החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אוטוביוגרפיה של עובר מזדקן

מאת:
הוצאה: | 2013 | 128 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

28.00

רכשו ספר זה:

החיים הרגשיים מתחילים במלוא עצמתם כבר במצב התוך רחמי.

בספר מתוארים הלכי נפשו של עובר שהוא עובר בשלב מתקדם, ובה בעת אדם זקן ולמוד ניסיון, המשקיף על עצמו ועל סביבתו, ובונה לו השקפת עולם.

החיים התוך רחמיים מהווים עבור העובר הצעיר-זקן בה בעת בית מרגוע ומסתור, בית ספר למוזיקה, פרק שעשועים, כר לטיולים אנטומיים ומכונת רצח.

כמוכן הם מעוררים בו את כל השדים על המתחולל מן העבר השני של דופן הרחם.

כל המלחמות באשר הן מתחילות עם ההפריה. הטבע קבע את המשולש הלא קדוש — ילד-אם-אב כבר בתקופת ההתהוות, וזאת היא אם כל המלחמות. הטבע שוחר המדנים מייצר מלכתחילה חוסר שיוויון ביחסו של העובר לשני הוריו, ופוגם בזוגיותם הם.

האב נאבק לשווא על הורותו. העובר משתוקק לקשר עם אביו, וחי בקונפליקט מתמיד בין נאמנותו לאמו לבין נהייתו אל האב המורחק ממנו.

המלחמה עליו מתנהלת מעבר לדופן בטנה של אמו. האם נלחמת לבעלותה הבלעדית עליו, וממדרת את האב. האב מנסה לעמוד על זכויותיו בקרב אבוד מראש.

המחבר הוא פסיכיאטר, פסיכואנליטיקן ומרצה באוניברסיטה העברית.

ספרים קודמים:

החלילן מוינה, כתר 2003

הלא מודע במדע ובפסיכואנליזה, מאגנס 2005

The Psychoanalysis of Science, Sussex Universiy Press, 2005

נוודים, כרמל, 2009

פוגה, גוונים, 2010

מקט: 9-63041-361-3
מסת"ב: 978-1-63041-361-3
החיים הרגשיים מתחילים במלוא עצמתם כבר במצב התוך רחמי. בספר מתוארים הלכי נפשו של עובר שהוא עובר בשלב מתקדם, ובה […]

1

הנה אני מתגורר לי כאן במיקרו-קוסמוס הקטן שלי ומתבונן בעולם. זמן פנוי יש לי בשפע, אולי יותר משיהיה לי אי פעם בחיי, אם אמנם אחיה אותם, וכך עלה בדעתי לשתף אתכם בחיים התוך רחמיים שלי.

בהיותי עובר טוב מבית טוב הייתי רוצה לפני הכול להציג את עצמי בפניכם.

וכי מה טבעי ופשוט מזה? ובכן, זה לא. וכי כיצד אמור יצור חסר שם להזדהות, ועוד יצור סמוי ונעלם מן העין. ובכל זאת אנסה.

כדי לפשט סיפור סבוך אגלה לכם כבר בשלב המוקדם הזה דבר הנסתר מעיני הורי – אני קשיש החי בגופו של עובר בן חמישה חדשים. חזותי היא כביצה שטרם נולדה. יושב אני בתוך חלל הרחם, עטוף בשלייה, טובל במימי שפיר ומחזיק בטבורי כבחבל נדנדה, מרוכז כולי בניסיון להעלות את דמותי בפני עצמי. ראשי מכוסה לגונה כיאה לעוברים, אבל משום מה אני מדמה אותו לשיער סב. כל כולי מאתים ושמונים גרם: מנת בשר יומית של אבי. אמי, דרך אגב, היא טבעונית.

ראשי גדול להחריד וחסר פרופורציות, (ראש הידרוקפלי היו מכנים אותו לו הייתי ילד של ממש), שמוט על גוף בוסר ומתנדנד לו אנה ואנה, ובתוכו דר לו איש זקן וחכם שידע חיים ארוכים וצלח את תלאותיהם. ממקום מושבי האפלולי חווה אני את עצמי, את חדרי בטן אמי ואת העולם החוץ רחמי בצלילות ובמודעות מלאים.

בן כמה אני?

עוד שאלה טבעית ופשוטה בתכלית, הייתם אומרים. ובכן, היא לא.

הסינים הקדימו אותנו בהכרתם שיום ההולדת חל עם הפריית הביצית. החומה הפתלתלה והאטומה חסמה לאורך אלפי שנים את התובנה הזאת מלהגיע עדינו. בשל כך נוהגים אנו, בני המערב, בקוצר ראייתנו, לציין את יום ההולדת עם צאת העובר לאוויר העולם. ואולם, משעה שהידיעה חלחלה לתודעתנו שינתה ההיסטוריה את מהלכה.

בד בבד אמורה להשתנות גם תפיסת הביוגרפיה, המתחילה את צעדת החיים מקו המינוס תשעה חדשים, שהוא קו האפס, קו הזינוק אל העולם. כן, זאת היא בדיוק סוג הביוגרפיה שאותה אני מבקש לכתוב. האם יימצא מו”ל תימהוני שייאות לפרסם פרי בוסר של עובר (בעל השקפות שערורייתיות כפי שעוד תיווכחו בהמשך)?

מסופקני. בדלית ברירה תהיה זאת לפי שעה, כך אני מהמר, כתיבה למגירה בלבד. את כתב היד הדמיוני שלי (אין כאן תנאי כתיבה מינימליים, אפילו נייר ועיפרון אין) אצניע בין קפלי הרחם, המשמשים לי ככספת.

המשוררים, אשר ניחנו כידוע בנטייה מוזרה לאידיאליזציות, מתרפקים באלגיה על הילדות. אך גם אם, בחלוף הזמן, היו משילים מתודעתם את אשליית האושר הילדי, נותרת בעינה ההזיה באשר לתקופת הדגירה – המסע הארוך המסתיים בצעקה הראשונה.

את תקופת העוברות הם מזהים כמעין חופשה על חשבון העתיד. מטעמים שאינם נהירים לי סבורים הם כי אלוהים ניחן בתודעה סוציאלית מתקדמת.

עד כאן באשר למשוררים. וככל הנוגע לשאר פליטי הרחם וקטועי הטבור המפרפרים על חופי העולם כדגים שנפלטו בשגגה מתוך המים – אלה עוסקים בהישרדותם הפרטית הקטנה ואינם שמים את ליבם למתרחש בחייהם של יצורים השרויים במערות הבטן, אולי מפאת הקנאה.

ארגנתי לעצמי כאן בפנים מאורה שקטה ומרווחת למדי (בהתחשב במשקלי המגוחך), שבה אני מבלה את רוב עיתותי בשינה נעימה וחסרת דאגות. גיליתי לאחרונה כי רירית הרחם עשויה לשמש לי כרית רכה. אני מרבה לחלום ולהזות בהקיץ על רקע המיית מימי השפיר. כשירי ערש היא לי. את ארוחותיי, המוענקות לי ישירות מדם חבל הטבור, אני חווה כחד גוניות, אם להודות באמת, אך מתלווה אליהן ניחוח ארוחותיה של אמי, שמציל את המצב במידת מה. אני טועם בחוש הריח שלי את ארוחותיה של אמי, מבחין בין תיבול בקרי, בזעתר או בשומשום ומלקק את אצבעותיי, כדי להפגין בפניה שבחברתה הכול טעים לי. אין כמו מטבח של אם.

עד לא מכבר נוהג הייתי להשתכשך להנאתי בברכה הפרטית העומדת לרשותי הבלעדית, כתינוק במימי האמבטיה, אם גם נטולי ברווזים. צללתי, התהפכתי והשתוללתי במי השפיר ככל העולה על רוחי. שום שחיה עתידית, ולו גם אל מול שקיעה מרהיבה בנוסח האוקיאנוס השקט, לא תדמה לה (כל זה שייך זה מכבר לנחלת העבר, שכן גופי תופס זה מכבר, למרבה עוגמת הנפש, את רוב החלל הפנימי של הרחם). נוהג אני להשתין אל תוך הברכה הפרטית שלי, בין אם מתוך קורת רוח, או כביטוי למצוקת השלפוחית והנפש.

ואולי, במחשבה שנייה, זו היא דרכי לבסס את מעמדי בטריטוריה של אמי. בן תמותה רגיל אינו מעיז להטיל כך את מימיו ללא אבחנה אל תוך הכיור שבחדרו (אלא אם כן הוא סטודנט). איני אנין טעם (מן הבחינה הזאת לפחות), ולכן אין לי שום בעיה לשתות מי שפיר מהולים בשתן שזה עתה הטלתי. ככלות הכול מדובר ביצירה עצמית.

על האירוע המכונן – התמזגות הביצית של אמי עם זרע אבי – איני זוכר דבר. במובן זה איני שונה מכל עובר מן השורה. לשאלות נוספות אני שולח אתכם אל ספרי הביולוגיה והאמבריולוגיה, אך ראו הוזהרתם – אל תצפו ללמוד שם דבר על החוויה האישית של הוריי או שלי עצמי בעת המפץ ההיסטורי הזה. ספרי מדע עוסקים בעובדות יבשות, ודעתם אינה נתונה לעניינים סנטימנטאליים.

זיכרונותיי הרציפים מתחילים בנקודה שבה סיימתי להצטייד במלוא אבריי. בסיומה של ספירת מלאי מדוקדקת רשאי אני להכריז על עצמי כעל הומונקולוס – איש קטן שלא חסר דבר לבד מבגדים (שבחסרונם איני מרגיש יתר על המידה). במובנים רבים מצבי אינו רע כלל ועיקר, ואין לי סיבה מיוחדת להתלונן (אם להוציא מחשבון את כלי הכתיבה החסרים).

וכעת מגיע תורו של ה”אבל” (שילווה אותי למשך כל חיי ומעיד כבר בשלב מוקדם זה על אופיי הדו-ערכי). אין בדעתי להטעות אתכם. החיים במעבה היער הנשי סבוכים מכפי שנוהגים להציגם, גם למי שאינו שרוי במודעות כלשהי, על אחת כמה וכמה לעובר יוצא דופן מסוגי, הרגיש לכל ניואנס.

למרבה המזל אין לאל ידי לתקוע מראה אל מול פרצופי הפחוס ולהיחשף בפני דמותי העוברית. אילו הזדמן לי לבחון את עיני הצפרדע הבוהות לנגד עיני, את פניי משוללי

החן וחסרי הפרופורציות, את ראשי המגושם המתנדנד קדימה ואחורה ללא תכלית ואת גווי המגוחך השט לו אנה ואנה ללא מטרה, הייתי מנפץ את החפץ השטני אל דופנות הרחם ללא התחשבות בנזקים הצפויים שיעוללו שבבי הזכוכית הכסופים ברירית רחמה של אמי המסכנה, חסרת המגן.

לא נותר לי אלא לנחש כיצד הייתי מצטלם בגיל חודש. אלוהים ישמור איזו תולעת הייתה נשקפת אלי מן המראה. איני מעיז כלל לחשוב מה היה עולה בגורלי אילו אותו זנב ארור שדבק בגווי היה ממאן להיפרד ממני ורודף אותי לשארית חיי (שמעתם פעם על אותו אדם שהצליח להחביא את זנבו עד יום הגיעו ללשכת הגיוס?).

ואני שומע את קולה המנחם של אמי הקולטת את הדימוי העצמי הבלתי אפשרי שלי מבעד לקיר: “לא. אינך כזה, פרעוש קטן שלי. בוא ניתן לזה מעט זמן. בעוד חודשים ספורים יגיח מתוך שנינו תינוק יפהפה.”

משפט מן הסוג הזה יכול לערוב לאזנה של תולעת מצויה המכשכשת בזנבה לשמע דברי אמה. יש בי נטייה להאמין שאמי אכן עשויה לאהוב אותי גם במצבי התולעי הנוכחי, כי זה טבען של אמהות, ולמרות זאת מכרסם בי הספק. וכי איזו אישה עוברת אורח הייתה מפנה את מבטה אל עבר יצור בעל פורטרט מסוגי. ובאשר לילד היפהפה שיצא ממני בעתיד – את זאת עוד נראה. איני שייך לגזע הנביאים. גם אמי לא.

כך או אחרת, אין בכוחה לחשוף בפני, וכנראה גם לא בפני עצמה, את האמת על חזותי כפי שהיא מצטיירת בהווה.

ואם איזו בת קול הייתה מלחשת על אוזנה שהנה אני עומד להגיח מתוך מאורתה מצויד בראש פירמידה ובפנים מחוצים, כפועל יוצא ממאבק ההיפלטות אל העולם הגדול, הרי שהייתה מבטלת את התיאור המרושע בהינף יד, ומציגה אותי לעיני כל בתור היפיוף לעתיד. “חכו חכו,” הייתה אומרת באותה ידיעה מוחלטת הכל כך אופיינית לה, “עוד תראו! בתוך ימים ספורים ינבוט הפרח יפה התואר שלי מתוך הצפרדע הזאת.” ומי לידה יתקע שאכן כל זה יתרחש? ומה אם הכעור רק ילך ויתכער עם חלוף הימים?

לצורך האיזון אני שולף בשלב זה בשורה משמחת מאמתחתי, כזאת שאינה נישאת על כנפי הדמיון, אלא מעוגנת בעובדות מוצקות. שימו לב – הנה אני מציג בפניכם את פנים כפות ידיי, החתומות בטביעות אצבעותיי הטריות. לראשונה יש בידי עדות שאינה ניתנת לערעור להווייתי החד פעמית. אני מוכן לערוב שלא תמצאו בעולם בן תמותה הדומה לי, והפעם אין הדברים אמורים מפי אם מאוהבת שאינה מסוגלת להבחין בין בדיה לסיפור אמת. המדע הטהור הוא המדבר מתוך גרוני. לא קיימות על פני תבל כולה שתי טביעות אצבעות זהות זו לזו. חוק הטבע אוסף בכנפיו גם חסרי ישות מסוגי. מכאן ואילך יכולה אמי להתרברב בהצהירה שאין שני לי, ושוב לא יזקוף איש את גבותיו. הרגש הנשי עושה כאן יד אחת עם חוקי הביולוגיה, שאינם נגועים בסנטימנטאליות. ואולם, הידיעה שחקוקות בי טביעות אצבעות ייחודיות היא בעת ובעונה אחת מקור לגאווה ולחלחלה גם יחד. ההתעניינות בהן עלולה להתעורר באופן בלתי צפוי דווקא מן הפן הפלילי. זה יישמע לכם מגוחך בהתחשב בעברי הקצר והנקי יחסית. בהזיותיי אני רואה את אמי נעצרת על ידי שוטר המדגים לפניה את כל גודל שלטונו, ומצווה עליה להציג בפניו תעודה מזהה שלי.

היא מושכת בכתפיה לאות שאין לה מסמך מעין זה, דבר המעלה בו את החשד שהיא נושאת בקרבה יצור חסר ישות – שוהה בלתי חוקי.

“אין לך רישיון לילד הזה,” הוא פוסק.

לשמע האמירה הזאת אני באמת חדל להתקיים באותו רגע. איזו חרפה. האם כל דחליל מצוי רשאי להחליט על מידת קיומי?

שימו לב לאיזה סמטאות פרנואידיות נטרפות מוליכות אותי האסוציאציות הפרועות שלי.

האם אלה הם מסממניה של אשמה מולדת המקננת בי ועושה בי שמות עוד בטרם

היוולדי? אפילו קתולי מאמין היה חושב זאת למעט מוקדם מדי.

וכעת הגיע הרגע לשתף אתכם בחלום טרי: גופי הזעיר הולך ותופח בקצב מהיר. אני מזנק אל אוויר העולם והופך באחת מהומונקולוס דמיוני לאיש של ממש. ובעודי ממשש את אבריי הגדלים והולכים במהירות, מתחוללת מהומה בבטני. אני מציץ פנימה אל תוכי ומגלה שם עובר. אין זאת אלא שאמי היא הגדלה בתוכי. כרסי עולה ותופחת במהירות והפעמונים מצלצלים – שעת הלידה הגיעה. חשש פתאומי ממלא אותי – האם תצליח אמי לצאת לאוויר העולם מתוך בטני הגברית, ובאיזו דרך יעלה הדבר בידה. והרי כלל איני בנוי לתהליך הלידה מבחינה אנטומית. זכרותי חוסמת לה את הדרך החוצה… ובאותו רגע ממש אני שומע את צפירת ההרגעה שלה – הכל כשורה. בין אם אני יוצאת ממך או אתה יוצא ממני, הרי זה היינו הך. שנינו יוצאים לאוויר העולם יחדיו.

האם חלומי היה זה או חלומה של אמי, או שמא היה זה חלום משותף?

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אוטוביוגרפיה של עובר מזדקן”