החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוטונומיה ושגשוג

מאת:
הוצאה: | 2021 | 325 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

42.00

רכשו ספר זה:

נקודת המוצא של ספר זה היא שעלינו לדון בהכרעות הערכיות המכוננות את חיינו ולברר אם אין מקום להכניס בהן תיקון. ברוח זאת, הספר מבקש לבחון את התאוריה הפוליטית הליברלית העומדת ביסוד המשטרים של מדינות המערב. בליברליזם של שתי המאות האחרונות קיימים שני זרמים מרכזיים ‒ הזרם האחד הוא "הליברליזם של האוטונומיה". אידאל החיים הטובים של הזרם הזה הוא היכולת של אדם לקבוע בעצמו את תוכני חייו. הליברליזם הזה מצפה מהמדינה שתיצור את תנאי החירות המאפשרים את האוטונומיה. הזרם המרכזי האחר הוא "הליברליזם של השגשוג". אידאל החיים הטובים של הזרם הזה הוא פיתוח של היכולת האנושית הטמונה באדם, ומימושהּ. קיימת אפוא קִרבה בין הליברליזם הזה לבין המרקסיזם, שהערך שלו הוא השגשוג האנושי. המלצות המדיניות של הליברליזם של השגשוג חופפות לאלו של הסוציאל-דמוקרטיה: פעולת המדינה לאספקה של שירותים נרחבים בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור, הביטחון הכלכלי וכולי. גם מהבחינה הזאת קיימת קִרבה בין הליברליזם של השגשוג לבין המרקסיזם. הספר טוען שעלינו לאמץ את הליברליזם של השגשוג. כמו כן הספר טוען שהתאוריה הליברלית של העשורים האחרונים לא הקנתה לפוליטיקה את החשיבות הראויה לה, וקורא לאימוצה של פוליטיקה רפובליקנית. הספר אף בוחן את המידה שבה הזרמים המרכזיים במשפט של המאה העשרים פעלו מתוך מוּדעות לכוחו לכונן את הערכים בחיינו.

 

פרופ' מנחם מאוטנר הוא חבר סגל בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת תל־אביב. זהו ספרו התשיעי. ערך שישה ספרים. פרסם למעלה ממאה מאמרים בישראל, בארצות הברית, בבריטניה ובגרמניה. לימד באוניברסיטאות בארצות הברית, בבריטניה ובאיטליה. זכה בשורה של פרסים יוקרתיים.

מקט: 4-249-50887
נקודת המוצא של ספר זה היא שעלינו לדון בהכרעות הערכיות המכוננות את חיינו ולברר אם אין מקום להכניס בהן תיקון. […]

מבוא

בספר זה אציע שני טיעונים מרכזיים.

הטיעון הראשון הוא שבניגוד למה שמקובל לחשוב, בין הליברליזם והמרקסיזם קיימת קרבה. הליברליזם והמרקסיזם הן שתיים מהתאוריות הגדולות של המודרנה. הליברליזם מוצג כמי שמקדש את ערכי החירות והאוטונומיה. המרקסיזם מוצג כמי שמבקש לקדם את השוויון הכלכלי. שתי ההצגות האלה מבטאות אמיתות חלקיות בלבד, ולכן הן רחוקות מדיוק.

בליברליזם של שתי המאות האחרונות קיימים שני זרמים מרכזיים. אידאל החיים הטובים של הזרם האחד הוא אכן האוטונומיה, היכולת של אדם לקבוע בעצמו את תכני חייו, או, בניסוח שגור, להיות "המחבר של סיפור חייו". זרם זה מקדש את החירות, משום שהוא רואה בה תנאי הכרחי לאוטונומיה: כדי שבני אדם יוכלו לחיות חיים אוטונומיים, יש להבטיח להם שחייהם לא יסבלו מהתערבויות מצד המדינה ומצדם של בני אדם אחרים. ואולם, לצד הליברליזם של האוטונומיה, קיים בליברליזם של שתי המאות האחרונות זרם מרכזי נוסף, שאני קורא לו "הליברליזם של השגשוג". אידאל החיים הטובים של הזרם הזה אינו האוטונומיה, אלא פיתוחן של היכולות האנושיות הטמונות באדם, ומימושן. הציפייה המרכזית של זרם זה מהמדינה אינה שהיא תקיים את החירות הנחוצה לאוטונומיה. הציפייה היא שהמדינה תיצור את תנאי הרקע המאפשרים את השגשוג האנושי, היינו שהמדינה תספק לאזרחיה שירותים נרחבים בתחומי הבריאות, החינוך, הדיור, הביטחון הכלכלי וכולי. בניסוח אחר, המלצות המדיניות של הזרם הזה חופפות לאלו של הסוציאל־דמוקרטיה.

מקובל לתפוס את המרקסיזם כמי שהערך המרכזי שלו הוא השוויון. זו טעות. הערך המרכזי של המרקסיזם הוא השגשוג האנושי במובנו האמור, היינו פיתוחן של היכולות האנושיות הטמונות באדם, ומימושן. השוויון בשביל המרקסיזם הוא רק אמצעי לשגשוג. זאת, בדיוק כשם שהחירות בשביל הליברליזם היא אמצעי לאוטונומיה. המרקסיזם נבדל מהליברליזם של השגשוג בַּמדיניות שבה הוא מצדד לשם הגשמת אידאל השגשוג. הליברליזם של השגשוג, כמו הסוציאל־דמוקרטיה, מוכן להשלים עם קיומו של השוק. המרקסיזם מבקש לבטל את השוק ולהעביר את תפקידיו לתכנון מדינתי מרכזי. זהו הבדל משמעותי כמובן, אבל הוא אינו גורע מכך שלליברליזם של השגשוג ולמרקסיזם אידאל זהה באשר לחיים הטובים: שגשוג אנושי במובן של פיתוח יכולות ומימושן.

בפרק ב' אדון בליברליזם של האוטונומיה. אראה שהליברליזם הזה מתמקד בהבטחת החירות הנחוצה לאוטונומיה, ואולם הוא אינו עוסק בתנאי הרקע הנחוצים לאוטונומיה, היינו בריאות, חינוך, דיור, ביטחון כלכלי וכולי.

בפרק ג' אציג את עיקריו של הליברליזם של השגשוג. אראה שהליברליזם הזה מצפה מן המדינה לאמץ מדיניות סוציאל־דמוקרטית.

הטיעון המרכזי השני שאציע הוא שהתרבות שבה אנחנו חיים ספוגה בהכרעות ערכיות, ומכיוון שכך, החיים האישיים שלנו – האמונות שלנו, ההתנהגויות שלנו – מגלמים מספר עצום של הכרעות ערכיות. אטען כי עלינו לדון בהכרעות האלה ולברר אם אין מקום להכניס בהן תיקון.

חיינו עוברים בתוך התרבות. התרבות מכוננת את קטגוריות התודעה, שבאמצעותן אנחנו נותנים משמעות למה שקורה בחיינו, את התפיסה העצמית שלנו ואת התנהגויות היומיום שלנו. חלק חשוב בכל תרבות הם הערכים – אמירות באשר לראוי וללא ראוי, באשר לטוב ולרע, בהתנהגות האנושית. רק חלק מן האמירות האלה הן מפורשות ומכוונות. מרביתן משוקעות באין־ספור התבטאויות ופרקטיקות התנהגות שאנחנו מפנימים אותן כל העת ומממשים בהתנהגויות שלנו. הערכים שאנחנו מפנימים מתוך התרבות, ושמשתתפים בקביעת העמדות הנורמטיביות שלנו ובקביעת ההתנהגויות שלנו, ממלאים תפקיד חשוב בקביעה איזה בני אדם אנחנו במהלך חיינו.

האידאלים האישיים של החיים הטובים תופסים מקום חשוב במסגרת הערכים שעל פיהם חיים בני האדם. האידאלים האלה הם עמדות תשתית, שמהן נובעים ערכים מפורטים רבים, וגם התנהגויות יומיומיות רבות, שאמורים לממש את האידאלים. למשל, האידאל של עזרה לעניים, האידאל של ההגנה על בעלי חיים, האידאל של הגעה לתגליות מדעיות, האידאל של חיים אינטלקטואליים, האידאל של צבירת ממון, האידאל של הורות מסורה, האידאל של תרומה לביטחון המדינה, האידאל של צבירת כוח פוליטי. חלק מהאידאלים הם פוליטיים – הם ערכי התשתית המניחים מהם החיים הטובים האישיים ואילו תפקידים צריכים מוסדות המדינה למלא כדי לתרום למימושם של הערכים האישיים הללו.

אטען שבגלל חשיבותם של הערכים והאידאלים בכינון חיינו, חשוב לחשוף אותם ולדון בהם. אטען עוד, בהסתמך על שורה של הוגים, שרכיב מרכזי של המודרנה הוא הבריחה מהנורמטיביות, היינו הסובייקטיביזציה של הערכים, ורכיב מרכזי נוסף הוא הדחייה של הרציונליות המהותית, זו העוסקת בשאלת מטרות החיים, ואימוצה הנרחב תחת זאת של הרציונליות האינסטרומנטלית, זו העוסקת בבחירתם של אמצעים כדי שיתאימו למימושן של מטרות. אטען שאל לנו להתחמק מהמרכזיות של הממד הנורמטיבי בחיינו, ושעלינו להבהיר את הממד הזה בלא ליאות, כדי להבין אילו רכיבים בחיינו לוקים מהבחינה הנורמטיבית וטעונים תיקון בדרך של הכנסת שינוי. יתר על כן, אטען כי חשיפת הממד הנורמטיבי שבחיינו חשובה לא רק לשם תיקונה של נורמטיביות פגומה בחיינו, אלא משום שהיא גם מאפשרת העשרה נורמטיבית של חיינו: כל תרבות מסוגלת לתת ביטוי רק לחלק מן הערכים האנושיים החשובים, ולפיכך בכל מפגש בין־תרבותי כרוכה העשרה של הבנתנו את המצב האנושי וחשיפה של ערכים שהתרבות שלנו אינה מסוגלת לתת להם ביטוי או אף מצניעה אותם.

אטען כי המשפט ממלא תפקיד חשוב בקביעת הערכים החלים בחיינו. על פי גישה מרכזית להבנת המשפט, שעלתה בעשורים האחרונים של המאה ה־20, "הגישה המכוננת", המשפט ממלא תפקיד חשוב בכינון התרבות, היינו בכינון קטגוריות התודעה שלנו, שבאמצעותן אנחנו תופסים את מצבנו בעולם, וכן בכינון פרקטיקות ההתנהגות, שבהן אנחנו משתתפים בחיי היומיום שלנו – פרקטיקות שכל אחת מהן טעונה בערכים. אם אכן חשוב שנבהיר את הערכים השוררים בחיינו, כי אז חשוב במיוחד שנבהיר את הערכים שהמשפט מכונן בחיינו, וחשוב שבמידת הצורך נבקר אותם ואף נתקן אותם.

בפרק א' אדון בשלוש גישות מרכזיות שהתפתחו במשפט האנגלו־אמריקאי מאז המאה ה־19 באשר למקומם של הערכים במשפט: הפורמליזם המשפטי, הריאליזם המשפטי, לימודי המשפט הביקורתיים. הפורמליזם המשפטי מעלים את הקשר שבין המשפט והערכים ואת התפקיד שהמשפט ממלא בהשלטת ערכים ובחלוקתם של משאבים (אף כי ככל משפט, גם המשפט הפורמליסטי טעון בערכים וממלא תפקיד ערכי וחלוקתי חשוב). אַראה כי לאחר כמעט מאה שנים, שבהן נראה היה שהפורמליזם המשפטי הודח ממרכזיותו במשפט האמריקאי, ולאחר כשני עשורים, שבהם נראה היה שהפורמליזם המשפטי הודח ממרכזיותו במשפט הישראלי, בעשורים האחרונים שב הפורמליזם המשפטי לעמדת דומיננטיות הן במשפט האמריקאי והן במשפט הישראלי. זאת, בדמות הזרם של הניתוח הכלכלי של המשפט, שהוא ביטוי מובהק לחשיבה פורמליסטית במשפט. אראה שלא רק שהניתוח הכלכלי של המשפט הוא פורמליסטי, אלא שהוא גם סוכן נאו־ליברלי מובהק במשפט, היינו הוא מתנגד חזיתי של הסוציאל־דמוקרטיה. אראה שהריאליזם המשפטי תובע עיסוק במשפט תוך מודעות להכרעות הערכיות והחלוקתיות המגולמות בהסדרי המשפט. אראה גם שניתן היה להפעיל את הריאליזם המשפטי לשם קידומו של סדר יום סוציאל־דמוקרטי, ואולם במשפט האמריקאי הדבר מעולם לא נעשה. עוד אראה כי לימודי המשפט הביקורתיים מבקשים לכונן בחיינו ערכים השאובים מן המסורת המרקסיסטית, ואולם למרות זאת גם ההוגים של זרם משפטי זה מעולם לא קשרו את הגותם לסדר היום הסוציאל־דמוקרטי.

במסגרת החתירה להבהרת העולם הערכי שבו אנחנו חיים ולהבהרת האופציות הערכיות העומדות בפנינו, אדון בפרקים ב' ו־ג' בשני הזרמים המרכזיים שבהגות הליברלית של שתי המאות האחרונות. בפרק ב' אדון בליברליזם של האוטונומיה, זה שאידאל החיים הטובים שלו הוא חיים, שבהם אדם מפעיל את תבונתו כדי לקבוע את התכנים של חייו. בפרק ג' אדון בליברליזם של השגשוג, זה שאידאל החיים הטובים שלו הוא חיים, שבהם אדם מצליח להגיע במידה המרבית לפיתוח היכולות האנושיות הטמונות בו, ולמימושן. אראה כי כל אחד משני הזרמים האלה של הליברליזם מצפה מן המדינה למלא תפקידים שונים לגמרי בחיי אזרחיה. אטען כי מנקודת המבט ההומניסטית, הליברליזם של השגשוג עדיף על הליברליזם של האוטונומיה.

בפרק ד' אטען שחולשה גדולה של הליברליזם של העשורים האחרונים, זה שמאז פרסום ספרו הגדול של ג'ון רולס תאוריה של צדק ב־1971, היא שהליברליזם הזה אינו נותן לפוליטיקה את המקום הראוי לה. במקום לעסוק בתפקיד שהפוליטיקה צריכה למלא כדי לשמש זירה לליבון האופציות הערכיות העומדות בפני הקהילה הפוליטית וכדי לאפשר את השגשוג האנושי, הליברליזם של העשורים האחרונים מתמקד במסגרת החוקתית, שבתוכה אמורה הפוליטיקה לפעול. אדון בחולשה זו של התאוריה הליברלית העכשווית, וגם אציע מחשבות באשר לאופן העבה בהרבה שעל הליברליזם לתפוס את הפוליטיקה.

בפרק ה', פרק הסיום, אדון, בין השאר, בהבדלים שבין "הפעולה השוּקית" לבין "הפעולה התרבותית". אטען כי הצלחת הפעולה התרבותית חיונית לחיים של שגשוג ורווחה, ושהרחבת הפעולה השוקית אל מעבר לשווקים של מוצרים ושירותים, כפי שמבקש לחולל הנאו־ליברליזם, מרוששת את עולמנו הרוחני והנורמטיבי. כמו כן, אדון בשינויים שחלו בכלכלות המערב בעשורים האחרונים בעקבות המעבר מכלכלות מבוססות תעשייה לכלכלות מבוססות שירותים.

באופן ציורי, פשטני, בוטה ומוקצן אומר כי בספר הזה יש "רעים" ויש "טובים". "הרעים" הם כל אלו החוסמים את הדיון באשר לערכים שבחיינו: הניתוח הכלכלי של המשפט, הגישה הפרוצדורלית לשאלת האוטונומיה, הליברליזם הנייטרליסטי, התאוריה הפוליטית של ג'ון רולס, הדוחקת את הפוליטיקה לשוליים, הפוליטיקה של קבוצות האינטרס, מצדדי האונטולוגיה האטומיסטית, תומכי הפעולה השוקית, אלו המצדדים בסובייקטיביזציה של הערכים, אלו המקדשים את הרציונליות האינסטרומנטלית, ואלו המקדשים את האינטרס העצמי. "הטובים" הם אלו המכירים בצורך לדון במישרין בעולם הנורמטיבי שבו אנחנו חיים: הריאליזם המשפטי, לימודי המשפט הביקורתיים, תפיסת האוטונומיה של יוסף רז, התפיסה המהותית לשאלת האוטונומיה, גישת ה"יכולות" של אמרטיה סן, גישת ה"מספיקוּת" של הארי פרנקפורט, גישת ה"קדימוּת" של דרק פרפיט, הליברליזם של השגשוג, התפיסה הרפובליקנית של הפוליטיקה, גישת הדמוקרטיה ההתדיינותית (הדליברטיבית), מצדדי האונטולוגיה הקהילתנית, תומכי הפעולה התרבותית. אין ספק כי בעולם שבו אנחנו חיים, ידם של מי שאני מכנה כאן (שוב, באופן ציורי וכולי) "הרעים", היא על העליונה; ניתן לאתר את השפעתם העמוקה בספֵרות נרחבות של חיינו. בכמה מקומות בהמשך אני מנסה להתחקות אחר הסיבות להצלחתם. אני מציע לקרוא את הספר הזה כקריאה לתגבור מעמדם של מי שבעיניי הם "הטובים".

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.