החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

גן-עדן לאישה

מאת:
מצרפתית: עדה פלדור | הוצאה: | 2006 | 444 עמ'
זמינות:

25.00

5 מתוך 5 מבוסס על מדרג אחד
(חוות דעת אחת)
רכשו ספר זה:

זהו רומן רלבנטי ביותר לימינו. בדרכו החיה, הקולנועית כמעט, מתאר זולה את תחילתה של תרבות הצריכה ושל הפרסום המודרני, את חיל החלוץ של הקניונים המוכרים לנו ואת חיסולן של החנויות המתמחות ושל העסקים המשפחתיים הקטנים – כל זה שזור בהרפתקה רומנטית ואינטריגות אהבה.

מקט: 4-249-1688
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר על הספר בעיתונות
ביקורת על הספר
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה

הורד דוגמה חינם לאייבוקס  הורד דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


ניז באה ברגל מתחנת סן-לזאר, לשם הביאה אותה רכבת משֶרבּוּר, אותה ואת שני אחיה, אחרי לילה שבילו על ספסל נוקשה של קרון המחלקה השלישית. היא החזיקה בידו של פֶּפֶּה, וז'אן הלך אחריה, שלושתם רצוצים מן המסע, מבולבלים ואבודים בלב פריז הגדולה, אפם זקור לעבר הבתים, שואלים בכל צומת על רחוב מישודייר, שדודם בּוֹדוּ גר בו. אך כשהגיחה לבסוף אל כיכר גַיוֹן, נעצרה הנערה באחת, מופתעת.

"הה!" אמרה, "תִראה, ז'אן, תראה!"

והם עמדו שם, נטועים על עומדם, דחוקים זה כנגד זה, לבושים שחור מכף רגל ועד ראש, מנצלים עד תום את בגדי האבל הישנים על אביהם. היא, כחושה לעשרים שנותיה ומראהָ כמראה ענייה, נשאה חבילה קלה. מצדה האחר היה אחיה הקטן, בן החמש, תלוי על זרועה, ומאחורי כתפה, בתפארת הפריחה של שש-עשרה שנותיו, ניצב האח הגדול וידיו שמוטות.ה "הנה!" המשיכה אחרי שתיקה, "זאת חנות!"

זאת היתה, בפינת רחוב מישודייר ורחוב נֶב-סנט-אוגוסטן, חנות של פריטי אופנה שערימות התצוגה שלה בהקו בצבעים עזים באור הרך והחיוור של אוקטובר. הפעמונים הכו שמונה בכנסיית סן-רוק, ועל המדרכות היתה רק פריז המשכימה קום, הפקידים האצים למשרדיהם ועקרות הבית העורכות את קניותיהן. לפני הדלת סיימו שני זבנים שעמדו על סולם כפול לתלות אריגי צמר, שעה שבחלון ראווה ברחוב נב-סנט-אוגוסטן היה זבן אחד, כורע על ברכיו וגבו מוסב, מקפל בעדינות יריעה של משי כחול. פְּנים החנות, שהיתה עדיין ריקה מלקוחות וגם העובדים רק התחילו להגיע אליה, המה כְּכַוורת מתעוררת.

"שכה אחיה!" אמר ז'אן. "זה שם בכיס את וַלוֹן… שלָך לא היתה יפה כזאת."

דניז הנהנה. שנתיים בילתה שם, אצל קוֹרנַאי, סוחר האופנה הראשון של העיר, והחנות הזאת, שנקרתה עכשיו בדרכם פתאום, הבית הזה, הענק בעיניה, הפעים ועיכב אותה, נרגשת, מעוניינת, שוכחת את כל השאר. בפאת הקיר הפונה אל כיכר גַיון היתה דלת גבוהה, כולה זכוכית, שטיפסה עד קומת הביניים, בתוך סבך עיטורים עמוסי מִזְהָבים. שתי דמויות אלֵגוריות, שתי נשים שׂוחקות, בחזה חשוף ונטוי לאחור, גללו את השלט: "גן-עדן לאישה". חלונות הראווה השקועים נמשכו לאורך רחוב מישודייר ורחוב נב-סנט-אוגוסטן, והקיפו, בנוסף על הבניין הפינתי, עוד ארבעה בניינים, שניים משמאל ושניים מימין, שנרכשו ושופצו לאחרונה. בגלל התלכדות הקווים במרחק נדמה לדניז שאין סוף להתפרסות הזאת, על התצוגות של קומת הקרקע והזגוגיות השקופות של קומת הביניים, שמאחוריהן היה אפשר לראות את כל החיים הפנימיים של המחלקות. עלמה לבושה משי חידדה עיפרון למעלה, ושתיים אחרות, לידה, פרשׂו מעילי קטיפה.

"גן-עדן לאישה," קרא ז'אן בצחוק רך של נער יפה שכבר התנסה בסיפור נשים אחד בווַלוֹן. "נחמד, הה? זה כנראה מה שמושך את ההמון!"

אבל דניז נותרה מרותקת מול התצוגה של הדלת המרכזית. היו שם, באוויר הפתוח של הרחוב, על המדרכה ממש, תִלים של סחורות במחיר נמוך, פתיון הדלת, המציאוֹת שעצרו את הלקוחות בעוברן. נקודת המוצא היתה למעלה: יריעות של צמר ואריגים, צמר כבשים, שֶביוֹטים עבים, פלנלי מוֹלֶטוֹן, צנחו מקומת הביניים, מתנופפים כדגלים, והתגים על שלטי הקרטון הלבנים קטעו את גוניהם הנייטרליים, אפור צִפחה, כחול צי, ירוק זית. לצדם, מקיפים את המפתן כמסגרת, השתלשלו גם רצועות פרווה, סרטים צרים לקישוט שמלות, האֵפר העדין של פרוות הסנאים, השלג הזך של גחונות הברבורים, שערות הארנב של דמויי הסַמוּר והנמייה. ואחר-כך, למטה, בתוך כונניות, על שולחנות, באמצעיתה של ערימת שאריות, מצבור גדוש של סריגים שנמכרו בפרוטות, כפפות וצעיפי צמר סרוגים, שביסים, סודרים, תצוגה שלמה של חורף בצבעים ססגוניים, מנומרים, מפוספסים, עם כתמים מדממים של אדום. דניז ראתה אריג משובץ בארבעים וחמישה סַנְטִים, רצועות חורפן אמריקאי בפרנק אחד, וכסָיות בחמישה סוּ. גודש עצום של יריד, כאילו החנות מתפקעת ומטילה את עודפיה לרחוב.

הדוד בּוֹדוּ נשכח. אפילו פֶּפה, שלא הרפה מידה של אחותו, פקח עיניים ענקיות. מרכבה אילצה את שלושתם לזוז ממרכז הכיכר, והם גלשו, מוּכנית, אל רחוב נב-סנט-אוגוסטן, הלכו לאורך חלונות הראווה ושבו ונעצרו לפני כל ערימת תצוגה. תחילה נִשבו בקסמו של סידור מסובך: למעלה היו מטריות שהונחו באלכסון ונראו כאילו הן משמשות גג לבקתה כפרית. למטה היו גרבי משי, שנִתלו על מוטות והציגו צדודיות מעוגלות של סובכי שוקיים: גרביים זרועים אגודות ורדים, גרביים מתנוצצים באלף גוון, שחורים מנוקבבים, אדומים בעלי פינות רקומות, וכאלה שצבעם כצבע העור, בעלי מרקם משיי ששיווה להם רוך כשל עור נערה בלונדינית. ולבסוף, על מִרפד האצטבה, היו כפפות מוטלות במִתווה סימטרי, אצבעותיהן מאורכות, הכַּפָּה צרה כשל בתולה ביזנטית, החן הנוקשה הזה, הכמו-עלמָתי, של מטפחות הנשים שטרם נלבשו. אבל חלון הראווה האחרון, הוא במיוחד ריתק אותם. תצוגה של בדי משי, סַטן וקטיפה פרשׂה שם, במִשׂרעת צבעים גמישה ורוטטת, את גוני הפרחים העדינים מכול: בַּפסגה הקטיפות, בשחור עמוק, בלָבָן זִבדה. למטה מהן הסַטנים, הוורודים, הכחולים, עזי הקפלים, המתעממים בחיוורון שאין סוף לעֶדנתו. ועוד למטה בדי המשי, כל מניפת הקשת בענן, יריעות מכווצות לקונכיות, מקופלות כמו סביב גֵו מתקמר, שקמו לחיים תחת אצבעותיהם המיומנות של הזבנים. ובין מוטיב למוטיב, בין משפט צבעוני של התצוגה למשנהו, נמתח ליווי עדין, סרט קליל וכָווּץ של רדיד בצבע שמנת. כאן, בשני הקצוות, הונחו, בערימות ענק, שני סוגי המשי שלבית-העסק היתה בעלות בלבדית עליהם, "פריז-גן-עדן" ו"עור-זהב", פריטים יוצאים מן הכלל שהיו עתידים לחולל מהפכה במסחר האופנה.

"אה! השיראים האלה בחמישה פרנק שישים!" מלמלה דניז, משתאה מול ה"פריז-גן-עדן".

ז'אן התחיל להשתעמם. הוא עצר עובר-אורח.

"רחוב מישודייר, אדוני?"

כשהראו לו את הרחוב, הראשון מימין, שבו כל השלושה על עקבותיהם, והקיפו שנית את החנות. אך כשנכנסה לרחוב, רותקה דניז שוב לחלון ראווה שהוצגו בו בגדי קונפקציה לגברות. אצל קורנאי בוולון היתה היא מופקדת במיוחד על בגדי הקונפקציה, אבל דבר כזה לא ראתה מעולם. ההתפעלות נטעה אותה על המדרכה. בעומק החלון היה רדיד גדול של תחרת ברוּז', מחירו הרקיע שחקים, והוא היה המשכם של מין קלעי מזבח, שתי כנפיים פרושׂות בלובן ערמוני. ווֹלאנים ברקמת אַלַנסון היו פזורים סביב, זֵרים זֵרים, ואחר-כך, באשד שופע, קלחו כל התחרוֹת – העֲדַנדינות, הוולֶנסייניות, האפליקציות של בריסל, התַכּים של ונציה – כמפולת שלגים. יריעות אריג יצרו, מימין ומשמאל, עמודים כהים, ואלה הסיגו עוד יותר את המִקדש המרוחק.

והיו בגדי הקונפקציה, בתוך ההיכל הזה שכולו קודש לפולחן החן הנשי: במרכז היה פריט חריג, מעיל קטיפה, מעוטר פרווה של שועל הכסף, בצד האחד היתה שכמייה של משי, מבוּטֶנת פרוות סנאים, בצד השני אדרת בד ששוליה נוצות שֶׂכווי, ולבסוף שמלות נשף, בקשמיר לבן, ברפידות לובן, מקושטות פלומת ברבור או שֵש מושזר. היה שם מענה לכל גחמה, משמלות ערב בעשרים ותשעה פרנק ועד מעיל הפרווה שמחירו נקבע לאלף ושמונה מאות פרנק. החזה העגול של בובות התצוגה התפיח את הבד, הירכיים הרחבות העצימו את עדינות המותניים, ואת מקום הראש הנעדר תפס תג גדול, מחובר בסיכה למולֶטון האדום של הצווארון. המראות משני צדיו של חלון הראווה, במשחק מחושב, שיקפו את הבובות האלה והכפילו אותן בלי סוף, וכך אכלסו את הרחוב בנשים היפות האלה, העומדות למכירה, שמחירים בספרות עבות משמשים להן ראשים.

"מדהימות, הנשים האלה!" מלמל ז'אן, שלא מצא דרך אחרת לבטא את רגשתו.

בן-רגע קפא גם הוא על עומדו, ופיו נפער. לנוכח כל מותרות הנשים האלה הִווריד מתענוג. היה לו יופי של נערה, יופי שנדמה כי גנב אותו מאחותו, עור בוהק, שיער אדמוני מתולתל, שפתיים ועיניים לחות מֵרוֹך. על-ידו, בַּהשתאות שלה, נראתה דניז רזה אף יותר, בפניה הארוכים, בפיה הגדול מדי, בגון עורה שכבר עָיַף מתחת לשפעת שערה החיוור. ופֶּפה, גם הוא בלונדיני, בלונד של ילדוּת, נצמד אליה עוד יותר, כאילו חש לפתע צורך דאוּג בליטופים, כי הגברות היפות שבחלון הראווה הטרידו והקסימו אותו. הם נראו כה מוזרים וחינניים על המדרכה, שלושת הבלונדינים האלה בבגדיהם השחורים הדלים, הנערה העצובה בין הילד החמוד לנער המרהיב, שהעוברים-ושבים הפנו אליהם את ראשם בחיוכים.

איש שמן אחד, שערו לבן ופניו הגדולים צהובים, ניצב זה דקות אחדות על מפתנה של חנות מעברו האחר של הרחוב והסתכל בהם. הוא עמד שם, דם בעיניו, פיו קפוץ, רוחו סוערת לנוכח התצוגות של "גן-עדן לאישה", כשמראה הנערה ואחֶיה הצית סופית את רוגזו. מה הם עושים כאן, שלושת הסכלים האלה, שפוערים כך פה מול מצעדי הראווה השרלטניים האלה?

"והדוד?" העירה פתאום דניז, שכאילו ניעורה בבהלה.

"אנחנו ברחוב מישודייר," אמר ז'אן, "הבית שלו צריך להיות קרוב." הם הרימו את ראשיהם והסתובבו. ואז, ממש לפניהם, מעל לאיש השמן, הבחינו בשלט ירוק, שאותיותיו הצהובות דהו בגשם: "אֶלבֶּף של פעם, אריגים ופלנלים, בּוֹדוּ, לשעבר אוֹשקוֹרן". לַבּית, שהיה מרוח בסיד ישן ומחליד ונראה שטוח בין כל מעונות הפאר בסגנון לואי השישה-עשר שהקיפוהו, היו רק שלושה חלונות חזית. והחלונות האלה, הרבועים, נטולי התריסים, היו מעוטרים רק במעקה ברזל: שני מוטות צולבים. אבל מה שהפתיע במיוחד בתוך העירום הזה את דניז, שעיניה עוד היו מלאות בתצוגות הבהירות של "גן-עדן לאישה", היה החנות שבקומת הקרקע, המחוצה תחת תקרתה ומעליה קומת ביניים נמוכה מאוד, ולה פתחים כשל בית-כלא, דמויי סהר. ציפוי עץ שצבעו כצבע השלט, ירוק בקבוק שהזמן נימר באוֹכּרה וזפת, יצר, מימין ומשמאל, שני חלונות ראווה עמוקים, שחורים, מאובקים, שבתוכם היה אפשר להבחין במעורפל בערימה של חתיכות בד. הדלת הפתוחה נראתה כמובילה אל מחשכים לָחים של מרתף.

"זה כאן," אמר ז'אן.

"טוב, אז צריך להיכנס," הכריזה דניז. "קדימה, בוא, פפה."

אבל כל השלושה נטרדו, ביישנות תקפה אותם. נכון, כשאביהם מת, באותה קדחת שלקחה גם את אמם חודש קודם לכן, כתב הדוד בּוֹדוּ, נסער מן האבל הכפול הזה, לאחייניתו, שתמיד יהיה אצלו מקום בשבילה ביום שתרצה לנסות את מזלה בפריז; אבל המכתב הזה כבר היה כמעט בן שנה, והנערה התחרטה עכשיו על שעזבה כך את וַלון, בגחמה של רגע, מבלי להודיע מראש לדודהּ. הוא לא הכיר אותם כלל, כי כף רגלו לא דרכה שוב בוולון מאז עזב את העיר, והוא אז איש צעיר מאוד, נכנס לעבודה כזבן זוטר אצל סוחר הבדים אושקורן, וסופו שנשא לאישה את בתו.

"מֶסיה בּוֹדוּ?" שאלה דניז, כשהחליטה סוף-סוף לפנות אל האיש השמן, שהמשיך להסתכל בהם כל הזמן, מופתע מחזותם.

"זה אני," השיב.

דניז הסמיקה אז מאוד וגמגמה:
"אה! יופי!… אני דניז, וזה ז'אן, וזה פפה… אתה רואה, באנו, דודי." בודו נראה כמוכה הלם. עיניו השמנות והאדומות הבליחו בפניו הצהובים, ומלותיו האטיות לָעו. היה ברור שהוא מרוחק אלף מילין מהמשפחה הזאת, שנפלה פתאום על כתפיו.

"מה? מה? אתם פה?" חזר ואמר שוב ושוב. "אבל הייתם בוולון!… למה אתם לא בוולון?"

בקולה השקט, הרועד משהו, נאלצה לספק לו הסברים. אחרי מות אביהם, שחיסל את כספם עד הפרוטה האחרונה במִצבעה שלו, הפכה היא להיות אמם של שני הילדים. מה שהרוויחה אצל קורנאי לא הספיק להאכיל את שלושתם. ז'אן אמנם עבד אצל נגר אומן, משפץ של רהיטים עתיקים, אבל לא הרוויח פרוטה. עם זאת הוא פיתח חיבה לדברים ישנים, והחל לגלף דמויות בעץ. אפילו, באחד הימים, כשגילה חתיכת שנהב, השתעשע ועשה ראש, שעובר-אורח אחד ראה, ובאמת, האדון הזה הוא שגרם להם להחליט לעזוב את וַלון, כי מצא לז'אן מקום בפריז, אצל פסַל שנהב.

"אתה מבין, דודי, ז'אן יתחיל כבר מחר לעבוד כשוליה אצל בעל-הבית החדש שלו. לא מבקשים ממני כסף, הם יספקו לו לינה ואוכל… אז חשבתי שפפה ואני תמיד נוכל להסתדר. אנחנו לא יכולים להיות אומללים יותר מאשר בוולון."

היא לא סיפרה על הרפתקת האהבים של ז'אן, על מכתבים שכתב לנערה בת אצולה מהעיר, על נשיקות שהוחלפו מעבר לקיר, שערורייה שלמה שבגללה גמרה אומר לנסוע. והיא ליוותה את אחיה לפריז בעיקר כדי להשגיח עליו, חרדות אמהיות תקפו אותה מול הילד הגדול הזה, היפה והעליז כל-כך, שכל הנשים להוטות אחריו.

הדוד בודו לא הצליח להתעשת. שוב ושוב חזר על אותן שאלות. ובכל זאת, כששמע אותה מדברת כך על אחֶיה, דיבר אליה בגוף שני של קִרבה. "אז אבא שלך לא השאיר לכם כלום? אני, אני חשבתי שהיו עוד כמה פרוטות. אה! כמה יעצתי לו, במכתבים שלי, שלא ייקח את המִצבעה הזאת! לב טוב, אבל שכל של כלום-וחצי!… ואַת, אַת נשאַרת עם שני הבחורים האלה על הידיים, היית צריכה לפרנס את העֵדה הקטנה הזאת!" פניו המרירים אורו, ושוב לא היו לו אותן עיניים אדמומיות שהסתכל בהן על "גן-עדן לאישה". לפתע הבחין שהוא חוסם את הדלת.

"בואו," אמר, "תיכנסו, אם כבר באתם… תיכנסו, זה יותר טוב מלבזבז זמן מול שטויות.

" ואחרי שהפנה אל התצוגות שממול העוויה אחרונה של זעם, הניח לילדים לעבור, נכנס ראשון לתוך החנות וקרא לאשתו ולבתו.

"אליזבת, ז'נבייב, בואו, יש פה מישהו בשבילכן!"

אבל דניז והקטנים היססו רגע נוכח אפלת החנות. האור המלא של הרחוב סִנוור אותם, והם מצמצו כמו על מפתן מאורה לא מוכרת, מגששים את הרצפה ברגליהם, בפחד אינסטינקטיבי מפני איזו מדרגה בוגדנית. וכך, קרובים אף יותר זה לזה בגלל החשש הסתום, נלפתים אף יותר זה אל זה, כשהילדון ממשיך להיאחז בשמלותיה של הנערה והגדול מאחוריה, ביצעו את הכניסה שלהם בחֵן מחויך ודאוג. נוהַר הבוקר הבליט את הצללית השחורה של בגדי אבלם, ואור מתלכסן הזהיב את שערם הבלונדיני

. "תיכנסו, תיכנסו," חזר בודו.

בכמה משפטים קצרים עדכן את הגברת בודו ואת בתו. הראשונה היתה אישה קטנה אכולת אנמיה, לבנה כולה, שערה לבן, עיניה לבנות, שפתיה לבנות. בז'נבייב, שהניוון של אמה החמיר אצלה עוד יותר, ניכרו הנֶחשלוּת וחוסר הצבע של צמח שגדל בצל. ויחד עם זאת, שערה השחור הנהדר, העבות והכבד, שצימח כבאורח נס בבשר הכחוש הזה, שיווה לה לוויית חן עצובה.

"תיכנסו," אמרו שתי הנשים בתורן. "ברוכים הבאים."

והן הושיבו את דניז מאחורי דלפק. פפה טיפס מיד על ברכי אחותו, ואילו ז'אן, נשען בגבו על ספיני העץ, עמד קרוב אליה. הם הלכו ונרגעו, הסתכלו בחנות, ועיניהם הסתגלו לאפלולית. עכשיו ראו אותה היטב, את תקרתה הנמוכה והמעושנת, את דלפקי האלון שלה הממורטים משימוש, את הכונניות הנושנות, כבדות הפרזולים. חבילות האריגים הכהות הגיעו עד המרישים. נדמה שטחב הרצפה מעצים עשרת מונים את ריח הבדים והצבעים, ריח חריף של כימיה. בעומק החנות היו שני זבנים ועלמה אחת מסדרים חתיכות פלנל לבן.

"אולי האדון הקטן רוצה לטעום משהו?" אמרה הגברת בודו וחייכה אל פפה.

"לא, תודה," ענתה דניז. "שתינו ספל חלב בבית-קפה, מול תחנת הרכבת."

והיות שז'נבייב סקרה את הצרור הקטן שדניז הניחה על הרצפה, הוסיפה דניז:
"את הארגז הגדול שלנו השארתי שם."

היא הסמיקה, הבינה שלא נוחתים כך אצל אנשים. כבר בקרון, ברגע שהרכבת עזבה את ולון, נמלאה חרטה, ולכן השאירה, עם הגיעם, את ארגז המסע בתחנה והאכילה את הילדים.

"בואו נראה," אמר פתאום בודו, "בואו נדבר קצר ולעניין… כתבתי לך, זה נכון, אבל זה היה לפני שנה. ואת מבינה, ילדתי המסכנה, העסקים לא הולכים טוב, כבר שנה ש…"

הוא נעצר, נשנק מהתרגשות שרצה להעלים. הגברת בודו וז'נבייב, ארשת כנועה על פניהן, השפילו את עיניהן.

"כן, כן!" המשיך, "זה משבר שיחלוף, אני רגוע לגמרי… רק שצמצמתי את כוח האדם שלי, עכשיו נשארו כאן רק שלושה אנשים, ועדיין לא הגיע הזמן לשכור רביעי. בקיצור, אני לא יכול לקבל אותך כמו שהצעתי, ילדה מסכנה שלי."

דניז הקשיבה לו, המומה, חיוורת כולה. הוא המשיך בשלו, והוסיף: "לא תהיה בזה שום תועלת, לא לך ולא לנו."

"זה בסדר, דודי," אמרה לבסוף, בקושי. "אשתדל להסתדר בכל זאת." בני בודו לא היו אנשים רעים. אבל הם הלינו על שהמזל לעולם אינו משחק להם. בשנים שבית-העסק שלהם הצליח, היה עליהם לגדל חמישה בנים. שלושה מהם מתו בהיותם בני עשרים, הרביעי יצא לתרבות רעה, החמישי, סרן בצבא, הפליג זה לא מכבר למקסיקו. נשארה להם רק ז'נבייב. המשפחה הזאת עלתה הרבה, אבל את המכה הסופית הנחית בודו על עצמו כשקנה בעיר השדה רַמבּוּיֶה, שם גר אבי אשתו, בית גדול ורעוע. שעל כן תפחה לה פקעת של מרירות בתוך נאמנותו הכפייתית, נאמנות של סוחר ותיק.

"מודיעים מראש," המשיך, וקשיחותו עוררה בו עצמו רוגז הולך ומתעצם. "יכולת לכתוב לי, הייתי עונה לך שתישארי שם… כשנודע לי שאביך מת, אלוהים! אמרתי לך מה שאומרים בדרך-כלל. אבל את נוחתת ככה, בלי שום אזהרה… זה מאוד מביך."

הוא הרים את קולו, פרק את הכעס. אשתו ובתו נשארו עומדות כשמבטיהן נעוצים ברצפה, מעשה אנשים כנועים שלעולם אינם מרשים לעצמם להתערב. בינתיים הלך ז'אן והחוויר, ואילו דניז אימצה את פפה המבועת אל חזה. שתי דמעות גדולות נשרו מעיניה.

"זה בסדר, דודי," חזרה ואמרה. "נלך מכאן."

  1. 5 מתוך 5
    5 מתוך 5

    (בעלים מאומתים):

    ספר נהדר שמתאר יפה את התקופה. מומלץ!

הוסיפו תגובה