החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אבל היתה שם אהבה

מאת: , ,
הוצאה: | 2021 | 387 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי מלחמת העולם השניה, ככל שמתמעט דור הניצולים, מתעצמת השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה לדורות הבאים. הדי השואה מוסיפים לרדוף את האנושות ונמשך המאבק על הנרטיב של הזיכרון.
עם סוגיות אלו התמודדה קבוצת מחקר במכון ון ליר בהובלתה של מיכל גוברין. אמנים, היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי מוח ופסיכואנליזה, ספרות וקולנוע, בני שלושה דורות ומרקעים שונים חברוּ יחד לקהילה, וחלקו את תובנותיהם המקצועיות ואת סיפוריהם האישיים. הם דנו בריבוי מופעיו של השבר ובדרכי הבנייתו: איך לזכור בלי להִכנע לקרבניות? איך למזג את "האחריות לזכור" ב"לזכור באחריות"? תובנותיהם פורצות הדרך הובילו גם ליצירת ה"התכנסות ליום השואה", אשר מאז 2017 מונחלת בידי מכון שלום הרטמן.
ספר זה מביא את פירות המחקר במגוון קולות וסוּגות, תוך חשיפת המתח שבין הזיכרון הקולקטיבי לבין משקעיו של הזיכרון הפרטי. זוהי הזמנה לכל קוראת וקורא להוסיף את קולם האישי ולקחת חלק פעיל בעיצוב זיכרון השואה כאחריות מוסרית, חברתית ואישית – וכקריאה לחיים.

מקט: 4-249-50884
מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה? כיצד לעצבו כאחריות חברתית וכמחויבות אישית? ומהו הזיכרון היהודי? שמונה עשורים אחרי […]

הקדמה
מיכל גוברין

מאז שראיתי את צילום האישה מיאנינה הוא לא מרפה ממני. מוקפת בבני הקהילה היהודית של צפון יוון רגעים לפני שילוחם אל דרך המוות, היא מרימה את פניה בתחנון מכמיר לב. רק בשנת 2009, כשנמצא הצילום בארכיונים, זיהתה אותה נכדתה כפאני חיים, ששרדה את אושוויץ ונפטרה ב־2008. אולם לצילום פנים נוספות: מאחורי העדשה נחשף מבטו הסדיסטי של איש האס. אס. הוא כבר הדיר אותה ואת יהודי יאנינה ממשפחת האדם, סימן אותם כפסולת לחיסול. הוא לא שעה לתחינתה של פאני חיים, אלא לכד (shot) אותה במצלמתו (ו"יריית הצילום" הנאצית מטרימה את התיעוד העכשווי של רגעי אסון במקום הגשת עזרה). אך מבעד לנסיבות הצילום, מפרקת פאני חיים בעומק אנושיותה את מבטו של איש האס. אס., מקרבת אותנו אליה, הופכת אותנו לשותפי גורל, ולא מפסיקה לתבוע מאִתנו – זִכרו והִפכו את הזיכרון לכבוד לאנושיות ולמאבק במחיקת האדם.
***

הניצולים, הנושאים בהווייתם את אימי השואה, ניסחו במנשר את חובת העברת הזיכרון:

אנחנו דור נצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: 'אני זוכר את מה שאירע בשואה'. יוותרו רק ספרי זיכרונות ומחקר, תמונות וסרטים, ועדויות ניצולים. או אז יהפוך זיכרון השואה מגורל כפוי, החתום בבשרנו ובנשמתנו, לייעוד היסטורי שעל האנושות ועל הדורות הבאים לשאת באחריות לצקת בו תוכן ומהות.[1]

שבעים וחמש שנה אחרי השואה, עם היעלמות דור הניצולים, מה יהיה זיכרון השואה? כיצד יועבר לדורות הבאים? זו השאלה העומדת מולנו, בתקופה שבה מתחולל בכל עצמתו המאבק על פני הזיכרון.
***

עם בואה ארצה עברה אמי, רינה גוברין (רגינה־רגה פוזר־לאוב), ניתוח פלסטי והסירה מזרועה את מספרה מאושוויץ. בילדות המוקדמת לא 'ידעתי' שאמי 'היתה בשואה', שהיא שרדה את האקציות בגטו קרקוב ואת מחנות פלשוב, אושוויץ, בירקנאו, צעדת המוות וברגן בלזן; שהיא ניצלה בכוחה של קבוצת עשר נשים שכינו את עצמן 'הצענרשאפט' (העשירייה), חילונית יחידה בין תשע חרדיות. מעולם לא סיפרה לי על רצח בעלה הראשון, או על ריצתה אחרי משאית הילדים מהקינדרהיים בפלשוב שבה שוּלח בנה בן השמונה לתאי הגזים. גם לא ידעתי שעם השחרור הפכה למפקדת 'הבריחה' באזור הבריטי של גרמניה, אחראית על העברתם של שלושים אלף עקורים בדרכם החשאית לארץ.

אימא שתקה. ועם זאת, צריבות־הרגש של הסיפור שלה הועברו אליי והוטבעו בי. תמונות נגטיב עמומות בילדות, מיפוי של אימה ומאבק וחולשה ואשמה, עצמת־הישרדות וארוס. אזורים של טרום־זיכרון ההופכים לנדבכי עומק של סיפור, של מיתוס.

עשרים שנה אחרי מותה, לא יכולתי עוד לחמוק מהחובה לספר את הזיכרון השתוק, 'לזכור' את מה שמעולם לא חייתי. אחרי שנים של התכחשות ושל התייחסות עקיפה, מה שנצרב תבע את חשיפתו. תרתי אחרי זִכרה של אימא בתודעות הנשים ששרדו אִתה ועדיין נותרו בחיים, בארכיונים, במפגש עם התובע הגרמני במשפט בהאנובר שבו העידה נגד אחד ממפקדי גטו קרקוב, בדו"ח שהופקד במוזאון ההגנה עם פירוט של פעילותה ב'בריחה' (דו"ח שעל קיומו נודע לי מהערת שוליים אגבית בספר מחקר), במפגש בלתי צפוי עם מי שהיתה בגטו קרקוב הגננת של מארֶק, בנה של אימא, אחי שנספה. פירורי חומרים, כמו קרעי רקמות שנאספות אחרי פיגוע על ידי אנשי זק"א. עקבות עמומים של דמויות, של אירועים.

והיתר? האם כל אותם פרטים מטלטלים שנגלו לי אכן מספרים את סיפורה של אמי? האם הידע מעמיד מציאות? האם העברת זיכרון משמעה קניית מידע? ומהו ה'זיכרון' של מי שלא היה שם? שכן, למי שלא היה שם אין 'זיכרון', אלא רק 'העברת זיכרון': בנייה של תמונת הכרה, 'שואה' המורכבת מצריבות הרגש שהוטבעו בנפש ובתודעה, ומשלל העדויות שנצברו. בין פיסות האינפורמציה מתייצב הבדיון. הוא הכרחי כדי להשלים את החסר, לטוות 'סיפור' עם אירועים וכרונולוגיה, ליצור רצף – ולו חלקי – בין הכאן והעכשיו ובין ה'שָם' של 'הפלנטה האחרת'.

אך מהו אותו דחף כפוי להעביר את הזיכרון, לספֵּר? אחריות? חובה? וכלפי מי – העבר? ההווה? אולי העתיד? ומהן צורות ההתנסחות והכתיבה של הזיכרון המועבר, האישי, הקולקטיבי? כיצד ניתן להעביר זיכרון מורכב של מאבק להישרדות, ולחלופין זיכרון של חולשה, וייאוש, ובגידה, ואכזריות, ורצח? כיצד אפשר להעביר את ריבוי הפנים של השואה? זאת ועוד, מהרגע שנכפתה עליי החובה לספר את מה שאמי שתקה, הבנתי שמה שחוויתי כסוד האינטימי והחבוי ביותר של חיי ויחסיי עם אמי דומה עד סחרחורת לחוויותיהם של רבים אחרים. לא יכולתי עוד להתכחש לעובדה שהסיפור האישי ביותר שלי איננו פרטי אלא סיפור משותף. זיכרון השואה מורכב מקולות אישיים רבים ושונים, כגורלות הרבים והשונים שנלכדו באימי השואה. הוא מכיל לא רק את צאצאי השורדים אלא גם את צאצאיהם של המעוולים ושל העדים הפסיביים. זהו סיפורה המורכב של האנושות. הטוטליות של קריסת התרבות בשואה, גם היא לא ניתנת להקפה במבט אחד, אלא מחייבת מגוון זוויות ראייה, ידע ומיני ניסיון רבים ושונים כדי לנסות ולהבינה.
***

בתחושה של דחיפות, כל עוד אחרוני העדים אִתנו, פניתי לפיכך בשנת 2011 למכון ון ליר שבירושלים כדי להקים קבוצת דיון שתחקור את שאלת עיצוב הזיכרון ודרכי העברתו מזוויות שונות ובכלי־ניתוח השאובים ממגוון דיסציפלינות. במרכז, הצעתי, תעמוד שאלת העברת זיכרון של טראומה, לאור המקרה הקיצוני של השואה ודרכי העברת הזיכרון שלה ליחיד ולחברה.

תחושת הדחיפות נבעה גם מההכרה שלמרות ממדי השבר חסר התקדים בתולדות האנושות שהתחולל בשואה, העולם שאחריה לא עבר שינוי רדיקלי במידה ובהיקף שיכלו להוות תשובה או תיקון. במהלך השואה דבר לא נותר על כנו: מנגנוני המדינה והדמוקרטיה, הנאורות, המדע, הרפואה, התרבות, האמנות, המשפט והדת, פני האדם ויחסי אדם לאדם עברו כולם זעזוע עמוק. למחרת השואה התלכד העולם בקריאה: "לעולם לא עוד!" – נוסד האו"ם, נוסחו חוקים, נחתמו אמָנוֹת, הוקמו מוזאונים ונערכו עצרות זיכרון. אך שבעים וחמש שנים אחרי השואה מתברר שהתקוות הנעלות לשינוי עומק לא התממשו. האו"ם הפך לגוף שכוחותיו מוגבלים ביותר: ההגדרה המשפטית של "רצח עם" ו"פשעים כנגד האנושות" לא מנעה את הישנותם של זוועות רצח העם ואת דיכוים של מיליונים; האמנות הבינלאומיות שחוברו על ידי משפטנים, שרבים מהם יהודים חדורי אמונה, לא מיגרו את הפרת זכויות האדם והפליט; ודרכי זיכרון השואה לא עצרו את חזרת הפשיזם, הגזענות והאנטישמיות. השואה – המפולת חסרת התקדים של האנושות – לא הביאה לתיקון האדם והחברה, ולא שינתה את פני העולם. אך בה בעת, רוח הרפאים של השואה לא חדלה מלרדוף אותנו. בתודעה הישראלית עדיין פעור פצע השואה, והשלכותיו הגלויות והנסתרות ממשיכות להשפיע על היבטים רבים של המציאות ומזינות את השסעים בחברה הישראלית. אך לא פחות מכך, במובנים רבים רודף זיכרון השואה גם את אומות העולם. מה שנקבר חיים שב ופורץ בגלגולים שונים. בראשית המאה העשרים ואחת השואה איננה רק עבר, אלא משקע מבעבע הממשיך ומשפיע על ההווה, ישירות או בדרכי עקיפין.

למעלה משבעים וחמש שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, עדיין נותרה ללא מענה השאלה כיצד להעביר את זיכרון השואה כדרך לתיקון העולם. אני רואה בכך אחריות המוטלת עלינו, על מי שלא היה שם. היא המהדהדת בקולות שבספר זה. אחריות חברתית, מקצועית, אך בראש ובראשונה אישית וקיומית. בהצעתי למכון ון ליר כיניתי את נושא המחקר של הקבוצה "העברת זיכרון ובדיון". זאת, כדי להדגיש את המתח הטמון בין מציאות, זיכרון ובדיון, כדי להאיר את חמקמקותה של התפישה האנושית, וכדי להתבונן בזיכרון ובבדיון מבעד לנקודות מבט של דיסציפלינות מחקריות ואמנותיות שונות.

ועם זאת, הקישור בין בדיון ובין השואה מטלטל ופרובוקטיבי במיוחד, מחמת היראה הנלווית לאירוע היחידאי. אך בראש ובראשונה מזכירה כותרת זו את השימוש המסיבי שעשה הנאציזם באמצעי הבדיון של התעמולה כדי להוליך אחריו מיליוני בני אדם, ואת הדרך שבה בוצעה השואה בכל שלביה תוך שימוש מכוון בהונאה ובתעתוע: למגורשים סופרו סיפורי בדים, המחנות הוסוו בתחפושות מקבריות, וגם עקבות המוות נמחקו מיד, הוסתרו והוסוו בתפאורות ו'תוצרים' מחופשים. השואה התחוללה כחלק מסיפור בדיוני מגמתי בעל ממדי עוועים שמנגנון הבדיון שלו שירת במודע את מחולליה. עד היום משרת אותו מנגנון מניפולטיבי של בדיון את מכחישי השואה. אולם לא פחות מכך רומזת הכותרת 'העברת זיכרון ובדיון' לסכנה האורבת לעיצוב זיכרון השואה: למרות כל הכוונות הטובות עלול זיכרון השואה לשכפל את הבדיון הנאצי, ובמקרים רבים, ומתוך מטרה 'לרגש' ו'לגעת', משכפל עיצוב הזיכרון ומלבה את אותם דחפים סוטים ורוויי הסדיזם: כך, במקום להיאבק בשאיפה הנאצית למחוק את פני האדם, הוא שב ומחולל אותה.

יתרה מזאת, לאחר הזעזוע הראשוני מכך שזיכרון השואה הוא מעשה של בדיון, מתבהרת האחריות הנתבעת מעיצובו. אם זיכרון השואה איננו אמת אחת ויחידה הנתונה מראש, הרי בידינו לבחור כיצד לעצב את הזיכרון, איך להפוך אותו לכלי במאבק כנגד השמדת האדם ומחיקת אנושיותו. האתגר המוסרי הנתבע ממעצבי זיכרון השואה הוא להעלות את זכרו של האירוע מהעבר, לשמור שלא יישכח, ובה בעת לחולל שינוי מתמשך ועמוק של ההווה והעתיד. שבעים וחמש שנה לאחר סיום המלחמה מתברר שהקריאה 'לעולם לא עוד!' מורכבת הן מ'האחריות לזכור' והן מהתביעה 'לזכור באחריות'.
***

עם היענותו של מכון ון ליר להקמת קבוצת המחקר, הזמנתי לקבוצה משתתפים בני שלושה דורות, ממוצא, מרקע אישי ומרקע מקצועי שונים: היסטוריונים, פילוסופים, חוקרי ספרות ואמנות, אוצרים, אנשי מדע בתחום מחקר המוח והפסיכואנליזה ואמנים־יוצרים מתחומי אמנות שונים. עם חלקם כבר שיתפתי פעולה בעבר, ואחרים הפכו לחברים קרובים לדרך. יחד חקרנו במשך שלוש שנים וחצי – 2012‏-2015 – את הזיכרון מהיבטים מדעיים ואמנותיים, את הזיכרון האישי ומולו את הזיכרון הקולקטיבי ואת דרכי העברת הזיכרון מדור לדור. ובמקביל ריחפה תמיד השאלה מה תפקידו של זיכרון השואה מול הווה משתנה, וכיצד ניתן לעצבו מתוך אחריות מוסרית וכקריאה לחיים.

ואולם, מניסיוני כבמאית תאטרון וכסופרת כמו גם מתוך מהלכי הביוגרפיה האישית, ידעתי שאל עומקיו יגיע הדיון רק אם ייווצר חיבור קיומי אל נושא המחקר וייחשף הקשר האישי של כל אחד מהחברים לשאלת העברת הזיכרון; רק אם יעלה הממד האישי שאליו פונה הזיכרון כגורם חי. ואמנם, כבר מהפגישה הראשונה פרצה עבודת הקבוצה את גבולות השיח המחקרי ואת תחומי עיסוקם של חבריה. מראשית היה זה גם מפגש אישי עם מעמקי הזיכרון הפרטי של חברי הקבוצה, ולאורך שנות העבודה יחד המשיכה ונחשפה נוכחותו המורכבת, ולעתים המפתיעה ביותר, בחייהם ובעיסוקם המקצועי של המשתתפים. וכך, כבר במפגש הראשון נחצה קיר הזכוכית המגונן של היותנו 'קבוצת מחקר', נפרצה הפרסונה המקצועית או הציבורית של המשתתפים, והסתנן הקול האישי, הגולמני, המהוסס, המגשש, הכאוב וחסר המילים. אִתו נוצר מעגל הקשב הדרוך, התומך. בלִבו של המפגש הראשון פתחה אתי בן־זקן בשיר בלדינו – שיר אהבה וגעגועים שהושר בפי יהודי סלוניקי המובלים לאושוויץ – שהרעיד את חברי הקבוצה; וכאשר בסיום המפגש פצח מנדי כהאן בשיר ביידיש, והמשתתפים נסחפו אחריו ויצאו במחול מסביב לשולחנות הדיון בחדר הסמינרים של ון ליר, ידענו שנוצרה קהילה קטנה, ושמעתה הדיבור בה יחצה דיסציפלינות מלומדות ויהיה מחויב לעצם קיומנו, ושאולי זהו קצה החוט שאחריו אנחנו מחפשים – העברת זיכרון, גם בלב הקולקטיב, כחוויה אישית קיומית ומכוננת.

רק לאחר שנפגש אדם עם סיפורו החבוי, מכיר בו וחולק אותו, הוא נחלץ מבדידות שתיקתו ויכול להקשיב וגם לשמוע את סיפורו של האחר, מתוך אמפתיה או שותפות־גורל. עירוב כזה של דיבור מקצועי ואישי שזור גם בספר זה, כהזמנה לכל קורא וקוראת לשלב בתוכו את סיפורם.
***

תוך כדי פעילות הקבוצה התחולל בנו שינוי. מול היחס הרווח לזיכרון השואה כמסר אחד, קולקטיבי ומנוסח מראש, המבוסס לרוב על המאמץ לשמר את הטראומה מתוך דגש על הממד הקורבני, נקודת המוצא שלנו הפכה את היוצרות: הבנו שהזיכרון הוא בחירה אישית ולכן רב קולי; הזיכרון איננו רק מבט על אירועי העבר אלא נובע מההווה, והוא אינו יכול להיוותר כלוא בשימור הקורבניות אלא מוטלת עליו אחריות לעצב אחרת את העתיד.

כך, בין פגישותינו, כש'חוק המסתננים' הוגש לכנסת ב־2014, קיימנו דיון ציבורי ומשפטי בסוגיית מעמדם וגורלם של מבקשי המקלט האפריקאים בישראל. כשהתחוללו פעולות 'תג מחיר' וכתובות נאצה רוססו על חזית מרפאתו של רופא דרוזי ביקנעם ועל קירות מסגד בפוריידיס, יצאו חברי הקבוצה להביע את הזדהותם עם הנפגעים. במקביל, הפנינו מבט אל מגזרים בחברה הישראלית שהודרו מזיכרון השואה, למרות שגם כנגדם יצאה גזירת השמד, מתוך מחויבות להעניק להם קול.

פעילות הקבוצה הסתיימה ב־2015, בשנת השבעים לסיום מלחמת העולם השנייה. חיפשנו דרך הולמת לחלוק עם הציבור הרחב את התובנות שגובשו מתוך מפגשי הקבוצה. כמקובל במכון ון ליר תִכננו שני ימי עיון פתוחים לקהל. אך מה עם הממד הקיומי והיצירתי? ואיך לחלוק את ריבוי הפנים של הזיכרון, את הממד האישי שלו ואת התביעה לאחריות? כך התגבשה ההחלטה לקיים סביב יום השואה 2015 גם תערוכה, אשר תזמין כל אחד מהמבקרים לצאת למסע זיכרון אישי. ריבוי הקולות התממש הן בהרצאות בימי העיון, הן ביצירות אמנות שהציגו חברי הקבוצה, והן במיצב וידאו רחב־היקף שפתח את התערוכה, ובו עשרים מסכים שעליהם הוקרנו מונולוגים אישיים של חברי הקבוצה בנושא הזיכרון. כל אלה מהווים את המסד לספר זה.

במקביל להכנת התערוכה ובהשראת עבודת הקבוצה התעוררה השאלה כיצד לצקת את התובנות בתבנית שתאפשר לכל אדם להפוך את הזיכרון לאישי – כתביעה הנוגעת בו או בה ישירות. קבוצה נוספת של חוקרים וכותבים נפגשה בהובלתי לדיון ומחקר – שנמשכו שנה נוספת – ועיצבה את הגדת ה"התכנסות ליום השואה". ב־2016 הועברה ה"התכנסות ליום השואה" למחלקת הטקסים שבמכון שלום הרטמן לשלב הפיתוח וההנחלה בציבוריות הישראלית ובעולם. העקרונות שהנחו את חיבור הגדת ההתכנסות והיבטי הנחלתה, מול מסורת עיצוב זיכרון השואה, נידונים בחטיבה החותמת ספר זה.
***

השאלה מהו זיכרון, וכיצד ראוי לעצב את זיכרון השואה, פגשה כל אחד מחברי הקבוצה בלב מחקריו ויצירתו, והשפיעה על הדרך של כל אחד ואחת מאִתנו. שאלות אלו ממשיכות וימשיכו להעסיק את האנושות. הקולות שבספר מזמינים את הקוראים להציב את השאלה לעצמם, להפוך אותה לדרך לנקיטת עמדה ולאחריות כלפי הזולת מול האתגרים של עולם משתנה.

השואה היתה השמדת האדם האחר, האדם כאחר, אך הלכודים במלכודת המוות ומנגנוני הרצח נאבקו עד כמה שניתן על הישרדותם הפיזית ועל שמירת צלם האדם שלהם. יהודים מסרו את נפשם כדי לסעוד את אחיהם, והחסידים מבין אומות העולם לא נותרו עומדים מהצד אלא הצילו חיים מתוך סיכון קיצוני להם ולקרוביהם. בלב האופל והרוע זהרו הטוב והאהבה, כדברי אהרן אפלפלד שהנחו אותנו. לו יהא זיכרון השואה לזיכרון של מאבק על האנושיות גם מול הרוע, ויהפוך מצפן להתחייבות נמשכת לכבוד האדם באשר הוא אדם. פניה המורמות של פאני חיים, בכיכר השילוחים שביאנינה, תובעות זאת מאִתנו.
[1] גיל צבי, טייטלבאום ראול, גוטמן ישראל, שלו אבנר (2002). מנשר ניצולי השואה. לנוסח המלא ראו: אתר יד ושם, "מנשר ניצולי השואה". [חזרה]

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.