אריה "בעל גוף" הוא סיפור קצר מאת חיים נחמן ביאליק, והיצירה הראשונה שפרסם בפרוזה. הסיפור התפרסם בהמשכים בכתב העת הספרותי […]
א
בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, כשהחמה מטפטפת בחלון, קופץ אריה “צָפיר”, בעל-הגוף, פתאֹם ממְטתו בכֻתָּנְתּוֹ וּב”תחתוֹניו” הלבנים – והולך מיָּד אל האֻרְוָה שבחצרו לבקר את סוסו האדמוני.
דרך חצר המלאה מערכות קרשים, תִלי תִלים של קוֹרוֹת וצִבּוּרי עצים וכל מעשה יער, שבהם עִסקוֹ של אריה – הוא הולך וּבא אל האֻרְוָה, פּוֹתחהּ ונכנס בה.
באֻרְוָה, מימין לכניסה, חבוי בצל, על משטח חציר ותבן מעורבים בזבל, עומד בלי נוע, כגוף מת וקרוש, סוס אדמוני, שאדמימותו נבלעת בִּשְחוֹר הצל, קשור באפסר אל אבוסו, אָזניו הקטנות מושפלות – והוא נראֶה כמתנמנם או כמעמיק מחשבה. ממעל לראשו תלויה באויר גופת עורב שחור, שנדון בחנק ונתלה בחבל דק בשמי קורה, לשמירה מפני המזיקים, המענים וּמיַגעים את הסוסים בלילות, או קולעים להם קליעות וּמחלָפוֹת בשׂער רעמתם.
אריה בא אל הסוס. מניח את כּפּוֹ החזקה, והעבה אל עָרפּוֹ, מניח ואומר: “עמוד, אדמוני”! – הסוס מזדעזע ונרתע לאחוריו, אָזניו מזדקפות וריסי עיניו מרפרפין. אולם אריה גוער בו בנזיפה של חִבָּה לאמֹר: “עמוד נבל! אל תירא, כי אתך אני”! אחרי כן אוחז שנית ברעמת הסוס, מטפח על כּרֵשׂוֹ המלאה, מביט אל האבוס לראות אם נאכל המספוא ונהנה הנאה מרוּבּה בראותו את בטן הסוס שנתמלאה ונתעגלה בּן-לילה.
לאחר שתעבור ידו על כל איברי הסוס: על צַלעוֹתיו, על שִׁדרתוֹ, וגם על זנבו – הריהו מתיר את האפסר מן האבוס, מוריד את הדלי מן היתד התקועה בקיר ומנהיג את הסוס אל הבאר שבחצרו, להשקותו.
וּבעוד הסוס שותה מן הדלי המוּטֶה ביד אריה – עומד זה ושורק בשפתיו בקול הנימה דקה, כדי שישתה לתיאבון. משיורי הסוס הוא רוחץ את פניו ואת ידיו נטילה של שחרית, מפני שכך הוא מקובל, שהשיָרים האלה יפים לגוף. ובהטותו את בלוריתו אל תחת סילון הצוננים, נחשפות על מִשְׁמָן עָרפּוֹ שתי טבעות אדמדמות – עִקבוֹת קרנֵי אוּמן: אריה נוהג להקיז דם בכל ערב ראש חֹדש, לפי שזה מטהר, לפי דבריו, את הדמים מזוהמתם, וַהריהו יפה למחוש הראש.
והגוּף המוצק והחסון, בעל גידי ברזל ויצורי נחושה וּבעל פנים מלאים ואדומים – שאף-על-פי שהגיע לַחמִישִּׁים עודנו כבן שלשים לכֹחַ – ישוב רטוב וּמצונן בצעדים מאוששים, הוא וסוסו עמו, אל האֻרְוָה, ועל כל פסיעה וּפסיעה ננערות וּמזדעזעות לסתותיו המליאות והבריאות.
כַּהשיבוֹ הסוס למקומו יֵט אריה אל הרפת, לראות אם כבר יצאה פרתו לרעות באחו כצאת העדרים, יסור אל דיר העֵצים, לראות אם לא נפרץ בלילה על-ידי אחד משכניו הרבים, שכֻּלם חשודים בעיניו על גניבת עצים, וּבדרך הִלּוּכוֹ יעביר עיניו על כל מערכות הקרשים הסמוכות לגֶדר החצר, לראות אם קַיָּמים בַּהֲוָיָתָם הסִמנים שהיה נוהג לתת בהן בערב לפני לכתו לישֹׁן – שוב משום חשש גנבה ; ורק אחרי שתנוח דעתו מכל הבִּקֹּרת הזאת, הוא שב אל ביתו להעיר את חנה אשתו ואת שלשת בניו וּלהתלבש כל צרכו.
מלוּבּש בבגדים שחורים העשוּיים אריג גס וחזק כאשר אהב, יוצא אריה מקץ רגעים מביתו שנית, הולך וּפוֹתח את שערי חצרוֹ המוּגפים אל פני הרחוב השוקט והשקוע עוד בשֵׁנה, ותיכף לפתיחה הוא לועז בלעז איזה לחש המקובל בידו, שפרושו: “מי סוחר, מי מוכר, מי קונה – יסור הֵנה”, וּבשעת מעשה הוא מרמז בידו אל ה”מישור” שבחצרו (כן קוראים סוחרי העץ לקרפּיפוֹת ולחצרות המוקפים למעשי יער ועצי בנין), וּבלבו הוא מכַוֵּן: הנה, הנה, כלומר אלֵי אל אריה צפיר, יָסורו כל הקונים שבעולם, אבי שבשמים!
אחרי כן פונה אריה כה וכה – ונהנה: כל שאר החצרות והמישורים עודם סגורים, והוא הקדים את כֻּלם. שריקת שערי חצרו היתה הראשונה להפריע דומיַת הרחוב, “לפי שכֻּלם הם ‘יהודים כבדים’, מפונקים כביכול, או פשוט עצלים אוהבי לנום, והוא איננו עצל, ברוך השם, וכל המַשׁכּים ויוצא, זהב הוא מוצא – יאמרו הבריות. אבל למה זה יאחרו הבּנים מִצֵּאת אל המישור?” אריה שב וּבא עד חלון חדר משכב בניו, דופק עליו בחָזקה וקורא: “שפיל, זליג, משה! העוד לא התלבשתם? הנני עליכם, כלבים! מהרו וצאו!” – ורק אחרי כן ישוב אריה – אם אין היום יום השוק – אל ביתו לשתות תֵּה.
למלאכה הזאת – כלומר, למלאכת שתיַת תה – לא קרב אריה כי אם אחרי התפּשטוֹ את קפּוֹטתוֹ ואחרי הַפשילוֹ את בתי-זרועותיו של כֻּתָּנְתּוֹ – או אז ישב אל השֻלחן וקרא: “חנה, הגישי המיחם!”.
מיחם נפוח וכרסתן, רותח וּמהביל, יָעמד על השֻלחן סמוך אצל אריה, וזה משתקע בשתיָתו בעיון, בכובד ראש וּבכוָנה. כל גמיעה וּגמיעה עושה רושם נִכָּר בכוס. וכן הוא גומע וּמַערֶה כוס אחר כוס – ואינו זז משם עד שהוא מזיע היטב היטב. וּמשהזיע, הוא לובש קפוטתו ועומד להתפלל. וּמפני שאריה “בן אדם פשוט” הוא – לכן אינו עוֹשה פלולים עם קונו וּתפִילָּתוֹ תפִלה קצרה: כריכה, נשיקה, רקיקה – “חנה! שימי לחם!”
משיבצע מעשהו בפת שחרית, העשויה תערובת חתיכות צנון וּבצלים, ושבאכילתה משתתפים כל פרקי פניו של אריה, כטחנה העובדת בכל גלגליה – דעתו מתיַשבת עליו והוא מרגיש צורך בעצמו לצאת אל שער חצרו, לגהק מתוך הצנון וּלפהק מתוך שיחות בטלות בחברת העגלוֹנים המצויים אצל מישורו ושכבר התחילו מתאספים שם.
אין עדיין תגובות