החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אריות ברחוב הירקון

מאת:
הוצאה: | 2013 | 178 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אריות ברחוב הירקון הוא אסופת עשרים וחמישה סיפורים מרתקים ואמיתיים על אנשים ומעשים יוצאי דופן שהתחוללו בתל אביב:

ילד בן שלוש ניצב בפני עשרות פורעים ערבים. רצח מסתורי מזעזע את המדינה כולה ומצית שמועות. גברים קשוחים קורעים בידיהם שרשרות ברזל ומושכים בשיניהם מכוניות עמוסות בנוסעים. פקח לוכד את ראש העיר מתרחץ עירום בימה של תל אביב. צפלין עצום מטיל על תל אביב דברי דואר וחבילות. מטוסי קרב איטלקיים מפציצים את תל אביב. רב מגדל אריות צעירים בביתו ברחוב הירקון. קרקס מדראנו העושה דרכו לתל אביב נקלע לסערה ועומד לטבוע בים.

בנוסף, מופיעים בספר שני פרקים המכילים פרטים שלא פורסמו עד כה. האחד על שורשי נגע השוחד בארץ, והשני על איך התפתח נוהג הפרוטקציה במגזר הציבורי.

מקט: 4-249-50189
מסת"ב: 978-965-540-392-3
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


כשמלאך המוות חנה בקובייבה

בבוקר יום ראשון, 18 באוגוסט 1929, יום קיץ לוהט והביל, יוצאות משני בתים בתל אביב מכוניות ליעד משותף. הנוסעים במכוניות ייפגשו ויכירו אלה את אלה, רק לאחר שיגיעו ליעדם, בעוד למעלה משעתיים, בכפר הערבי קובייבה.

במכונית האחת יושבים מוּסיָה שָצוֹב, אשה צעירה, כבת שלושים ושלוש, ובנה יואל, בן שבע. מוסיה עלתה לארץ מרוסיה עם משפחתה ב-1925. היא רעיית יהושע שצוב, משפטן מצטיין ממוסקבה, שכאן נעשה סוחר מכולת. זמן קצר לאחר הגיעו לתל אביב, יהושע כבר נמנה עם מקימי התאחדות הסוחרים בעיר הקטנה, ומטעם הסוחרים יהיה חבר במועצת העיר תל אביב.

במכונית האחרת, אשה רוסייה כבת ארבעים. יפת מראה, תכולת עיניים, שׂערה חום, תווי פניה אציליים. עימה במכונית, הצעירה בשתי בנותיה, נערה שזופה; שתי צמות קטנות, כהות, יורדות על כתפיה, בת שתים-עשרה. ולידן, זאטוט, שעוד לא מלאו לו שלוש שנים: עגלגל, מתולתל. גם הוא דובר רוסית, שפת אמו.

המכוניות, מקרטעות ורועשות, עושות דרכן – ליתר דיוק: זוחלות – בכביש העולה לירושלים. כביש צר וסדוק. האשה הרוסייה מחזיקה בידה שקית עם פלחי לימון. אמרו לה שבנסיעה הקופצנית עלולה לתקוף אותה בחילה. יש להכניס פלח לימון לפה, למצוץ אותו, וכך לגבור על הבחילה.

ליד אבו גוש, פונה כל מכונית, בזמנה, שמאלה, אל דרך עפר, העוברת ליד השטח שבו, בבוא הזמן, יוקם הקיבוץ מעלה החמישה. ממשיכים לנסוע מערבה, עוד כארבעה קילומטרים, ולעיניהם מתגלה, בין ההרים, הכפר הערבי קובייבה. בקתות אבן עלובות, שבילים צרים בין הבקתות, השפכים מן הבתים זורמים לחוצות, וביום קיץ כזה מעלים צחנה ומושכים נחילי זבובים. אין כביש סלול אחד.

שני בתים בולטים, בקומתם ובצורתם, בין הבקתות הללו. האחד מנזר פרנציסקני. האחר בית הארחה של גרמנים לותרנים, לעולי רגל מהשפלה לירושלים. בית אבן דו-קומתי, מוקף גינה מטופחת, וסביבה חומת אבנים ושער-ברזל גדול.

שני המוסדות הדתיים נבנו בקובייבה בשל הדעה כי זה המקום שבו עמד בעבר הקדמון היישוב אֵמָאוּס. היישוב התפרסם אצל הנוצרים בשל אזכורו במסורת האוונגלית כמקום פגישתו של ישו, לאחר שקם לתחייה, עם שניים מתלמידיו. בין המומחים ניטש ויכוח אם אמאוס היא קובייבה או שמא אבו-גוש. מה שבטוח, כנסיות נבנו בשני הכפרים.

המכוניות מתל אביב עוצרות ליד שער בית-ההארחה הגרמני. בחודשים אלה של הקיץ, מעטים עולי הרגל. ומנהל הבית פרסם מודעה צנועה, המציעה גם ללא-נוצרים לבוא לנפוש באוויר הרים יבש ביום, קריר בערב. הובטחו מטבח וניקיון אירופיים. המחירים נוחים.

בהגיעם, נהגי המכוניות מושכים במצילה, שבצד השער. הוא נפתח, ואל הבאים יוצא איש דת גרמני, עטוף בגלימתו השחורה. מאיר פנים, מברך את הבאים. הוא המנהל. האב מילר. או כפי שקוראים לו הכול בגרמנית – פאטר מילר.

לפאטר מילר נכון התפקיד הראשי בדרמה שתתחולל כאן לפתע.

שתי המשפחות שהגיעו זה עתה, מקבלות את חדריהן. ערבי, עובד הבית, מביא להם את מזוודותיהם. הכול נעשה בקול נמוך, כמעט בלחש. דממת אלוהים שורה על הבית. מזור לנופשים משאון העיר. בימים הבאים ירוו האורחים רוב נחת מהאווירה, מהאוויר, מהתנאים. ומאדיבותו של פאטר מילר.

אבל – האידיליה נמשכה רק ימים ספורים. ביום ששי באותו שבוע פרצו מהומות בירושלים, בין ערבים ליהודים. הרקע: זכות התפילה ברחבה שלפני הכותל המערבי. היתה שם פרובוקציה של בית"רים. רוחות הקיצונים בציבור הערבי התלהטו. ההסתה פרצה בכל עוזה. החלו מהומות, פרעות ושחיטת יהודים ברחבי הארץ. כמעט בכל מקום שהיתה בו שכנות של יהודים וערבים. כך החלו מאורעות תרפ"ט, שנרצחו בהם 133 יהודים ומאות נפצעו. אש האלימות והשנאה פשטה כבשדה קוצים. שמועות ודמיונות ליבו אותן עוד ועוד.

לא הרחק מקובייבה, במוצא, נשחטו חמישה מבני משפחת מַקלֵף ושניים מאורחיהם. שלושה מילדיהם ניצלו כשעלה בידם לברוח להרים. אחד מהם, מרדכי, יהיה בבוא היום הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, רב-אלוף מרדכי מקלף.

מזרחה, תקף המון ערבי את המושבה הרטוב. בני המושבה הסתגרו בתחנת הרכבת, וכשזו הגיעה מתל אביב, הצליחו כולם להידחק בתוכה, ועלו לירושלים. חייהם ניצלו, אך את המושבה העלו הפורעים באש. עמוד עשן שחור עלה ממנה ונראה למרחקים.

בבית-ההארחה בקובייבה אין יודעים על כך דבר. אין טלפון, ובארץ אין תחנת רדיו. מסיתים מגיעים מירושלים אל התושבים הערבים, ומלהיטים את הרוחות. כפריים נוטלים לידיהם מקלות, אלות, צינורות – ובעיקר סכינים, הרבה סכינים, שלהביהם בוהקים באור השמש. עוד מעט תתחיל השחיטה. הם מתגודדים בשערי בית-ההארחה, זועקים איטבח אל יהוד! – טבחו ביהודים!

הם קוראים לפאטר מילר להוציא אליהם את היהודים. הם לא יעזו לפרוץ למקום הקדוש. מפחד נקמת האלוהים של הנוצרים, ומתוך כבוד לפאטר מילר. "פאטר, הוצא אותם אלינו!", הם צווחים. והוא, רועד מהתרגשות, פניו חיוורים כסיד, משיב להם, בערבית, "הניחו לי להתפלל בטרם אחליט. אתם דורשים ממני לפשוע פשע נורא. אני חייב להתייעץ עם אלוהי".

עומד פאטר מילר לבדו, מאחורי השער, מול האספסוף, הגדל והולך. עתה כבר מתגודדים גם נשים וילדים, מריחים את ריח הדם, את ביזת החפצים, את כריתת האברים למזכרת. זה מה שחוללו הפורעים ביישובים אחרים. במיוחד בחברון ובצפת.

שני מחוגי השעון נעים בקצב שלהם, ומילר עומד שם, ממלמל תפילות, מצטלב פעם אחר פעם, וממלמל. כנראה מתחנן לאלוהים ול"אדוננו המשיח" שיחוללו נס. רק נס יציל את אורחיו מטבח חייתי, ואותו מרגשי אשם נוראים.

חולפת שעה, נוקפות שעתיים, כבר אחרי-הצהריים. ההמון המשולהב מאבד את סבלנותו. מנענעים את שער הברזל, מעטים מטפסים על החומה. אך אינם מעיזים לקפוץ פנימה.

בבית פנימה, מצטופפות הנפשות באולם התפילות, חוסות בצלו של תבליט צבעוני, ישו על הצלב. הנשים מחבקות את ילדיהן בחוזקה, דמעות ניגרות על פניהן. מבינות שהנורא מכול עלול להתחולל בכל רגע – אונס, התעללות בילדים, מוות בעינויים.

האשה הרוסייה עוצמת עיניה. חייה עוברים לנגד עיניה כסרט. איך גדלה במשפחתה בלטביה, לחוף הים הבלטי. הוריה מתו בצעירותה והיא גידלה את אחיה הקטנים. יום אחד, יצאה עם אחיה לחתונה משפחתית, הרחק מלטביה. לחתונה הגיעו קרובים מרחבי רוסיה. היא פוגשת גבר מבוגר ממנה בשנה, תמיר, גבה קומה ושחור שיער, פניו אומרות טוב לב. הוא סוחר בתבואות מהעיר הגדולה סַרַטוֹב, הרחק במעבה רוסיה. הוא מבקש את ידה, והיא נענית לו, מוקסמת מאישיותו. הוא מוקסם מיופיה. בעוד זמן מה יינשאו. היא תצא עמו ברכבת לדרך ארוכה, לסרטוב שעל גדת הוולגה, הנהר הקפוא שמונה חודשים בשנה. הזוג הצעיר יתגורר ברווחה, בבית גדול-מידות, עם צוות משרתים. הם יפנו אליה בבַּרִיניָה (אדונית, ברוסית). היא תלד את שתי בנותיה, והן תגדלנה כנסיכות קטנות. לכל ילדה כרטיס-ביקור. כשתבואנה לביקור אצל חברה, ילבשו הילדות קרינולינות צחורות, מעומלנות. כרטיס הביקור יוגש בכניסה.

עם כל העושר והרווחה, היא תתגעגע אל אחֶיה, שהשאירה אחריה בלטביה. והנה – עוד היא מתאקלמת בעיר הרוסית הקרה, ובעלה מבשר לה – נוסעים לפלשתינה! עולים לארץ ישראל. הבשורה יורדת עליה בהלם, אבל היא תלך אחרי בעלה. וכך היא מגיעה מהכפור הרוסי אל החולות הלוהטים של תל אביב הקטנה. האיש שלה מתערה מהר בחיי הציבור, בונה בית גדול והדור, וזוכה במשרה מכובדת ומכניסה. והיא – חשה עצמה זרה. מתעקשת לדבר רוסית, ובכל שבוע תשב לכתוב מכתב ארוך לאחיה בלטביה. טובלת עט בדיו וכותבת, בכתב-יד מסולסל, את אשר עובר עליה. לא פעם, דמעה מכתימה את הנייר ומטשטשת מילה או שתיים. בכל שבוע תמתין לדוור, שיביא לה מכתב משם. ובתוך כך, נולד להם בנם. זה הזאטוט שהיא חובקת אותו עתה בפינת חדר התפילות, חובקת ולוחצת אותו אל חזה.

בתל אביב, באותו בוקר, ממהר יהושע שצוב לבוא אל ידידו מאיר דיזנגוף, ראש העיר. הוא שוטח באוזניו את את חרדתו לגורל יקיריו ולגורלם של יהודים אחרים שנתקעו בקובייבה. מפציר בו שיפנה מיד אל השלטונות הבריטיים, שיחישו שוטרים לעזרה, בטרם יהיה מאוחר מדי. דיזנגוף, המוטרד למעלה ראש מהידיעות על מהומות ופרעות ביפו ובגבול המפריד בין יפו לתל אביב, מבין ללבו של שצוב, וקורא למזכירתו, אולגה, שתקשר אותו בדחיפות בטלפון למושל המחוז הבריטי, במשרדו ביפו. בימינו קל לומר "להתקשר". אבל אז עוד לא חייגו ולא הקליקו. מתחת למכשיר הטלפון היתה תיבת עץ ובצד מנואלה (ידית). היו מסובבים את הידית, וזו גרמה לצלצול במִרכזת הטלפונים ביפו. אחרי המתנה מורטת עצבים, נענתה המרכזנית ביפו לקריאה וקישרה, באותה הדרך, בין דיזנגוף למושל. גם המושל היה טרוד בטיפול במהומות במחוזו, אך הבטיח לפעול מיד. שוב התקשרות ידנית לירושלים, דרך לוד או רמלה. נו, ירושלים, עני כבר! ירושלים עונה וממשיכה את הקשר למרכז השלטון. בסופו של דבר, אחרי שעה ארוכה, הגיעה הקריאה לעזרה אל מי שהגיעה. אולי מאוחר מדי?

בקובייבה, כל אותה העת ניצב פאטר מילר מול האספסוף ומתפלל לנס.

כשחשים המתגודדים שאולי מילר מתעתע בהם, הם מנענעים את השער. הפעם על מנת לפרוץ אל הבית פנימה.

באותו הרגע ממש נשמעים מהדרך העולה לכפר שאון מכונית ודהרת סוסים. ענן אבק עולה מדרך העפר.

ההמון מפנה פניו מהשער אל הדרך, ומגלה חיזיון מדהים – מכונית צבאית פתוחה, ובה חיילים חמושים. ולצדם רוכבים על סוסים שלושה או ארבעה חיילים. חובשים מגבעות רחבות-תיתורה של הצבא האוסטרלי. מישהו, כנראה קצין, שולף את נשקו ויורה באוויר ירייה או שתיים. האספסוף נפוץ לכל עבר.

נס! נס! נס! שמש בגבעון דום, מהדורת תרפ"ט. נס בדקה האחרונה. לפני שייפרץ השער ותתחולל הזוועה.

את הנשים מעלים החיילים אל מכוניתם. את הילדים הם מבקשים להעלות אל הסוסים. האמהות מסרבות להיפרד מילדיהן. בסופו של דבר, הן נכנעות, בלב כבד. מנשקות את הילדים ומתפללות שלא יארע לילדים כל רע. כולם אמורים להיפגש בתחנת הרכבת בירושלים. כך נצטוו החיילים.

ובשערי בית-ההארחה ניצב פאטר מילר בגלימתו השחורה ובוכה. מנופף בידו לשלום. משיבים לו בנפנופי ידיים ומלמול מילות תודה.

שני הילדים יושבים על האוכפים, כל אחד לפני הפרש שלו. הקטן זועק "מאמא!". הפרשים מחזיקים בידם האחת במושכות, וזרועם האחרת לופתת את ה"נוסע" הקטן, שלא ייפול חלילה. הדרך ארוכה ובסופה מגיעים כולם לתחנת הרכבת בירושלים. תחנה יש, רכבת אין. האחרונה כבר יצאה לתל אביב ויפו. רכבת לתל אביב תצא רק מחר בבוקר, אם המצב ירשה זאת.

מתאכסנים בבית-מלון קטן, לא הרחק מהתחנה. בבוקר יוצאים לתחנה. ואמנם הרכבת עומדת, עשן בוקע מארובת הקטר השחור. נכנסים לקרון נוסעים אפלולי. תריסי העץ מוגפים, ורק שתי נורות קטנות שופכות מעט אור צהוב, דלוח. ספסלי עץ ארוכים קבועים בקירות הקרון.

על אחד מהם מוסיחה שצוב מכונסת בעצמה, דוממת, חובקת את יואל שלה. על הספסל מולה, יושבת האשה הרוסייה, חיוורת כסיד, סחוטה, פניה כמו זקנו בן יום, מחבקת בימינה את בתה ובשמאלה מחזיקה בחוזקה את בנה בן הכמעט-שלוש. הקטן אינו יודע מנוח. נרעש מכל מה שעובר עליו. כל ימיו יזכור את הרכיבה על סוס בהרי ירושלים.

עוד דקה או שתיים וליד הילד מתיישבת פלחית ערבייה, עטופה שחורים, רק עיניה השחורות ומעט מפניה המקועקעים ניבטים מבעד לרווח שמותיר מלבושה. היא מניחה לפניה שני סלים קלועים, מכוסים בפיסות בד.

הקטר צופר, הרכבת מתחילה לנוע. נוסעים, בתריסים מוגפים. אתמול יידו נערים אבנים ברכבת שחלפה בשולי כפרם.

באור העמום בקרון, מתבוננת הפלחית בילד המתולתל, ובידה של אמו הלופתת את כתפו הקטנה. רוכנת הפלחית אל אחד מסליה, מסירה מעט מכיסוי הבד ושולפת ביצה. היא נוסעת ליפו למכור את הביצים בשוק. האשה מושיטה את הביצה הצחורה לילד, בתנועת יד מפצירה, שייקח. אולי יירגע. לא לוקח, נלחץ אל אמו, מפוחד. אמו מתבוננת בשכנה, בחיוך הניבט מעיניה, ואומרת לו, ברוסית, שלא יפחד, שייקח. זו מתנה. הוא מהסס, מושיט את כף ידו הקטנה, חופן בתוכה את הביצה הלבנה. אמא מהנהנת בראשה. תודה. היא נוטלת מידו את הביצה, עוטפת אותה בממחטה ומניחה בארנקה הגדול. הארנק הוא כל מה שנטלה עמה מקובייבה.

הרכבת קרבה לתל אביב. הקטר צופר. עוד דקה, תיפתח הדלת ואור השמש יציף את פנים הקרון. צהרי יום בתל אביב. מי היה מאמין?

האשה הרוסייה נוטלת את בתה ביד אחת ואת הזאטוט בידה האחרת, ויוצאת אל הרציף. בתחנה, ליד כביש פתח תקוה, ממהר אליה גבר גבה קומה, ממושקף, מצחו גבוה, והוא לובש חליפה בחומו של אוגוסט. מנהל בנק.

נופלים זו לזרועות זה, וחובקים את הילדים. הדבוקה המשפחתית כמו מסרבת להיפרד. מתחבקים, מתנשקים ובוכים. פונים ללכת הביתה. הביתה! אחרי יממה שהיתה כנצח. או סוף נורא לחיים.

הם הורי, יווגניה ויפים-חיים, ואחותי נינה, זכרם לברכה. הילד? אני, נתן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אריות ברחוב הירקון”