליכה נמרצת לעבר שער בית העלמין, היכן שעמד הקברן.

האחרון, משראה את אייזיק מתקדם במהירות לעברו, נסוג לאחור והרים את ידו באוויר. ‘האת…’ אמר.

אייזיק החיש את צעדיו.

‘האת… שכחת את האת…’ התחנן הקברן, הוא הרים גם את ידו השנייה וסימן באוויר צורה המתארת לדעתו את חפירה, אחר הרים את קולו והוסיף, ‘האת, נו… אני… אני צריך להחזיר אותו למחסן!’

אייזיק כבר נמצא בסמוך אליו. ‘להחזיר את מה?’

‘את האת, את החפירה… הוא לא שלי.’

אייזיק חלף על פניו. ‘תחזיר בפעם אחרת…’ הפטיר.

לרגע הביט הקברן בגבו המתרחק של אייזיק, וברגע הבא הסב את מבטו לכיוון את החפירה הרחוק והמיותם הנעוץ בקרקע בשולי בית העלמין, ואז נשא את רגליו הקצרות ורץ בעקבות אייזיק. במאמץ השיג אותו ופסע לצדו, מנסה להסדיר את נשימתו.

‘אייזיק…’ הוא המשיך והתנשף. ‘בן… בן כמה היה המנוח?’

אייזיק השתהה. ‘מה זה משנה?’ הפטיר לבסוף.

השניים המשיכו לפסוע במהירות בדרך היוצאת מבית העלמין.

‘אה… אתה… אתה אמרת שהוא היה בן חודש בערך…’ פתח שוב הקברן. ‘ואני אומר לך, בגיל כזה… לתינוק… לא צריך מצבה.’ אייזיק עצר. הוא הביט בריכוז בפניו של הקברן המתנשף והממצמץ מולו.

‘מה אמרת?’ שאל, ולקולו נלווה צליל קל של איום.

‘לתינוק לא צריך מצבה,’ חזר האיש חרש. אייזיק הוסיף להביט בפניו, ואחר כך נשא את מבטו לכיוון הקבר הקטן והמרוחק, הנמצא סמוך לגדר בית העלמין.

בשעת צהריים מאוחרת ישב אייזיק בתוך תא הנהג של המשאית הישנה. הרכב טירטר ברעש בנוסעו בדרך העפר, ענני אבק התרוממו מכל עבר ונשרכו אחריו. אייזיק הגיע לחצר בית פרטי ועצר את הרכב על יד הגדר. המנוע עדיין רטט. בחצר הבית שיחקו שני ילדים. הצעיר יותר היה יורם, והשני גבוה ומבוגר ממנו בשנים מספר. אייזיק הביט בהם ממושכות. השניים הבחינו בו. יורם עצר את משחקו.

‘אבא!’ הוא צעק, רץ אל הגדר החוצצת בינו למשאית והצמיד אליה את פניו. אייזיק נרתע מעט. הוא המשיך להביט בילד בשתיקה, פניו קפואות. לרגע קט התבהר מבטו, והוא הוציא את ידו השמאלית מן החלון והחווה בה לשלום. לאחר מכן הרצין, לחץ על דוושת הגז, פנה, ביצע פניית פרסה רחבה כשהוא מרים ענן אבק חדש, ונסע משם. הוא התקדם בדרך העפר. הרחק מעבר לענני האבק דימה אייזיק לשמוע צלילים בוקעים. היו אלה נקישות רחוקות של פרסות סוסים. ממרחבי ערבות עכורות צבאו ובאו אליו מראות וצלילים שאותם לא שמע זה שנים, ומתוך גופו פנימה צף שיר רוכבים רוסי נושן. הצלילים החד־גוניים, הנוקשים, הלכו וגבהו, התאחדו ונקבצו יחדיו. הברושים הבודדים שעל פניהם עבר ושניצבו בצד הדרך הפכו לחברי מקהלה. הם נדמו לדמויות כחושות וכהות הלבושות בצבעי כחול חאקי אפרפר, הפנו אליו את מבטם החיוור, שלחו לעברו זרועות ענפים מגוידות ונתנו בו עיני עץ, קרועות.

בהדרגה התמעטו הבתים בשולי דרך העפר, והמשאית התרחקה מהמושבה בדרכה חזרה אל בית העלמין. אייזיק חלף על פני השלט שעליו כתוב ‘לבית העלמין’, הגיע בתנופה אל השער ועצר את הרכב בנוקשות. באחת פסקה המנגינה באוזניו, וענן של אבק היתמר. כששקע האבק, הרים אייזיק את מבטו וניסה לאתר את אותה נקודה רחוקה שבה נעץ את את החפירה באדמה. כשנחה עליו דעתו, התניע את המשאית, סובב אותה ושב אל המושבה. הוא הגיע אל חצר ביתו, חלף עם המשאית מבעד לשער הפתוח, החנה אותה ומיהר לזנק מתא הנהג. הילדים לא נראו בחצר, בוודאי כבר נכנסו אל תוך הבית פנימה. אייזיק פסע מספר פסיעות צפונה, דילג מעל גדר תיל נמוכה ומדובללת וניצב מול המבנה השכן. היה זה מבנה ריבועי, מוזנח ולא מסויד, שבחזיתו נעוץ שלט שעליו כתבה יד עלומה בכתיבה תמה: ‘הלברטל — מצבות’, ומתחת הוסיפה אותה היד בכתב אלכסוני עליז ובאותיות צבעוניות: ‘פריז — לונדון — ניו יורק — רמלה’.

הלברטל בונה המצבות נאנח. הוא בהה בייאוש בדפים הפזורים המוטלים על השולחן שלפניו. המחסן ששימש לו חדר עבודה היה ריבועי, דחוס וחם. בסמוך לקירות הוטלו בערבוביה גרוטאות, ברזלים ופחים. בצד, בין שברי המצבות, עמד שבר ראי, וסמוך אליו ניצב תנור מפויח וישן. מיני נעלי נשים, ישנות ונטולות חן שהונחו על מדפי העץ בינות לכלי העבודה, יצרו את הרושם כי בעל המחסן אינו רק בונה ומתקין מצבות, אלא גם סנדלר חובב, או לפחות אדם שמבצע את תיקוניו המשפחתיים בעצמו. על הקירות הודבקו תמונות של הגימנסיה העברית ״הרצליה״ בגדלים ובזוויות שונים. היתה שם אפילו תמונה אחת, נדירה, שבה נראתה הגימנסיה כשהיא מצולמת מאחור. הלברטל הביט בתמונות ונאנח שוב. במעלה הקיר המזרחי של המחסן בנה זלמן שליין הקבלן שלושה חלונות זהים, אופקיים ומלבניים. הלברטל הסיט אליהם את מבטו כמצפה לזרם אוויר, לרוח קרירה שתחדור פנימה, אבל האוויר נותר עומד ודחוס. אולי הייתי צריך לומר לשליין לחצוב את החלונות לכיוון מערב… חשב בלבו, אך בטרם הספיק להתעמק בדבר, נשמעה דפיקה על הדלת.

‘יבוא!’ קרא הלברטל בעוז. הדלת סבה בחריקה על ציריה ואייזיק נכנס פנימה. הלברטל הזדקף במהירות וקם מכיסאו, כשהוא הודף קלות את השולחן ומפזר את הדפים לכל עבר. אייזיק הביט בהיסח הדעת בדפים המפוזרים שקצתם נשרו על רצפת המחסן. היו אלה שרטוטים מעודנים והשם הגימנסיה העברית ‘הרצליה’, בכתיבה נאה ותמה, אלכסונית ומסולסלת במקצת, הופיע עליהם. הלברטל חייך בהתנצלות, רכן ואסף את הדפים. שתיקה השתררה בחדר, והלברטל שב והרים את מבטו אל עבר החלונות.

״באתי אליך…’ פתח אייזיק, השתתק והביט בתצלומי הגימנסיה שעל הקירות.

‘כן…’ אמר הלברטל. ‘חיכיתי לך, אייזיק, ידעתי שתבוא.״

אייזיק הופתע, או עשה עצמו מופתע. ‘חיכית לי?’

‘כן.’

‘איך ידעת?’

הלברטל הביט באייזיק. ‘כשצריך אז יודעים,’ ענה חרש.

‘כן, אז… אני צריך מצבה.’ אייזיק היסס מעט ואז המשיך, ‘קרה אצלי איזה מקרה… זה בשביל התינוק. הרי… אתה כבר יודע… הוא… הוא נולד חלש ונפטר.’

‘כן, כן… אה… אני מצטער.’ הלברטל הרים את כף ידו ומחה דבר־מה בלתי נראה מזווית פיו.

אייזיק הלך אחרי הלברטל אל פתח המחסן. קרוב לפתח ניצבה עגלת עץ ישנה של תינוק שהלברטל עסק בשיפוצה או בתיקונה. אייזיק הציץ בחטף פנימה אל תוך העגלה, דובון צעצוע בעל פרווה בגוני חום־צהבהב שכב שם. הוא לא שאל דבר. השניים יצאו לחצר זעירת ממדים הצמודה לצדו המערבי של המבנה. בחצר היו פזורים סוגים שונים של שיש ואבני מצבות. הלברטל החווה בידו. פניו של אייזיק נותרו אטומות. הוא הביט ממושכות באבני המצבות כחוכך בדעתו. ‘מה אתה רוצה בדיוק?’ שאל הלברטל.

‘מה הכי טוב שיש?’

‘יש כל מיני. יש שיש כזה ויש שיש כזה.’

‘אה, אני צריך משהו טבעי, חזק.’

‘יש אבן בזלת.’

‘וזה דבר טוב, האבן הזאת?’

‘זה דבר מצוין. מהטבע, אתה יודע…’ קומתו של הלברטל הזדקפה קמעה כסוחר המשבח את מרכולתו.

‘נו, אז תראה לי.’

הלברטל התכופף וטפח בכף יד פשוקת אצבעות, קטנה ועדינה באופן מפתיע, על גבי אחד מלוחות האבן המונחים בפינת החצר, כמוכר אבטיחים אנין הבודק את טיב הסחורה. אייזיק הינהן. הלברטל הרים את ידו ועשה עצמו כאילו הוא רושם דבר־מה באוויר. הוא נתן באייזיק מבט שואל, אך האחרון החזיר לו מבט תמה. הלברטל חזר על הפעולה שנית.

‘מה לרשום על המצבה?’ שאל. השתררה שתיקה, שאותה הפרו מדי פעם קולות קצובים של טפטוף על אבן. גשם דק החל לרדת ונשמע מחוץ למחסן.

‘מאיר,’ אמר אייזיק לבסוף. ‘אני קראתי לו מאיר. זה היה השם של האח שלי שנעלם במלחמה.’

‘המלחמה הגדולה השנייה?’ שאל הלברטל. הוא משך באפו וטפח שנית בכף ידו על אבן הבזלת.

‘כן, השנייה. היתה לי משפחה גדולה…’ אייזיק השתתק לרגע, ואז המשיך כשהוא מנמיך את קולו מעט, ‘הוא היה בן שלושים ושניים ימים… הוא נולד חולה וחלש ולא החזיק מעמד. לפני יומיים, כשראינו שזה הולך ונגמר, עשינו לו ברית מילה…’ הוא הרכין את ראשו ואז הוסיף, ‘רציתי שהוא יזכיר לי את האח שלי.’

הלברטל גחן והרים במאמץ את לוח האבן, והשניים שבו יחד אל המחסן. שם נטל הלברטל נייר אריזה חום־אפור ובדל עיפרון. ‘מאיר פרבר… נפטר… בן ל’ב ימים…’ מילמל בעודו כותב, ואז הראה את מה שכתב לאייזיק שהסב את פניו ונפנה אל האבן. ‘נו, טוב… אני חושב שזה בסדר,’ אמר. הלברטל קיפל את נייר האריזה, תחב אותו לכיס מכנסיו וליווה את אייזיק אל דלת המחסן, ובמחווה חגיגית משהו פתח אותה בפניו. אייזיק עצר לידו.

‘אז מתי זה יהיה מוכן?’

הלברטל חכך בדעתו. ‘בעוד כמה ימים, אני כבר אודיע לך…’ הוא רצה להוסיף עוד דבר־מה, אבל בכי רם וחזק של תינוק קטע את דבריו. אייזיק נדרך. במהירות הפנה את ראשו אל עבר הקול. סמוך לדלת הפתוחה של המחסן, מבעד לטיפות הגשם, נישא בזרועותיה העבות של בתו של הלברטל, ראה תינוק. היה זה נכדו הפעוט של הלברטל, בונה המצבות.

אייזיק רכן אל החלון בחדר המגורים ופירק את עריסת העץ של מאיר, התינוק המת. תנועות ידיו היו קצובות ומכניות כשל פועל העובד בפס ייצור או בשדה. בצד, במרחק של שניים־שלושה מטרים ממנו, עמדה ציפורה והביטה על המתרחש בשתיקה. אייזיק המשיך במלאכתו. קרניה של שמש אחר צהריים התלכסנו מבעד לשלבים של תריסי החלון, האירו אותו והשוו למאורע מראה זוהר ורך. הוא סיים את פירוק העריסה, אחז בלוחות העץ, התרומם בתנופה ויצא מהחדר מבלי להעיף מבט בציפורה. לאחר זמן־מה חזר ואסף את שאריות חלקי העריסה. לרגע ניצב כשהוא אוחז בהם והביט במקום הריק שבו היא עמדה.

כשפנה לצאת קראה אחריו ציפורה, ‘אייזיק…’ אייזיק הסתובב. ציפורה זעה במקומה כמו רצתה לומר דבר־מה, אבל התחרטה ושמרה את מחשבותיה לעצמה, שותקת. הוא החזיר לה מבט קצר ואחר שב, הסתובב ויצא. אחרי שיצא התקרבה ציפורה למקום שבו עמדה העריסה. ההליכה היתה קשה עליה מעט. בתחילה עמדה חסרת מנוחה, נעה מצד לצד, מעבירה חליפות את משקל גופה מהרגל הקצרה, הנכה, לרגל הבריאה. אחר כך פתחה את החלון לרווחה והביטה החוצה. בחוץ היו חול ומעט עשב. ממול עמד הבית של גדליה־הרצל השכן מוקף באוויר צהוב, עדין וענוג, כמו פלומה רכה של אפרוחים. ציפורה ניתקה מן החלון, פסעה אל פינת החדר וגררה משם את כורסת הקטיפה הדהויה. היא מיקמה את הכורסה כשפניה אל החלון, בדיוק במקום שבו ניצבה עריסת התינוק המת. אחר כך עמדה, סקרה את השינוי ונאנחה אנחה כבדה.

לפנות בוקר קם אייזיק ממיטתו. חדר המגורים החשוך למחצה שבו ישן רוהט בצמצום. מיטת ברזל רחבה ושולחן עץ עירום עם כיסא ניצבו אל מול החלון. הוא פסע אל הכיסא כשהוא לבוש בגופייה, ותחתוניו הרחבים מתנופפים סביב רגליו הארוכות. הוא נטל את בגדיו, התלבש במהירות ויצא מהחדר לכיוון המסדרון. פכפוך מים זורמים נשמע. לאחר רגע שב אייזיק ונכנס, עמד והביט ממושכות באשתו. היא שכבה מכורבלת בשמיכה. מבלי לומר לה דבר, הוא הסתובב ויצא מהחדר. עיניה של האישה היו פקוחות.

המשאית הותנעה פעם ופעמיים והשמיעה קול רעם מתגלגל, צרוד ומתמשך. מקבץ של שיעולים וחריקות עלה ובקע מקרבה, ואט־אט היא החלה לנוע. ידיו החזקות של אייזיק לפתו את ההגה. במזרח האדימו השמים לקראת הזריחה. הוא נסע בדרך העפר, חלף על פני מספר בתים בודדים ויצא מן המושבה. השמש עלתה לאטה, מנומנמת, מתפנקת ומחותלת בגוני אפור של עננים. הרכב התקרב לגדר בית העלמין, ואייזיק עצר ודומם את המנוע. הוא ירד מהרכב. באור החיוור שבחוץ נראתה דמותו הכהה מתקרבת אל השער.

השוחט ישב אל השולחן במטבח ביתו וקרא בספר קודש גדול מידות. כף ידו היתה מונחת על הספר הפתוח ואצבעו המורה מחפשת, תרה אחר האותיות, צדה אותן. שפתיו מילמלו דבר־מה והוא נאנח. לרגע עצר והירהר, ואחר הינהן באטיות בראשו כמסכים. הדלת נפתחה וצביה אשתו נכנסה פנימה, נושאת צרור קטן. האישה נעמדה בסמוך לבעלה, מוטרדת. השוחט הפנה מבטו מהספר, ידו מונחת עדיין על הדף, ונשא אליה את עיניו.

‘נו?’ שאל.

צביה הנידה בראשה לשלילה.

‘כלום?’ הוסיף ושאל השוחט.

״כן,’ הינהנה אשתו, ‘לא עזר.’

״מה… ועלי הכרוב?’ שאל השוחט.

‘לא נתתי,’ ענתה צביה, ״היא רק עומדת אל החלון ומסתכלת על משהו לא ברור… לא זזה, לא פותחת, לא אומרת דבר.’

‘ככה…’ אמר השוחט. לרגע השתתקו השניים והביטו זה בזה.

״והראית לה את העלים?’

״בוודאי שהראיתי, אלא מה? הראיתי לה את עלי הכרוב וגם הצבעתי על החזה… לא עזר.’

היא הוציאה מהצרור שנשאה עמה כמה עלי כרוב והניחה אותם על השולחן, בסמוך לספר הקודש.

״נו, טוב…’ אמר השוחט, מבטו ירד אל ספר הקודש אבל מיד שב ועלה, ‘מוזר.’

יורם הלך בדרך העפר. השמש טרם שקעה, והחלה לנטות לכיוון מערב. היא סינוורה אותו מעט, אבל הוא לא האהיל על עיניו. בידו נשא סל רשת קטן ובו תרנגולת. פניו היו עגומות, נפולות. הוא הלך לאטו בדרך שבה רץ לפני ימים מספר, פנה שמאלה, חלף באטיות בינות לעצים העבותים והגיע אל בית השוחט. לאחר שהדף את שער הברזל, פסע בשביל הקצר והקיש על הדלת. השוחט עמד בפתח. הוא הביט ביורם שהרכין את ראשו. השניים לא דיברו. השוחט שלח את ידו וליטף את ראשו של יורם. יורם נותר לעמוד במקומו ללא תנועה. השוחט התכופף אליו ונתן בו מבט בוחן, כמנסה לחדור פנימה, לבדוק את מה שנמצא מעבר להבעת פניו.

‘יורם, מה שלומך?’ שאל. יורם לא ענה. השוחט הזדקף לאטו ותר במבטו סביב. מעבר לכתפו של השוחט, מהחלון הקדמי של הבית, ניבטו פניה של טובה’לה, בתו הקטנה. היא הביטה על המתרחש בפנים רציניות.

בשעת בין הערביים נקוו העננים אט־אט בשמים, הצטופפו, התערבבו זה בזה, דחוסים ומאיימים. הם כיסו את אור השמש השוקעת והפכו אותו לעמום ועכור. השוחט פסע בדרך העפר שבצדדיה פזורים היו שיחים. נפשו היתה כבדה עליו. הדרך התעקלה, אחר שבה והתיישרה, והשוחט הבחין ממרחק בדבר־מה כהה המונח בשוליה. תחילה חשב כי זהו צרור בגדים שנפל מאחת העגלות החולפות, ואז עצר במקומו. נדמה היה לו כי הדבר הלא ברור המוטל שם הוא דמות אדם. השוחט צימצם את עיניו, ואף שכמעט לא חדר אור שמש מבעד למעטה העננים, העלה את כף ידו והאהיל בה על עיניו. באור הדלוח הבא ממעל נגלה אליו אדם צנום ושחום, לבוש בסחבות, השוכב ללא תנועה על האדמה, כשהוא מכווץ ומקופל כעובר. לרגע קפא השוחט. נוכחותו של אדם השרוע סתם כך על האדמה הטרידה אותו. הוא הביט בו ממרחק, תוהה אם האדם חי או מת, ואז התקרב בזהירות לעברו. האדם הצנום הבחין בשוחט הקרב. גופו נשאר מעוות ומכווץ, אבל צווארו נמתח בתנוחה אלכסונית ומאומצת, והוא הרים את ראשו ונתן בשוחט מבט ארוך. פניו של האדם הצנום היו רזות, מיוסרות, וחוטם גדול הוטבע במרכזן. לפתע, בתנועה מהירה, פנה על צדו, התגלגל על העפר ונעלם בין השיחים שבצד הדרך.

דמדומי ערב ירדו על המושבה. השוחט הגיע לקרבת ביתו של אייזיק, חלף על פני שיחי הנוי הבשרניים שהשתפלו מהמדשאה הקדמית אל העפר הרך, עקף אותם ופנה שמאלה, עלה במדרגות הספורות, הדף את שער הברזל הירוק שחרק קלות, ופסע בשביל המרוצף. או אז גם הבחין בצללית דמותה של ציפורה הנשקפת מהחלון, חסרת תנועה, ניצבת כפסל כהה באור הקלוש שבקע מאחוריה. תחילה האט את הליכתו, אחר כך התקדם מעט, היסס והינהן לעברה. נראה כי רצה לומר לה דבר, אבל היא ספק לא ראתה אותו, ספק התעלמה, והמשיכה להישיר מבטה לכיוון דרך העפר כמצפה לדבר־מה. השוחט נכנס למרפסת הפתוחה והקיש פעם ופעמיים על הדלת.

‘יבוא!’ נשמעה מבפנים תשובה. השוחט פתח את הדלת ונכנס. לרגע עמד בפתח, אימץ את עיניו וניסה להביט אל תוך החשכה. בחדר המבואה ישב אייזיק אל השולחן הריק. עבר זמן־מה עד שעיניו של השוחט הסתגלו לאור הדל. אט־אט החל להבחין בפרטי דמותו של אייזיק. פניו היו חתומות וזיפי זקן עיטרו אותן.

‘שלום עליכם!’ קרא השוחט, מנסה לשוות נימה חיונית לקולו. הוא נותר לעמוד בפתח.

‘עליכם השלום!’ נשמעה התשובה. אייזיק קם מעט ממקומו והחווה בידו על הכיסא מצדו השני של השולחן, זה הקרוב לדלת. השוחט הניד בראשו. הוא התיישב והביט סביב. החדר היה דומם. מכשיר רדיו גדול וכבוי עמד בפינה. בפינה שממול עמד תנור חימום ‘פרידמן’, כבוי אף הוא. על הקיר היה תלוי ציור שמן בסגנון נאיבי, שנראו בו אלומות חציר בשדה שלאחר הקציר. שתי אלומות גדולות עמדו במרכז, ומסביבן, מקיפות אותן בחצי עיגול, ניצבו כמה אלומות קטנות יותר. השוחט צימצם את עיניו והביט בריכוז בתמונה. לאחר מכן העביר את מבטו אל אייזיק.

‘מה שלומך, אייזיק?’

‘אין על מה להתלונן… וגם אם היה, אז אין בפני מי.’

השוחט הירהר. ‘באתי לנחם,’ אמר לבסוף.

‘תודה, כבוד הרב… אתה היחיד,’ אמר אייזיק בנימה מעשית.

השוחט נבוך מעט מהתשובה. ‘צביה היתה, אבל, אה… אולי האנשים עוד לא יודעים…’

‘לא. כולם כבר יודעים,’ פסק אייזיק, וחייך חיוך צונן. ‘שנשתה תה?’ שאל ובאותה הנשימה הסב את פניו לעבר המסדרון האפל, הרים את קולו וצעק, ‘ציפורה!’

‘לא, לא! אין צורך!’ מיהר השוחט להשתיקו. השניים ישבו לשולחן והחרישו. מדי פעם נשמע תקתוק של שעון מן החדר הסמוך. מבטו של השוחט תר את פני החדר הריק למחצה. הוא בלע את רוקו בנקישה.

‘אני מכין גם לעצמי,’ אמר אייזיק.

השניים ישבו לשולחן. סמוך אליהם נחו כוסות זכוכית שקופות ובהן תה חם. בין הכוסות נמצא כלי קוביות הסוכר. אייזיק נטל את קוביות הסוכר, הכניס אותן בזו אחר זו לפיו, אחז בהן בין שיניו, ורק אז לגם לגימות ממושכות ורעשניות מהתה הכהה שעמד לפניו. השוחט הביט פעם נוספת בתמונת אלומות החציר שעל הקיר.

‘מאיפה לך התמונה הזאת?’ שאל.

אייזיק מחה את פיו בשרוול חולצתו. ‘לפני כמה שנים עבר כאן איזה יהודי. הוא הציע תמונות למכירה,’ הוא לגם לגימה נוספת מהתה, ‘התמונה הזאת הזכירה לי את הבית, את רוסיה… את המשפחה.’

השוחט יצא מבית האבלים בשעת לילה, סגר אחריו את הדלת ופסע בשביל. כשהגיע לשער הברזל האט את הליכתו, ואז עצר והסתובב. מבעד לחלון הבית ראה צללית קצרה ורחבה, צלליתה של ציפורה, ושוב לא ידע אם הביטה בו או בעלטה הסמיכה שעטפה אותם.

גדעון, אחיו הגדול של יורם, ארז את חפציו בתיק גדול. על המיטה מולו ישב יורם, כשרגליו משוכלות. מספר דקות ארז האח הגדול את התיק בשתיקה. יורם פנה אליו, ‘גדעון…’ גדעון לא ענה. יורם ניסה שוב.

‘גדעון…’

‘מה?’

‘אתה באמת חייב לנסוע?’

‘כן.’

‘אבל למה?’

‘מה זאת אומרת ‘למה’? שנת הלימודים מתחילה עוד מעט.’

יורם שינה את תנוחת רגליו. ‘ולא יוכלו לוותר לך על כמה ימים ב’מקס פיין’ הזה?’

גדעון הסתובב אל יורם והניד בראשו לשלילה. ‘לא, וגם לא כדאי לי. אני עלול להפסיד הרבה חומר.’ הוא הסתובב בחזרה והמשיך לארוז.

‘ואיפה תישן בלילה?’

‘אבא סידר לי לישון אצל ברל’ה ושמחה, יש להם מרפסת סגורה.’

‘המרפסת עם המשוט?’ גדעון לא הבין, ורק משך בכתפיו.

‘ומתי תחזור?’

‘אני חושב שבעוד חודש. אני אחזור לכאן פעם בחודש בערך.’ מלאכת האריזה הסתיימה. גדעון עמד מול התיק התפוח והביט בו מהורהר. ‘נראה לי שלקחתי הכול…’ אמר.

גדעון עזב ויצא מן החדר. יורם נשכב על המיטה. מעליו, בתקרה, היה סדק צר וארוך, וסמוך אליו טיפת צבע בולטת במקצת, המטילה צל עדין. שעות היה מביט בה, בטיפה, בתאורה הקלושה, לפני שנרדם. לעתים נדמתה בעיניו הטיפה הזאת כחרק הממהר והולך למקום כלשהו, אבל כשהתרכז ובחן אותה היטב, הבין כי זהו בעצם רק הצל שלה שלא הולך לשום מקום אחר.

בשעת בוקר קרירה ומאוחרת, כשהוא עומד ליד עמוד ברזל מעוקם ומיותם המשמש תחנת אוטובוס, ניסה יורם להיזכר באותו חדר המיועד לגדעון, במרפסת שנסגרה לפני שנים בלבנים. היא שכנה בבית משותף, קטן מידות, בדרום העיר הגדולה, ונמצאה שתי קומות מעל לפני החצר. יורם נהג לבקר שם עם הוריו, לעתים גדעון הצטרף אליהם. מה שהפליא אותו תמיד היה משוט בודד עשוי עץ. הוא הונח על מוטות הברזל התומכים במעקה, לאורך הקיר החיצוני של הבית, מכיוון החצר, עוד לפני שהמרפסת נסגרה, ולא היתה אפשרות להגיע אליו עוד. יורם ראה אותו מבחוץ, כשעמד בחצר הבית והרים את ראשו כלפי מעלה. הוא היה דהוי ומתקלף מאור השמש היוקדת ומהגשמים, ונראה כי היה מוטל כך שנים רבות, עוד לפני שבאו ברל’ה ושמחה לגור בבית. אבל למה האנשים שסגרו את המרפסת ויתרו עליו? חשב, הרי הם ראו אותו מונח שם. ואז גם חשב על המשוט עצמו, המשוט הזה, המסוים. את מי הוא השיט על פני המים? למי הוא היה חבר חרישי, אילם… וכעת זנוח ונטוש. המחשבה הזאת הטרידה אותו. הוא ניער את ראשו כדי להיפטר ממנה, ואז המשיך באותה התנועה והרים את מבטו אל עבר השמים שמעל תחנת האוטובוס. הם היו תכולים, בהירים, נטולי ענן.

כשהאבק התפזר מדרך העפר, נראה גדעון כשהוא כבר על מדרגות האוטובוס. אייזיק הושיט לו את התיק הכבד. ליד עמוד הברזל המיותם עמד והמתין יורם כשהוא נסער, לא שקט. ‘להתראות, גדעון.’ היה כל שהצליח לומר. גדעון לקח את התיק בפנים חתומות. הוא צעד בתוך האוטובוס ויורם הלך במקביל לו מבחוץ. גדעון מצא מושב פנוי והתיישב ליד החלון הפתוח. יורם עמד והביט בחלון. ‘גדעון…’ הוא הרים מעט את קולו. גדעון העיף בו מבט אדיש וצימצם את עיניו.

‘אל תדאג, אנחנו נשמור בשבילך על אימא,’ אמר יורם.

גדעון חייך חיוך מוזר. ‘אני לא דואג בכלל,’ הוא אמר, ‘אימא יכולה לשמור על עצמה.’ האוטובוס השמיע קול חריקה צורם ויצא לדרכו. יורם עמד והביט אחריו. המרחק בין העיר הגדולה למושבה, הוא חשב, לא גדול, אולי שלושים או ארבעים קילומטרים. גדעון עוד ישוב, הוא יחזור, כך ידע יורם, והוא לא ייאלץ לישון לבדו בחדר הילדים.

בשעות הערב המוקדמות אחזו זוג ידיים חזקות במצבה קטנה עליה חרוט: ‘מאיר פרבר, נפטר, בן ל’ב ימים’, העמיסו אותה לתא המטען של המשאית והניחו אותה בזהירות על גבי שק חום מאריג גס. שולי השק בלטו ועטפו את שולי המצבה. אייזיק הזדקף, ירד מתא המטען והקיף את המשאית. הוא התניע אותה ויצא לדרך. כשנסע בדרך העפר, במרחק, על קו האופק כמעט, התגלתה מעברת התימנים. עשרות אוהלים אפורים מותקנים בצפיפות, מסביבם מפוזרות ערמות של פסולת. נדמה היה כי אייזיק אינו מבחין במעברה. הוא עבר על פני האוהלים הרחוקים כאילו לא היו שם בכלל. הוא הגיע סמוך לבית העלמין, דומם את מנוע הרכב, ישב והביט קדימה משך כמה שניות, מבטו תועה באוויר. לאחר מכן ירד מהמשאית, ניגש אל תא המטען, הוציא ממנו בזהירות את המצבה הקטנה ופסע אט־אט לעבר השער.