החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אסון מהלך

מאת:
מאנגלית: מונה גודאר | הוצאה: | 2014-01 | 400 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

סוף–סוף תוכלו לגלות מה גברים חושבים באמת!
טרביס מדוקס למד שני דברים מאמו לפני מותה: אֱהַב בעוצמה, הילחם בעוצמה גדולה עוד יותר.
באסון יפהפה חייו של טרביס מלאים בנשים ללילה, בהימורים מחתרתיים ובאלימות. אבל בדיוק כשהוא חושב שכל אלה בלתי נמנעים, אבּי אבֶּרנתי מורידה אותו על הברכיים.
לכל סיפור יש שני צדדים: באסון יפהפה אבּי תיארה את הצד שלה. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את הסיפור דרך העיניים של טרביס.

מקט: ason_mehalech
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


פתח דבר

על אף אגלי הזיעה שנקוו על מצחה ונשימותיה הקטועות היא לא נראתה חולה. העור שלה לא היה בגון האפרסק הזוהר שהייתי רגיל אליו, והעיניים שלה לא היו צלולות כמו תמיד, אבל היא עדיין היתה יפה. האישה הכי יפה שאי־פעם אראה.

כף ידה נשמטה מהמיטה, והאצבע שלה התעקמה. העיניים שלי עברו מציפורניה השבריריות המצהיבות, במעלה זרועה הרזה, אל כתפה הגרומה, ולבסוף נעצרו על עיניה. היא הסתכלה עלי, עפעפיה כשני חרכים, פתוחים מספיק כדי לתת לי להבין שהיא יודעת שאני שם. זה מה שאהבתי בה. כשהיא היתה מסתכלת עלי, היא ממש ראתה אותי. היא לא הביטה בעדי אל עבר עשרות הדברים שהיתה צריכה לעשות במהלך היום שלה, או התעלמה מהסיפורים המטופשים שלי. היא הקשיבה, וזה ממש שימח אותה. כל השאר נראו כמהנהנים בלי להקשיב, אבל לא היא. אף פעם לא היא.

"טרביס," היא אמרה בקול צרוד. היא כיחכחה בגרונה, וזוויות פיה נמתחו מעלה. "בוא לפה, מתוק. זה בסדר, בוא הנה."

אבא הניח את אצבעותיו על עורפי ודחף אותי לפנים בזמן שהקשיב לאחות. אבא קרא לה בֵּקי, היא באה אל הבית בפעם הראשונה לפני כמה ימים. המילים שלה היו רכות, והעיניים שלה היו די נחמדות, אבל אני לא אהבתי את בקי. לא יכולתי להסביר למה, אבל העובדה שהיא היתה פה הפחידה אותי. ידעתי שיכול להיות שהיא נמצאת כאן כדי לעזור, אבל זה לא היה דבר טוב, אפילו שאבא היה בסדר איתה.

אבא דחף אותי לפנים כמה צעדים, קרוב מספיק כדי שאמא תוכל לגעת בי. היא מתחה את אצבעותיה הארוכות והיפות וליטפה את זרועי. "זה בסדר, טרביס," היא לחשה. "אמא רוצה להגיד לך משהו."

תחבתי אצבע לתוך הפה שלי ודחפתי אותה כנגד החניכיים בחוסר סבלנות. כשהינהנתי החיוך הקטן שלה גדל, אז דאגתי לעשות תנועות גדולות עם הראש שלי בזמן שהתקרבתי אל הפנים שלה.

היא השתמשה בשארית כוחה כדי להתקרב אלי יותר, ואז היא לקחה נשימה. "מה שאני עומדת לבקש ממך יהיה קשה מאוד, בני. אני יודעת שאתה יכול לעשות את זה, כי אתה כבר ילד גדול."

הינהנתי שוב וחייכתי אליה בחזרה אפילו שלא התכוונתי לזה. לחייך בזמן שהיא נראתה עייפה כל כך וסובלת כל כך לא נראה לי הדבר הנכון, אבל זה שהייתי אמיץ גרם לה להיות מאושרת. אז הייתי אמיץ.

"טרביס, אני צריכה שתקשיב למה שאני הולכת להגיד, והכי חשוב, אני צריכה שתזכור את זה. זה הולך להיות קשה מאוד. ניסיתי לזכור איך הייתי כשאני הייתי בת שלוש, ואני…" היא הפסיקה, הכאב נעשה חזק מדי לזמן־מה.

"הכאב נהיה בלתי נסבל, דיאן?" שאלה בקי ותחבה מחט לתוך העירוי של אמא.

אחרי כמה רגעים אמא נרגעה. היא לקחה עוד נשימה וניסתה שוב.

"אתה יכול לעשות את זה בשביל אמא? אתה יכול לזכור את מה שאני עומדת להגיד לך?" הינהנתי שוב, והיא הניחה את היד שלה על הלחי שלי. העור שלה לא היה חמים כל כך, והיא הצליחה להחזיק את היד שלה רק למשך כמה שניות, ומיד היא התחילה לרעוד ונשמטה על המיטה. "קודם כול, זה בסדר להיות עצובים. זה בסדר להרגיש דברים. תזכור את זה. דבר שני, תהיה ילד במשך כמה זמן שרק תוכל. תשחק משחקים, טרביס. תהיה מטופש," העיניים שלה הזדגגו, "ואתה והאחים שלך תטפלו זה בזה ובאבא שלכם. גם כשתגדל ותעזוב את הבית, זה חשוב לבוא לבקר. אוקיי?"

הראש שלי היטלטל מעלה־מטה, נואש לרַצות אותה.

"יום אחד אתה הולך להתאהב, ילד שלי. אל תתפשר על כל אחת. תבחר את הבחורה שלא באה בקלות, את הבחורה שנלחמת עליה. ואז אל תפסיק להילחם, אף פעם," היא נשמה עמוק, "אל תפסיק להילחם על מה שאתה רוצה. ואף פעם," היא הרימה את הגבות שלה, "אל תשכח שאמא אוהבת אותך. גם אם אתה לא יכול לראות אותי." דמעה זלגה על לֶחייה. "אני תמיד־תמיד אוהב אותך."

היא נשמה נשימה קצרה, ואז השתעלה.

"אוקיי," אמרה בקי ותקעה משהו מצחיק בתוך האוזניים שלה. היא הצמידה את הקצה השני לחזה של אמא. "הגיע הזמן לנוח."

"אין זמן," לחשה אמא.

בקי הסתכלה על אבא שלי. "אנחנו מתקרבים, מר מדוקס. כדאי שתקרא לשאר הבנים כדי שיוכלו להיפרד."

השפתיים של אבא נמתחו לקו נוקשה, והוא הניד את ראשו. "אני לא מוכן," הוא נחנק.

"אתה לעולם לא תהיה מוכן לאבד את אשתך, ג'ים. אבל אתה לא רוצה לתת לה ללכת בלי שהילדים ייפרדו ממנה לשלום."

אבא חשב לרגע, ניגב את האף שלו בשרוול, ואז הינהן. הוא פנה ויצא מהחדר, כאילו הוא כועס.

הסתכלתי על אמא. הסתכלתי עליה מנסה לנשום, והסתכלתי על בקי שבדקה את המספרים על הקופסה לידה. נגעתי במפרק כף היד של אמא. העיניים של בקי נראו כאילו הן יודעות משהו שאני לא יודע, וזה גרם לבטן שלי להתהפך.

"אתה יודע, טרביס," אמרה בקי ורכנה אלי כדי שתוכל להביט בעיני, "התרופה שאני נותנת לאמא שלך הולכת להרדים אותה, אבל אפילו שהיא ישנה, היא עדיין יכולה לשמוע אותך. אתה עדיין יכול להגיד לאמא שאתה אוהב אותה ושאתה תתגעגע אליה, והיא תשמע את כל מה שתגיד."

הסתכלתי על אמא, אבל מיד הנדתי בראשי. "אני לא רוצה להתגעגע אליה."

בקי הניחה את ידה הרכה, החמימה, על כתפי, בדיוק כמו שאמא היתה עושה כשהייתי מודאג. "אמא שלך רוצה להיות כאן איתך. היא רוצה את זה מאוד. אבל ישו רוצה שהיא תבוא להיות איתו עכשיו."

הזעפתי פנים. "אני צריך אותה יותר מישו."

בקי חייכה, ואז נישקה אותי על קצה הראש.

אבא דפק בדלת, והיא נפתחה. האחים שלי עמדו סביבו במסדרון, ובקי לקחה אותי בידי כדי להצטרף אליהם.

העיניים של טְרֶנְטוֹן לא ניתקו מהמיטה של אמא, וטיילור וטיילֶר הסתכלו על כל מקום אחר, חוץ מעל המיטה. איכשהו זה גרם לי להרגיש טוב יותר שכולם נראו מבוהלים בדיוק כמו שאני הרגשתי.

תומס עמד לידי, קצת לפנים, כמו באותה פעם שהוא הגן עלי כששיחקנו בחצר והילדים של השכן ניסו לריב עם טיילר. "היא לא נראית טוב," אמר תומס.

אבא כיחכח בגרונו. "אמא חולה מאוד כבר הרבה זמן, ילדים, והגיע הזמן שלה… הגיע הזמן שהיא…" הוא התרחק משם.

בקי שלחה אלינו חיוך קטן אוהד. "אמא שלכם לא אוכלת ולא שותה. הגוף שלה מוותר. זה הולך להיות קשה מאוד, אבל עכשיו זה הזמן להגיד לאמא שלכם שאתם אוהבים אותה, ושאתם תתגעגעו אליה, ושזה בסדר שהיא תלך. היא צריכה לדעת שזה בסדר."

האחים שלי הינהנו יחד. כולם חוץ ממני. זה לא היה בסדר. אני לא רציתי שהיא תעזוב. לא היה אכפת לי אם ישו רוצה אותה או לא. היא היתה אמא שלי. הוא היה יכול לקחת אמא זקנה. אמא שלא היו לה ילדים קטנים לטפל בהם. ניסיתי לזכור את כל מה שהיא אמרה לי. ניסיתי להדביק את זה לתוך הראש שלי: לשחק. לבקר את אבא. להילחם בשביל מה שאני אוהב. הדבר האחרון הזה הציק לי. אני אהבתי את אמא, אבל לא ידעתי איך להילחם בשבילה.

בקי רכנה מעל אוזנו של אבא. הוא ניענע את ראשו, ואז נד לעבר האחים שלי. "אוקיי, ילדים. בואו נלך להגיד שלום, ואז אתה צריך להשכיב את האחים שלך, תומס. הם לא צריכים להיות כאן לכל השאר."

"כן, אדוני," אמר תומס. אני ידעתי שהוא העמיד פני אמיץ. העיניים שלו היו עצובות בדיוק כמו שלי.

תומס דיבר איתה במשך זמן־מה, ואז טיילור וטיילר לחשו לה כמה דברים באוזן. טרנטון בכה וחיבק אותה הרבה זמן. כולם אמרו לה שזה בסדר שהיא תעזוב אותנו. כולם חוץ ממני. אמא לא הגיבה הפעם.

תומס משך אותי ביד והוציא אותי מחדר השינה שלה. הלכתי לאחור עד שהגענו למסדרון. ניסיתי להעמיד פנים שהיא רק הולכת לישון, אבל הראש שלי התחיל להסתחרר. תומס הרים אותי וסחב אותי במעלה המדרגות. הרגליים שלו טיפסו מהר יותר כשהצעקות של אבא בקעו מבעד לקירות.

"מה היא אמרה לך?" שאל תומס ופתח את ברז האמבטיה.

לא עניתי. שמעתי אותו שואל, וזכרתי את מה שהיא אמרה לי, אבל הדמעות שלי לא עבדו, וגם הפה שלי לא.

תומס משך מעל ראשי את החולצה המלוכלכת בבוץ, והוריד לי את המכנסיים הקצרים ואת תחתוני "תומס הקטר". "הגיע הזמן להיכנס לאמבטיה, בּאבּי." הוא הרים אותי מהרצפה והניח אותי בתוך המים החמימים, טבל את הספוג וסחט אותו מעל הראש שלי. לא מיצמצתי. אפילו לא ניסיתי להרחיק את המים מהפנים שלי, אפילו ששנאתי את זה.

"אתמול אמא אמרה לי לטפל בך ובתאומים ולטפל באבא." תומס הניח את ידיו על שפת האמבטיה, ואז הניח עליהן את סנטרו והסתכל עלי. "אז זה מה שאני הולך לעשות, טְרָב, אוקיי? אני הולך לטפל בך. אז אל תדאג. אנחנו הולכים להתגעגע לאמא יחד, אבל אל תפחד. אני הולך לוודא שהכול יהיה בסדר. אני מבטיח."

רציתי להנהן או לחבק אותו, אבל שום דבר לא עבד. אפילו שהייתי צריך להילחם עליה, הייתי בקומה למעלה, באמבטיה מלאת מים, קפוא כמו פסל. כבר איכזבתי אותה. הבטחתי לה בתוך תוכי שאני אעשה את כל הדברים שהיא אמרה לי ברגע שהגוף שלי יעבוד שוב. כשהעצב יעבור, אני תמיד אשחק, ואני תמיד אלחם. בכל הכוח.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אסון מהלך”