החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

את מדמיינת

מאת:
הוצאה: | 2018-03 | 122 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

30.00

רכשו ספר זה:

"באחת מהשיחות הלא פשוטות עם אמי היא צעקה לעברי: 'אבל את שלי'. זה היה כבר בשנות החמישים שלי, הייתי אישה בוגרת, והבנתי שאני ישות נפרדת ועצמאית. עצרתי לרגע, ומכיוון שלא רציתי להעליב אותה, אמרתי: "אני לא שלך ולא של אף אחד, אני של עצמי." מאז היא חזרה על האמירה הזאת פעמים רבות, בכל פעם שחשה שאינני מבינה שאני צריכה להיות איתה, לעשות למענה או להיות לישות אחת עמה. קשה לתאר את הרגש שעולה בי בכל פעם שהיא אומרת משפט כזה".

בספרה את מדמיינת יוצאת הסופרת למסע של גילוי ותובנות, לאחר שהגיעה לנקודת שפל בחייה האישיים. כאשר היא מגלה שיש שֵׁם לרגשות שלה – "בת לאם נרקיסיסטית", היא קוראת כל ספרות אפשרית בנושא ומתעדת את המסע האישי שלה. המסע שלה סוחף, מערבל ומלא בתובנות שייקחו אתכם למקומות שבהם, בניגוד לאגדות, אימהות הן לאו דווקא מעצימות ומגוננות. אימהות פגועות מגדלות לעיתים ילדות פגועות. אז איך שוברים את השרשרת הזאת?

רויטל שירי-הורוביץ היא סופרת, בלוגרית ומשוררת, המכנה עצמה "כותבת סדרתית": "בת עיראק", רומן היסטורי, זכה בפרס עידוד מטעם מורשת יהדות בבל (2008); "להתראות בקרוב" עוסק במהגרים החצויים בין עולמות (2014). שירי-הורוביץ נשואה ואם לארבעה בנים, חיה בסיאטל וחולמת בעברית. ספריה תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם.

מקט: 978-965-92592-3-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


הקדמה

אימא שבראש ואימא שבלב

 

כשאתם שומעים את המילה “אימא” אילו מחשבות זה מעורר אצלכם? או אצלכן? אצלי המילה אימא היא מילה מורכבת. אימא אמורה להיות חמה ומגוננת. היא חושבת תמיד על טובת ילדיה, גוזליה, הם תמיד לנגד עיניה. אז איך גדלתי עם אימא מסוג שונה? אימא שהיא קודמת לילדיה.

היום אני יכולה להבין מבחינה רציונאלית את ההתנהגות שלה, אך יש לי רגשות טעונים מאוד כלפיה. יש את אימא שבראש ויש את אימא שבלב, ובין שתיהן יש את רגשי האשם האין־סופיים. הכוונה ב”אימא שבראש ואימא שבלב” היא לתובנה שמשהו לא תקין, אנו הבנות מקבלות מסרים מבולבלים מאימא (“אימא שבראש”), ויש את “אימא שבלב”, שהיא אימא שאוהבים, אבל מרגישים משהו מוזר באהבה שלה כלפינו. אבל אני מקדימה את המאוחר, לאט־לאט.

יש הרבה משפטים המבטאים את חשיבות האם בתרבות שלנו, ביניהם: “אימא יש רק אחת”, “אין כמו אימא” ועוד. בכלל נושא האימהות בעולמנו עדיין נחשב לטאבו, ואם בנות אומרות משהו שנתפס כשלילי, הן זוכות לתגובות: “בטח לא הבנת נכון את אימא שלך”, “זה לא יכול להיות, אימא אוהבת תמיד את ילדיה”, ואף משפטים איומים כגון: “אימא שלך עשתה עבורך הכול, איך את מעיזה לדבר עליה ככה?” משפטים כאלה גורמים לבנות לאימהות נרקיסיסטיות, שלא בטוחות בעצמן ממילא, וחושבות שמשהו לא תקין בתפיסת עולמן, להרגיש שמשהו פגום אצלן.

הספר הזה נכתב בדם לבי, תוך כדי מלחמה פנימית ברגשי האשם, בחששות שלא לפגוע בה, ובידיעה ברורה שאני מעמידה את עצמי בחזית. אין לי ספק שיש בספר הזה שבירה של מיתוס האימהות, ועם זאת, ככותבת, אני רוצה לבוא אל הבנות הללו ולומר להן בגילוי לב: “זה לא אתן, אלו האימהות שלכן”.

יש אימהות לא אמפתיות (זאת הפרעה רגשית), יש גם אימהות שמתחרות בבנות שלהן, אימהות שמקנאות בבנות שלהן, ולא, זו אפילו לא אשמת האימהות, כי בדרך כלל הן גדלו עם אימהות כאלה והן עצמן לא זכו לאהבה, ולכן הן מוגבלות במה שהן יכולות להעניק. צריך לומר את הדברים הללו בגלוי ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח.

הספר הזה נכתב כדי לדבר על אימהות נרקיסיסטיות ועל בנות לאימהות כאלה. הספר בא לעזור לבנות הללו להבין שהן בסדר, שמה שהן מרגישות וחוות כל השנים הוא אמיתי, ושיש נשים נוספות שחוו וחוות את אותם הרגשות, הן לא חריגות, והן אינן לבדן.

מטרתו של הספר היא לחלוק את החוויה שלי, ולשתף בתובנות שליקטתי לאורך השנים ממאמרים ומהטיפול שעברתי. אינני מתיימרת לכתוב ספר פסיכולוגי, אין לי כל הכשרה לזה. אני מתכוונת להציג את הסיפור שלי בלבד, בתקווה שיעזור לאחרות כמוני.

 

פרק 1: מהו נרקיסיזם?

מקור השם נרקיסיזם הוא בנרקיסוס, דמות מן המיתולוגיה היוונית. דמות יפהפייה שזכתה לאהבה מגברים ומנשים אך לא התאהבה באף אחד, ובסופו של דבר, התאהבה בבואתה. אנשים בעלי הפרעה נרקיסיסטית אינם מסוגלים לראות את האחר ולגלות אמפתיה כלפיו. מבחינתם על העולם לשרת את מטרותיהם. הם אינם יכולים להבין את כאבו של האחר, והם שמים את עצמם במרכז בכל מחיר – במקרה שלי הכוונה היא שאם קורה משהו בחיים שלי, הוא איננו רלוונטי אם איננו משרת אינטרס של אמי.

מהי אם נרקיסיסטית?

אימהות נרקיסיסטיות גדלו בדרך כלל עם אימהות נרקיסיסטיות בעצמן. ההפרעה הזאת לא הגיעה משום מקום אלא התפתחה במשך שנים רבות. הן לא למדו אחרת, ולא השכילו לגדל את בנותיהן בדרך אחרת. נרקיסיסטיות נחשבת להפרעה, לא למחלת נפש, הפרעה שמשמעותה היא שהעולם הוא חלק מאותה אישה, וכל מטרתו הוא לשרת אותה. ילדיה של אישה כזאת לא קיימים כישות נפרדת, הם חלק ממנה, ולכן יש לה זכות מלאה להפעילם ולכוון אותם לקיום צרכיה שלה. בלעדיה, אין להם קיום.

באחת מהשיחות הלא פשוטות עם אמי היא צעקה לעברי “אבל את שלי”. זה היה כבר בשנות החמישים שלי. הייתי כבר אישה בוגרת, והבנתי שאני ישות נפרדת ועצמאית. עצרתי לרגע, ומכיוון שלא רציתי להעליב אותה אמרתי: “אני לא שלך ולא של אף אחד, אני של עצמי”. נשמע אולי ילדותי, אבל גם פה, כמו בשיחות רבות בינינו, הקפדתי להניח קו מפריד כדי לשמור עלינו כעל שתי ישויות נפרדות ועצמאיות. מאז היא חזרה על האמירה הזאת פעמים רבות, בכל פעם שחשה שאינני מבינה שאני צריכה להיות איתה, לעשות עבורה או להיות ישות בלתי נפרדת ממנה. קשה לתאר את הרגש שעולה בי בכל פעם שהיא אומרת משפט כזה.

אינני רכוש של אף אחד, אני לא שלה, אני אדם עם רגשות, רצונות, חלומות, שאין לאימא שלי דבר וחצי דבר בהם. אז איך זה “שאני שלה?”

אמי מעולם לא הניחה קו מפריד בינינו, מלבד כשפגעה והעליבה. אז התייצבה נגדי אבל מלבד זאת לא הייתה לה בעיה לחטט בארונות ביתי, בחדר השינה שלי, לקחת בגדים שבהם חשקה נפשה. אם אני שלה, אז כל מה ששלי שייך לה. אין הפרדה! אני היא, והיא אני, ומה ששלי שייך לה. חוסר בגבולות הוא מהבעיות הקשות ביותר שבין אימהות נרקיסיסטיות לבנותיהן.

זיכרונות מכוננים

זיכרונות הם רקמה עדינה של רגעים שבנו אותנו והפכו אותנו למי שאנחנו היום. זיכרונות מכוננים הם זיכרונות שמטביעים בנו משהו שהולך איתנו לאורך החיים. כל אחד מאיתנו גדל באווירה מסוימת, במשפחה מסוימת, והחוויות שאנו עוברים במהלך חיינו משפיעות על מי שאנחנו היום. כל אחד מאיתנו גדל באופן שונה. אני גדלתי כבת בכורה להוריי, ואחרי נולדו בן ובת. אני זוכרת ילדות לא צפויה, עם אימא לא צפויה ואבא שהיה נוכח־נפקד.

אחד מהזיכרונות המכוננים שלי הוא מיום הכיפורים בביתם של סבי וסבתי בלוד. אני בת שש או שבע. אימא החליטה שאני צריכה לצום עד שעות הבוקר כי אני כבר ילדה גדולה. לא עברה שעה ואני כבר רעבה וצמאה, אני רוצה להפסיק אבל אימא כועסת, כל כך כועסת. היא משתמשת במילים מעליבות, במילים משפילות: “את לא יכולה לרסן את עצמך? רק עכשיו גמרת לאכול, תסתמי את הפה ולכי לישון”. אני כל כך נעלבת, ומנסה להשקיט את הרעב. סבתא שלי רואה זאת, לוקחת אותי בשקט לחדר השינה שלה ונותנת לי לאכול סמבוסק. זה משקיט את הרעב ואני יכולה להירדם.

אימא הייתה אלופה בלהקסים אותנו. היא ידעה “לעשות קסמים” ולדאוג שהמיטה שלנו תהיה מוצעת כשנשוב מביתם של סבא וסבתא במוצאי שבת. היא הייתה מלאה באנרגיות של עשייה, ואנחנו זכינו לחוויות ייחודיות – לקום בבוקר ולנסוע ברכבת לנתניה, סתם ככה, ללא סיבה מיוחדת. לערוך פיקניק תחת עצי האקליפטוס ולשוב הביתה. אימא של חוויות לא צפויות, אף פעם לא צפויות, לטוב ולרע. אימא הייתה המלכה שלנו, היא ידעה הכול הכי טוב בעולם.

אני בטוחה שלא אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון, התגובה היא משיכה בידיים שלי והשלכתי על הרצפה הקרה. “אני לא אימא שלך, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך, לכי מפה…” זה לא היה משהו חד־פעמי, זה חזר על עצמו פעמים רבות, לא רק כלפיי, גם כלפי האחים שלי. התנועה הזאת והמילים האלה מכאיבות לי עד היום כאילו נעצו סכין בלבי. כאם בעצמי, לעולם לא אבין את התנועה הזאת ואת ההרחקה הזאת. ילד הוא לא חפץ, לא משליכים אותו, לא באופן פיזי ולא באופן רגשי.

במשך שנים ארוכות היו בי כעסים עצומים. תמיד הרגשתי שאימא שלי רוצה לשלוט בי ובמה ששייך לי, בצורה מניפולטיבית, ובתואנה שזוהי אהבת אם. את השתלטנות תירצתי לעצמי כאהבת אם וכאכפתיות. לא הייתי מסוגלת להתבונן באופן קר ולראות את האמת הכואבת: אמי ניכסה אותי לעצמה כשהתאים לה, ובעטה אותי אל העולם כשלא תאמתי את ציפיותיה.

מסרים סותרים ומבלבלים

באינטואיציה שלי הבנתי שמשהו לא תקין, אך לא ידעתי להניח את האצבע על המקום המדויק. מצד אחד משדרים לך שאת לעולם לא תהיי ראויה לאהבה, ומצד שני אומרים דברים שנשמעים כמו משהו שדומה לאהבה. כילדה זה בלבל אותי מאוד. ילדות לאימהות נרקיסיסטיות חוות חוויות שבנות לאימהות שאינן כאלה לא תוכלנה להבין. הרי אימא אמורה להיות מלאת אהבה ללא תנאי, מגינה, מפרגנת, תומכת ועוזרת. אימא לא אמורה להיות מניפולטיבית, פוגענית, מערערת במקום לייצב, מחלישה במקום לחזק, נוטשת רגשית. ילדות לאימהות נרקיסיסטיות גדלות בתחושה מעורערת – הן לא ממש יודעות אם מה שנאמר להן הוא אמיתי או שזאת שוב מניפולציה. מה נכון ומה לא? ומאיפה תגיע הפוגעניות של אימא? נוצר מצב שבו גדלים בתחושה של חוסר יציבות.

גם אימהות נרקיסיסטיות, האימהות שלנו, עשו כמיטב יכולתן, אין לי ספק, אבל יכולתן הייתה מבחינתנו, הבנות, מוגבלת ותוצאותיה קשות. קשה ומורכב עוד יותר עבורנו היה להפוך לאימהות.

מה זו אהבה?

איך מעניקים אהבה? איך לומדים להיות קשובה לילדייך אם לא היו קשובים אלייך בילדותך? מהי אהבת אם? ומהי אהבה זוגית? איך יודעים שאוהבים? איך יודעים שמישהו אכן אוהב אותנו חזרה ללא כל תנאים, רק כיוון שאנחנו אנחנו? כל אלו הן שאלות שבהן יעסוק הספר ואני מחפשת להן תשובה עד היום.

אני כבר בת למעלה מחמישים, ועדיין קשה לי לפעמים להאמין שיש מישהו שאוהב אותי ככה סתם, רק כיוון שאני, אני. אני מגדירה אהבה כנתינה, כרצון לתת ולשמח מישהו אחר, ללא תמורה. קוראים לזה “אהבת חינם” – מילים כל כך פשוטות ומאחוריהן עולם ומלואו.

בנות לאימהות נרקיסיסטיות לא מרגישות ראויות לאהבה, וגם לא ממש מאמינות לבני הזוג שלהן, ואפילו לילדיהן, שהם באמת אוהבים אותן ככה סתם בלי לבקש תמורה.

נדמה לי שזה לב הבעיה בחייהן של בנות אלו. מהי באמת אהבה? האם אנחנו אכן ראויות לאהבה? ואיך אנחנו אוהבות את הקרובים אלינו?

בתור אם צעירה חשתי אהבה רבה לילדיי שהתבטאה מבחינתי ברצון לגונן עליהם, ובניסיונות לצפות כמה צעדים קדימה כדי להבחין במה שהם יזדקקו לו. מעבר לזה, היה לי פחד בלתי מוסבר “לפספס משהו” מבחינה בריאותית, מבחינה רגשית. לא הבנתי שבעצם אני מתכוונת להקשבה. הקשבה אמיתית. הקשבה לצרכים רגשיים, הקשבה לצרכים פיזיים. הפחד הזה היה למוטו בחינוך ובגידול ארבעת בניי.

הפחד הזה שלא אראה ולא אבחין בבעיה כלשהי, פיזית ורגשית, שאתעלם בלי להתכוון, שלא אהיה אמפתית, שלא אהיה שם בשבילם כשהם יזדקקו לי, הפחד הזה חוזר אליי מדי יום. אני עורכת מעין “ספירת מלאי” כדי לוודא שהכול בסדר. גם אצל אלו שנמצאים כבר מחוץ לבית, שאינם זקוקים לעזרה, גם אצלם אני חוזרת ובודקת שלא פספסתי דבר. חשבתי תמיד שזה משהו שקיים אצל כל האימהות, היום אני מבינה שלא כל אם חווה חוויה כזאת, נראה שאני החריגה.

מי שלא חווה הזנחה רגשית יתקשה להבין את ההתנהגות הזאת. כיום, לאחר שכבר קראתי, טיפלתי בעצמי ועברתי תהליך של אֵבֶל, הכרה וקבלה, אני יכולה לומר שהצורך הזה לגונן, לטפל, להיות קשוב לצרכים, הוא דבר שמבחינה מסוימת רודף אותי. אני חוששת תמיד מפני נרקיסיזם, תמיד אפחד שזה ידבק בי באיזושהי צורה. היסודות הללו קיימים בי, ואם לא אהיה חזקה מספיק כדי לשבור את השושלת הזאת, אעביר אותה הלאה לילדיי, בדיוק באותה הדרך שבה קיבלתי אותה מאמי, ושהיא בתורה קיבלה אותה מאמה.

שושלת של אימהות נרקיסיסטיות

סבתי לא ידעה לאהוב, וגם אמי לא. סבתי הייתה אישה חכמה שידעה לנתב אנשים לצרכיה. היא נולדה בעיראק כבת הראשונה ששרדה אחר אובדנם של כמה תינוקות. היא הייתה בבת עינו של אביה. מבחינתו הייתה סגנו של אלוהים, מלכה, ישות עליונה. הוא עשה הכול למענה וסגד לה. היא הייתה אחת מהבנות הבודדות שלמדו קרוא וכתוב בתחילת המאה העשרים בעיראק.

סבתי סיפרה לי פעמים רבות על אביה, ולעומת זאת הסתירה את הקשר שלה עם אמה. לא פעם סיפרה כי אמה הייתה טיפשה ולא עניינה אותה. היא למעשה לקחה את מקומה של האם והייתה לרעייתו האפלטונית של אביה: היא הייתה לבתו, לרעייתו ולאשת סודו. הוא התייעץ עמה, ונתן לה ככל שיכול היה. אני בטוחה שלא חשב לרגע כי הוא מגדל מפלצת קטנה שחושבת שהכול מגיע לה ושהעולם סובב רק סביבה.

סבתי נישאה לסבי, שגדל ללא אב. אביו יצא להילחם במלחמת העולם הראשונה ושב אחרי שנים רבות, שבר כלי. בכל אותן השנים, פרנסה האם את המשפחה הקטנה שלה, כאשר סבי, בנה הבכור, לצדה (על השנים הללו כתבתי בספרי “בת-עיראק”). כאשר הגיע זמנה להינשא, נישאה סבתי לסבי שידע להעניק לה את כל אשר נזקקה לו. סבי נשא את סבתי על כפיים, וקיבל על עצמו דברים שלא היו אופייניים לגברים בתקופה ההיא. הכול היה בסדר כל עוד חיו בעיראק, אך משעלו ארצה וסבי לא מסוגל היה לספק עוד את צרכיה של מלכתו, הפנתה סבתי את גבה אליו והסיתה את ילדיהם נגדו.

היא הפכה את בנה הבכור לספק צרכיה והוא כבר דאג לסחוף אחריו את כל יתר אחיו. היא ישבה בבית והם פרנסו, ניקו, כיבסו ועשו כל עבודה אפשרית כדי לרצות את מלכתם, אשר דאגה לקשט את הארמון (בית קטנטן, ולפני כן אוהל במעברה), לצאת לחופשות מפנקות, ללכת למכוני יופי ועוד, בעוד ילדיה מפרנסים, מנקים ומכבסים. ילדיה אפילו לא חשבו שיש כאן משהו חריג, הרי “אולפו” להתנהג בצייתנות לאמם. יעברו שנים ארוכות כאלה של סגידה, עד למותו של סבי.

רק לאחר מותו של סבי הגיעה ההתפכחות של ילדיו, אך היא הגיעה מאוחר מדי. סבי לא זכה לקבל אהבה מילדיו. הוא קיבל אותה במשורה מנכדיו, ביניהם אני, שהקשבתי למה שאמר, נהניתי והייתי גאה בסבי החכם והטוב. סבי השפיע עליי כל כך, אפילו בלי שהיה ממש נוכח בחיי.

את האהבה לדת, לתפילות ולפירושם של פסוקים קיבלתי ממנו. אינני אורתודוקסית אלא יהודייה קונסרבטיבית. אינני מבקרת בבית הכנסת כפי שהוא ביקר באדיקות, אך שורשיי, בזכותו, הם עמוקים ואיתנים.

גם באי־השמעת קולו, השפיע סבי עליי, וזכורה לי שמחת החיים האדירה שלו, ומילות השבח לאל שאמר ללא קשר לחיים שחי. סבי היה איש של עבודה ותורה. עד לשנת חייו האחרונה, שבה חלה, עבד בתל אביב. הוא וסבתי התגוררו באחת השכונות של לוד. הוא היה קם השכם בבוקר לעבודת הבורא, ואחר כך נסע בשני אוטובוסים מדי יום לעבודה, עד שהיה בן שבעים ושש. הוא דאג לחגוג כל חג ושבת, גם כאשר שיתפו בני המשפחה פעולה וגם כאשר לא עשו זאת. בבית הכנסת ביקרתי בזכותו, מכיוון שאבי היה אתאיסט. אבי כיבד את סבי והלך עמו לבית הכנסת מדי פעם, אך גם כשלא הלך, התלוויתי מדי פעם לסבי. זכורה לי שיחה אחת בסמוך למותו, כאשר פירש עבורי פסוקים מהתנ”ך. “רוח שוברת סלעים”, הוא אמר לי, “את יודעת מה משמעות הפסוק הזה?” ברור שלא ידעתי. “רוח”, הוא אמר, “היא רוח האלוקים, והיא שוברת את סוריה, לבנון, עיראק, ירדן ומצרים”. הוא אמר את הדברים לאחר מלחמת יום הכיפורים. ככה אמר סבא שלי האהוב, ועד היום אני זוכרת את הזמן הזה שישבתי לצדו ושוחחנו, ועד כמה התרשמתי מחוכמתו ומהידע שהפגין. אני חושבת שהייתי אז בת תשע אבל יש דברים שלא שוכחים, ושהולכים איתנו לעולם.

 

אמי גדלה עם אם נרקיסיסטית ולא עברה תהליך של צמיחה אלא נשארה פגועה ופוגענית. היא העתיקה את האימהות שלה מאמה, ולצערי גם את הזוגיות. היא לא השכילה לבנות זוגיות מכבדת ואוהבת. לזכותה יאמר שרוב הזמן לא הסיתה אותנו, ילדיה, נגד אבינו, אך גם לא לימדה אותנו לאהוב ולכבד אותו, ולמרות זאת, לכל אחד מאיתנו, גם לאחי וגם לאחותי היה קשר של אהבה אליו.

אצלי האהבה הייתה טבולה בחמלה וברחמים כלפי חולשתו ואוזלת ידו, אינני יכולה לדבר בשמם של אחיי. מעניין לראות שאין לנו משקעים נגדו, לא לי ולא לאחיי, כפי הנראה כל אחד מאיתנו סלח לו בדרכו על שלא ממש תיפקד כאב. בעצם מעולם לא היו לנו ציפיות ממנו, כך חינכה אותנו אמי, היא הראש והוא אפילו לא הצוואר.

בסופו של דבר ואחרי התובנות הרבות שהגעתי אליהן בנוגע לשושלת של אימהות נרקיסיסטיות, הפחד הנורא ביותר שלי ברגע שהבנתי מה קורה – היה להמשיך את השושלת. אני מודעת מאוד לנושא הזה, ומתארת לעצמי שבנות כמוני לאימהות נרקיסיסטיות מרגישות דבר דומה.

מאפיינים של אימהות נרקיסיסטיות, בנותיהן והקשר ביניהן

בספרה “האם אי פעם אהיה טובה מספיק?” דוקטור קריל מקברייד מציגה טיפוסים של אימהות נרקיסיסטיות, ומדגישה את מאפייני הבנות לאימהות אלה:

 

  1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה – אימהות נרקיסיסטיות מתקשות לקבל את בנותיהן כפי שהן, ולכן הן מבקרות אותן באופן תמידי. אימא שלי אמרה לי עשרות פעמים שאני שמנה. כשיצאנו לקניות ומדדתי בגד היא הביטה בי בגועל ואמרה: “אי אפשר כבר עם הגוף שלך. את חייבת לעשות איתו משהו.”

בכל מקום שבו היה מקום לשבח הייתה ביקורת, אם ההצלחה שלי לא הייתה ההצלחה שלה, היא לא הייתה רלוונטית, כלומר לא חשובה, לא משמעותית עד לא קיימת. היו מקרים רבים שבהם הצלחות שלי לא זכו לשום ציון, מסיבות שלי הפכו להיות שלה או שמעולם לא התקיימו, חגיגות ימי הולדת לא נחגגו ועוד.

  1. אימא שלך מדגישה את “איך זה נראה?” הרבה יותר מאשר את “איך את מרגישה?” – לאימא שלי היה תמיד חשוב להיראות נפלא כלפי חוץ. ממש לא היה חשוב איך הרגישה באמת, העיקר שנראתה נפלא. אני במגושמות שלי (האם בכלל הייתי מגושמת?) נראיתי לה כנטע זר. ולכן ציינה פעמים רבות שאני דומה למשפחתו של אבי. היא אמרה לי שלא כל אחד צריך לראות איך אני מרגישה באמת, כלפי חוץ הכול צריך להיראות טוב. “לא כל אחד צריך לראות שלא מתחשק לך לבוא, שאין לך מצב רוח טוב”. החיים הם הצגה אחת גדולה ואת שחקן המשנה לשחקנית הראשית – הרי היא אימא שלי.

 

  1. אמך מקנאת בך – אימהות בדרך כלל ירצו להתגאות בבנותיהן, אך אימהות נרקיסיסטיות רואות בבנותיהן מקור לתחרות. בכל פעם שאת מקבלת תשומת לב, תזכי לכעס או לעונש או לניסיון להעביר את תשומת הלב אליה. כשמלאו לי שתים־עשרה שנים אימא ארגנה אירוע “לכבודי”, שכלל מוזיקה שלא הייתה לרוחי, כשאימא שלי רוקדת במרכז ואני משחקת עם בני הדודים שלי בחדר נפרד. לא היה באירוע הזה דבר שהיה שלי מלבד הכותרת. בבר המצווה של בני הרביעי אמי לא הייתה נוכחת. לא ממש נעצבתי על כך, כי ידעתי שברגע שהיא תשתתף באירוע, תופנה תשומת הלב מבני, מאחיו ומהוריו אליה.

 

  1. אימא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזושהי דרך – כשעזבתי את הבית ועברתי לגור עם בן זוגי, אימא שלי כעסה, וצעקה: “שהחבר שלי יזרוק אותי ואף אחד לא יסתכל עליי אחרי זה”. היא גם לא שכחה לציין את הדבר הבא: “איך זה יכול להיות שהבת שלי תעבור לגור עם חבר, אחרי שאני אמרתי לאחותי שהחברה של הבן שלה מופקרת כי היא גרה איתו?” כשהתגייסתי לצבא יצאתי לנח”ל. בחודשים הראשונים אימא שלי “החרימה” אותי, ניסתה להסיט נגדי וניסתה להכריח אותי לחזור הביתה. במשך שנתיים תמימות, בכל שיחת טלפון, התחננה אימא שלי שאשוב הביתה.

 

  1. במשפחה שלך כל דבר קשור באימא שלך – כשאני מתקשרת לאמי ושואלת מה נשמע, היא מתחילה לספר לי בפירוט רב על היום שלה, על החיים שלה, על הרגשות שלה ועל הרצונות והמחשבות שלה. לקראת סוף השיחה היא נזכרת לשאול, ומה שלומך? ושלום הילדים? זאת רק דוגמה אחת, יש עוד המון. בסופו של דבר, כל דבר מתחיל ומסתיים בה.
  2. אימא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה – כשהן גדלות, בנות כאלה בטוחות שהרגשות שלהן אינם חשובים, יותר מזה, ישנה הדחקה והרחקה של רגשות. עד היום אני שואלת את עצמי איך אני מרגישה בנוגע למשהו. בדרך כלל אם יש לי רגש חזק מאוד אני מרגישה אותו בבטן. לוקח לי זמן רב להבין את הרגש הזה אבל אני מרשה לעצמי להרגיש, מה שלא עשיתי קודם לכן. שנים רבות הדחקתי, כדי שהרגשות שלי לא יהיו מקור לפגיעה בי. היה הרבה יותר קל לא להרגיש מאשר להתמודד עם עלבונות.
  3. אימא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה – אימא שלי האשימה את כולם בכל דבר. המצב הכלכלי היה אשמתו של אבי הלא יוצלח. אם שאלתי אותה מדוע התנהגה אליי בצורה לא נעימה, היא טענה שאני “מדמיינת”. אני מעוותת את מה שבאמת התרחש, ושהיא לא השתמשה במילים שציינתי שהשתמשה בהן. בכלל נושא ה”דמיון” שלי היה נושא שדרכו התנגחה בי פעמים רבות. היה הרבה יותר קל לומר שאני “מדמיינת” מאשר להתמודד עם ההאשמה כלפיה.
  4. אמך ביקורתית ושיפוטית – מקברייד כותבת כי לאדם מבוגר קשה מאוד להתגבר על העובדה שכילד קיבל יחס ביקורתי ושיפוטי. אימהות נרקיסיסטיות סובלות מביקורתיות בגלל חוסר הביטחון שלהן עצמן, הן משליכות את התסכולים על בנותיהן, ומאשימות אותן בחוסר האושר שלהן. האימהות האלה גורמות לבנותיהן לחוש כי הן “אינן טובות דיין”, לא מספיק טובות. אמי ספרה לי שוב ושוב כי מעולם לא אהבה את אבי ונשארה איתו רק כיוון שנכנסה להיריון כחודש מיום נישואיהם. אני הבת הבכורה במשפחה… (מובן שאין בין זה ובין המציאות דבר, אבל שיהיה). אמי האשימה את אבי במצבם הכלכלי, וטענה פעמים רבות שלו הייתה נישאת לאחר, חייה היו טובים יותר.
  5. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה – ביחסים בריאים בין אם לבתה, האם מתנהגת כהורה, ומטפלת בבתה. הבת אמורה לסמוך על האם שתטפח אותה, ולא להיפך. אימהות נרקיסיסטיות נזקקות לאם, מכיוון שלא קיבלו יחס אימהי. הן הופכות את התפקידים. הבנות משמשות כקהל, כמקור לתשומת לב לאם, לאהבה ולחיבה. הן משתמשות בילדות הללו כמקור לנתינה להן ולא להיפך. אימא שלי אמרה תמיד לקרובי המשפחה שהיא ואני ממש “חברות”, שאנחנו שותות קפה יחד ומשוחחות על הכול (מעולם לא שיתפתי את אמי בנושאים אישיים מסיבה פשוטה: לא רציתי לתת לה כלים לבקר ולנגח אותי). מגיל צעיר אימא חשפה אותי למידע שלא התאים לגילי בנוגע לרגשות שלה כלפי אבי, למחשבותיה כלפי אחרים ועוד. מהרגע שנולדו ילדיי אמרתי, ואני עדיין אומרת להם, שאינני חברה שלהם. חברים יש להם המון, ואימא יש רק אחת. התפקיד שלי הוא לדאוג להם ולעזור להם, לאו דווקא תמיד בדרך חברית.

 

  1. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך – מבחינה רגשית, אם נרקיסיסטית אינה מאפשרת לבתה לגדול ולהפוך לישות נפרדת ממנה. עבור האם, הבת היא מעין הרחבה של עצמה. אימהות נרקיסיסטיות חוות קשיים רבים בעצמן. הן חסרות ביטחון באופן קיצוני, יש להן צורך תמידי באהבה ובהערצה. הן חוות את עצמן כחשובות מאוד וככאלה החייבות להיות במרכז תשומת הלב כל הזמן ובכל מקום. באופן מכאיב ביותר, לעתים קרובות הן מעוניינות לגדוע את החלק הנשי שיש בבנותיהן או כל דבר שיכול להפוך לתחרות עמן. האם הנרקיסיסטית הקיצונית תנסה לפגוע בביטחונה העצמי של בתה בכל דרך, היא חשה מאוימת כשבתה מתבגרת ופורחת. במקרה שלי יכולתי להיות בטוחה שכל דבר פרטי שלי יעבור לכל המשפחה. לא יכולתי לשתף בקשיים ובמחשבות בדיוק בגלל הסיבה הזאת. אמי לא שמרה על פרטיותי. בעניינים נשיים היו מסרים גופניים שליליים, בעיות נשיות לא זכו לטיפול, והייתה אפילו הזנחה. היחסים הסבוכים הללו מבלבלים בנות לאימהות נרקיסיסטיות, שחוזרות פעם אחר פעם לקבל אישור למי שהן, מחפשות אהבה במקום שאין בו אהבה ונפגעות פעם אחר פעם.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “את מדמיינת”