טאריי וסוס, מגדולי הסופרים הנורווגים, מפליא לספר בארמון הקרח את סיפורן של שתי ילדות בכפר נורווגי מבודד: סִיס, ילדה מקובלת […]
1. סיס
מצח צעיר, לבן מפלֵס לו דרך בחשכה. ילדה בת אחת־עשרה. סיס.
למען האמת הייתה זו רק שעת אחר הצהריים, אבל החושך כבר ירד. כפור עז בשלהי הסתיו. כוכבים, אבל בלי ירח, ובלי שלג שיבהיק באורו – החושך היה אפוא סמיך, למרות הכוכבים. משני צִדי הדרך השתרעו יערות דוממים כמוות – ובתוכם כל צורות החיים הקפואות בעת הזאת.
מחשבות רבות חלפו במוחה של סיס בלכתה עטופה בשכבות רבות מפני הכפור. בפעם הראשונה הלכה אל אוּן, ילדה שטרם הכירה ממש, ולכן הייתה נרגשת.
לפתע נבהלה:
קול רעם חזק באמצע המחשבות, באמצע הציפייה. צליל ביקוע ממושך – הולך ומתרחק, הולך ומתפוגג. הצליל עלה מהקרח באגם הגדול כאן לרגליה. ולא הייתה כל סכנה, להפך, קול הנפץ שימח אותה, הוא העיד שהקרח התחזק עוד קצת. הוא הרעים כמו יריית רובה וביקע סדקים ארוכים, דקים כלהב, מפני השטח אל תוך המעמקים – ועם זאת, מדי בוקר היה הקרח חזק ובטוח יותר. הסתיו היה ארוך ושררה קרה עזה ויוצאת דופן.
קור צורב. אבל סיס לא חששה כלל מהקור. זה לא היה העניין. נכון שנבהלה מהרעש בחושך, אבל מייד המשיכה לצעוד בבטחה.
הדרך אל אוּן לא הייתה ארוכה. סיס הכירה אותה, זו בערך הדרך שבה הלכה מדי יום לבית הספר – רק בתוספת עיקוף קטן. לכן הרשו לה ללכת לבדה, אף שהיום כבר החשיך. אבא ואימא לא היו דאגנים מטבעם. זה הכביש הראשי, אמרו כשיצאה הערב. הם יכולים להגיד. היא עצמה פחדה מהחושך.
הכביש הראשי. ולמרות זאת נדרש אומץ ללכת כאן עכשיו לבד. היא זקפה את מצחה במפגן תעוזה. לִבה הלם קלות כנגד בטנת המעיל החמימה. אוזניה היו כרויות – בשל הדממה הגדולה בשולי הדרך, ומשום שידעה שאוזניים קשובות עוד יותר מאזינות לה אי שם.
לכן עליה ללכת בכביש שהתאבן מכפור בצעד יציב ונחוש, קרקוש פסיעותיה חייב להישמע. אם תיכנע לפיתוי ותתגנב על קצות האצבעות זה יהיה הסוף שלה. שלא לדבר על מה שיקרה אם ברוב טיפשותה תפתח בריצה. כי עד מהרה תהפוך הריצה לשעטה טרופה.
סיס הייתה מוכרחה לגשת הערב לאוּן. ואין מה למהר, היא תגיע בזמן, הרי הערבים ארוכים כל־כך. החושך יורד מוקדם, סיס תוכל להיות אצל אוּן זמן רב ועדיין תגיע הביתה בשעה שבה היא רגילה לשכב לישון.
מעניין מה אגלה אצל אוּן. אני בטוחה שאגלה משהו. חיכיתי לזה כל הסתיו, מאז היום הראשון שאוּן הזרה הגיעה לבית הספר. אני לא יודעת למה.
רעיון הפגישה היה חדש וטרי לגמרי, הוא עלה רק באותו יום. בתום הכנות ממושכות הוא צץ לפתע פתאום.
בדרך לאוּן, כשבליבה רטט נעים של ציפייה, המצח החלק פילח זרם אוויר קר כקרח.
אין עדיין תגובות