"התמוגגתי לפגוש בשנית את הרקול פוארו, ולראות שהוא שוב בידיים כל כך טובות ומוכשרות." גיליאן פלין הרקול פוארו חוזר בתעלומה […]
1
צוואה חדשה
מייקל גָתֶ’רְקוֹל בהה בדלת הסגורה שמולו וניסה לשכנע את עצמו שהגיע הרגע הנכון לדפוק עליה, שכן שעון המטוטלת העתיק במבואה שלמטה גימגם זה עתה את השעה העגולה.
ההנחיות שגת’רקול קיבל היו להתייצב בשעה ארבע, והשעה היתה כעת ארבע. הוא עמד כאן — בנקודה זאת ממש על הישורת רחבת הידיים בקומה הראשונה של ‘ליליאוֹק’ — פעמים רבות בשש השנים האחרונות. רק פעם אחת הוא חש מתוח יותר מאשר היום. בפעם ההיא הוא היה אחד משני גברים ממתינים, לא לבדו כמו באחר צהריים זה. הוא זכר כל מילה משיחתו עם הגבר האחר, אף שהיה מעדיף לשכוח אותה. הוא גייס את המשמעת העצמית שהסתמך עליה תמיד, והדחיק את הזיכרון ממחשבתו.
הוא זכה להתרעה מוקדמת שהפגישה אחר הצהריים הזה תהיה קשה עבורו. האזהרה היתה חלק מההזמנה, מעשה טיפוסי למארחת שלו. ‘הדבר שבכוונתי לומר לך יזעזע אותך…’
גת’רקול לא פיקפק בכך. ההתרעה המוקדמת לא הועילה, מכיוון שלא כללה כל מידע לגבי ההכנות האפשריות אליה.
האי־שקט שלו התעצם כשהציץ בשעון הכיס שלו והבחין שבהיסוסו, ועם הוצאת השעון והשבתו לכיס המקטורן, והוצאתו שוב לבדיקה נוספת, הוא גרם לעצמו לאחר. השעה כבר היתה דקה אחרי ארבע. הוא דפק על הדלת.
רק דקה איחור. היא תבחין — האם היה דבר שלא הבחינה בו? — אבל עם קצת מזל לא תעיר דבר.
‘בבקשה היכנס, מייקל!’ ליידי אָתֵלינְדָה פְּלֵייפוֹרְד נשמעה שופעת התלהבות כתמיד. היא היתה בת שבעים, וקולה חזק וצלול כמו פעמון ממורק. גת’רקול מעולם לא ראה אותה במצב רוח קודר. עבורה תמיד היתה סיבה להתרגשות — לעתים קרובות בשל נושאים שהיו מחרידים אדם שגרתי יותר. לליידי פלייפורד היה כישרון להפיק שעשוע רב מהחסר־חשיבות ומהשנוי־במחלוקת.
גת’רקול התפעל מסיפוריה על ילדים מלאי חיוניות, הפותרים תעלומות שהמשטרה המקומית לא מצאה להן מענה, מאז נתקל בהם לראשונה כילד בודד בן עשר בבית יתומים לונדוני. לפני שש שנים נפגש עם הכותבת עצמה בפעם הראשונה ומצא שהיא מלבבת ובלתי צפויה ממש כמו ספריה. הוא מעולם לא ציפה להרחיק לכת במקצוע שבחר לו, אך הנה הוא כאן, והכול בזכות אתלינדה פלייפורד: גבר צעיר יחסית, בן שלושים ושש, וכבר שותף במשרד עורכי דין מצליח, ‘גת’רקול את רוֹלְף’. המחשבה שבית עסק רווחי כלשהו נושא את שמו, עדיין היתה מבלבלת עבור גת’רקול, גם לאחר כמה וכמה שנים.
נאמנותו לליידי פלייפורד היתה עזה מכל קשר אחר בחייו, אך בעקבות ההיכרות האישית עם הסופרת החביבה עליו הוא נאלץ להודות בינו לבין עצמו שהוא מעדיף זעזועים ומהפכים מפתיעים במרחק הבטוח של עולם הבדיון, ולא במציאות. למותר לציין כי ליידי פלייפורד לא חלקה עמו העדפה זאת.
הוא החל בפתיחת הדלת.
‘האם אתה מתכוון… אה! הנה אתה! אל תתמהמה. שב, שב. לא נגיע לשום מקום אם לא נתחיל.’
גת’רקול התיישב.
‘שלום, מייקל.’ היא חייכה אליו, והוא נתקף באותה תחושה משונה שחש תמיד — כאילו עיניה אספו אותו, סובבו אותו והניחו אותו שוב. ‘ועכשיו אתה אמור לומר, ‘שלום, אָתי.’ קדימה, אמור זאת! זה אמור להיות קל מאוד אחרי כל הזמן הזה. לא ‘אחר צהריים טובים, הליידי.’ לא ‘יום טוב, ליידי פלייפורד.’ ‘שלום, אָתי,’ פשוט וחברותי. האם זאת בקשה מוגזמת? הא!’ היא מחאה כפיים. ‘אתה נראה כמו גור שועלים במנוסה מן הציידים! אינך מבין מדוע הוזמנת להתארח כאן שבוע, נכון? או מדוע מר רולף הוזמן גם הוא.’
האם ההנחיות שגת’רקול הותיר יספיקו כדי לפצות על היעדרותו והיעדרות אוֹרְוויל רולף? לא נשמע כדבר הזה, ששניהם ייעדרו מהמשרד למשך חמישה ימים רצופים, אבל ליידי פלייפורד היא הלקוחה המפורסמת ביותר של המשרד שלהם; בלתי אפשרי לסרב לשום בקשה שלה.
‘אני משוכנעת שאתה תוהה אם צפויים אורחים נוספים, מייקל. עוד נגיע לכל זה, אבל אני עדיין ממתינה לברכת השלום שלך.’
לא נותרה בידיו ברֵרה. הברכה שתבעה ממנו בכל פגישה לעולם לא תצא מבין שפתיו באופן טבעי. הוא היה אדם שאהב כללים, ואם לא התקיים כלל האוסר על אדם מהרקע שלו לפנות אל הוויקונטית, אלמנתו של ויקונט פלייפורד החמישי מקְלוֹנָקילְטי, בשם ‘אָתי’, גת’רקול האמין בכל לבו שצריך להתקיים כזה.
מצער מאוד, לפיכך — הוא אמר זאת לעצמו לעתים קרובות — שליידי פלייפורד, שלמענה יעשה כל דבר, הביעה בוז כלפי הכללים בכל הזדמנות אפשרית ולעגה לאלה המצייתים להם בכנותה אותם ‘שעממנים יבשושיים’.
‘שלום, אָתי.’
‘יפה מאוד!’ היא פרשה זרועות כמו אישה המזמינה גבר לזנק אל ביניהן, אף שגת’רקול ידע שלא זאת כוונתה. ‘שרדת את העינוי. אתה יכול להירגע. אך לא יותר מדי! יש לנו עניינים חשובים לעסוק בהם — לאחר שנדון בצרור הנוכחי.’
ליידי פלייפורד נהגה לכנות את הספר, שנמצאה בעיצומה של כתיבתו, בשם ‘הצרור’. האחרון שבהם נח בפינת שולחן הכתיבה שלה, והיא העיפה בו מבט כעוס. לעיניו של גת’רקול הוא נראה פחות כספר בעבודה ויותר כמערבולת המגולמת בנייר: דפים מקומטים ששוליהם מסתלסלים, פינות מזדקרות לכל עבר. לא היה בו כל דבר מלבני.
ליידי פלייפורד התרוממה מהכורסה שלה שליד החלון. גת’רקול הבחין שהיא מעולם לא השקיפה החוצה. אם נמצא בסביבתה בן אנוש לבחון אותו, ליידי פלייפורד לא השחיתה את זמנה על הטבע. חדר העבודה שלה השקיף על נופים מרהיבים: גן הוורדים, ומאחוריו מדשאה רבועה לחלוטין שבמרכזה פסל המלאך שבעלה גאי, ויקונט פלייפורד המנוח, הזמין כמתנה לחגיגת שלושים שנות נישואים.
בביקוריו נהג גת’רקול להסתכל תמיד על הפסל ועל המדשאה וגן הוורדים, וכן על שעון המטוטלת שבמבואה ועל מנורת השולחן העשויה ארד בספרייה, עם אהיל הזכוכית החלבית שצורתו קונכייה; הוא הקפיד לעשות זאת. הוא העריך את היציבות שנראה שהם מקנים. דברים — ובכך היתה כוונתו של גת’רקול לחפצים דוממים, ולא למצבים כלליים יותר — רק לעתים נדירות השתנו בליליאוק. משמעות הבחינה המדוקדקת המתמדת של ליידי פלייפורד כל אדם שנקלע בדרכה, היתה שהיא הקדישה תשומת לב מועטה מאוד לכל דבר שלא ניחן בכושר הדיבור.
בחדר העבודה שלה, החדר שבו נמצאו היא וגת’רקול כעת, שניים מבין הספרים בארון הגדול הצמוד אל קיר אחד היו הפוכים: ‘שרימפ סֵדון ומחרוזת הפנינים’ ו’שרימפ סדון וגרב חג המולד’. הם ניצבו הפוכים מאז ביקורו הראשון של גת’רקול. עכשיו, כעבור שש שנים, הוא היה נבהל אילו גילה אותם מיושרים. רק ספריה של אתלינדה פלייפורד הורשו לשכון על מדפים אלה. שדרותיהם החדירו מעט צבעוניות נדרשת בחדר המחופה עץ — רצועות של אדום, כחול, ירוק, סגול, כתום; צבעים שנועדו לקסום לילדים — אבל אפילו הם לא יכלו להתחרות בעננה המפוארת של שערה הכסוף של ליידי פלייפורד.
היא נעמדה למול גת’רקול. ‘אני רוצה לשוחח איתך על הצוואה שלי, מייקל, ולבקש ממך טובה. אבל תחילה: מה אתה סבור שידע ילד — ילד מן השורה — על הליכים ניתוחיים לשינוי צורתה של אוזן?’
‘של… אוזן?’ גת’רקול היה מעדיף לשמוע תחילה על הצוואה ושנית על הטובה. שני העניינים נשמעו חשובים, ואולי קשורים זה בזה. צוואתה של ליידי פלייפורד הוסדרה זה מכבר. הכול היה כשורה. האם היא מעוניינת לערוך שינוי כלשהי?
‘אל תרגיז אותי, מייקל. זאת שאלה פשוטה מאוד. לאחר תאונת דרכים קשה או לתיקון עיוות של הגוף. ניתוח לשינוי צורת האוזן. האם ילד ידע על קיומו של דבר כזה? האם ידע כיצד זה נקרא?’
‘אני חושש שאיני יודע.’
‘האם אתה יודע כיצד זה נקרא?’
‘ניתוח, הייתי קורא לזה, ולא חשוב אם של האוזן או של כל חלק אחר בגוף.’
‘אני מניחה שאולי אתה יודע את השם בלי לדעת שאתה יודע. זה קורה לפעמים.’ מצחה של ליידי פלייפורד התקמט. ‘הממף. תן לי לשאול אותך שאלה אחרת: הגעת למשרדי חברה המעסיקה עשרה גברים ושתי נשים. אתה שומע במקרה כמה מהגברים משוחחים על אחת הנשים. הם מכנים אותה ה’אוטו’.’
‘מאוד לא אבירי מצדם.’
‘אבירותם אינה מעניינך. כעבור כמה רגעים שתי הגברות שבות למשרד מהפסקת הצהריים. אחת מהן דקת־גזרה, עדינה ונבונה, אך יש לה פנים משונות ביותר. איש אינו יודע מה הליקוי בהן, אבל משהו בהן לא נראה כשורה לחלוטין. האחרת גדולה ורבועה — גדולה ממני פי שניים לפחות.’ ליידי פלייפורד היתה ממוצעת בגובהה, ושמנמנה, עם כתפיים נוטות כלפי מטה שהקנו לה צורה מעט דמוית משפך. ‘זאת ועוד, יש על פניה הבעה אטומה למדי. עכשיו אמור לי, מי משתי הנשים שתיארתי היית משער שהיא האוטו?’
‘הגדולה והאטומה,’ השיב גת’רקול מיד.
‘מצוין! אתה טועה. בסיפור שלי מתברר שהאוטו היא הבחורה העדינה עם תווי הפנים המשונים — כי מתברר שאוזנה עברה שחזור ניתוחי לאחר תאונה, בהליך אשר מכונה אוטופלסטיקה!’
‘אה. את זה לא ידעתי,’ אמר גת’רקול.
‘אבל אני חוששת שילדים לא יכירו את השם, ועבורם אני כותבת. אם אתה לא שמעת על אוטופלסטיקה…’ ליידי פלייפורד נאנחה. ‘אני מתלבטת. כל כך התלהבתי כשהרעיון עלה על דעתי בראשונה, אבל אז התחלתי לדאוג. האם מדעי מדי לתלות את לב הסיפור בהליך רפואי? אחרי הכול, איש אינו חושב על ניתוחים אלא בלית בררה — רק כשאתה נאלץ להתאשפז בעצמך. ילדים אינם חושבים על דברים מסוג זה, נכון?’
‘הרעיון מוצא חן בעיני,’ אמר גת’רקול. ‘את יכולה להדגיש שלגברת העדינה יש לא סתם פנים משונות אלא אוזן משונה, כדי לשלוח את הקוראים שלך בכיוון הנכון. את יכולה להזכיר בשלב מוקדם בסיפור שיש לה אוזן חדשה לאחר ניתוח מורכב, ולדאוג ששרימפ תגלה איכשהו את שם הניתוח, כך שהקורא יראה כיצד היא מופתעת עם הגילוי.’
שרימפ סדון היתה הגיבורה הבדיונית בת העשר של ליידי פלייפורד, מנהיגת חבורה של ילדים בלשים.
‘כלומר הקורא יראה את ההפתעה שלה, אך בשלב הראשון לא ידע מה הגילוי שגרם לה. כן! ואולי שרימפ תוכל לומר לפודג’, ‘לעולם לא תנחש איך קוראים לזה,’ ואז משהו יקטע את השיחה, ואוכל להכניס שם פרק על משהו אחר — אולי המשטרה תעצור בטיפשותה את האדם הלא נכון, אבל הוא יהיה יותר לא נכון מהרגיל, אולי אפילו אביה של שרימפ או אמה — כך שכל אחד שקורא יוכל ללכת ולבדוק אצל רופא או באנציקלופדיה אם ירצה. אבל אני לא אחכה יותר מדי זמן עד ששרימפ תחשוף הכול. בדיוק. מייקל, ידעתי שאוכל לסמוך עליך. אם כך קבענו. ועכשיו לעניין הצוואה שלי…’
היא חזרה למושבה שליד החלון והתארגנה בו. ‘אני רוצה שתכין עבורי צוואה חדשה.’
גת’רקול היה מופתע. על פי תנאי הצוואה הנוכחית של ליידי פלייפורד, עיזבונה הגדול יחולק עם מותה באופן שווה בין שני ילדיה החיים: בתה קלודיה ובנה הארי, ויקונט פלייפורד השישי מקלונקילטי. היה בן שלישי, ניקולס, אך הוא מת בגיל צעיר.
‘אני רוצה להוריש הכול למזכיר שלי ג’וזף סְקוֹטְשֶר,’ הכריז הקול הצלול כפעמון.
גת’רקול רכן קדימה בכיסאו. לא היה טעם לנסות ולהרחיק מעליו את המילים הלא רצויות. הוא שמע אותן, ולא היה יכול להעמיד פנים שלא.
על איזה מעשה של ונדליזם עומדת ליידי פלייפורד להתעקש? לא ייתכן שהיא רצינית. מדובר בתכסיס; זה חייב להיות העניין. כן, גת’רקול הבין מה היא זוממת: להיפטר תחילה מהחלק הקל־דעת — האוטו, הניתוח, כל זה שנון ומשעשע מאוד — ואז להציג את התעלול האמיתי כאילו מדובר בהצעה רצינית.
‘אני אומרת זאת בדעה צלולה וברצינות מוחלטת, מייקל. אנא עשה כפי שאני מבקשת. ולפני ארוחת הערב, בבקשה. מדוע שלא תתחיל עכשיו?’
‘ליידי פלייפורד…’
‘אָתי,’ היא תיקנה אותו.
‘אם מדובר בחלק נוסף של סיפור האוטו שלך שאת בודקת בנוכחותי —’
‘באמת ובתמים שלא, מייקל. אני מעולם לא שיקרתי לך. איני משקרת עכשיו. אני צריכה שתנסח לי צוואה חדשה. ג’וזף סקוטשר יירש הכול.’
‘אבל מה לגבי הילדים שלך?’
‘קלודיה עומדת להינשא להון גדול משלי בדמותו של רנדל קימפטון. היא תהיה בסדר גמור. ולהארי יש ראש טוב על הכתפיים ואישה מהימנה גם אם מתישה. ג’וזף המסכן זקוק למה שיש לי לתת יותר מקלודיה או מהארי.’
‘אני חייב להפציר בך שתשקיעי מחשבה רבה לפני —’
‘מייקל, בבקשה אל תשים את עצמך ללעג.’ ליידי פלייפורד קטעה אותו. ‘האם אתה חושב שהרעיון עלה על דעתי בזמן שדפקת על הדלת לפני כמה דקות? ואולי סביר יותר שאני שוקלת זאת כבר שבועות או חודשים? המחשבה הרבה שאתה דוחק בי להשקיע אכן הושקעה, היֵה סמוך ובטוח. ועכשיו: האם תהיה עֵד לצוואתי החדשה או שעלי לזמן את מר רולף?’
אם כך, זאת הסיבה שאורוויל רולף הוזמן גם הוא אל ליליאוק: למקרה שהוא, גת’רקול, יסרב לעשות כבקשתה.
‘ישנו שינוי נוסף שארצה להכניס בצוואה שלי בהזדמנות זאת: הטובה שדיברתי עליה, אם אתה זוכר. לחלק זה אתה יכול לסרב אם תרצה, אבל אני מקווה שלא תעשה זאת. נכון לעכשיו, קלודיה והארי משמשים כמוציאים לפועל הספרותיים שלי. הסדר זה אינו מתאים לי עוד. לכבוד יהיה לי אם אתה, מייקל, תסכים לקבל על עצמך את התפקיד.’
‘להיות… להיות המוציא לפועל הספרותי שלך?’ הוא בקושי האמין למשמע אוזניו. במשך יותר מדקה הוא היה המום מכדי לדבר. לא, לא, כל זה היה שגוי מן היסוד. מה יאמרו ילדיה של ליידי פלייפורד על כל העניין? הוא אינו יכול להיעתר.
‘האם הארי וקלודיה יודעים על כוונותייך?’ הוא שאל בסופו של דבר.
‘לא. הם ישמעו על כך בארוחת הערב היום. וכך גם ג’וזף. נכון לעכשיו האנשים היחידים שיודעים על כך הם אתה ואני.’
‘האם התגלע סכסוך כלשהו במשפחה שאיני מודע אליו?’
‘כלל לא!’ ליידי פלייפורד חייכה. ‘הארי, קלודיה ואני חברים טובים — או לפחות נהיה עד ארוחת הערב.’
‘אני… אבל… את מכירה את ג’וזף סקוטשר שש שנים בלבד. פגשת אותו ביום שפגשת אותי.’
‘אין צורך לומר לי דברים הידועים לי, מייקל.’
‘ואילו הילדים שלך… ונוסף על כך, למיטב הבנתי, ג’וזף סקוטשר…’
‘דבר, איש יקר.’
‘האם סקוטשר אינו חולה מאוד?’ בלבו הוסיף גת’רקול: האם אינך מאמינה עוד שהוא ימות לפנייך?
אתלינדה פלייפורד לא היתה אישה צעירה, אך היא היתה מלאת חיוניות. היה קשה להאמין שמישהי המתענגת על החיים כמותה תוכל לאבד אותם.
‘בהחלט, ג’וזף חולה מאוד,’ היא אמרה. ‘הוא נחלש יותר מיום ליום. זה מקור ההחלטה יוצאת הדופן שלי. מעולם לא אמרתי זאת לפני כן, אבל אני סבורה שאתה מודע לרגש המלבב שלי כלפי ג’וזף? אני אוהבת אותו כמו בן — כאילו היה עצמי ובשרי.’
גת’רקול חש התהדקות פתאומית בחזהו. כן, הוא היה מודע לכך. אך בין ידיעה לאישושה פעורה תהום. הדבר הוביל למחשבות לא ראויות, שהוא נאבק לסלק מראשו.
‘ג’וזף מספר לי שלדברי הרופאים שלו, נותרו לו כעת רק שבועות ספורים לחיות.’
‘אבל… אם כך, אני חושש שאני מבולבל מאוד,’ אמר גת’רקול. ‘את מעוניינת לנסח צוואה חדשה שהמוטב שלה הוא אדם שאת יודעת שלא יימצא בסביבה ליהנות מירושתו.’
‘איננו יודעים דבר בוודאות בעולם הזה, מייקל.’
‘ואם המחלה תכריע את סקוטשר בתוך שבועות ספורים, כפי שאת צופה — מה אז?’
‘במקרה כזה נחזור לתוכנית המקורית — הארי וקלודיה יקבלו כל אחד מחצית.’
‘אני חייב לשאול אותך דבר מסוים,’ אמר גת’רקול, שחרדה מכאיבה החלה לצמוח בחזהו. ‘אנא סלחי לי על עזות המצח. האם יש לך סיבה כלשהי להאמין שגם את עומדת למות בעוד זמן קצר?’
‘אני?’ צחקה ליידי פלייפורד. ‘אני חזקה כמו שור. אני מצפה לשעוט קדימה עוד שנים רבות.’
‘אם כך, סקוטשר לא יירש דבר עם מותך, שכן בעצמו יהיה מת מזמן, והצוואה החדשה שאת מבקשת ממני לנסח, לא תעשה דבר מלבד לזרוע מחלוקת בינך לילדייך.’
‘נהפוך הוא: הצוואה החדשה שלי תגרום לדבר־מה נפלא לקרות.’ היא התענגה על המילים.
גת’רקול נאנח. ‘אני חושש שאני עדיין מבולבל.’
‘כמובן,’ אמרה אתלינדה פלייפורד. ‘ידעתי שתהיה.’
אין עדיין תגובות