החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

המנון

מאת:
מאנגלית: יונתן בר | הוצאה: | 2017 | 80 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

בעיר כלשהי, חסרת ייחוד ואחת מני רבות, שבה מסלול חייו של כל אדם נקבע מראש ומשלח ידו לכל ימיו מוטל עליו בידי המועצה, אל לאדם לשאת שם ייחודי, פן תידרדר החברה לפשע הנורא מכול – העדפת אדם אחד על פני רעהו.
נאסר על בני האדם להמציא וליזום, פן הדבר יקל את עמלם, ואין לבני האדם סיבה לחיות פרט לעמלם למען בני אדם אחרים. נאסר על בני האדם לאהוב, כי רק המועצה מחליטה מי ראוי להתרבות. נאסר על בני האדם לחשוב, שכן על מחשבות כל בני האדם להיות זהות. נאסר על בני האדם להיות לא מאושרים.
המנון היא דיסטופיה מבריקה על חברה טוטליטרית שעומדת בשורה אחת עם יצירות מופת כמו 1984, פרנהייט 451 ועולם חדש מופלא.

מקט: 001-2730-002

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

חטא לכתוב זאת. חטא לחשוב מילים שבני אדם אינם חושבים ולכתוב אותן על נייר שאל לבני אדם לראות. שפל וזדוני הוא. כמו שוחחנו בדד ורק אוזנינו שלנו שמעו. ידוע לנו שאין עברה קשה יותר ממעשים או מחשבות בנפרד. הפרנו את החוקים. החוקים קובעים שאין לבני אדם לכתוב אלא בצו מועצת הַתַּכְלִיּוֹת. סליחה ומחילה נבקש!

אך אין זה חטאנו היחיד. ביצענו פשע חמור ממנו, ולפשע זה אין שם. איננו יודעים מה העונש המצפה לנו אם נתגלה, כי אין בני אדם שיודעים עליו ואין חוקים הדנים בו.

חשוך כאן. להבת הנר אינה מרצדת. דבר לא נע במנהרה פרט לידנו על הנייר. אנו כאן לבד תחת פני האדמה. זו מילה מטילת מורא – לבד. החוקים קובעים שאל לבני אדם להיות לבד, לעולם לא, אף לא לרגע אחד, כי זו העברה האיומה ביותר ושורש כל רע. אך הפרנו חוקים רבים. וכעת אין כאן דבר פרט לגופנו היחיד, ומתמיה לחזות בשתי רגליים בלבד על הקרקע, ובצלו של ראש אחד על הקיר לפנינו.

הקירות סדוקים ומים זבים עליהם בשובלים דקיקים ללא קול, שחורים ומבריקים כדם. גנבנו את הנר מהמזווה במעון מטאטאי הרחובות. אם יתגלה דבר הגנבה נישלח לעשר שנים בארמון הַמַּעֲצָר הַמְּתַקֵּן. אך אין לכך חשיבות. חשוב רק שהאור יקר ערך ואל לנו לכלותו על כתיבה כשאנו זקוקים לו למלאכה שהיא פשענו. החשיבות היא רק בעבודה, בסוד שלנו, בעווננו, במלאכתנו הנשגבת. אך עלינו גם לכתוב, כי – רחמֵי המועצה! – ברצוננו לדבר בפעם הראשונה לאוזנינו בלבד.

שְׁמֵנוּ שוויון 7-2521, כפי שכתוב על צמיד הברזל שעונדים כל בני האדם על מפרק ידם השמאלית ושמם חקוק עליו. אנו בני עשרים ואחת. גובהנו מטר ושמונים, אך הגובה מהווה עול על צווארנו, כי אין גברים רבים בגובה מטר ושמונים. המורים והמנהיגים תמיד הצביעו עלינו בסבר פנים קודר ואמרו:

"יש זדון בעצמותיכם, שוויון 7-2521, כי גופכם צמח מעבר לגופי אחיכם." אך איננו יכולים לשנות את עצמותינו או את גופנו.

נולדנו עם קללה. היא תמיד דחפה אותנו למחשבות אסורות. היא תמיד נתנה לנו מאווים שאל לבני אדם לבקש. ידוע לנו שאנו רעים, אך אין בנו כוח רצון להתנגד לרוע. זו התעלומה והפחד הסודי שלנו, שאנו יודעים ולא מתנגדים.

אנו שואפים להיות כמו כל אחינו בני האדם, כי על כל בני האדם להיות דומים. מעבר לשערי ארמון המועצה העולמית, יש מילים חקוקות בשיש, שאנו מדקלמים לעצמנו כל אימת שעולה בנו תחושת הפיתוי:

"אחד הוא כולם וכולם הם אחד.

אין בני אדם רק האנו הכביר,

אחד, בלתי נפרד, לנצח."

אנו מדקלמים זאת לעצמנו, אך לשווא.

המילים האלה נחקקו מזמן. עובש ירוק נראה בשקעי האותיות והשיש גוונו צהוב, וגילו רב משניתן לספור. אלה מילות אמת, כי הן כתובות בארמון המועצה העולמית, והמועצה העולמית הם התגלמות האמת. כך היה מיום התחייה, ולפניה מקדמת דנא.

אך לעולם אל לנו לדבר על הזמנים לפני התחייה, פן נישלח לשלוש שנים בארמון המעצר המתקן. רק הזקנים לואטים על כך בערבים, במעון חסרי התועלת. הם מלחשים על דברים משונים, על מגדלים שהיתמרו השמימה, באותם זמנים שאין להזכירם, ועל עגלות שנעו ללא סוסים, ועל אורות שבהקו ללא להבה. אך היו אלה זמנים מרושעים, והם חלפו ללא שוב, כשבני האדם ראו את האמת: כולם הם אחד ואין רצון פרט לרצון כל בני האדם יחדיו.

כל בני האדם טובים וחכמים. רק אנו, שוויון 7-2521, נולדנו עם קללה. אנו לא כמו אחינו. במבט לאחור על חיינו נראה שכך תמיד היה, וצעד אחר צעד קרבה אותנו הקללה לעֲבֵרָה האחרונה, החמורה ביותר, לפשע בל יכופר מתחת לפני האדמה. אנו זוכרים את מעון הפעוטות שבו חיינו עד גיל חמש, יחד עם כל ילדי העיר שנולדו באותה שנה. אולמות השינה היו לבנים ונקיים ונטולי ריהוט מלבד מאה מיטות. באותה תקופה היינו כמו כל אחינו, פרט לעברה אחת: רבנו עם אחינו. פשעים מעטים חמורים יותר ממריבות עם אחינו, בכל גיל ומכל סיבה שהיא. כך אמרה לנו מועצת המעון, ומכל הילדים באותה שנה, אנו נכלאנו במרתף יותר מכולם.

בגיל חמש נשלחנו למעון התלמידים, בן עשר הכיתות, עבור עשר שנות לימוד. על בני האדם ללמוד עד גיל חמש עשרה. לאחר מכן עליהם לעבוד. במעון התלמידים השכמנו לקול צלצול הפעמון הגדול במגדל ועלינו על יצועינו כשצלצל בשנית. לפני שהתפשטנו עמדנו באולם השינה הגדול, הנפנו את זרוע ימין ואמרנו כולם ביחד עם שלושת המורים:

"אנו כלום. האנושות היא הכול. בחסד אחינו אנו רשאים לחיות. אנו חיים באמצעות, בזכות ולמען אחינו שהם המדינה. אמן."

לאחר מכן שכבנו לישון. אולמות השינה היו לבנים ונקיים ונטולי ריהוט מלבד מאה מיטות.

אנו, שוויון 7-2521, לא היינו מאושרים באותן שנים במעון התלמידים. לא כי הלמידה הייתה קשה מדי עבורנו, אלא כי הלמידה הייתה קלה מדי. חטא גדול הוא להיוולד עם שכל מהיר מדי. לא טוב להיות שונים מאחינו, אך מרושע להיות נעלים עליהם. כך אמרו לנו המורים, ופניהם הקדירו כשהביטו בנו.

נאבקנו בקללה. ניסינו לשכוח את השיעורים, אך תמיד זכרנו. ניסינו לא להבין את דברי המורים, אך תמיד הבנו עוד טרם בקעו המילים מפי המורים. צפינו באחדות 5-3992, שהיו חיוורי פנים עם חצי מוח בלבד, וניסינו לנהוג כמוהם, כדי לדמות להם, לאחדות 5-3992, אך המורים ידעו שאין זה כך. הצליפו בנו לעתים קרובות יותר מכל שאר הילדים.

המורים היו הוגנים, היות שמונו בידי המועצות, והמועצות הן קול הצדק, קולם של בני האדם כולם. ואם לפעמים, בחשכה הסודית של לבנו, צר לנו על שאירע ביום הולדתנו החמישה עשר, אנו יודעים שהייתה זו אשמתנו. הפרנו חוק, כי לא הקשבנו לדברי המורים שלנו. המורים אמרו לכולנו:

"אל תבחרו בלב את המקצוע שתרצו לאחר שתעזבו את מעון התלמידים. עליכם לעשות מה שתטיל עליכם מועצת הַתַּכְלִיּוֹת. מועצת התכליות יודעת בחוכמתה הגדולה היכן דרושים אתם לאחיכם בני האדם, יותר מכפי שידוע לכם בשכלכם הקטן וחסר הערך. ואם אינכם נדרשים לאחיכם בני האדם, אין סיבה שהאדמה תישא את עול גופכם."

ידענו זאת היטב בשנות ילדותנו, אך הקללה שברה את כוח הרצון שלנו. אשמים היינו ועל כך אנו מתוודים: אשמים היינו בעברת ההעדפה. העדפנו מלאכה ושיעורים מסוימים על אחרים. לא הקשבנו לתולדות כל המועצות שנבחרו מאז התחייה. אבל אהבנו את מדע החומרים. רצינו ידע. רצינו לדעת על כל החומרים שיוצרים את העולם סביבנו. שאלנו שאלות כה רבות עד שהמורים אסרו זאת עלינו.

אנו חושבים שיש תעלומות בשמים ומתחת לפני המים ובצמחים. אבל מועצת המלומדים אמרו שאין תעלומות, ומועצת המלומדים יודעים הכול. למדנו רבות מהמורים שלנו. למדנו שהעולם שטוח והשמש סובבת סביבו, ליצירת היום והלילה. למדנו את שמות כל הרוחות שנושבות על פני הימים ודוחפות את מפרשי ספינותינו האדירות. למדנו איך להקיז דם כדי לרפא כל מחלה.

אהבנו את מדע החומרים. בחשכה, בשעה הסודית, כשניעורנו בלילה ולא היו אחים סביבנו, רק צורת גופם במיטות ונחרותיהם, עצמנו את עינינו, קפצנו את שפתינו ועצרנו את נשימתנו, פן אפילו רטט קל בגופנו יגרום לאחינו לראות או לשמוע או לנחש, וחשבנו שאנו מייחלים להישלח למעון המלומדים כשיגיע זמננו.

כל ההמצאות המודרניות הגדולות מגיעות ממעון המלומדים, כמו החדשה ביותר, שהתגלתה לפני מאה שנים בלבד, כיצד ליצור נרות משעווה ופתיל. בנוסף, איך ליצור זכוכית, שמונחת בחלונות שלנו ומגנה עלינו מהגשם. כדי לגלות זאת על המלומדים לחקור את האדמה וללמוד מהנהרות, מהחולות, מהרוחות והסלעים. ואם נלך למעון המלומדים, נוכל גם אנו ללמוד מאלה. נוכל לשאול עליהם שאלות, כי הם לא אוסרים על שאלות.

השאלות לא מניחות לנו. איננו יודעים למה הקללה שלנו גורמת לנו לחפש את הלא נודע, עוד ועוד. אך איננו יכולים להתנגד לה. היא לוחשת לנו שבעולם יש דברים נפלאים עבורנו, ושנוכל לדעת אותם אם ננסה, וששומה עלינו לדעת אותם. אנו שואלים, מדוע עלינו לדעת, אם אין לה תשובה עבורנו. עלינו לדעת כדי לדעת.

לכן אנו מייחלים להישלח למעון המלומדים. אנו כה מתאווים לכך שידינו רועדות תחת השמיכה בלילה, ואנו נושכים את זרוענו לעצור את הכאב האחר שאיננו יכולים לשאת. זה היה מרושע ובבוקר לא העזנו להתייצב מול אחינו. התאווה אסורה לאדם. נענשנו כאשר מועצת התכליות הגיעו והעניקו לנו את מינויי החיים שְמוֹרים לבני החמש עשרה מה יהיה משלח ידם לשארית חייהם.

מועצת התכליות הגיעו ביום הראשון של האביב, והם התכנסו באולם הגדול. אנו בני החמש עשרה וכל המורים נכנסנו לאולם הגדול. מועצת התכליות ישבו על בימה מוגבהת ולכל תלמיד אמרו רק שתי מילים. הם קראו בשמות התלמידים, וכשאלה פסעו קדימה, זה אחר זה, המועצה אמרו: "נגר" או "רופא" או "טבח" או "מנהיג". לאחר מכן הרימו כל תלמיד את ידם הימנית ואמרו: "ייעשה רצון אחינו."

אם המועצה אמרו "נגר" או "טבח", התלמידים שיועדו לכך פונים לעבוד ולא ממשיכים ללמוד. אך אם המועצה אמרו "מנהיג", אז אותם תלמידים ממשיכים למעון המנהיגים, הגדול ביותר בעיר, שגובהו שלוש קומות. שם הם לומדים שנים רבות כדי שיוכלו להיות מועמדים ולהיבחר למועצת העיר ולמועצת המדינה ולמועצה העולמית – בהצבעה חופשית של כלל בני האדם. אך לא ייחלנו להיות מנהיג, חרף הכבוד הגדול. ייחלנו להיות מלומד.

לכן חיכינו לתורנו באולם הגדול ושמענו את מועצת התכליות קוראת בשמנו: "שוויון 7-2521." פסענו אל הבימה, ורגלינו לא רעדו, ונשאנו מבטנו אל המועצה. היו חמישה חברים במועצה, שלושה מהזוויג הזכרי ושניים מהזוויג הנקבי. שיערם היה לבן ופניהם סדוקים כחמר באפיק נחל יבש. הם היו זקנים. הם נדמו זקנים יותר מהשיש בארמון המועצה העולמית. הם ישבו לפנינו ללא זיע. האוויר לא הניע את קפלי הטוגות הלבנות שלהם. אך ידענו שהם חיים, כי אצבע בידם של הזקנים ביותר הזדקרה, הצביעה עלינו ושבה למקומה. הייתה זו התנועה היחידה, כי שפתי הזקנים ביותר לא נעו כשאמרו: "מטאטא רחובות."

חשנו את קנה הנשימה שלנו מתכווץ כשנשאנו את ראשנו להביט בפני המועצה, ושמחנו. ידענו שהיינו אשמים, אך כעת ניתנה לנו האפשרות לכפר על כך. נקבל את מינוי החיים שלנו, נעבוד למען אחינו, בהנאה וברצון, ואנו נמחה את חטאנו כלפיהם, שעליו אינם יודעים, אבל אנו יודעים. לכן שמחנו, והתגאינו בעצמינו ובניצחוננו על עצמינו. הנפנו את זרוענו הימנית ודיברנו, וקולנו היה הצלול והיציב ביותר באולם באותו יום:

"ייעשה רצון אחינו."

נעצנו מבטנו בעיני המועצה, אך עיניהם דמו לחרוזי זכוכית כחולים וקרים.

כך נשלחנו למעון מטאטאי הרחובות. זהו בית אפור ברחוב צר. בחצרו ניצב שעון שמש, שבעזרתו מועצת המעון יודעים מה השעה ומתי יש לצלצל בפעמון. כשהפעמון מצלצל, כולנו קמים ממיטותינו. השמים ירוקים וקרים בחלונותינו הפונים מזרחה. צל שעון השמש מסמן את חלוף מחצית השעה בזמן שאנו מתלבשים וסועדים את ארוחת הבוקר באולם האוכל, שם ניצבים חמישה שולחנות ארוכים עם עשרים צלחות חרס ועשרים ספלי חרס על כל שולחן. לאחר מכן אנו הולכים לעבודה ברחובות העיר, מצוידים במטאטאים ומגרפות. לאחר חמש שעות, כשהשמש גבוהה בשמים, אנו חוזרים למעון וסועדים את ארוחת הצהריים, שלה מוקצבת מחצית השעה. לאחר מכן אנו שבים לעבודה. לאחר חמש שעות הצללים כחולים על המדרכות, והשמים כחולים עם בהירות עמוקה שאינה בוהקת. אנו שבים לארוחת הערב, שנמשכת שעה. לאחר מכן הפעמון מצלצל ואנו צועדים בטור לאחד מאולמות העיר, למפגש סוציאליסטי. טורים אחרים מגיעים ממעונות המקצועות השונים. הנרות נדלקים ומועצות המעונות השונים עומדים על קתדרה, והם מדברים עלינו ועל חובותינו ועל אחינו בני האדם. לאחר מכן מעפילים מנהיגים מבקרים על הקתדרה ומקריאים בפנינו את הנאומים שנישאו במועצת העיר באותו יום, כי מועצת העיר מייצגת את כל בני האדם ועל כל בני האדם לדעת. לאחר מכן אנו שרים המנונים, את המנון האחווה, את המנון השוויון ואת המנון הרוח הקולקטיבית. צבע השמים סגול עמום כשאנו שבים למעון. לאחר מכן הפעמון מצלצל ואנו צועדים בטור לתיאטרון העיר לשלוש שעות של בידור סוציאליסטי. מחזה מוצג על במה, עם שתי מקהלות גדולות ממעון השחקנים, שמדברים ועונים יחדיו, בשני קולות אדירים. נושא המחזות הוא עמל וטיבו. לאחר מכן אנו שבים למעון בטור. השמים דמויי מסננת שחורה שמנוקבת בטיפות כסופות רועדות, שעומדות לפרוץ דרכה. העשים חובטים בפנסי הרחוב. אנו שוכבים לישון במיטותינו עד שהפעמון שב ומצלצל. אולמות השינה לבנים ונקיים ונטולי ריהוט מלבד מאה מיטות.

כך חיינו מדי יום במשך ארבע שנים, עד שפשענו לפני שני אביבים. על כל בני האדם לחיות כך עד גיל ארבעים. בגיל ארבעים הם מותשים. בגיל ארבעים הם נשלחים למעון חסרי התועלת, שם גרים הזקנים. הזקנים לא עובדים, כי המדינה מטפלת בהם. בקיץ הם יושבים בשמש ובחורף הם יושבים ליד האח. לרוב אינם מדברים, כי הם עייפים. הזקנים יודעים שבקרוב ימותו. אם מתרחש נס ומי מהם מגיעים לגיל ארבעים וחמש, הם מכונים עתיקים, והילדים לוטשים בהם מבט בחולפם על פני מעון חסרי התועלת. כך אמורים להיות חיינו, כחיי כל אחינו וחיי האחים שחיו לפנינו.

כך היו אמורים להיות חיינו, אלמלא הפשע שלנו ששינה הכול. הקללה שלנו היא שדחפה אותנו לפשע. היינו מטאטאי רחובות טובים ודומים לכל אחינו מטאטאי הרחובות, פרט לרצון המקולל שלנו לדעת. זמן רב מדי צפינו בכוכבים בלילה, בעצים ובאדמה. וכשניקינו את חצר מעון המלומדים, אספנו את מבחנות הזכוכית, את פיסות המתכת, את העצמות היבשות שזרקו. רצינו לשמור את ממצאינו ולחקור אותם, אך לא היה לנו היכן להחביא אותם. לכן נשאנו אותו לבור השופכין של העיר. אז ביצענו את התגלית.

היה זה באחד מימי האביב הלפני אחרון. אנו מטאטאי הרחובות עבדנו בקבוצות של שלושה, והיינו עם אחדות 5-3992, הם עם מחצית המוח, ועם אינטרנציונל 4-8818. אחדות 5-3992 חולניים למדי ולעתים חווים התקפים, פיהם מעלה קצף ועיניהם מלבינות. אבל אינטרנציונל 4-8818 שונים. הם צעירים גבוהים וחזקים ועיניהם נדמות לגחליליות, כי יש צחוק בעיניהם. איננו יכולים להביט באינטרנציונל 4-8818 בלי לחייך בתשובה. מסיבה זו לא חיבבו אותם במעון התלמידים, כי לא יאה לחייך ללא סיבה. בנוסף לא חיבבו אותם כי נטלו חתיכות פחם וציירו על הקירות, ואלה היו ציורים שעוררו צחוק. אך רק אחינו במעון האמנים רשאים לצייר, לכן נשלחו אינטרנציונל 4-8818 למעון מטאטאי הרחובות, כמונו.

אינטרנציונל 4-8818 ואני חברים. מרושע לומר זאת, כי זו עברת העדפה, לאהוב אחד מבני האדם יותר מאחרים, מאחר שעלינו לאהוב את כל בני האדם וכל בני האדם הם חברינו. לכן אינטרנציונל 4-8818 ואנו מעולם לא שוחחנו על כך. אבל אנו יודעים. אנו יודעים, כשאנו מביטים אלה בעיני אלה. וכשאנו מביטים כך ללא אומר, שנינו יודעים גם דברים אחרים, דברים משונים שלהם אין מילים, והדברים האלה מפחידים אותנו.

וכך באותו יום באביב הלפני אחרון, סבלו מהתקפים בקצה העיר, ליד תיאטרון העיר. הותרנו אותם לשכב בצלו של אוהל התיאטרון ופנינו עם אינטרנציונל 4-8818 לסיים את העבודה. הגענו יחד לגיא הרחב מאחורי התיאטרון. הגיא ריק מלבד עצים ועשבים. מעבר לגיא נח מישור, ומעבר לו היער הלא נודע, שעליו אל לבני אדם לחשוב.

אספנו את הניירות והסמרטוטים שהרוח העיפה מהתיאטרון, כשהבחנו במוט ברזל בין העשבים. המוט היה ישן וחלוד מגשמים רבים. משכנו אותו בכל הכוח, אך לא הצלחנו להזיז אותו. לכן קראנו לאינטרנציונל 4-8818 ויחדיו גרפנו את האדמה סביב המוט. האדמה קרסה לפנינו לפתע וראינו שְׂבָכָת ברזל ישנה מעל חור שחור.

אינטרנציונל 4-8818 פסעו לאחור, אך אנו משכנו את השבכה והיא נפתחה. לעינינו נגלו טבעות ברזל ומדרגות שהובילו מטה לפיר אל חשכה ללא תחתית.

"נרד למטה," אמרנו לאינטרנציונל 4-8818.

"אסור," ענו.

"המועצה לא יודעים על החור הזה, לכן לא ייתכן שהוא אסור," אמרנו.

"מאחר שהמועצה לא יודעים על החור הזה," ענו, "אין חוק המתיר להיכנס אליו. וכל דבר שאינו מותר בחוק הריהו אסור."

"אף על פי כן ניכנס," אמרנו.

הם פחדו, אך עמדו מנגד וצפו בנו נכנסים.

נתלינו בידינו ורגלינו על טבעות הברזל. לא הצלחנו לראות דבר מתחתינו. מבעד לפתח מעלינו קטנו השמים עוד ועוד, עד לגודל כפתור. בכל זאת המשכנו לרדת. רגלנו נגעה באדמה מוצקה. שפשפנו את עינינו, כי לא יכולנו לראות. לבסוף הסתגלו עינינו לחשכה, אך לא הצלחנו להאמין למראה עינינו.

אין בני אדם המוכרים לנו שיכלו לבנות את המקום הזה, ולא בני אדם שהכירו אחינו שחיו לפנינו, אך עם זאת נבנה המקום בידי בני אדם. זו הייתה מנהרה עצומה. קירותיה היו קשים וחלקים למגע, כמו נבנו מאבן, אך זו לא הייתה אבן. על הקרקע נפרשו מסילות ברזל דקות, אך זה לא היה ברזל, אלא חומר קר וחלק למגע כזכוכית. כרענו וזחלנו קדימה כשידנו מגששת לאורך פס הברזל לראות לאן יוביל. אך דבר לא הפר את האפלה לפנינו, רק פס הברזל נצץ בעדה, ישר ולבן, קורא לנו להמשיך. אך לא יכולנו להמשיך, כי שלולית האור מאחורינו הלכה ודהתה. הסתובבנו וזחלנו חזרה כשידנו על פס הברזל. חשנו את פעימות לבנו בקצות האצבעות, ללא סיבה. ואז ידענו.

לפתע ידענו שהמקום הזה נותר מהזמנים שאין להזכירם. זו אמת, אפוא, ואותם זמנים התקיימו במציאות, עם כל פלאי אותם זמנים. לפני מאות שנים ידעו בני האדם סודות שאנו איבדנו. "זה מקום איום ונורא," חשבנו. "ארורים אלה שנוגעים בחפצים מהזמנים שאין להזכירם." אך ידנו שנעה לאורך המסילה, בעודנו זוחלים, נצמדה לברזל ומיאנה להרפות, כמו עור ידנו היה צמא והמתכת הטמינה בקרירותה נוזל סודי כלשהו.

שבנו לפני האדמה. אינטרנציונל 4-8818 הביטו בנו ופסעו לאחור.

"שוויון 7-2521," אמרו, "פניכם לבנים."

נאלמנו דום ולטשנו בהם מבט.

הם נסוגו, כמו לא העזו לגעת בנו. לאחר מכן חייכו, אך היה זה חיוך נטול שמחה, חיוך נבוך ומפציר. עדיין לא הצלחנו לדבר.

"נדווח על הממצא למועצת העיר ושנינו נקבל תגמול," אמרו.

לבסוף פתחנו את פינו וקולנו היה קשוח וחסר רחמים. "לא נדווח על הממצא למועצת העיר. לא נדווח על כך לבני אדם אחרים."

הם הליטו את אוזניהם בידיהם, כי מעולם לא שמעו מילים כאלה.

"אינטרנציונל 4-8818," שאלנו, "האם תדווחו למועצה ותצפו בנו מולקים למוות לנגד עיניכם?"

לפתע הזדקפו. "עדיף לנו למות," ענו.

"שמרו על שתיקה, אפוא," אמרנו. "המקום הזה שלנו. המקום הזה שייך לנו, שוויון 7-2521, ולא לבני אדם אחרים. ואם נוותר עליו, נוותר גם על חיינו."

בעיני אינטרנציונל 4-8818 נקוו דמעות אך הם לא העזו לבכות. הם לחשו, וקולם רעד וגרם למילותיהם לאבד צורה:

"רצון המועצה מעל הכול, כי זה רצון אחינו, שקדוש הוא. אך אם זה רצונכם, נציית לכם. אחרת נעשה לכם רעה על פני טובה לכל אחינו. רחמי המועצה על לבנו!"

לאחר מכן צעדנו חזרה יחדיו למעון מטאטאי הרחובות. צעדנו בדממה.

וכך מדי לילה, כשהשמים זרועי כוכבים ומטאטאי הרחובות יושבים בתיאטרון העיר, אנו, שוויון 7-2521, מתגנבים החוצה ורצים בחשכה למסתור שלנו. קל לעזוב את התיאטרון. כשהנרות כבים והשחקנים יוצאים לבמה, עיני הנוכחים לא רואות אותנו זוחלים תחת מושבנו ותחת בד האוהל. לאחר מכן קל להתגנב בצללים ולהתייצב ליד אינטרנציונל 4-8818, כשהטור עוזב את התיאטרון. הרחובות חשוכים וריקים, כי אל לבני האדם ללכת ברחובות העיר כשאין מתפקידם ללכת שם. מדי לילה רצנו אל הגיא, הסרנו את האבנים שערמנו על שבכת הברזל להסתירה מבני האדם. מדי לילה, במשך שלוש שעות, אנו מתחת לפני האדמה, לבד.

גנבנו נרות ממעון מטאטאי הרחובות, גנבנו כלי הצתה וסכינים ונייר, והבאנו אותם למקום הזה. גנבנו מבחנות זכוכית ואבקות וחומצות ממעון המלומדים. עכשיו אנו יושבים במנהרה שלוש שעות מדי לילה ולומדים. אנו מתיכים מתכות משונות, ואנו מערבבים חומצות, ואנו מבתרים את בעלי החיים שאנו מוצאים בבור השופכין של העיר. בנינו תנור מהלבנים שאספנו ברחובות. אנו מבעירים את העצים שאנו מוצאים בגיא. האש מרצדת בתנור וצללים כחולים רוקדים על הקירות, ואף צליל אנושי לא מפריע לנו.

גנבנו ספר. זה פשע איום. הספרים יקרי ערך, כי נדרשת לאחינו במעון הסופרים שנה תמימה להעתיק ספר בודד בכתב ידם הנקי. הספרים נדירים ונשמרים במעון המלומדים. אנו יושבים מתחת לפני האדמה וקוראים את הספרים הגנובים. שנתיים חלפו מאז שמצאנו את המקום הזה. בשנתיים האלה למדנו יותר משלמדנו במשך עשר שנים במעון התלמידים.

למדנו דברים שלא נמצאים בספרים. פתרנו סודות שהמלומדים לא מכירים. גילינו כמה גדול הלא נודע, וגם תקופות חיים רבות לא יביאו אותנו לסוף מסענו. אך איננו רוצים להגיע לסוף המסע. איננו רוצים דבר, מלבד להיות לבד וללמוד, ולחוש כמו כל יום נעשית ראייתנו חדה מראיית נץ וצלולה מבדולח.

מוזרות דרכי הרוע. אנו משטים באחינו. אנו מתריסים נגד המועצות. אנו לבדנו, מכל האלפים שפוסעים על פני האדמה, אנו לבדנו מבצעים בשעה זו מלאכה שאין לה כל מטרה פרט לכך שברצוננו לבצע אותה. הרוע בפשענו מעבר להבנת נפש האדם. טבע עונשנו, אם נתגלה, מעבר להבנת לב האדם. מעולם, אף לא בזיכרון עתיקי העתיקים, מעולם לא עשו בני אדם את מה שאנו עושים.

אף על פי כן אין בנו בושה או חרטה. אנו אומרים לעצמנו שאנו שפלים ובוגדים. אך איננו חשים עול בנפשנו או פחד בלבנו. נפשנו נדמית בעינינו צלולה כמי אגם שנתונים רק למגע קרני השמש. ובלבנו – מוזרות דרכי הרוע! – בלבנו אנו חשים את השלווה הראשונה שידענו בעשרים שנה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “המנון”