החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

סתיו חייו

מאת:
הוצאה: | 2019-01 | 225 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

24.00

רכשו ספר זה:

 

מדוע נעלם אבי המשפחה יוסף? מה גרם לו לעזוב את ביתו ואת משפחתו בבוקר רגיל ושגרתי, בלי להותיר אחריו עקבות, ולאן פנה? מדוע ממאנת משפחתו לחפש אחריו?

 

בצעד אמיץ מחליטה אילה, כלתו, לצאת למסע בעקבותיו בלא ידיעתם של בני המשפחה.

ככל שהיא צועדת בנפתולי חייו של אבי בעלה, כך היא שוקעת בנבכי חיי הזוגיות שלה. התמודדותה עם בחירותיה ועם גילויים ההופכים עליה את עולמה מציבה בפניה מראה המחייבת אותה להישיר אליה מבט. החיים לאחר המסע שוב לא יהיו דומים לאלו שלפניו.

עלילתו המטלטלת ורבת התהפוכות של "סתיו חייו", הנעה בין ישראל לדרום-אמריקה, סוחפת את הקורא לתהומות חייהם של בני משפחה אחת ולחשיפתם של סודות ושקרים שנטוו לאורך שנים, הניעו את עולמם והותירו פצעים מדממים בלבם.

 

זהו סיפור על כוחה של אהבה, על בעירה פנימית המניעה אותנו לא לוותר עליה בשום מחיר, על מענים חלופיים הנוצרים בהיעדרה ועל בחירות המעצבות את חיינו.

 

רויטל פולג, ילידת קרית גת, בוגרת לימודי אדריכלות בטכניון אשר פנתה לעולם הדיפלומטיה וקשרי החוץ הבינלאומיים. שירתה שנים בשירות החוץ הישראלי בארץ ובחו"ל עד שבהזמנתו של שמעון פרס הצטרפה לאתגר ייסוד מרכז פרס לשלום. לאחר מכן שימשה ראש לשכתו של יושב ראש הכנסת, אברום בורג, ובהמשך הייתה לנציגת הסוכנות היהודית בברזיל.

כותבת מאז אחזה בידה עיפרון, אשר הוחלף עם השנים במקלדת המחשב. גם המגירה הומרה בתיקיות וירטואליות שהלכו ותפחו. כתיבתה קיבלה ביטוי נרחב במעגלי עשייתה המגוונים וזכתה להערכה רבה.

הספר "סתיו חייו" הינו רומן הביכורים של פולג.

מקט: 4-1272-372
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
  מדוע נעלם אבי המשפחה יוסף? מה גרם לו לעזוב את ביתו ואת משפחתו בבוקר רגיל ושגרתי, בלי להותיר אחריו […]

בגיל שמונים ואחת, בבוקרו של יום רגיל לגמרי, התעורר יוסף, נטל את צרור מטלטליו האישיים, כינסם בתיק נסיעות לא גדול במיוחד ועזב את ביתו. אשתו, אשר סימני הגיל המתקדם כבר נתנו בה אותותיהם, נותרה נטועה בכורסתה, כורסת העור הנצחית שידעה ימים יפים יותר. מה בדיוק קורה כאן? שאלה את עצמה, רגע לאחר שחלף על פניה וטרק אחריו את דלת ביתם. שנים ייחלה לרגע הזה ולא פעם דחקה בו, ביוסף, שיעזבה לנפשה. אך כאשר קם ונהיה הדבר, נותרה פגועה וכועסת כי העז לעשות לה מעשה שכזה.

“הוא עוד ישמע ממני…” מלמלה ברוגז, “הוא עוד ישמע… זה לא יעבור לו בקלות.”

אבל החידלון אחז בה והחלישה. ועכשיו מה?

“הוא הלך,” לאטה אל שפופרת הטלפון בטון שהיה בו עירוב של היסטריה, חוסר אונים והטלת יהבה על השומע בצדו האחר של הקו. “הוא הלך. זהו, הוא פשוט הלך,” חזרה על המילים כאילו על ידי הגייתן שוב ושוב תבין את משמעותן טוב יותר, או אולי אף תשנה את מהותן.

“מה זאת אומרת הלך,” שאל אפי בדחיפות המבקשת לשמור על רוגע בשל השבר הממשמש ובא, “קרה לו משהו?”

“הוא הלך,” ענתה. “ומה יהיה עכשיו?”

“אני תכף מגיע, תשתי כוס מים ותירגעי,” ענה אפי קצרות וסגר את השפופרת. תחושה מוכרת של זעם עצור עלתה בגרונו. אין רגע של שקט במשפחה הזאת, הרהר בסלידה ובכעס על כי שוב הוטרד מסדר יומו התקין והוקפץ לפתור עוד אחד מאינספור המשברים שהתרחשו בין אביו לאמו. מה אני, הגננת שלהם? שישברו הם את הראש, חשב ולבש את בגדיו בחופזה, ונערך לצאת במהירות אל בית הוריו, מרחק עשרים דקות נסיעה מביתו. טקס ההשלמה ביניהם כבר היה לו לזרא והוא ידע בדיוק כיצד ייראו הדברים, ומה ישמיע באוזני הוריו. בדרך כלל הם המתינו לו בביתם בשקט מתוח, כל אחד מהם היה ספון בחדרו. כניסתו הביתה הייתה אות לפתיחת התקוטטות מילולית מכוערת, ומבלי שהקפידו יתר על המידה בלשונם ובתיאורי הצבע העסיסיים שהשמיעו. אמו חיפשה אצלו חסות והכרה במר גורלה, ואביו האשימו שהוא תמיד עומד לצדה ומתעלם מעקיצותיה ומהארס הרב שהיא מנטפת על ראשו. אחרי שהטיחו זה בזה את מילותיהם, ומבלי שחסכו ממנו הרמת קול סמכותית וקביעה (נוספת) של כללי ההתנהגות העתידיים בין השניים, שב השקט אל ביתם. היו פורשים איש איש לחדרו עם כאביו ותסכוליו, עד לפעם הבאה.

משהגיע לבית הוריו קלט כי פני הדברים שונים. אמו, באותן שמלות בית חסרות חן שבהן נהגה לעטוף את עצמה בשנים האחרונות (וכפי שנהגה להסביר “אני ממילא כמעט לא יוצאת מהבית, ובשביל ללכת אל השכנה אין לי חשק להתלבש”) ישבה על כורסתה המרופטת בשוליה וצבעה החום דהוי. גופה הכבד גדש את מלוא קיבולת הכורסה, רפוי ומותש. פניה היו מכורכמות מרוב של דמעות, תחושת השפלה וחוסר אונים, ואצבעותיה מוללו מפית נייר ממורטטת שבה קינחה מדי פעם את אפה הבולבוסי בתרועה רמה. בקול רועד, ותוך כדי התפרצויות בכי מתחדשות סיפרה לו את סיפור המעשה. “לא,” אמרה במענה לשאלתו של אפי ועברה לדבר בספרדית, שפת אמה, “הוא לא אמר שום דבר יוצא דופן בימים האחרונים, הוא התנהג כרגיל ולא נתן לי סיבה לחשוד שאלו כוונותיו, תמיד אמר שיעזוב יום אחד, אבל אף פעם לא האמנתי לו. עובדה שנשאר כל כך הרבה שנים.”

“והבוקר?” שאל אפי, נאחז בעברית.

“לא, אני לא אמרתי לו שום דבר מיוחד הבוקר. הוא פשוט הופיע כאן בסלון עם התיק הכחול ביד ואמר לי שזהו, שהוא הולך, שאני לא אראה אותו יותר, שהוא לא יכול לסבול יותר את החיים האלו איתי,” פרץ דמעות נוסף קטע את מילותיה. “אתה מבין!” הזדעקה, “הוא לא יכול יותר לסבול, אף אחד לא שואל אם אני יכולה! הוא! המסכן! לא יכול יותר! הוא גם אמר שהוא מעדיף להעביר את הזמן שנשאר לו לחיות בשקט, במקום אחר… שלא יחזור לעולם ושנמאס לו להיות בבית הזה…” בכיה גבר. “אתה מבין, הוא רוצה לחיות בשקט ולבד, ומה איתי? מה לא עשיתי בשבילו? את החיים שלי נתתי לו, ומה יהיה עכשיו?” היא לגמה מכוס המים שהגיש לה אפי וגופה רטט וגנח.

“הוא אמר לך לאן הוא הולך?” שאל אפי.

“לא אמר, וגם לא שאלתי,” הוסיפה, “הוא החליט ללכת אז שילך. ארור היום שהתחתנתי איתו, רק צרות היו לי ממנו.”

“לאן הוא יכול ללכת?” שאל אפי.

“לא יודעת לאן. ראיתי שלקח בגדים וכלי רחצה, אפילו את התמונות של הנכדים השאיר על השולחן…” עצם אזכורם של הנכדים גרם לשטף דמעות נוסף. “מה אני אגיד להם? איזו בושה, איזו בושה, ומה אני אגיד לשכנים… איך הוא עשה לי את זה, איך?” אפי החליט ששמע דיו ונכנס לחדרו של אביו.

חדרו של יוסף אפיין היטב את דמותו. מיטתו, שהייתה צמודה לפינת החדר ותפסה את מרבית חללו בשל מידותיה הגדולות וגובהה הרב, סודרה בקפדנות המוכרת. כיסוי הצמר המפוספס אדום-שחור (שבו השתמש, למיטב זכרונו של אפי מאז ומעולם), היה מתוח מעליה ללא קמט קל, ושוליו גלשו אל הרצפה באופן מדוד ואחיד. שלוש הכריות הגדולות שהוכנסו בתוך ציפיות לבנות ניצבו תפוחות ומלאות בפינת המיטה. ארון קיר סטנדרטי ניצב בקיר שממול, דומם וסגור; שולחן הכתיבה החום והכבד, הפריט הנאה ביותר בחדר, שריד מביתם הקודם טרם עלייתם ארצה, היה נקי לחלוטין מכל חפץ או נייר, למעט שתי התמונות הממוסגרות של הנכדים המחייכים שניצבו בפינתו ופרעו קלות את הסדר והארגון ששלטו בחדר, אבל כפכפי הבית של יוסף, שהונחו תמיד בקצה השמאלי של המיטה בדיוק בנקודה שבה התיישב במיטתו עם קומו ושלשל רגליו ישירות לתוכן – נעדרו כעת ממקומן והבהירו הבהר היטב כי יוסף איננו. אפי סקר את החדר והבין כי נפל דבר שאת טיבו לא הבין. לא היה לו צל של מושג מה עליו לעשות ומה בעצם יוכל לומר לאמו.

זעם, אותו רגש שפעמים כה רבות גדש אותו כהרף עין, הציפו. וכי מה אני אמור להגיד או לעשות עכשיו? שאל את עצמו. הוא התיישב על מיטת אביו כדי לסדר מחשבותיו, רגע לפני שיֵצא שוב אל אמו ויתחיל לטפל עניינית במצב החדש שנוצר. יותר מכל כעס על אביו שנטש את המערכה, שכעת תחושות האומללות של אמו מוטלות על כתפיו ומעוררות בו את נקיפות המצפון הארורות, שאין הוא יכול להינתק מעול הוריו ולחיות את חייו בדרך שעיצבם. כל אותו הזמן הייתה אמו ישובה בכורסתה, דוממת וחסרת מעש כפי שיכולה הייתה לשבת במשך שעות בהמתנה למוצא פיו של מאן דהו שימציא מזור כלשהו למצבה.

באחת התנער אפי וניגש אל הטלפון.

“אל מי אתה מתקשר?” שאלה אמו בקול חנוק.

“לניקו,” השיב לה קצרות, ובלבו פנימה התנסחה החלטה שעל אחיו הגדול, ואפילו שהוא מתגורר כעת במרחקים, לקבל אחריות על הנעשה, ומצדו שיבוא וייקח אותה מכאן אל ביתו הנאה והחדש שהקים בדרום אמריקה ושיעזוב אותו, את אפי, בשלום. ממילא אין טעם להתקשר ללאה אחותו. תגובתה ההיסטרית תהיה תוספת נכבדה של רגשות מבולבלים ומסכנוּת שגם בימים כתיקונם לא נעדרה מהווייתה הקיומית של אמו, ומזה, סיכם לעצמו כבר יש לו די והותר.

הוא חיפש את מספר הטלפון של אחיו והטלפון צלצל. על הקו הייתה לאה. כדרכה מדי יום ביומו התקשרה לדרוש בשלום אמה. הוא ענה לה קצרות והגיש את השפופרת לאמו. סכר הדמעות שנבלם קמעה דקות ספורות לפני השיחה נפרץ שוב וביתר שאת.

“תראי מה שהוא עשה לי, איך אני אסתדר עכשיו, איך אני אראה את פרצופי בחוץ… לא, באמת אין צורך שתגיעי, אני אסתדר כבר, את יודעת, כמו שתמיד הסתדרתי, לא, באמת אני אסתדר, אני אנעל טוב טוב את הדלת בלילה, ואם יקרה לי משהו זה יהיה על המצפון שלו, לא… באמת, את עסוקה ואני לא רוצה להטריד אותך… טוב, בסדר תבואי, לאה’לה, אבל רק לזמן קצר, נו… מה את אומרת… הוא הלך… פשוט הלך… כל מה שעשיתי למענו, כל השנים שאני סובלת לצדו… ובסוף הוא פשוט קם והולך,” גניחות הבכי התעצמו. “גם אם יתחנן אני לא אתן לו להיכנס בחזרה הביתה, אפי יחליף לי את המנעול, וכשהוא יחזור על ארבע הוא ימצא דלת נעולה… אוי וי אוי וי…” היא השתעלה ועיניה האדימו. אפי מיהר ליטול מידה את השפופרת.

“כן, אני חושב שזה דווקא רעיון טוב שתבואי,” אמר בקול יבש וענייני ככל שיכול היה לשוות, וחש כאילו נפתח בפניו לפתע מוצא. “תישארי איתה לילה או שניים, נראה איך הדברים מתפתחים, אולי הוא יתקשר או יחזור, הרי לא ניתן לחזות מה יעשה ומהן כוונותיו.” הוא ניתק את השיחה וניסה להדחיק את הזעם ששוב טיפס במעלה גרונו. עכשיו נותר לעדכן את ניקו, חשב, והמשימה נראתה לו פתאום כבדה מנשוא.

אמו, שעיסוקם של ילדיה בה שיפר קמעה את מצב רוחה, קמה מכורסתה וצעדה בכבדות לעבר המטבח. “בוא, נאכל משהו,” אמרה לאפי שהתרצה באחת. אך משפתחה את דלת המקרר ועיניה נתקלו בצלחת השניצלים הגדושה, העטופה בקפדנות, זו שיוסף הכין רק אתמול, נפרץ מחדש מעיין דמעותיה. לכאורה, לא היה דבר חריג בכך, שכן מאז עזבו הבנים את הבית נטל יוסף על עצמו את האחריות להכנת האוכל. החיים, שגם כך היו קשים על רעייתו, נעשו קשים עליה עוד יותר בהעדרם של ילדיה, ואת מעט הבישולים שטרחה עליהם שמרה לביקוריהם. אבל כעת, קיבלה צלחת זו משמעות מיוחדת. “אני לא אגע בזה!” פרצה מפיה צרחה, “הוא השאיר את זה בכוונה, אני יודעת!” אפי עט על אמו כדי לאחוז בה ולהשיבה אל כורסתה, ובטרם תשלוף את הצלחת ותשליכה לפח האשפה. אז לא נאכל, חשב. גם השיחה עם ניקו נדחתה בינתיים.

בסופו של דבר נטלה לאה תפקיד זה על עצמה. צעדיה המהירים ונקישות עקביה במדרגות הכניסה לבניין מגוריהם של הוריה נשמעו היטב בסלון הבית הדומם.

“לאה הגיעה!” הכריזה אמו את הידוע, וחזה עלה וירד בהתרגשות. עוד רגעים ספורים תוכל למרר בבכי בין זרועותיה של בתה.

“שה, שה, אמא,” היסתה לאה את אמה. “תני לי להבין קודם מה קורה פה, ומה הוא עשה.” היא ניתקה עצמה מאחיזתה הלופתת של אמה ונפנתה אל אפי. “תוכל להסביר לי?” היא נעמדה מולו וידיה נתונות על מותניה. כעס עצור עלה מקולה ועצבנות מתנועותיה. אפי חזר על המעט שידע. השיחה עברה לספרדית כמובן. אמם נותרה שותקת בכורסתה והפקידה בידי ילדיה את ניהול העניינים.

“דיברת עם ניקו?”

“לא… הספקתי…” אפי היסס בתשובתו. שהיא תעשה זאת, חשב לעצמו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “סתיו חייו”