החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ארצות הצבי

מאת: ,
הוצאה: | 2021 | 504 עמ'
קטגוריות: עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

44.00

רכשו ספר זה:

מחקרים על נוף ואדם בספרות העברית, מוגשים לצבי לוּז. משתתפים: רחל אלבק-גדרון • ניצה בן דב • נורית גוברין • ליליאן דבי-גורי • איתמר דרורי • אבנר הולצמן • הלל ויס • חגית הלפרין • חנן חבר • רונה טאוזינגר • טובה כהן • תמר לוז-גרבר • אבידֹב ליפסקר • דן מירון • חיים נגיד • חנה סוקר-שווגר • אסף ענברי • חביבה פדיה • יהודה פרידלנדר • יגאל שוורץ • זיוה שמיר • נילי רחל שרף-גולד

מקט: 4-249-50945
מחקרים על נוף ואדם בספרות העברית, מוגשים לצבי לוּז. משתתפים: רחל אלבק-גדרון • ניצה בן דב • נורית גוברין • […]

פתח דבר
אלגיה על נוף שכוח

עם הצטברותה של מסורת שִׂחָנית ארוכה על נופים בספרות, זו אשר לבעל היובל צבי לוז היה בה חלק חשוב, נראה הקובץ הניתן כאן בפני הקורא כמין הסבת פנים ביקורתיות לאחור, או למצער, כמין נִיעור של תמה עיונית מהאבק שהצטבר עליה בחלוף השנים. אלא שאין זו אלא מראית עין בלבד. בלא שיוחש הדבר באופן גלוי מעיר חקר הספרות המשווה זה מספר שנים את סוגיית ‘הכלליות’ לעומת ‘הספציפיות’ של הנוף בספרות מתרדמתה על רקע העיון בשאלת הגלובליזציה של הספרות. כיוון מוליך היום בחקר הספרות הכללית הוא לחדד את קווי הדמיון של הספרוּיוֹת שעל פני הגלובוס, ולהציע רפרטואר חדש של מונחים והבחנות לאפיון תכונות סגנוניות המשתתפות בתחרות הגדולה על מקום גבוה בקנון הספרותי הגלובלי. לכך מתלוָוה הנחה לגבי ה’הכרח’ שהמציאות ‘כופה’ אותו, להאחדת לשון הספרות העולמית לשפת התרגום האנגלית הבינלאומית באופן שיעקוב, ולרוב גם יעקוף, את התגוששות הלשונות הלאומיות זו בזו. מעולם לא התנוצץ הביטוי ‘יקום ספרותי’ בצבע מפתה ורלוונטי יותר מאשר ב’עידן המתורגם’ שאנו שרויים בו, בעיקר לאחר קריאת מסותיהָ המשפיעות של פַּסקָל קזנובה, במיוחד זו על ‘הרפובליקה הספרותית העולמית’ בספרה המכונן את מחשבת המרחב של כלכלת הכוחות והטעמים בספרות העולמית (Pascale Casanova, ‘Principes d’une histoire mondiale de la littérature’, Le Republique mondiale des lettres, Seuil du Editions, Paris: 1999, pp. 21–68).

בבסיס חיבורהּ זה הונחה כיסוד למחשבה הביקורתית תמה מופשטת ונאו־מרקסיסטית המספרת על ‘כלכלה רוחנית’ ו’הון תרבותי’ ב’יקום ספרותי’ רב־לאומי ורב־לשוני, תמה שנעשתה ל’נרטיב הסברי’ לפיו מקבלים כל הגוונים הייחודיים של טעמים לוקליים את ערכם הקנוני לאחר טשטוש מכוּון של צביונם הלאומי והגאוגרפי. הכלכלה הרוחנית הגלובלית, על פי תפיסה זו, נוהגת לפי כלליה האינטלקטואליים העצמאיים של הרפובליקה הספרותית העולמית, בלא קשר לפוליטיקה המקומית של החיים הספרותיים שבתוכם נכתבו הטקסטים, ובלא קשר להיסטוריה של מיקומם במרחב לאומי, לשוני או פוליטי מסוים. עם זאת גם היא מאשרת כי הפוליטיקה של הרפובליקה הספרותית העולמית אינה באה לקדם אוטופיזם גלובלי של עולם שיהיה נטול מאבק ואלימות, אלא להפך, היא מעתיקה את המתחים שבין הלאומים אל היקום האינטלקטואלי והטקסטואלי שהיא הקימה כ’ספרות עולם’, במובן כל כך שונה מן האידאליזם האוניברסלי של ה־Welt Literatur שהגה גתה.

גם בלי להיגרר לפולמוס תאורטי על הנחות אלה, ובלי להסכים או להתנגד להן, בקריאתו של ספר זה, ובקריאת גל הספרים והמאמרים שהוא גרר אחריו כתגובה, אפשר להבחין בִּכְאב במחיר הגבוה ששילמה ביקורת הספרות כדי להזינו. הייחוד של המקום, של הלאום, ופעמים רבות גם של הלשון הושעה מהדיון הביקורתי בשם התנגדות למה שכונה בביטוי מנמיך ‘אתנוֹצנטריוּת’. בכך ‘הוחבא’ מרחב אינטימי שהטקסט משרטט את גבולותיו, ואשר בו מתרחש מפגש של הקורא עם המוכר לו ביותר, ביתו, נופי ילדותו, סביבת גידולו, כל המרכיבים התמטיים והסגנוניים אשר באופן פרדוקסלי דווקא החיים הפרגמטיים השכיחו אותם והחיים הטקסטואליים מעלים אותם אל ‘פני’ התודעה כתוכן שהוסתר ונעשה פעיל מחדש בחיי הקריאה שלנו. זאת משום שמתחת לפני המים של השיח הביקורתי על הגלובלי טבע הדיבור של שני בעלי סוד, של שני ‘יודעי דבר’, אשר לפרק זמן הקריאה גמרו אומר לשוטט יד ביד בנופי הנפש האינטימיים של קהילתם. הביקורת הגלובלית הדמימה את קולו הפונה של ‘הסובייקט הכותב’ לקהילת המאזינים שלו, זו שהיא רק ש ל ו, והפכה אותו לקול קולקטיבי משום שהבינה כי פרטיותו משכנעת כל כך ברטוריקה הפואטית שלה ובאסתטיקה המפתה שלה עד כדי כך שהיעשותהּ לקול קולקטיבי כרוכה בהשקעת הון אינטלקטואלי מועט כדי גיחוך. אלא שהדיבור החדש הזה על ‘ספרות גלובלית’ הפך את הטקסטים ל’מצרכי מדף’ סימולקריים, אמנם אקזוטיים, מפתיעים ואסתטיים, אך נרכשים בידי קהילות צרכניות שאינן יכולות לקדד את משמעויותיהם ואת המובנים הסביבתיים שהולידו אותם. זו אינה מזימה שהביקורת הגלובלית חרשה כנגד הספרוּיוֹת הלאומיות, אלא גישה ביקורתית שצמחה בעולם של ספרוּיוֹת מתורגמות שחדל לראות את חשיבותו של הספציפי הלאומי שבשפת המקור, אולי מפני שביקורת הספרות המשווה עייפה מהקטטה האינטלקטואלית הבלתי פוסקת שחוללו הסביבות הספרותיות הלאומיות סביבן בשיח קולני, ולעתים קסֶנופובי, שיח אשר בצלילו הרועש ביקשה כל ספרות לאומית להחריש את קול צרתהּ.

מכל מקום, הימנעות זו, שהיא כעין סַמיות מרצון שהטילה ביקורת הספרות על עצמה, אפשר שהיא עצמה הִינה תמה אינטלקטואלית של הזמן הפרשני־הביקורתי החדש של ימינו. הימנעות זו שייכת לאותן אפיסטמות, כלומר כללי ההבניה של השיח הביקורתי, המציינות רגעים דרמטיים של מעבר מעידן ביקורתי אחד למשנהו. ניזכר למשל בנפח העצום שקיבל הזמן ההיסטורי בספרות המאה התשע־עשרה, עד להשעייתו לטובת הזמן הפנומנולוגי בדיבור על הזמן בעקבות המהפכה של א’ הוסרל ובעקבות חיבורו רב ההשפעה של מ’ היידגר הוויה וזמן (Sein und Zeit, 1927), ועד להעתקת הדיבור על אודותיו לתוך ‘מחשבת המרחב’ אצל הוגים כז’אן־פול סארטר (L’être et le néant, 1943), פול ריקר (Temps et récit, 1983) וגאסטון באשאלאר (La poétique de l’espace, 1957). רגעי ‘מעתק אפיסטמיים’ אלה הם ‘עמדות פירעון’ עצומות בתובענותן שבהן שילמה ביקורת התרבות והספרות תשלומי עתק בהון מחשבתי נצבר בתחום ההגות ההיסטורית והפוליטית כדי לרכוש בעבורם מרחבים חדשים בטריטוריות שעד כה לא הייתה להן שליטה ‘מספקת’ לקידום רעיונותיה החדשים.

ככל שמדובר בביקורת הספרות הגלובלית באותן טריטוריות קנויות נדם קולו הביקורתי של מנחיל הספרות המספר על ‘נופים’ (Landscapes), כלומר על אותן תבניות מרחב משולבות מהסתכלות בסביבה, מעמדת צופה ממשי על תרבות מקומית ובהתפעמות מטבע ספציפי, אשר כותבי טקסטים ביקשו למסור את טעמו הלוקלי ואת ההיסטוריה ה’פרטית’ של היווצרות תודעתם. גם בחיבורים, מבריקים כשלעצמם כמו זה של אלכסנדר בּיקרוֹפט, אקולוגיה של ספרות־עולם מימי קדם ועד ימינו (2015) נבלע סיפור שלוש הציוויליזציות הגדולות – היוונית, האסלאמית והסינית – בתוך תזה המתיכה את כל הספרוּיוֹת הלאוּמיוֹת בתוך שלושה גושים לשוניים נטולי הבדלים דיאלקטיים ונטולי לוקליות, אשר לכולם אותם קווי נביטה, צמיחה וקמילה.

מפרספקטיבה זו הקריאה בכתביו של צבי לוז שהתחברו לפני כשישים שנה מחזירה לקול הזה את צלילו החזק, כקול דיבורו האיטי והמרעים של לוז בשיעוריו, ובמיוחד את טעמו המקומי של הספר הפרוגרמטי המובהק ביותר שלו מציאות ואדם בספרות הארץ־ישראלית (אוניברסיטת בר־אילן ודביר, 1970). שישים שנים לאחר שראה אור מצטיירות מהספר הזה עמדות עקרוניות לגבי מה שכותבו ביקש להציג כקריטריון לאפיון ‘ישראליותהּ’ של הספרות החדשה הנכתבת בזמנו ולאחר זמנו. ובמילים אחרות: מצטיירת שאיפתו של החוקר להציב קו חתך בתוך הספרות העברית לתקופותיה בין מה שהוא ספרות ארץ־ישראלית ובין מה שאינו כזה. זו אינה סוגיה תמטית, באשר ארץ־ישראל, היא ‘ארץ חמדה’, ארץ הצבי, והייתה תמיד נושא ממשי ומדומיין בכתיבתם של סופרים עברים. מעולם לא הייתה זו ארץ אחת אלא תמיד הצטיירו מתוכה ‘ארצות הצבי’ – מושאים משתנים של געגועים משתנים לאותה ‘מולדת’ – ארצות תודעתיות שכולן יחד אינן אלא ייצוג לכברת אדמה מהזעירות על פני הגלובוס, אך מהמרעישות ביותר קול גאוגרפי שאליו פונות נפשות הומיות.

אולם לוז לא חפץ בקריאת הארץ־ישראלי המדומיין, אלא בממשי שבו – או בלשונו, במה ש’עושה’ הנוף הארץ־ישראלי להתגלות ייחודית של יחסים שבין האדם והמציאות שהוא נתון בה. הטרילוגיה שחיבר ‘אגדות המקום’, אינה תעודה על הפולקלור של אתרים נושאי סמיוטיקה טקסטואלית, כמו למשל בסיפור הידוע של חיים הזז ‘התייר הגדול’, אלא היא פיסות פיזיס של ביתו בקיבוץ שלהבנתן אפשר להגיע רק מתוך הכרת המקומי שבהן. הצד המפתיע לגבי לוז החוקר, המבקר והמספר הארץ־ישראלי, שראה בצדק רב ביצחק שנהר, בס’ יזהר, ובא’ גלבוע את המנטורים הספרותיים שלו, כי בחיבוריו העיוניים הציב על גבם ועל גבו שלו מונח הנטול דווקא מגדול סופרי המודרנה העברית בגולה, את המונח ‘מראות שתייה’ שבמחשבת ח”נ ביאליק. ‘מראות השתייה’, כפירושו של ביאליק, ‘הם וצירופי הלשון המכוונים להם’, כדרך שתואר במסה ‘גילוי וכיסוי בלשון’, הם ורק הם מסמנים את ‘מיקומם’ הישראלי של כתבים בספרות העברית החדשה:

אמת המידה, הראות הראשונית והזיקה ללשון – הן המגדירות הגדרה פנימית את התקופה החדשה. הדברים אמורים בראות ארץ־ישראלית חדשה ובסגנון ארץ־ישראלי, היונקים מהווייתה של הארץ הזאת, מנופיה, מיחסי האדם בה, מדמויותיה ומבעיותיה הרוחניות, ממפעליה וממלחמותיה, ומכל אשר היא – המתגלים גילוי מובהק ביצירתו של דור סופרים ארץ־ישראלים (מציאות ואדם, עמ’ 8).

היסוד ההיסטורי אשר הנוף הממשי של ארץ־ישראל ‘צועק’ אותו מחורבותיו הארכאולוגיים, ושאת קולו משמיעה גם דממת המדבר, בימי צקלג, נראה לצבי לוז קול משני בחשיבותו למה שהוא מצא כ’הבדל’ משמעי שבין ספרות הגולה בעברית לספרות ישראלית בלשון זו. ההבדל הזה הוא הקובע לגבי תפיסת המציאות כפי שהיא משתקפת בספרות: ‘שכן הארץ שנראתה לכתחילה כמן פתרון כולל, ליחיד ולציבור, נהפכה מקרוב, במפגש הממשי של אדם ונוף, לבעיה חדשה’ (מציאות ואדם, עמ’ 15). לאורך כל החיבור מציאות ואדם ביקש לוז להצביע על רגעים לשוניים נחבאים כאלה, אשר בהם מתגלה היחס הספונטני בין הכותב ובין הנוף הארץ־ישראלי. לוז היה הראשון שתיאר רגע של התגלות טקסטואלית כזו בשירתה של אסתר ראב, שממנו נוצרו ‘מקורות־חוויה חדשים ודרך־ביטוי חדשה בשירה העברית’ בעשור השלישי של המאה העשרים בארץ־ישראל.

בדברים שכתב בסוף שנות השישים השמיע המבקר צבי לוז את קולו של הסופר צבי לוז בטון שכבר אז אפשר היה לזהות בו ‘אלגיה של התפעלות ונוסטלגיה’ מנופי השירה ‘האבודים’ של אסתר ראב כאשר הוא אומר עליה:

ילדות כזו לא הושרה ולא סופרה לפני־כן בספרות העברית, המשופעת דווקא בשירי־ילדות. חלב האם ושיר הערש כרוכים בגילויים הקרובים ביותר, הממשיים כל כך של ארץ חדשה זו: הפרדסים הפורחים, החול הלוהט, האקליפטים והצרעות. השיר יונק מהוויה זו לפני כל יניקה ממקורות ספרותיים. יניקה ‘ארצית’ זו קובעת גם את שימושי הלשון…’ (מציאות ואדם, עמ’ 43).

על הדרך ‘הממשית’ אשר בה ביקש לוז להגשים את תכנית המחקר וההוראה האקדמית שלו יוכל הקורא לעמוד מתוך התיאור המפורט של הביוגרפיה ליטרריה שלו שפרשׂה עורכת הקובץ זיוה שמיר, וברשימה ‘אגדות מתממשות’ מאת תלמידו הלל ויס, ואילו לבטיה הפנימיים ומעקשיהָ הספרותיים נחשפים מתוך מה שמצאה נורית גוברין בעיון ברומן של צבי לוז נפשו בכפו.

אסופת המחקרים הניתנת כאן בפני הקורא מבקשת להציג מגעים אפשריים של המחשבה הזו על נוף ואדם בספרות העברית באופנים שונים של הסכמה, השקה ולעתים גם התנגדות למה שצבי לוז הביע כהלכה ביקורתית נחרצת. אך דווקא כאשר מידת הסכמה זו מעטה, מידת הרלוונטיות והחשיבות שלה כתמה ביקורתית מתגברת.

השער הראשון תוהה על הראשונות ומציב קריאות בטקסטים הקדומים של העברית, כמו זו של רחל אלבק־גדרון המעיינת בסוגיה של הזיקה שבין נוף וחוק בסיפור גן עדן כפרדיגמה מכוננת אפשרית בכתיבת הספרות העברית. הקריאה של חביבה פדיה בדיאלקטיקה מתוחה בתנועת רצוא ושוב בין נופים ארץ־ישראליים ונופי גולה במיסטיקה היהודית לדורותיה עד למהלכיה המודרניים בטקסטים הכתובים בידי יוצאי ארצות המזרח. דבריה של טובה כהן על נופים בספרות ההשכלה טווים אותו חוט של עיון בעיצוב נופים טקסטואליים המכוננים את תאורי המרחב הארץ־ישראלי בספרות ההשכלה, ומאמרו של יהודה פרידלנדר מוסיף נדבך למפעל חייו בחקר מסורת הסוגה הסטירית בספרות ההשכלה. מסורת זו מייצגת, כאמור, השתקעות בסימבוליוּת של נופים טקסטואליים, בשיבוץ שלהם בסוגות אינטלקטואליות כשפה מיסטית או כפרודיה וסטירה, והיא מציירת נופי־נפש מילוליים המדלגים על הממשי הארץ־ישראלי. השער הראשון הוא אפוא ההדגמה המובהקת ביותר לטענה של לוז ביחס להבדל העקרוני שבין הספרות העברית בגולה והספרות העברית בארץ־ישראל.

לשער השני כונסו מחקרים בספרות עברית השרויה באזור הביניים שבין מקום לידתה באירופה והמקום שאליו היא נושאת באופנים שונים של קרבה את עיניה אל ארץ־ישראל. מאמרו של חבר על השיר ‘בשדה’ מאת ביאליק מיוחד באופן הרדיקלי שבו הוא מקנה ערכים פוליטיים לתיאורי נוף בשירה. אף שהשיר נכתב בתוך סביבה אירופית מצביע חבר על ההשתמעות הציונית המסובכת שלו כפי שהיא משתקפת נוכח הטריטוריה הארץ־ישראלית אשר מולה נכתב השיר. מאמרה של זיוה שמיר משרטט את הגבולות הטקסטואליים של נופים עיירתיים בעידן של פולמוס השלוח בימי אחד העם, ח”נ ביאליק ומ”י ברדיצ’בסקי, ואת כוח שרידותם של גבולות אלה גם לאחר שהנפשות המייסדות שלהם כבר ירדו מבמת ההיסטוריה. קריאתה של תמר לוז־גרבר, בתו של בעל היובל, בסיפור של ברדיצ’בסקי מציעה סוג מוכר יותר, אך טיפוסי, של דיכוטומיה ספרותית בין טבע לתרבות בכתיבתו של מ”י ברדיצ’בסקי, וקריאה זו מביאה אל הדיון בדיכוטומיה זו היבט מגדרי מיוחד לעצמו.

דן מירון, עורך כתביו של אצ”ג, מציע הסתכלות פנורמית רחבה ועקרונית במטבע לשון בודד אחד של אורי צבי גרינברג – ‘רחובות הנהר’. היחסים שבין עוצמה ושבירות, בין מסורת וסכנת כליונהּ משתקפים לטעמו בבחינת הכותרת הזו, שמבעדה הוא מציע קריאה מחדש בכל הקובץ רחובות הנהר, ומשרטט את כוחו הלשוני של ביטוי זה כמכונן ‘נופי־נפש’ בקובץ הגדול הזה ובכלל יצירתו של אורי צבי גרינברג. את השער הזה חותם מאמרה של ליליאן דבי־גורי המגולל מפת־מרחב לירית־מטפיזית בשירתו של אורי צבי גרינברג.

השער השלישי ייוחד להיבטים שונים של המודרניזם בשירה העברית. מאמרו של אבידֹב ליפסקר על שירת לוי בן־אמתי מבקש להראות כיצד נוף אישי פנימי של כותב בתוך קהילה קולקטיבית נאבק על שימורו האינדיווידואלי ועל האוטרקיות שלו. מי שנתפס כ’משורר הקיבוץ’ היה בפועל משַמר הזרות של סביבה נפשית־אישית בתוך מרחב קולקטיבי. חגית הלפרין מתארת ‘סביבת חיים ספרותית’ רבת תככים בתיאור מערכת היחסים שבין שלונסקי ומשה שמיר, ונילי רחל שרף־גולד מתארת נופי חמדה מדומיינים אך גם ממשיים בשירת דליה רביקוביץ. מציאות ואדם הם כמדומה הנושאים המטרידים ביותר המשתקפים מעיונה של חנה סוקר־שווגר על ‘אדם, נוף ולוגוס בשירת מאיר ויזלטיר’, ובהם מתגלֶה בשירת ויזלטיר המומנט המתפרץ והאלים של מיתוס נוצרי־יהודי אל פני השטח הממשיים של המציאות הישראלית.

השער הרביעי, אפשר כי הוא הקרוב ביותר בנושאו ובחומריו לעולמו של בעל היובל, והוא מוקדש לאדם ולנוף בסיפורת הארץ־ישראלית. פתיחתו במאמר עקרוני לגבי האפשרות ליצור פריודיזציה של ספרות בספרות בישראל. כמי שישב על מדוכת העריכה בהוצאות הספרים בארץ בתקופה של כארבעים שנה, יכול היה כותבו, יגאל שוורץ, להעיד על אופני ההיווצרות של דורות כותבי פרוזה, ובכלל זאת על רגעי המהפכה בתקופה ארוכה זו. מאמרו מתרכז בשנת 1986 והוא פורש לפרטי־פרטים את האזורים המוארים והמוצללים של רפובליקה ספרותית בשנה זו ובאלה שבאו אחריה.

מאמרה של רונה טאוזינגר עוסק בסיפור גנוז מאת משה שמיר, המיוסד על הסיפור המקראי ‘תמר אשת ער’, ומעורר שוב את שאלת מקומם של נופים ולבטי קיום בספרות הארץ־ישראלית. להיבט קיומי שונה, הקשור ליסוד חברתי יותר מאשר ליסוד הנופי, ייוחד מאמרו של אבנר הולצמן העוסק בלינה המשותפת של ילדים בקיבוץ, והוא נושא אשר יש לו שייכות עמוקה לעולם של צבי לוז כרומניסטן. מאמריהם של חיים נגיד וניצה בן דב עוסקים כל אחד לפי עניינו במה שנראה כיחסים מטרידים, מושכים ודוחים בין המציאות הישראלית והקונפליקט היהודי־ערבי שהיא שרויה בו.

השער האחרון בספר מבקש להעמיד דיוקן של בעל היובל, צבי לוז, כמורה מופתי לתלמידיו, כאוהב צלול מבט לספרות העברית החדשה וככותב תולדות עצמו ותולדות קהילתו ביצירתו הספרותית הענפה. אלה משתקפים הן מהדיבור החי ששחזר אסף ענברי בראיון עם לוז, והן מהכותרים הניתנים ברשימת כתביו של צבי לוז. אלו ואלו הם ריבוי הקולות וריבוי הטעמים של ארצות הצבי.

בראשית חודש חשון תשפ”א נשלמה מלאכת הכנת הספר. מתוך חשרת־לב שהעיקה על תלמידו, עורך הספר, נענתה המערכת לבקשתו להביא עובדה זו בפני בעל היובל, והקובץ המוכן ‘הוגש’ לו ככותרת הקובץ וכרשום על מעטפת הספר, שכבר הייתה מוכנה. בעל היובל ראה אפוא את דף התוכן וסופר לו על תוכנם של המאמרים. ‘בגילי המתקדם’, כך אמר, ‘כבר איני זקוק לכיבודים אלה, אך התאספות זו של קהילת חוקרי ספרות, לפתע כך, בערוב ימיי משמחת אותי מאוד מאוד…’. ברוב התרגשות ביקש לדעת על כל שם ושם שברשימת משתתפי הקובץ ועל עניינו של המאמר שבקובץ… שבועיים לאחר מכן, בי”ד בחשון תשפ”א, הלך צבי לוז לעולמו בדגניה ב’, ביתו מיום לידתו ועד יום מותו תשעים שנים. הצער שהותיר אחריו אף הוא ממידות שנמדדת בהן ארץ הצבי, הארץ האהובה עליו כל כך.

א.ל.

המערכת

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.