החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אספת עם בנפש אחת

מאת:
הוצאה: | 2021 | 168 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

יוצרים מעטים בלבד במאה העשרים זכו לתהילה כזו של פרננדו פסואה. בעברית ראו אור בעשרים ושבע השנים האחרונות עשרה ספרים פרי עטו של המשורר והסופר הפורטוגלי, תופעה שאין לה אח ורע ביחס לשום יוצר זר אחר. ההתעניינות האדירה בארץ בתרגומי יצירתו הפורייה נובעת מאיכותה הייחודית והנדירה. חידה אופפת את האיש ואת כתביו, ואספת עם בנפש אחת, מחקר מאת תרצה פרויס-יעקבסון, מתעמק באחת התופעות המרתקות שאפיינו את חריגוּת יצירתו. פסואה חש שלא הוא עצמו עומד מאחורי תוצריו, וכי אלה למעשה נכתבו כפרי רוחם של מחברים אחרים שהשתמשו בו כמדיום להבעת הגיגיהם האומנותיים. אותם מחברים, ההטרונימים, העסיקו רבים וטובים, והם עדיין מעוררים פליאה והערכה בקרב קוראי היוצר ומבקריו. המחקר הנוכחי מתמקד בהטרונימים ומסייע לקוראי פסואה ולאוהביו לתהות על קנקנו.

מקט: 4-249-50862
יוצרים מעטים בלבד במאה העשרים זכו לתהילה כזו של פרננדו פסואה. בעברית ראו אור בעשרים ושבע השנים האחרונות עשרה ספרים […]

מבוא

עד לפני שנים מספר שמע פסואה לא הגיע עדיי. שקועה הייתי בכתיבה על הכפיל בספרות ותרתי אחר יצירות בלתי־מוכרות לי. במסגרת חיפושיי עלה שמו של פרננדו פסואה. עד מהרה הבינותי שביצירותיו של פסואה לא אמצא את מבוקשי; לא כפילים מצויים ביצירותיו, אלא כפילי האיש עצמו בחיי היצירה. סקרנותי נעורה. חרף הידיעה שקריאה בכתביו לא תתרום לנושא כתיבתי, לא עצרתי ברוחי וביקשתי להתוודע ליוצר. הספר הראשון שהתגלגל לידיי היה ספר האי נחת. קראתי ונשביתי בקסמו.

הספר שלא ניתן לסווגו באף לא אחת מהקטגוריות הספרותיות המקובלות, הוא פרוזה פיוטית העוסקת בעולמו הפנימי של המחבר ובשלל סוגיות נוספות — הרהורים פילוסופיים, מחשבות על שאלות אסתטיות, תיאורי ליסבון ועוד כהנה וכהנה. בשל ריבוי נושאיו וטיבם, נתפס הספר גם כסיכומה של תקופה, חרף אופיו האינטימי, היומני (מלצר: 11). הספר ריתק אותי בשל תכניו, בשל האישיות הנגלית מבעד לכתוב ובשל דרך הכתיבה גם יחד. אבל לא פחות מכך הוא עורר בי רצון עז לפצח שלל חידות הגנוזות בין דפיו. קיימות בספר סתירות פנימיות רבות, ובה בשעה נהיר לקורא שחוויה אותנטית עומדת מאחורי כולן. התעלומה הגדולה מכולן היא חידת זהותו של מחבר הספר.

ספר האי־נחת נכתב כביכול לא בידי פסואה עצמו, אלא בידי אחד מכפיליו, ברנרדו סוארש. למרות הקרבה הרבה השוררת בין הביוגרפיה של סוארש לקורות חייו של פסואה, ואולי דווקא בגינה, העדיף פסואה לייחס את ספרו לאחר. בכך אין רבותא. סופרים רבים פרסמו את יצירתם תחת שם עט, או חשו קרבה גדולה לגיבורי ספריהם. ידועה, למשל, אמירתו של פלובר: “אמה בובארי היא אני”. אבל הדמיון בין שתי התופעות הוא למראית עין בלבד. ראשית, פסואה לא הסתפק בחתימה בשם אחד בלבד. הוא כתב תחת שמות עט רבים. כל אחד מהיוצרים הבדויים הללו כתב בסגנון שונה משל חברו, ומוקדי התעניינותו לא חפפו תמיד את אלה של רעיו. שנית, וזה העיקר: כל אחד מהסופרים שחתמו על יצירתם בשם שונה משלהם, היה בטוח בזהותו ובשייכות הכתוב לו ולעצמיותו, והבחירה בשם עט נבעה לרוב משיקולים פרקטיים למיניהם. לא כך פסואה. הוא סבר שלא הוא עצמו כתב את היצירות הללו, אלא יצורים אחרים שהשתמשו בו כמדיום להעברת מסריהם. סוארש מעיד כי הספר הוא אוטוביוגרפיה נטולת עובדות, שכן מדובר בביוגרפיה של מישהו שמעולם לא היו לו חיים (סה”נ: 23). ניתן היה לייחס קביעות אלה לדמותו הבדויה של סוארש, שבאמת ובתמים לא היה קיים במציאות. אבל חשדותיו של פסואה, גם בהתגלמויותיו בהטרונימים, רעיו היוצרים הבדויים, כי הוא חסר קיום, מקשים לקבל הנחה זאת. כשהוא כופל את אמירתו שהוא חש כי “איני אף אחד, אף אחד” (שם: 42), הוא אומר זאת כיצור חי, ולא בגלל מציאותו הבדויה. אין ספק שהוא מבטא חוויה אותנטית של היוצר המושך בחוטי רעיו הדמיוניים.

כיצד ניתן ליישב את תחושת האינוּת הזאת עם יצירתיות פורצת כשל פסואה? החידתיות האופפת את האיש עצמו ואת יצירתו גם יחד גירתה את סקרנותי. אין תמה אפוא שמיהרתי לחפש אחר ספריו האחרים של פסואה שתורגמו לעברית. סברתי שמא אמצא בכתבים האחרים הסברים לתהיות שהעסיקו את מוחי ביחס לדמות המרתקת והחידתית הזאת. לשמחתי הרבה התברר לי כי בנוסף לקבצים שכללו מבחר מכתביו (כל חלומות העולם, חנות הטבק), זכתה יצירת שלושת ההטרונימים המרכזיים של פסואה במלואה לתרגום עברי (מהחלון הגבוה ביותר, מה עשיתי מן החיים, על העמוד היציב). כמו כן תורגמו לעברית יצירות נוספות שפסואה עצמו חתום עליהן (הבנקאי האנרכיסט, מעבר להר הירוק, הספינה עומדת לצאת, יורד הים).

כתיבתו של פסואה כישפה אותי. לא הייתי מסוגלת להניחה ולשוב לעבודתי על הכפילים בספרות. לא אגזים אם אתאר את שקרה לי כהתמכרות. האיש הזה שהעיד על עצמו כי אינו ולא כלום, היה בור סוד שאינו מאבד טיפה במגוון תחומי דעת. הוא התיך את הידע העצום שצבר לכלל הגות פרטית מרתקת והביע אותה בדרך אומנותית מעוררת השתאות. העיסוק בכתבי פסואה איננו עיסוק ביצירת אדם אחד, ולא רק מפאת ריבוי היוצרים בשמו. ההתעמקות ביצירתו מזמנת מפגש עם עולם ומלואו. כתיבתו נושקת לתחומי ידע רבים ומגוונים, והיא מפנה את הקורא, אם רק יחפץ בכך, להיכרות עם מיסטיקות למיניהן, תאוריות פסיכולוגיות, גישות פילוסופיות, תפיסות אסתטיות ועוד.

בספר האי־נחת מנסה פסואה כסוארש להסביר את כתיבתו כאחרים: “אני עצמי אינני יודע אם האני הזה, שאני מציג בפניכם כלפי חוץ בדפים המתפתלים האלו, באמת קיים, או שמא הוא בסך־הכול מושג אסתטי וכוזב שיצרתי ביחס לעצמי. כן, כך הוא. אני חי את עצמי אסתטית באחר. פיסלתי את חיי כאילו היו פסל מחומר שהוא זר להווייתי. לעתים אינני מזהה את עצמי, כה חיצוני מעצמי נעמדתי, עד כדי כך הפעלתי את תודעת עצמי באופן אמנותי לחלוטין. […] אני רוצה להיות יצירת אומנות, לפחות בנפש, שכן בגוף אינני יכול” (סה”נ: 252). דברים אלה מחזקים את הסברה שיצירת פסואה, גם כאשר היא חתומה בשם שונה משלו, מבטאת את רחשי ליבו. על פי עדותו, לעיתים הוא אינו מסוגל לבטא את הגיגיו בדרך אומנותית אלא באמצעות אחרים למיניהם. לכל אחד מרעיו הבדויים הוא מייחד תפקיד, ורק בזכות אותם חברים שבדה הוא יכול לממש את חפצו ולהיהפך ליצירת אומנות.

אבל חרף ההסבר התעלומה נותרת בעינה. מדוע נזקק אדם למסכות כדי לבטא את עצמו? מה מקור הכמיהה שאינה יודעת שובעה “להיות תמיד אותו האדם וגם אחר” (סה”נ: 39)? מניין הצורך הבוער לחלק את עצמו לאישים שונים ממנו, שלכל אחד מהם מאפיינים ייחודיים משלו? מדוע פסואה חש שדווקא אישים זרים לו מאפשרים לו לתת ביטוי אומנותי לעצמו? ומה פשר מספרם הרב של כפיליו היוצרים? מה החריף אצל היוצר את תחושת חוסר קיומו? ולבסוף, גם אם אפשר להוסיף ולמנות תהיות נוספות,[1] כיצד עמד פסואה בריבוי הזה ולא קרס תחתיו?

תהיות אלה עוררו בי דחף בלתי־נשלט לנסות ולפענח את התעלומה ששמה פסואה. ניסיתי למצוא תשובות במספר תחומים — פסיכולוגי, פילוסופי, מיסטי ואסתטי. ספר זה האמור להיות ראשון בסדרה, מתמקד בעיקר בדברי פסואה עצמו — כפסואה וכהטרונימים שלו — תוך הסתייעות מעטה בלבד בתאוריות למיניהן. הפרק הראשון מברר את משמעות המילה “הטרונים”, ומביא מדברי היוצר על הופעת ההטרונימים ואת הסבריו שלו לתופעה המוזרה. כמו כן הפרק מתאר את יחסו האמביוולנטי של המשורר לחבריו ופורש הרהורים שעלו בי בעקבות הסברי פסואה להיזקקותו להטרונימים בחייו.

הפרק השני עוסק בסיבות שהביאו את פסואה, לעניות דעתי, ליצור כאחר. הפרק מתאר את עולמו הנפשי של פסואה. יחסו המורכב אל העולם סביבו, אל המתרחש בחייו ואל עצמו שופך אור על העדפתו את חיי החלום על פני המציאות. חבריו החלוּמים, ההטרונימים, הם חלק אינטגרלי מחייו הדמיוניים, ולכן ההצבעה על הסיבות לבחירה בחיי החלום היא ממילא גם הסבר לתפקידם של ההטרונימים בחיי היוצר. בחלקו השני של הפרק עיקר העיסוק הוא במשמעות החלום בכתבי פסואה. התברר לי שלמילה “חלום” בכתבים יש מספר משמעויות שאינן עולות בהכרח בקנה אחד זו עם זו. חרף נטייתו לפילוסופיה לא הקפיד פסואה על טרמינולוגיה, ולא פעם מילה אחת משמשת אותו לתיאור מגוון תופעות (למשל, המילה “חיים”). אחד הקשיים העומד בפני החפץ להבין את דבריו היא בירור כוונת המושג בכל אחת מהיקרויותיו.

כתיבה על פסואה לאו מילתא זוטרתא היא, בראש ובראשונה משום שכחגבים היינו לעומתו. אין תחליף לקריאה בכתבי היוצר עצמו. כבר בהעדפת נושאים מסוימים על פני אחרים קיימת הטיה הפוגמת בתיאור המכלול. זאת ועוד: לכל אחד מהעניינים הנדונים בספר ניתן להביא מובאות אין־מספר, והבחירה קשה ולפרקים גם שרירותית. “כתיבה על” היא לעולם חלקית. מצאתי נחמה לעצמי בלקח העולה ממשלו של הסופר הארגנטיני חורחה לואיס בורחס על המפה.[2] נהוג לחשוב שככל שמפה מפורטת יותר, כך היא מייצגת את המציאות ביתר דיוק. במשלו של בורחס ציירו הקרטוגרפים מפה מפורטת שמידותיה כמידות הקיסרות, מפה שקנה המידה שלה הוא 1:1. מפה כזאת היא בגדר שכפול המציאות ותו לא. תפקידי הייצוג להגביר את ההבנה ואת ההתמצאות בשטח אינם יכולים להתקיים במקרה כזה. נהפוך הוא: מפה כזאת מסתירה את המיוצג בה ומעלימה אותו. הרצון להאיר מציאות מסוימת מחייב דווקא פסיחה על תיאורה המלא. אימצתי אפוא בחדווה את פרדוקס הפירוט של בורחס. מכיוון שהשקעתי בניסיונות להבין את פסואה זמן לא־מועט, תקוותי היא שתיאורי את דבריו ותובנותיי מכּתביו יסייעו בידי אוהביו להתמצא בעולם הסבוך של יצירתו ויקלו עליהם את התעייה במבוכי כתיבתו המפותלים.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.