החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות

מאת: , , ,
הוצאה: | 2015-05 | 112 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

34.00

רכשו ספר זה:

המצאת רכבת הקיטור הייתה חידוש טכנולוגי אדיר מימדים ששינה את תפישות הסחר, המרחק, הגבולות והזמן. החל מנסיעותיה הראשונות ב-1830 הולידה הרכבת עולמות שלמים, מערכות יחסים, עלילות וסיפורים.

בספרות המאה ה−19 וה−20 קיבלה הרכבת מקום של כבוד; הדמיון שוחרר לנוע במרחבים חדשים, בחללים חדשים של אמצעי התחבורה המודרני. בקוקטייל הקטן שלפניכם, שנרקח בהנאה צרופה, תגלו כמה דוגמאות לכך.

אנחנו מזמינים אתכם לרכבות של אמיל זולא, ארתור קונן דויל, סטיבן קריין ואנטון צ´כוב, שנוסעות בנתיבי העטים השונים, ברחבי צרפת, בריטניה, ארצות הברית ורוסיה. הרפתקאות. סיפורי אהבה. הומור. תעלומות. נופים שונים בתנועה. ארבעה מסעות ספרותיים, נסיעה טובה!

אמיל אדוארד שארל אנטואן זולא נולד בפריז, צרפת, ב־1840. מבקר ספרות, אקטיביסט פוליטי ואחד מגדולי הסופרים הצרפתים בכל הזמנים. זולא וחברו גוסטב פלובר נחשבים לאבות הזרם הנטורליסטי בספרות. עוד בין חבריו: פול סזאן, אדוארד מאנה וגי דה מופסאן. הבולטים בספריו: הסאגה Rougon Marcqut שכוללת 20 ספרים וכשלוש מאות דמויות, והטרילוגיה Trois villes. שמו של זולא נחקק בין דפי ההיסטוריה בעקבות מעורבותו בפרשת דרייפוס כאשר פרסם את המניפסט ״אני מאשים״ בו טען לטובת הקצין היהודי. עד היום הוא נתפס לא רק כסופר דגול, אלא גם כמי שהיה מגנם של האמת והצדק וגיבורם של העניים והנרדפים.

אנטון פאבלוביץ׳ צ׳כוב נולד ב־1860 בעיירה קטנה בדרום רוסיה. סופר ומחזאי, אמן הסיפור הקצר המודרני. יצירתו חקרה את תהומות הטבע האנושי, זיקקה משמעויות נסתרות מתוך מצבים יומיומיים, שיחקה על הגבול הדק שבין קומדיה לטרגדיה והפכה את הסאבטקסט לאמצעי ספרותי. השפעתו ניכרת בכתיבתם של סופרים בולטים, בהם ג׳יימס ג׳ויס, קתרין מנספילד, מקסים גורקי, וירג׳יניה וולף, הנרי מילר, ברנרד מלמוד, פרנץ קפקא, טנסי וויליאמס, ריימונד קארבר ורבים נוספים.

סטיבן קריין: סופר, משורר ועיתונאי, נולד בניו ג׳רזי ב־1871. כעבור 28 שנים הוא מת משחפת. בחייו הקצרים הספיק לפרסם 2 ספרי שירה, יותר מ־100 סיפורים ו-6 רומנים, הבולטים ביניהם הם ״תג האומץ האדום״ (1895) ו״הסירה הפתוחה״ (כרמל,2001). כתיבתו השתייכה לזרם הריאליסטי, אך גם בישרה על הנטורליזם והאימפרסיוניזם. סופרים בולטים רבים הושפעו ממנו, בהם ג׳וזף קונרד, וילה קאת׳ר, ה. ג׳. וולס וארנסט המינגווי.

סר ארתור קונן דויל נולד באדינבורו, סקוטלנד, ב־1859. סופר, עיתונאי, רופא וספיריטואליסט. במהלך שנות קריירה פורה הוא פרסם סיפורי מד״ב ופנטזיה, מחזות, רומנסות, שירים, ספרות עיונית, רומנים היסטוריים וכמובן, רומנים בלשיים. אדם רב סתירות: ספקן שהאמין בקיומן של פיות, ציניקן שדגל בהומניזם, סופר ששאף להיחקק כהיסטוריון אך לנצח ייזכר כיוצרו של ״שרלוק הולמס״. בין ידידיו היו ברם סטוקר, רוברט לואיס סטיבנסון, ג׳יימס מתיו בארי והארי הודיני.

מקט: 4-1193-32
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
מאמר שפורסם על הספר

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


לוּסיֶן בֵּרַר ואוֹרטַנס לָריוְויֶר נשואים זה שמונה ימים. אִמה של אוֹרטַנס, האלמנה מַדאם לָריוויֶר, מנהלת זה שלושים שנה חנות צעצועים שבבעלותה בשדרת אַנטַן. היא אישה נוקשה וחדה, בעלת אופי רודני, שהסכימה בסופו של דבר להשיא את בתה ללוּסיֶן, בנו היחיד של סוחר הברזל השכונתי, רק כדי להשגיח על הזוג הצעיר מקרוב. בחוזה הנישואים אמנם נקבע שהאם תוותר על החנות לטובת בִּתה, אך היא שמרה לעצמה חדר בדירה האחורית. ולמעשה היא־היא שממשיכה לנהל את בית המסחר, באמתלה שהיא צריכה להכניס את הילדים בסוד העניינים.

אוגוסט עכשיו, החום כבד והעסקים רעים. לכן מדאם לָריוויֶר חמוצה מהרגיל. היא לא מרשה ללוּסיֶן להשתהות ולו לרגע אחד בקרבת אוֹרטַנס. הרי כבר תפסה אותם בוקר אחד מתנשקים בחנות! שמונה ימים בלבד אחרי ליל הכלולות! עניין נאה, המוציא מיד שם טוב לְבית עסק! היא עצמה מעולם לא הרשתה למר לָריוויֶר לגעת בה בתוך החנות אפילו בקצה אצבעו. והוא מצדו כמעט לא חשב על כך. זאת הדרך שבה הם ביססו את המוסד שלהם.

לוּסיֶן, שעדיין לא מעז להתמרד, שולח נשיקות לאשתו רק כשחמותו מפנה את גבה. ובכל זאת, יום אחד הוא אוזר אומץ ומזכיר לה שלפני ליל הכלולות הבטיחו שתי המשפחות לממן לזוג הצעיר את ירח הדבש. מדאם לָריוויֶר קופצת את שפתיה הדקות.

– ובכן, היא אומרת להם, לכו לטייל כמה שעות ביער וֶנסֶן.

בני הזוג הצעירים מביטים זה בזה בתדהמה. אוֹרטַנס מתחילה לחשוב שאימא שלה באמת מגוחכת. אפילו בלילות היא כמעט שלא מצליחה להיות לבד עם בעלה. עם כל רעש קטן, מדאם לָריוויֶר באה יחפה ודופקת על הדלת, ושואלת אם הם חשים ברע. וכשהם עונים לה שהם מרגישים מצוין, היא קוראת אליהם:

– אז מוטב שתישנו… מחר עוד תירדמו על הדלפק.

זה נעשה בלתי נסבל. לוּסיֶן מונה באוזניה את כל בעלי החנויות בשכונה שמרשים לעצמם לנסוע לטיולים קצרים כשההורים או פקיד מהימן עומדים בחנות. סוחר הכפפות בפינת רחוב לָפָיֶט נסע לדיאֶפּ, מוכר הסכינים מרחוב סן־ניקולה נסע זה עתה ללוּשוֹן, התכשיטן שליד השדרה לקח את אשתו לשווייץ. בימינו כל האנשים האמידים מרשים לעצמם חודש של נופש.

– זה יביא לקץ המסחר, אדוני, אתה שומע! צועקת מדאם לָריוויֶר. – כשמר לָריוויֶר עוד היה בחיים היינו הולכים לוֶנסֶן פעם בשנה, ביום השני של חג הפסחא, ולא חסר לנו דבר… אתם יודעים מה? אתם תאבדו את החנות עם הגחמות האלה – לשוטט בעולם. כן, בית המסחר אבוד.

– אבל היה גמור ומוסכם שנצא למסע, אוֹרטַנס מעזה לפצות את פיה. את זוכרת אימא, את הסכמת.

– אולי, אבל זה היה לפני הנישואים. ולפני הנישואים אומרים כל מיני דברים סתם כך, כל מיני שטויות, נכון? בואו נהיה רציניים עכשיו!

לוּסיֶן יוצא כדי למנוע מריבה. הוא חש דחף פראי לחנוק למוות את חמותו. אך כשהוא חוזר כעבור שעתיים, הוא שונה לגמרי; הוא מדבר אל מדאם לָריוויֶר בקול רך, וחיוך קטן נראה בקצות שפתיו.

בערב הוא שואל את אשתו:

– היית פעם בנורמנדי?

– אתה הרי יודע שלא, עונה אוֹרטַנס, מעולם לא הרחקתי מעבר ליער וֶנסֶן.

למחרת מרעים רעם בחנות הצעצועים. אביו של לוּסיֶן, אבא בֵּרַר, כפי שמכנים אותו בשכונה, שהוא מוּכּר בה כנהנתן היודע לנהל יפה את עסקיו, מזמין את עצמו לארוחת הצהריים. בשעת הגשת הקפה הוא קורא:

– הבאתי מתנה לילדינו. ובתנועת ניצחון שולף שני כרטיסי רכבת.

– מה זה? שואלת המחותנת בקול חנוק.

– זה, שני כרטיסים למחלקה הראשונה, לרכבת של המסלול המעגלי בנורמנדי…. כן, יקיריי, חודש שלם באוויר הצח! אתם תחזרו רעננים כמו ורדים.

מדאם לָריוויֶר נחרדת. היא רוצה למחות, אבל בסופו של דבר לא מתחשק לה לריב עם אבא בֵּרַר, ששמורה לו תמיד המילה האחרונה. כמהלומה סופית, רוצה סוחר הברזל לקחת את הנוסעים לתחנת הרכבת תכף ומיד. הוא לא יֵלך עד שיראה אותם בתוך הקרון.

– בסדר גמור, היא מצהירה בזעם כבוש, קח ממני את בתי, זה עדיף. כך הם לא יתנשקו בתוך החנות ואני אשמור על כבודו של בית המסחר.

בני הזוג מגיעים סוף־סוף לתחנת סן־לזאר בחברת אבי החתן, שבקושי השאיר להם זמן לתחוב מעט לבנים וכמה בגדים לתוך מזוודה. הוא נושק להם נשיקות מצלצלות על לחייהם, וממליץ להם להתבונן בכול היטב כדי לספר לו אחר כך מה ראו עיניהם. זה יגרום לו הנאה.

על הרציף, לוּסיֶן ואוֹרטַנס נחפזים לאורך הרכבת למצוא תא ריק לגמרי. מתמזל מזלם והם מוצאים את מבוקשם, עטים על התא הריק, ומתחילים להתכונן לנסיעה זוגית; אך למרבה הצער, אדון ממושקף עולה אחריהם, מתיישב ונותן בהם מבט חמור. הרכבת יוצאת לדרך. אוֹרטַנס מסבה את ראשה בעוגמת נפש ומעמידה פנים שהיא מתבוננת בנוף. דמעות נקוות בעיניה, אפילו את העצים אינה רואה. לוּסיֶן מחפש דרך מחוכמת להיפטר מהאדון המבוגר, אבל דבר לא עולה בדעתו מלבד תחבולות מחוצפות למדי. לרגע הוא מייחל ששותפם לנסיעה ירד במַנְט או בוֶרְנוֹן. אבל תקוותיו מתבדות, האדון נוסע עד לֶה־אַוורְ. ברוגז מה הוא מחליט לאחוז בידה של אשתו. אחרי הכול, הם נשואים, הם רשאים להראות חיבה זה לזה בגלוי. אבל המבט של האדון המבוגר רק נעשה נוקב יותר, ומוסרנותו מופגנת כל כך עד שהאישה הצעירה מסמיקה ומושכת את ידה. מהרגע הזה הנסיעה נמשכת בשתיקה מעיקה. למרבה המזל, הנה הם כבר ברוּאַן.

ללוּסיֶן יש מדריך טיולים שנקנה טרם צאתם מפריז. הם משתכנים במלון מומלץ, ותכף ומיד נופלים לידיהם של עובדי המלון הזוטרים. ישובים אל שולחן האורחים, הם בקושי מעזים להחליף מילה מול כל המבטים שננעצים בהם. לבסוף הם הולכים לישון מוקדם. אבל המחיצות בין החדרים דקות כל כך שהם שומעים כל תנועה של השכנים, מימין ומשמאל. והם קופאים במקומם, לא מעזים לזוז, אפילו לא להשתעל במיטתם.

– נצא לטיול בעיר, אומר לוסיֶן כשהם קמים בבוקר, ואז ניסע מהר ללֶה־אַוורְ.

כל היום כולו הם מטיילים ברגל, הולכים לראות את הקתדרלה, ושם מראים להם את מגדל החמאה שנבנה בכספי המס שהטילה הכמורה בשרירות על חובצי החמאה מהסביבה. הם מבקרים בארמון הישן של דוכסי נורמנדי, בכנסיות העתיקות שנהפכו למתבני חציר, בכיכר ז'אן ד'ארק, במוזיאון, ומגיעים עד לבית הקברות האדיר. כמו משימה שיש למלא, הם אינם מוותרים על דבר ולא פוסחים על שום מבנה מהבתים ההיסטוריים. אוֹרטַנס משתעממת עד מוות ומתעייפת כל כך שביום המחרת היא נרדמת ברכבת.

בלֶה־אַוורְ מצפה להם אי־נעימות נוספת. המיטות במלון צרות כל כך שמשכנים אותם בחדר ובו שתי מיטות. אוֹרטַנס רואה בכך עלבון ומתחילה לבכות. לוּסיֶן נאלץ לנחם אותה, ונשבע שלא יישארו בלֶה־אַוורְ זמן רב יותר ממה שדרוש לראות את העיר. וכך המרוצה מתחילה מחדש.

הם עוזבים את לֶה־אַוורְ ועוצרים לכמה ימים בכל עיר חשובה המסומנת על מסלולם. הם מבקרים בהוֹנְפלֶר, פּוֹן־לֵוֶק, קאיין, בּאיוּ, שֶרבּוּר, בראשם ערבוביה של רחובות ואנדרטאות, הם מבלבלים בין הכנסיות, המומים ממהירותם של הנופים הבאים וחולפים בלי שימצאו בהם כל עניין. הם אינם מוצאים ולו פינה אחת של שלווה, לא מקום אחד שיוכלו להתנשק שם הרחק מאוזניים כרויות. לבסוף אינם מתבוננים עוד במאומה, וממשיכים במסעם בשקדנות כאילו היה מעמסה שאי אפשר להשתמט ממנה. אבל מי שנוסע, סופו שגם יחזור. ערב אחד בשֶרבּוּר, נפלט מפיו של לוּסיֶן דבר מה חמור:

– אני חושב שאני מעדיף את אמך.

למחרת הם נוסעים לגְרַנְוִיל. אבל לוּסיֶן יושב קודר בקרון הרכבת ושולח מבטים פראיים אל הנוף הכפרי, אל השדות הנפרשים כמניפות משני צדי הדרך. הרכבת נעצרת לפתע בתחנה קטנה, הם אפילו לא שומעים את שמה, מקום נידח ויפהפה של ירק בינות לעצים, ובן־רגע לוּסיֶן צועק:

– נרד יקירתי, נרד מהר!

– אבל התחנה הזאת לא מופיעה במדריך, אומרת אוֹרטַנס בתדהמה.

– המדריך! המדריך! את תראי כבר מה שאעשה עם המדריך הזה, הוא עונה. קדימה, רדי מהר!

– והמזוודות שלנו?

– אני שם קצוץ על המזוודות שלנו!

אוֹרטַנס יורדת, הרכבת נוסעת ומשאירה את שניהם בשממה הירוקה והקסומה הזו. ביציאה מהתחנה הקטנה הם עומדים בלב הנוף הכפרי: דממה דקה, ציפורים מצייצות על העצים, נחל צלול זורם בתוך עמק קטן. מעשהו הראשון של לוּסיֶן הוא לזרוק את המדריך ולהטביע אותו באחת הביצות. סוף־סוף זה נגמר, הם חופשים!

במרחק שלוש מאות צעדים משם הם רואים פונדק מבודד, ובעלת המקום נותנת להם חדר גדול מסויד בלבן וכולו עליזות אביבית. עוביים של הקירות כמטר אחד. אבל בעצם אין איש מלבדם בפונדק, ורק התרנגולות מסתכלות בהם בסקרנות.

– הכרטיסים שלנו בתוקף לעוד שמונה ימים, אומר לוּסיֶן. נבלה את שמונת הימים שלנו כאן.

איזה שבוע מענג! הם יוצאים השכם בבוקר לטייל בשבילים הנסתרים, נבלעים בחורשה שעל צלע הגבעה, ושם הם מבלים את הימים, חבויים בין הצמחים והעשב המסוככים על אהבתם הרכה. לעתים הם הולכים לאורך הנחל, אוֹרטַנס רצה כמו ילדה שנמלטה מבית הספר. היא חולצת את המגפונים שלה, טובלת את רגליה ופולטת צווחות קטנות כשלוּסיֶן נושק לה במפתיע בעורפה. המחסור בלבָנים, העירום הפשוט שהם שרויים בו, מצהילים את רוחם. הם שמחים להימצא כך, נטושים, במקום מבודד, כשאין איש עוקב אחריהם. אוֹרטַנס נאלצת לשאול מבעלת הפונדק לבנים מבד מחוספס, כותנות מאריג כפרי שמדגדגות את עור גופה ומביאות אותה לידי צחוק. חדרם עליז כל כך! בשעה שמונה בערב – כשהטבע החשוך והשקט לא קורא להם עוד – הם נסגרים בחדר, ובעיקר, מבקשים שלא יעירו אותם בבוקר. לוּסיֶן יורד לפעמים בנעלי בית, מעלה בעצמו את ארוחת הבוקר, ביצים מטוגנות וקותלי חזיר, בלי לפתוח את דלת החדר לאיש. על קצה המיטה הם יושבים ואוכלים את הארוחות הערבות לחך האלו, הנמשכות לאין קץ, הודות לנשיקות הרבות בין נגיסות הלחם.

ביום השביעי הם נעצבים אל לבם, מופתעים לגלות שהזמן חלף מהר כל כך. הם עוזבים בלי שירצו אפילו לדעת את שם חבל הארץ שבו אהבו זה את זה. לפחות רבע מירח הדבש שלהם, שבו חיו באמת, יהיה להם למזכרת. וכך, רק בהגיעם לפריז הם מוצאים את המטען שלהם.

כשאבא בֵּרַר חוקר אותם, הם מסתבכים. הם ראו את הים בקאיין, ואת מגדל החמאה הם ממקמים בלֶה־אַוורְ.

– מה לעזעזל! צועק סוחר הברזל, אתם מדברים על שֶרבּוּר… ומה עם הארסנל?

– אה! ארסנל קטן מאוד, עונה לוּסיֶן בשלווה. אין שם מספיק עצים.

מדאם לָריוויֶר, חמורת סבר כתמיד, מושכת בכתפיה ורוטנת:

– בשביל זה שווה לנסוע! הם אפילו לא מכירים את האנדרטות… קדימה אוֹרטַנס, מספיק עם השיגעונות, עִמדי מאחורי הדלפק.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות”