החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

לפני שירד הלילה

מאת:
מספרדית: רמי סערי | הוצאה: | 2008 | 359 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

לפני שירד הלילה הוא אוטוביוגרפיה, אשר כל הצטעצעות היא ממנה והלאה: פרקיה מעמיקים ומרטיטים בתוכנם, ישירים ומסעירים בלשונם, כנים וכאובים במסריהם. הספר הוא יצירתו האחרונה של רינלדו ארנס, סופר קובני גולה הנחשב, ולא בכדי, לאחד מעמודי התווך של ספרות אמריקה הלטינית במאה העשרים. פרקי האוטוביוגרפיה מתעדים את מורכבוּת עולם ילדותו של הכותב בקובה, אבל בספר נזכרים גם נעוריו בשנות המהפכה, שנים שעיצבו הן את עולמו הפרטי של ארנס והן את אופייה הנוכחי של ארצו. היצירה דנה, בין השאר, בהתפכחות הסופר מן האידאלים שהאמין בהם, והיא מתייחסת לקשריו עם יוצרים קובנים אחרים ולסיבות שהביאו אותו לעזוב את מולדתו ולהשתקע בארצות הברית. אם כי בספר משתקפים תיאורי המהפכה והסתאבותה, האוטוביוגרפיה מרבה להתמקד, באופן מהימן, חריג ונועז, בהתפתחותו המינית והרוחנית של כותבהּ, הומוסקסואל ששם קץ לחייו אחרי שמחלת האיידס כמעט הכריעה אותו, אבל לא לפני שכתב את חלקה האחרון של יצירתו הענפה והמפוארת. לפני שירד הלילה התפרסם ברחבי העולם, בין השאר, בזכות עיבודו לקולנוע. לתרגום העברי נלווית אחרית דבר מאת מתרגם היצירה, המשורר רמי סערי. הסופר הקובני רינלדו ארנס נולד בשנת 1943 בקרבת אולגין שבמזרח קובה. אחרי אכזבתו מן המהפכה, בילה כמעט שנתיים בכלא כיוון שנחשב "סכנה לחברה" בעיני משטרו של פידל קסטרו, משטר שרדף אותו באכזריות כאדם וכיוצר. בשנת 1980 עלה בידי ארנס לצאת את מולדתו, ואחרי תקופה קצרה שהתגורר במיאמי, חי הסופר בניו יורק עד התאבדותו בשנת 1990. ארנס כתב תשעה רומאנים, חמישה מחזות, שלושה קובצי שירה, שני קבצים של סיפורים קצרים, ספר מסות ואוטוביוגרפיה. לפני שירד הלילה הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

מקט: 4-249-1856
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סקירה
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא: הסוף. חשבתי שאמות בחורף של 1987. קדחתי אז חודשים בחום נורא. התייעצתי עם רופא, והאבחנה היתה איידס. כיוון שהרגשתי רע מיום ליום, קניתי כרטיס למיאמי והחלטתי למות ליד הים. לא במיאמי עצמה, אלא על החוף. אולם נדמה כי כל מה שאדם רוצה מתמהמה בעטייה של סחבת שטנית, אפילו המוות.

למעשה אין בכוונתי לומר שרציתי למות, אבל לפי דעתי, כשאין שום אפשרות אחרת פרט לסבל ולכאב ללא תקווה, המוות עדיף פי אלף. מאידך גיסא, לפני חודשים אחדים, כשנכנסתי למשתנה ציבורית, לא ניעורו בי תחושות הציפייה והשותפוּת לדבר עברה שמאז ומתמיד התעוררו בי. איש לא שם לב אליי, והנוכחים במקום המשיכו במשחקיהם הארוטיים. אני חדלתי כבר להתקיים. לא הייתי צעיר עוד. באותו הרגע חשבתי שמוטב שאמות. התחנונים על החיים, כאילו מדובר באיזו טובה, נראו לי תמיד התגלמוּת העליבוּת. או שחיים כמו שרוצים, או שעדיף לא להמשיך. בקובה החזקתי מעמד וסבלתי צרות צרורות מפני שתקוות הבריחה והאפשרות להציל את כתבי היד שלי נסכו בי עידוד. הבריחה היחידה שנותרה לי עתה היתה המוות. תיקנתי כמעט את כל כתבי היד שהוצאו מקובה, והם נמצאים בידי חבריי, או שראו אור זה כבר. במשך חמש שנות גלות כתבתי גם ספר מסות על המציאוּת הקובנית, הצורך בחירות, וכן חמישה מחזות שראו אור תחת השם רדיפה, וסיימתי את כתיבתם של הרומאן השוער ושל קובץ הסיפורים נסיעה להוואנה, אם כי בעת כתיבת הרומאן הרגשתי כבר שאני חולה. אף-על-פי-כן ציער אותי שאצטרך למות בלי שיעלה בידי לסיים את הפנטגוניה, מחזור בן חמישה רומאנים שהספקתי לפרסם מהם את סלסטינו לפני השחר, ארמון הבואשים הצחורים ועוד פעם הים. הצטערתי גם לעזוב חברים כמו לסרו,, חורחה ומרגריטה. הצטערתי בגלל הכאב שמותי יגרום להם ולאמי. אך המוות נכח מכל מקום, ולא היה לי מנוס מלקבלו.

לסרו,, שידע שמצבי בכי רע, טס למיאמי והביא אותי חסר הכרה לניו יורק הוספיטל. היתה בעיה רצינית לאשפז אותי, כפי שהוא עצמו סיפר לי, מפני שלא היה לי ביטוח רפואי. בכיסי נמצא אך ורק עותק של הצוואה ששלחתי מבעוד מועד לחורחה ומרגריטה. בעודי על סף גסיסה סירבו הרופאים לאשפז אותי, כי לא היה לי איך לשלם. למרבה המזל היה שם רופא צרפתי שחורחה ומרגריטה הכירו, והוא עזר לי להתאשפז. בכל אופן, לפי מה שאמר לי רופא אחר, הדוקטור גילמן, היו לי רק עשרה אחוזים של סיכוי לשרוד.

הכניסו אותי לטיפול נמרץ, מחלקה שכולנו בה גססנו. יצאו לי צינוריות מכל הכיוונים: מן האף, מן הפה, מן הזרועות; למען האמת נראיתי יותר כחייזר מאשר כחולה. לא אמנה כאן את כל התלאות שעברתי בבית-החולים. העניין הוא שלא נפחתי את נשמתי בזמן ההוא כפי שכולנו ציפינו. אותו רופא צרפתי, הדוקטור אוליויה אמסן (שהיה בנוסף על הכול מלחין מעולה), הציע לי לכתוב לו טקסטים לכמה שירים כדי שילחין אותם. מחובר לכל אותן צינוריות ולמכונת הנשמה מלאכותית, שרבטתי כמיטב יכולתי טקסט לשני שירים. אוליויה בא בתכיפות רבה אל אולם בית-החולים שכולנו שכבנו בו על ערש דווי, ושם היה מזמר את השירים שאני כתבתי והוא הלחין. הוא שר בליווי סינתיסייזר אלקטרוני, כלי נגינה אשר הפיק כל מיני צלילים וחיקה כל כלי אחר. המחלקה לטיפול נמרץ הוצפה בצלילי הסינתיסייזר ובקולו של אוליויה. אני סבור שכישוריו בתור מוזיקאי עלו בהרבה על כישוריו כרופא. מטבע הדברים לא יכולתי לדבר; יתרה מזאת, בפי הונחה צינורית שחוברה לריאותיי. למעשה חייתי רק מפני שאותה מכונה נשמה במקומי, אבל יכולתי, במאמץ מסוים, לכתוב בפנקס מה דעתי על לחניו של אוליויה. אותם שירים מצאו חן בעיניי באמת ובתמים. שם האחד היה פרח בזיכרון, ושם האחר – מזמור.

לסרו שביקר אצלי לעתים קרובות נהג לבוא מצויד באנתולוגיה לשירה, לפתוח את הספר באקראי ולקרוא לי שיר כלשהו. כשהשיר לא מצא חן בעיניי הייתי מניע את הצינוריות שהותקנו בגופי, והוא היה קורא לי שיר אחר. חורחה קמצ'ווֹ התקשר אליי מפריז מדי שבוע בשבוע. השוער היה בשלבי תרגום לצרפתית, וחורחה ביקש את עצתי בנוגע לכמה מילים קשות. בהתחלה יכולתי לענות רק במלמולים. אחר כך השתפר מצבי במקצת, והעבירו אותי לחדר פרטי. אף שלא יכולתי לזוז, התמזל מזלי להיות בחדר משלי: זכיתי לפחות למעט שלווה. זאת ועוד, סילקו סוף-סוף את הצינורית מפי ויכולתי לדבר. כך תם ונשלם תרגום השוער.

כעבור שלושה חודשים וחצי השתחררתי מבית-החולים. כמעט לא יכולתי ללכת, ולסרו עזר לי לעלות לדירתי, שלרוע מזלי נמצאה בקומה השישית בלי מעלית. הגעתי למעלה בקושי רב. לסרו הלך לדרכו עצוב עד עמקי נשמתו. אחרי שהתמקמתי בבית התחלתי לסלק את האבק כמיטב יכולתי. לפתע פתאום גיליתי על השידה מעטפה ובה רעל חולדות ששמו טרוקמיצ'ל. אותה תגלית נסכה בי אומץ, כי ככל הנראה, מישהו הניח שם את הרעל כדי שאני אבלע אותו. בו ברגע גמרתי אומר לדחות לפי שעה את ההתאבדות שתכננתי בשקט. לא יכולתי לתת את התענוג הזה למי שהשאיר את המעטפה ההיא בחדרי.

הכאבים היו נוראים והעייפות עצומה. כעבור שעה קלה בא אליי רנה סיפואנטס, שעזר לי לנקות את הבית ולקנות משהו לאכול. אחר כך נשארתי לבדי. לא היה לי כוח להדפיס במכונת הכתיבה, ולכן התחלתי להקליט את סיפור חיי ברשמקול. דיברתי רגע, נחתי והמשכתי. התחלתי לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, כפי שיתברר בהמשך, כבר בקובה. קראתי לה לפני שירד הלילה, כי נאלצתי לכתוב אותה לפני רדת הלילה, מפני שבאותה העת חייתי כעריק ביער. כעת שב הלילה והתקדם, קרב והולך, ממשמש ובא. זה היה ליל המוות. כעת נאלצתי באמת לסיים את האוטוביוגרפיה שלי בטרם ירד הלילה. ראיתי בזה אתגר. וכך הוספתי לעבד את זיכרונותיי. הכנתי קלטת ונתתי אותה לחבר, אנטוניו ויה, כדי שיקליד את דבריי.

הקלטתי כבר יותר מעשרים קלטות, והלילה טרם ירד.

באביב של 1988 התפרסם השוער בצרפת. הספר קצר הצלחה בקרב המבקרים והציבור גם יחד. הרומאן, ביחד עם עוד שני רומאנים, היה אחד המועמדים לפרס מדיסיס שניתן לרומאן הזר הטוב ביותר. ההוצאה לאור שלחה לי כרטיס טיסה, כיוון שהוזמנתי להשתתף בתוכנית אפוסטרוף בטלוויזיה הצרפתית. זו היתה תוכנית התרבות בעלת שיעור הצפייה הגבוה ביותר בצרפת, ושידרו אותה בשידור ישיר בכל רחבי אירופה. קיבלתי את ההזמנה בלי לדעת אפילו אם אוכל לרדת במדרגות ביתי כדי להגיע למטוס, אבל העידוד שהעניקו לי ידידיי חורחה ומרגריטה עזר לי כנראה. הגעתי לפריז והופעתי בתוכנית. איש, כמעט, לא ידע כי בזמן שדיברתי באותה תוכנית שנמשכה שעה או יותר, הייתי למעשה עם רגל אחת בקבר. ביליתי ימים אחדים בפריז וחזרתי אל האוטוביוגרפיה שלי. במקביל לעבודתי עליה עשיתי הגהה לתרגומה הצרפתי המצוין של ליליאן חסן לתל המלאך, פרודיה סרקסטית אך עתירת אהבה שכתבתי על ססיליה ולדס מאת סירליו ויורדה.

אולם תלאות הגוף לא נעצרו. אדרבה ואדרבה, הן התקדמו במהירות. לקיתי שוב בסוג מסוים של דלקת ריאות המכונה PCP, אותו סוג מחלה שלקיתי בו זה כבר. הסיכויים לצאת מזה עכשיו בחיים הלכו והתמעטו, שהרי גופי נחלש עוד קודם לכן. נשארתי אומנם בחיים גם אחרי דלקת הריאות, אבל בעודי שם, בבית-החולים, חליתי במחלות נוראות אחרות כגון סרטן סרקומת קפוסי, דלקת ורידים ועוד מחלה איומה שנקראת טוקסופלזמוזיס, שהיא מעין הרעלת דם במוח. נדמה לי שאפילו הרופא המטפל שלי, דוקטור הרמן, הסתכל עליי בכזה צער, שמדי פעם בפעם ניסיתי לנחם אותו. מכל מקום, שרדתי אז גם אחרי אותן מחלות או עברתי לכל הפחות את השלב החמור ביותר שלהן. היה עליי לסיים את הפנטגוניה. בבית-החולים התחלתי בכתיבת הרומאן צבע הקיץ. בידיי היו תקועות עדיין מחטים עם נסיוב דם, ולכן התקשיתי קמעה לכתוב, אך הבטחתי לעצמי שאגיע עד לאן שאוכל. לא התחלתי את הרומאן הזה (שחשיבותו בסדרה מכרעת מבחינתי) מראשיתו, אלא דווקא בפרק הקרוי "האוטובוסים המקרטעים". אחרי שהשתחררתי מבית-החולים סיימתי את האוטוביוגרפיה שלי (פרט לכתיבת המבוא הזה, כמובן) והמשכתי בעבודתי על צבע הקיץ. כמו כן עבדתי ביחד עם רוברט ולרו ומריה בדיאס על עריכת הרומאן החמישי של הפנטגוניה, ההסתערות. למעשה נכתב כתב היד של הרומאן בקובה, בחיפזון, כדי שיהיה אפשר להוציאו מן המדינה. רוברט ומריה נטלו על עצמם את מלאכת תרגומו לספרדית משפה כמעט בלתי ניתנת להבנה. העיקר שהרומאן הוקלד לבסוף והצטרף לכתבי היד שלי השמורים בספריית פירסטואון שבאוניברסיטת פרינסטון, שם ניתן לעיין בהם.

באותם ימים באה אמי מקובה, מצוידת באחת מאותן אשרות ערמומיות שקסטרו מנפיק לקשישים כדי להשיג דולרים. לא היה לי מנוס מנסיעה למיאמי. אמי לא שמה לב שאני ממש גוסס, ואני התלוויתי אליה כדי שתוכל לעשות את כל הקניות שלה. לא סיפרתי לה דבר על מחלתי, ועד עצם היום הזה (אמצע 1990) לא אמרתי לה מאומה. במיאמי לקיתי שוב בדלקת ריאות. הגעתי לניו יורק, היישר לבית-החולים. כשהשתחררתי נסעתי לספרד, אל ביתם הכפרי של חורחה ומרגריטה. שם יכולתי לנשום אוויר צח.

אני זוכר שבמשך שהותי בבית של חורחה, בחוות לוס פחרס (היה אז הסתיו של 1988), עלה על דעתנו הרעיון להפנות אל פידל קסטרו מכתב פתוח ובו הבקשה לערוך משאל עם – מכתב דומה, פחות או יותר, למכתב שנשלח אל פינושה. חורחה הטיל עליי לנסח את המכתב, ושנינו התמסרנו למשימה. לאחר מכן חתמנו עליו, הוא ואני: כוונתנו היתה לשגר את המכתב ובו שתי חתימותינו הצנועות אל קסטרו, גם אם לא יעלה בידנו לגייס חתימות נוספות. אך לא כך קרה: השגנו אלפי חתימות, ובכללן חתימותיהם של שמונה זוכים בפרס נובל. עבדנו בדי עמל באותה חווה שלא נתברכה לא במים זורמים ולא באור חשמל. המכתב שהתפרסם בעיתונים הנחית על קסטרו מהלומה איומה מפני שנחשף בו כי רודנותו של קסטרו נוראה אף יותר מרודנות פינושה: קסטרו הרי לא התכוון לערוך בחירות חופשיות אף פעם. מן הראוי שאלה אשר עדיין נואלים לדגול בדו-שיח עם קסטרו יזכרו את תגובתו לאותו מכתב – בהתחלה כינה את חותמיו "סוכני ה-CIA", ולאחר מכן "בני-זונה". לקסטרו נשארה כנראה רק דרך מוצא אחת: דיאלוג עם הגולים הקובנים במטרה להישאר בשלטון. קשה לתפוס איך קובנים רבים בגלות, אנשים הנחשבים לאינטלקטואלים, תומכים באותו דו-שיח. תמיכה כזאת פירושה בורוּת גמורה בנוגע לאישיותו של קסטרו ולשאיפותיו. ברור שקסטרו יצר בשלט רחוק מקובה ועדות תמיכה בדיאלוג, וחבריהן מוכנים לשמש אף בתפקיד נשיאי ועדות לזכויות האדם. מחד גיסא נמצאים סוכני קסטרו הפועלים לטובתו מחוץ לקובה ובתוכה, ומאידך גיסא ישנם השאפתנים הנכספים לככב. ויש גם צד נוסף – המנוולים המתכננים להפיק תועלת מן העסק של הדיאלוג.

באחד הימים, אין לי ספק בכך, ידיח העם את קסטרו ויעמיד לדין לכל הפחות את מי ששיתפו פעולה עם הרודן ולא באו על עונשם. אלה המקדמים את הדו-שיח עם קסטרו בעודם יודעים (כפי שהכול יודעים) שקסטרו לא יוותר על השלטון מרצונו הטוב, ומה שנחוץ לו הוא הפוגה וסיוע כלכלי כדי להתבצר במעמדו, נושאים באשמה בדיוק כמו עושי דברו המענים את העם ורוצחים אותו. אולי הם אפילו אשמים יותר, שהרי תושבי קובה חיים בבעתה מוחלטת. מחוץ לגבולות המדינה אפשר לפחות להפגין הגינות פוליטית מסוימת. כל הדחלילים העלובים, שחולמים להופיע על מרקע הטלוויזיה כשהם לוחצים את ידו של פידל קסטרו ולהיהפך כך לדמויות פוליטיות רלוונטיות, צריכים לחלום חלומות סבירים יותר: עליהם לחלום על חבלי התלייה שבבוא היום הם יתנדנדו בקצותיהם, בפארק המרכזי של הוואנה, כי כשתגיע שעת האמת יתלה אותם העם הקובני בנדיבותו. כך ימותו בעונג, כי מותם לפחות לא יגרור שום שפיכות דמים. אולי אותה עשיית צדק תשמש מופת לעתיד, כי אין שום פרופורציה בין מספר הנוכלים, הפושעים, הדמגוגים והפחדנים שקובה מייצרת לבין אוכלוסיית הארץ הזאת.

בחזרה למשאל העם: כמה וכמה נשיאי מדינות וכן אינטלקטואלים רבים, נציגי כל הקשת הפוליטית, חתמו על המכתב. הדבר גרם לי, כמובן, עוד ועוד צרות, כי דירתי התמלאה צלמים ועיתונאים. בקושי יכולתי לדבר מפני שהסרטן הלך והתפשט בגרוני, אך למרות הקושי היה עליי להופיע אפילו בטלוויזיה. מצד אחר, טרם סיימתי את כתיבת צבע הקיץ, רומאן המתמצת חלק ניכר מחיי, בראש ובראשונה את נעוריי, וכל זאת, כמובן, בדמיון פורה ובתיאור שופע. זו יצירה המספרת גם את קורותיו של רודן שהזדקן ואיבד את שפיותו, יצירה העוסקת בלי כחל ושרק בעניין ההומוסקסואלי, עניין שהוא טאבו בעיני כל הקובנים, כמעט, וכמעט בעיני כל המין האנושי. העלילה מתפתחת בקרנבל גדול, שהעם מצליח לנתק בו את האי מן המסד שלו ולצאת למסע עם ארצו, כאילו היתה ספינה. באמצע הים הפתוח אין בקרב הקובנים שום תמימוּת דעים באשר ליעד הנסיעה ובאשר לסוג המשטר שעליהם לבחור. משתררת אנדרולומוסיה אדירה, אנדרולומוסיה בנוסח קובה, וכיוון שמסדו ניטל ממנו, האי שוקע בים תוך כדי אותה מהומה.

שקוע עדיין ברומאן הזה, הכולל יותר משש-מאות עמודים, עברתי גם על הטרילוגיה הפואטית מושבת המצורעים הנמצאת כבר בדפוס, ועל תרגומה האנגלי המצוין של דולורס מ' קוך לספר השוער, תרגום שיראה אור בקרוב.

אני רואה שהגעתי כמעט לסוף ההקדמה הזאת, שהוא בעצם הסוף שלי, ולא הרביתי לדבר על האיידס. אינני יכול לעשות זאת, אינני יודע מהו. אף אחד איננו יודע מהו. ביקרתי אצל עשרות רופאים, והאיידס הוא חידה בעיני כולם. מטפלים במחלות הקשורות לאיידס, אך נדמה שהאיידס עצמו הוא ממש סוד צבאי. אני יכול בהחלט להעיד, שבגדר מחלה הוא איננו מחלה ככל המחלות המוכרות. המחלות הנן תוצר של הטבע, ומשום כך, כמו כל דבר טבעי, הן אינן מושלמות, ניתן להיאבק בהן ואף לחסל אותן. האיידס הוא רעה מושלמת, כי הוא מחוץ לטבע האנושי, ומטרתו היא להשמיד את האדם באופן אכזרי ושיטתי כמה שיותר. למעשה, מעולם לא נודעה שום רעה חסינה כמו האיידס. אותה שלמות שטנית היא הגורמת לפעמים לחשוב על האפשרות שלאדם יש יד בהמצאת המחלה. שליטי העולם כולו, המעמד הראקציונרי האוחז תמיד בשררה ובעלי הכוח במסגרת כל ממסד שהוא, אמורים להיות מרוצים מאוד מהאיידס, כי חלק ניכר מן האוכלוסייה השולית אשר איננה חפצה אלא לחיות, ולפיכך היא אויבת של כל דוגמה וצביעות פוליטית, תימחה ברעה הזאת.

ברם נראה שהאנושות – האנושות המסכנה – איננה ניתנת להשמדה כל כך בקלות. היה כדאי לסבול הכול מפני שלפחות התמזל מזלי לחזות בנפילת אחת האימפריות הזדוניות ביותר בהיסטוריה, האימפריה הסטליניסטית.

זאת ועוד, אני הולך לי בלי שאצטרך לחוות את עלבון הזקנה.

אחרי שחזרתי מבית-החולים לדירתי גררתי את עצמי אל תצלום התלוי אצלי על הקיר, תצלומו של וריליו פינירה שמת ב-1979, ודיברתי אליו כך: "שמע מה יש לי לומר לך, אני זקוק לעוד שלוש שנות חיים כדי לסיים את יצירתי, שהיא הנקמה שלי בכל המין האנושי כמעט". אני חושב שפני וירחיליו קדרו, כאילו ביקשתי ממנו משהו מופרז. עברו כבר כמעט שלוש שנים מאז אותה תחינה נואשת. סופי קרוב. אני מקווה לשמור על קור-רוח עד לרגע האחרון.

תודה, וירחיליו.

ניו יורק, אוגוסט 1990

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “לפני שירד הלילה”