אמרה הקנדית בקול מנצח: "גם לפלסטינים יש הוכחות על קיומם בארץ, ולא מלפני שלושת אלפים שנה, אלא מלפני שבעת אלפים […]
הקדמה (או: החייל והילדה)
כמו כל ישראלי המכבד את עצמו ואת מסורת בני עמו, החלפתי במהרה את הקיטבג הצבאי במוצ’ילה מאובזרת ויצאתי לתור את העולם.
מסעי הראשון החל במחנה קיץ יהודי, שבו לימדתי ילדים אמריקנים לשחק טניס. המשימה הייתה מאתגרת: בעודי מסביר להם את טכניקת המשחק, הסתירו הילדים את פיותיהם בניסיון למנוע פרצי צחוק. במהרה הפכתי למדריך מבוקש לא בגלל כישורי ההדרכה, אלא בגלל המבטא הישראלי הכבד שלי.
המדריכים הגיעו מכל רחבי העולם ויצרו מעין קיבוץ גלויות לתקופה קצרה. תחילה לא הכרנו זה את זה, וכל הערכתנו התבססה על “הסטיגמה המדינית” שאנשים הדביקו למדינות המוצא:
שוודים – אנשים יפים וקרי מזג;
ברזילאים – תחת יפה וביקיני;
טורקים – לא מומלץ להפיל לידם סבון;
רוסים – וודקה, שחמט וריח של נקניק ישן;
קולומביאנים – קוקאין;
ישראלים – מדבר, גמלים ומלחמות.
באחד הימים, כפעילות ערב לילדים, הדלקנו מדורה על שפת האגם. הכוכבים זהרו כמו פנסים, והשתקפותם במים הגבירה את הניצוץ שלהם. אחד המדריכים הוציא גיטרה, והילדים שרו שירי צופים סביב המדורה תוך כדי צליית מרשמלו ושוקולד על האש. המקום היה אפוף יתושים צמאי דם, שכנראה אהבו את הדם הישראלי שלי. משום מה אף לא יתוש אחד עקץ את חברי האירופאי שהיה שרוע ומרווח בכיסא-נוח.
תחת אור הכוכבים, הוא החליט לפרוש בפניי את משנתו הפוליטית. הוא קירב את הכיסא-נוח שלו לשלי, הניח את ידו על כתפי ושאל: “תגיד, רותם, למה אתם שונאים כל כך את הפלסטינים?”
נשענתי לאחור בנוחות ועניתי: “אני לא שונא אף אחד, אחי.”
הוא אחז בידו הימנית את סנטרו בעדינות, וישב כמו מי שעומד להגיד דברי חוכמה: “תשמע, למדתי לא מעט דברים על ישראל, וזה מדהים אותי איך עם שחווה כזו גזענות ושנאה יכול להתנהג בצורה דומה לעם אחר? אתם חוויתם זאת בגרמניה, איך אתם מעזים להתנהג כך לעם אחר?”
וריד כחלחל התנפח במצחו, הצלחתי להבחין בכך אף שהיה חשוך.
רכנתי מעט קדימה, בעיקר כדי שיוריד ממני את היד, ושאלתי: “מתנהגים בצורה דומה?! מה שהעם היהודי עבר בזמן השלטון הנאצי לא ניתן להשוואה בכלל! לאיזו התנהגות אתה מתכוון? תסביר לי,” הפצרתי בו.
ידיו החלו להתרומם וקולו התגבר מעט: “ראיתי הרבה סרטונים של חיילים מכים פלסטינים ואפילו יורים עליהם. ראיתי תמונות מזעזעות, ואחת מהן לא יוצאת מראשי, תמונה של חייל שדורך על ילדה קטנה שהולכת לבית הספר, ומצמיד אותה לרצפה עם נשק. דבר כזה אני לא יכול לשכוח!”
גבותיי התרוממו בפליאה, הגברתי את קולי: “אתה בטוח? חייל דורך על ילדה? יש אלימות והתנגשויות בין חיילים לאזרחים, יש גם לא מעט הרוגים, משני הצדדים. אבל בטח הייתי נחשף בתקשורת לתמונות שאתה מתאר, אין סיבה שחייל ידרוך ויכוון נשק על ילדה.”
הוא אגרף את אצבעותיו, מלבד האצבע המורה שהופנתה אליי בהאשמה, ודיבר במהירות כשנתזי רוק מתעופפים מפיו: “התנגשות?! אתה קורא לחייל שדורך על ילדה ומכוון עליה נשק התנגשות בין חיילים? זו אלימות מפלצתית! אני ראיתי את הדברים האלה, אתה לא תנסה לבלבל פה את השכל! הם זורקים עליכם אבנים, ואתם מפוצצים להם בתי חולים ובתי ספר. היית בצבא אז כנראה אתה מתכחש לדברים שאתם עושים, אבל זו שנאה טהורה וגזענות חולנית! אתם השתלטתם על שטח לא שלכם וביצעתם רצח עם לשבע מאות וחמישים אלף פלסטינים, אתם מסמלים את הרוע בעולם הזה! זו התנהגות שטנית.”
הייתי בהלם. בתחילת השיחה הוא שאל: “מדוע אתם שונאים כך את הפלסטינים?” כעת התברר שבעצם הוא זה השונא את הישראלים.
הרגשתי שאני נמצא במעמד שמוטל עליי לגונן על ישראל ולהסביר את פעולותיה. זו הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי על ישראל מחוץ לגבולותיה ונחשפתי לעוינות ולביקורת כה חריפה על מדינתנו. ברגע הזה חשתי שעליי להסביר את עמדתנו ואת פעולותינו ובכך להיות במעמד של “שגריר ישראל” הנלחם על הצגת האמת שלנו בעולם.
זה לא היה פשוט להתמודד עם האשמות כאלה, במיוחד כשהכעס גרם לו לרסס אותי ברוק ובחתיכות מרשמלו צלויות. לפני שעניתי לו נשמתי עמוק וניגבתי את פניי מהרסיסים.
“אני רואה שאתה נסער ומדבר שטויות, אבל בוא נחלק את השיחה לשניים. בשלב הראשון אתה בולע את המרשמלו, ובשלב השני אנחנו מדברים בלי עצבים, כדי שנוכל להבין זה את זה.”
“אני מדבר שטויות?! אתה תומך ברוצחים!” קטע אותי בזעף.
“שטפו לך את המוח! הטענות שלך רחוקות מהמציאות,” המשכתי, “אני לא זוכר בדיוק כמה פלסטינים נהרגו במלחמות, אבל אני יכול להגיד לך בוודאות שזה לא מתקרב למספר שנקבת. אנחנו צריכים להמשיך את השיחה הזאת, אבל קשה לי להתייחס לדברים שאתה אומר בלי שאתה מציג להם הוכחות.”
הוא קם מהכיסא, הסתובב בכעס ופסע לכיוון המדורה. הבנתי שהשיחה לא תימשך.
כשהסתיימה הפעילות טיפסתי במעלה שביל הכורכר לכיוון הבקתה שבה ישנתי. בדרכי לחדר לא הניחו לי המחשבות על השיחה. איך הוא מאשים אותי ואת המדינה שלי בכאלו פשעים? ולהזכיר אותנו ואת הנאצים באותה נשימה?!
מהר מאוד הבנתי שההתנהלות שלי החטיאה את המטרה. ברגע שאמרתי לו שהוא מדבר שטויות, הוא אטם את אוזניו ולא היה מוכן להקשיב לי עוד.
עם החבר האירופאי הזה לא דיברתי אחר כך, ומאותו יום הוא התייחס אליי כאדם עוין. בהמשך ניסיתי לברר אצל חבר משותף שלנו מה הסיפור שלו. הרי העובדה שדעותינו הפוליטיות חלוקות אינה מעידה על כך שאי אפשר לדבר על הנושא, להפך. החבר טען שהוא פשוט אינו מעוניין לדבר איתי, כי לדבריו אני מחזיק בדעות פרימיטיביות וחשוכות.
נראה שלא הפסדתי את החבר הטוב ביותר בחיים, אך לזכותו ייאמר שהוא הניע אותי לבדוק וללמוד את הנושא. ומה שמצאתי באינטרנט השאיר אותי המום. בנוגע לטענה שהוא העלה, אני חושב שמצאתי, בהפתעה גמורה, את התמונה שהוא כנראה ראה.
התמונה הזו הופצה בכל העולם במטרה להשמיץ את ישראל. השונאים חגגו והאנטישמים פתחו בקבוקי שמפניה. כך הם הצליחו להשחיר את פנינו. כל מי שרואה את התמונה – לבו נצבט. ובכן, התמונה פשוט מבוימת. היא שקר גמור!
התמונה הזאת צולמה במהלך הצגה בבחריין. מבט קצר בה חושף את האמת, אלו אינן נעליים צה”ליות, אלו אינם מדי צה”ל, ובצה”ל אין משתמשים בקלצ’ניקוב.
אך את שונאינו האמת אינה מעניינת. הם מפזרים רעל ברחבי הרשת ומקווים לזהם כמה שיותר. די בכך שהתמונה הזו השפיעה על המדריך – מבחינתי הנזק כבר נעשה.
מלבד הפרטים הטכניים המלמדים על כך שהחייל בתמונה אינו חייל ישראלי, מצאתי את התמונה המקורית, שממנה נחתכה הסצנה קורעת הלב, האם יש כאן עדיין מישהו הסבור שהתמונה אותנטית?
במסעותיי פגשתי הרבה מטיילים המעוניינים להבין את המתרחש במדינתנו. אך הידע שלהם מבוסס על סיפורים שקריים מהתקשורת ועל תמונות מעוותת ומסולפות.
כשהבנתי זאת, החלטתי שראשית עליי לבדוק ולהבין כיצד מוצגת ישראל ועמדתה ברחבי העולם. עברתי אתר אחר אתר, צפיתי בסרטוני וידאו, קראתי מאמרים וכתבות – ונחרדתי.נחשפתי לתעמולה שקרית ובוטה שמן הסתם גם האירופאי צפה בה וממנה ניזון.
ההסתה גלויה ושקופה. כך למשל מתחיל סרט שהופק על ידי ארגון BDS (ארגון היוזם חרם על ישראל): “ייסודה של מדינת ישראל ב-1948, הושג באמצעות טיהור אתני מתוכנן וחסר רחמים של 750 אלף פלסטינים. ההתנהלות חסרת הרחמים של גירוש, הרס וכיבוש ממשיכה עד היום.”1
ככל שהעמקתי בקריאת ספרים על הסכסוך, הופתעתי לגלות כמה ידע שימושי וחיוני נמצא שם וכמה חשוב שישראלים ידעו אותו. לאחר שלושה חודשים בארצות הברית חזרתי לישראל. המחשבה הזו שאינני יודע לענות תשובות טובות ולהסביר מה קורה בישראל לא הרפתה ממני. כדי להשתחרר ממנה החלטתי שאני לומד וקורא ללא לאות על ההיסטוריה של מדינת ישראל ועל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. יצרתי קשר עם מחברי הספרים הללו, צלצלתי לחברי כנסת כדי לשמוע את דעתם ונפגשתי עם עיתונאים ועם היסטוריונים בבתי קפה, בכנסת ישראל ובביתם. לנגד עיניי עמדה מטרה ברורה: למצוא את הדרך הטובה ביותר להסביר את ישראל.
מארצות הברית המשכתי את הטיול לדרום אמריקה. כשפגשתי מטיילים ודיברנו על הנושא, הצלחתי באמצעות הסברים פשוטים וחשיפת עובדות לשנות את דעתם השלילית על ישראל. ואז עלה בדעתי שאם כל אחד מהישראלים ילמד את העובדות ויציג אותן כפי שהן, יהיה זה צעד משמעותי בהצגתה החיובית של ישראל בעולם.
אבל לפני שאנו מסבירים את עצמנו ומשכנעים אחרים, עלינו קודם כול להיות בטוחים ומשוכנעים בעצמנו. אנחנו צריכים ללמוד את ההיסטוריה להבין את הנושאים השנויים במחלוקת ולגבש דעה. רק אז, כשנהיה בטוחים ומשוכנעים בה, נוכל לגרום לאדם אחר להסכים איתנו. מי שמאמין במסר ומבין אותו – יוכל ביתר קלות להסביר את עצמו ולשכנע את הזולת.
לפני שאעמיק בעובדות, אני רוצה להקדים ולומר: דעתי הפוליטית אינה רלוונטית. אינני מנסה לשכנע אתכם להתפקד למפלגת “מרצ”, אינני מעוניין לגרום לכם לנסוע לערב גיבוש של חברי “הליכוד”, אינני נוקט עמדה פוליטית לאורך הספר, ובמקרים מסוימים אף אציג את שתי הדעות.
כול שאני מעוניין לעשות הוא לשפר את הסברתנו בעולם, להציג את הישראלי המגיע להישגים טכנולוגיים, המפתח חקלאות במדינות נחשלות, המסייע לזולת, העוזר למדינות העולם בזמן משברים – ולא את הישראלי המוצג כמפלצת הרומסת ילדה קטנה במכת רובה.
הישראלים אוהבים לטייל. במקומות מסוימים בעולם סבורים התושבים שמדינת ישראל מונה עשרות מיליוני תושבים לפי כמות התיירים… יש לנו כוח לעשות שינוי אם נלמד את העובדות, נעביר אותן הלאה ונתחיל להשפיע ולשפר את ההסברה הישראלית.
בספר זה קיבצתי עובדות על שורשי הסכסוך וכן טענות שהופנו אליי מתיירים ואת התשובות לאותן טענות. השתדלתי להתנסח באופן קליל ולשלב סיפורים חווייתיים ומבדרים ממסעותיי.
אני מקווה כי תפיקו מספר זה הנאה, תקבלו בסיס טוב על שהתרחש בארץ הקודש, ובעיקר שבזכותו תשפרו את הסברתנו בעולם.
אין עדיין תגובות