החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אנשי שאר רוח

מאת:
מרוסית: רומן וָטֶר | הוצאה: | 2010 | 180 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

אנשי שאר רוח, קובץ הסיפורים של אנדרי פלטונוב ראה אור בהוצאת כרמל בסוף שנת 2008.

בימים אלו רואה אור תרגומו של פטר קריקסונוב לספר: מוסקבה המאושרת (כתר והקיבוץ המאוחד, פברואר 2010), משום כך ראינו לנכון להוסיף באיחור מה את הסקירה על ספר זה שנעלם מעינינו בעת צאתו לאור.

"מורשתו של פלאטונוב חזרה וחוזרת טיפין-טיפין ובייסורים. עוד בחייו נתקבעו לכל יצירה מיצירותיו מספר נוסחים, ואף המהדורות שאחרי מותו לא היו חפות מתיקונים ומגריעתם של עמודי טקסט שלמים; כתמים לבנים מפוזרים לאורך תולדותיו של הסופר. "

"דרך גילויו של פלאטונוב בידי קוראיו אינה פחותה בקושייה. שיבת יצירותיו על כל שלביה (ההפשרה, הפרסטרויקה) לוותה בפוליטיזציה אדירה של כוונת כתביו של האמן ושל תולדות חייו. כך, בעקבות פרסומו לאחרונה של "בור היסוד", נוגד פלאטונוב לשולוחוב, מן הבודדים בין הסופרים הסובייטיים שעמו קיים פלאטונוב קשרים. "

"את משמעותו של הדיאלוג בן ימינו עם פלאטונוב הגדיר הסופר אנדרי ביטוב: "…פלאטונוב אך מתחיל להופיע לעינינו. הוא עודנו נכון לנו, כי מה שהיה מכשול חיצוני (האיסור), הפך למכשול פנימי (הפוטנציאל הרוחני העצמי). צריך להעפיל"."

מקט: 4-249-1926
מסת"ב: 978-965-407-895-5
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
 הורד/י דוגמה חינם לאייבוקס    הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מולדת החשמל

עמד הקיץ השחון של שנת 1921, חלפו נעוריי. בעיתות החורף למדתי בפוליטכניקום במחלקת הטכניקה החשמלית, ובקיץ השתלמתי בעבודה המעשית, בחדר המכונות שבתחנת החשמל העירונית. העבודה גמעה את מאמציי עד לשדם, מפני שהתחנה לא צוידה בעתודת כוח והטורבוגנרטור היחיד שבה פעל ללא הפסקה זה השנה השנייה – יומם ולילה, ולכן חייב הייתי להשגיח על המכונה בדייקנות, בנועם ובריכוז, עד כדי כך שבוזבזה עליה מלוא אנרגיית חיי. בערוב היום הייתי חולף על פני הנערות והנערים המטיילים בחוצות הקיץ וחוזר הביתה כאדם רדום. אמי הייתה מגישה לי תפוחי אדמה מבושלים, אכלתי את ארוחת הערב והסרתי בו בזמן את מדי העבודה ואת נעלי הלֶכֶש, כדי שימעטו עליי הבגדים בתום הארוחה ואוכל לשכב לישון בלי דיחוי.

במחצית הקיץ, בחודש יולי, כאשר שבתי כהרגלי בערב מן העבודה וישנתי שינה עמוקה ואפלה, כאילו כבה בי לעד אורי הכמוס, העירה אותי אמי משנתי.

יושב ראש הוועד הפועל המחוזי, איוואן מירוֹנוֹביץ' צ'וּנאייב, שיגר אליי שומר עם פתק בידו, ובו ביקש שאתייצב בלילה הזה בדירתו. צ'ונאייב עמל לפנים למחייתו כמסיק קטר, עבד עם אבי והכיר אותי באמצעותו.

בחצות הלילה ישבתי אצל צ'ונאייב. עבודת המאבק בהרס כָּבְדָה על כתפיו, והוא, שחרד לטובת העם כולו, התייסר בנפשו בגלל התלאובה הדלוחה בקיץ היבש ההוא, כאשר אסרו השמיים את שעריהם בפני אגלי הלחות המחייה, וריח הרימה והאפר עלה מן הטבע כולו, כאילו נפתחו חדריו של שאוֹל הרעב בפני העם. אפילו הפרחים דמו בניחוחם לנסורת המתכת בשנה ההיא, וחריצים עמוקים חתכו את פני השדות, את גופת הארץ, והיו כמשקעים בין צלעותיו של שלד רזה.

– אמור לי, אתה יודע מה זה החשמל? – שאל אותי צ'ונאייב. – קשת, או מהו?

– ברק, – אמרתי.

– אח, ברק! – סח צ'ונאייב. – זה מה שהוא! רעם ומטר… נו, יהיה כך! והרי נכון שאנחנו צריכים ברק, זאת האמת… עד כדי כך קטל בנו ההרס, אחי-חביבי, שלא נשאר לנו כלום חוץ מלקוות לברק, שיַכֶּה – הַך וחם מסביב! הנה לך, קרא את מה שכותבים לי האנשים.

צ'ונאייב הרים מן השולחן את כתב הפנייה המשורבט על פני טופסה של מועצת הכפר ומסרוֹ לי. מועצת הכפר וֶרְצ'וֹבְקָה בישרה להלן:

"ליושב הראש של הוועד הפועל המחוזי הח' צ'ונאייב ולכל הנשיאות.

חברים ואזרחים, אל-נא תבזבזו קולות בין בכי מוכי הגורלות. פסגות הידע למרום עולות, ויובש, לטאות ושאר בָּבֶל יד חכמה תניס. עולם עלוב לא אנו הקימונו, אך עד היסודות אותו נבריק. פגעי חיינו במהרה יתקונו והבֵיצה לכל אדם תספיק! תבונת הקומוניסט אינה נחלשת ואיש לא ירַפֶּה את זרועותיו. יתפוס ארצנו הוא ביד עיקשת ויהפוך עופרת לזהב… נחוש לִבנו להדביר הדֶבֶר, קיבות האומללים לכם קוראות, תסור מעל ראשינו שעת הקבר – ועוד נטעם מן הפרפראות. אצלנו המכונה רועמת – ממנה תאורת חשמל זורמת; אבל זקוקים אנחנו לעזרה, כדי שייטב בכפר אצלנו בְּורצ'ובקה, הלוא המכונה הייתה בידי הלבנים, נולדה היא בנכר, הייתה פולשת, עכשיו בטירופה אינה נותנת חסד. לא נעצב לִבנו המכמיר, והדמעה בדעתי יוקדת, חושבת על המעש הכביר!

בשם יושב ראש המועצה (הוא נעדר לעת קצרה למלחמה בכל השודדים הפרזיטים, וטרם ניצחון לא ייראה במעוננו) – המזכיר סטפאן ז'ארֶנוֹב".

המזכיר ז'ארנוב היה, כפי הנראה, משורר, ואילו צ'ונאייב ואני היינו אנשי מעשה תכליתיים. ומבעד לשירה, מבעד להתלהבות לִבו של המזכיר עינינו ראו את אמיתו ואת הווייתו של הכפר הרחוק והעלום ורצ'ובקה. ראינו את האור בחשכתו הנואשת של המרחב הדל, הערירי, – את אור האנושות בארץ המדוכאת והגוועת, – ראינו את הכבלים התלויים על המשוכות הישנות, ותקוותנו לתקומת עולם הקומוניזם הקרוב, התקווה המכלכלת את חיי-יומנו הקשים, התקווה האחת העושה אותנו לבני אדם, תקוותנו זו התגלגלה והפכה לכוח החשמל המאיר עד כה רק בבקתות קש נידחות.

– סור לשם, – אמר לי צ'ונאייב, – ועזור להם, אכלת די מלחמנו כאשר למדת. אנחנו נתייעץ עם תחנת החשמל העירונית, ישחררו אותך משם…

למחרת בבוקר שמתי את פניי אל הכפר ורצ'ובקה; אמי בישלה לי תפוחי אדמה, שמה מלח ומעט לחם בתרמילי ואני פניתי דרומה בדרכים הכפריות, והלכתי שלוש יממות, מפני שלא הייתה לי מפה וּורצ'ובקה לא כפר אחד הייתה, אלא שלושה – ורצ'ובקה העלית, הישנה ומאלוֹבֶּדְנאיה.[1] אך המזכיר, החבר ז'ארנוב, ודאי סבר ששִמעה של ורצ'ובקה האחת והיחידה שלהם יצא בכל העולם, כמו תהילתה של מוסקבה, ולכן לא צירף ז'ארנוב את השם הנוסף לשם כפרו, וּורצ'ובקה של ז'ארנוב הייתה ורצ'ובקה מאלובדנאיה, כדי שתובדל מורצ'ובקות האחרות.

לאחר שפסחתי על שתי ורצ'ובקות חסרותֿתחנות החשמל, קרבתי אל מאלובדנאיה ורצ'ובקה אחרי הצהריים של היום השלישי למסעי. עצרתי למראה הכפר, מפני שהבחנתי באבק גדול העולה מפאתי הדרך, התבוננתי וראיתי קהל-עם גדול הצועד על אדמת היובש הקרחת. חיכיתי שיקרב אליי הקהל וראיתי כומר עם שמשיו, שלוש נשים סוחבות צלמים ועשרים נפשות מתפללים. האדמה המקומית השפילה את עצמה אל גיא עתיק ומיובש, אשר גדותיו צופו בעפר העדין שנאסף משדות ההר הנרחבים ביד הרוח ומֵימי האביב.

המצעד ירד מן הקרקעות העליונות ודרך כעת בעפר הגיא, בהתכוונו לצאת אל הדרך החבוטה.

בראש התהלוכה צעד כומר מעויף ומשחיר, צמר שׂב לראשו; הוא שר בדממת הטבע החרוכה והניף את מקטרתו מעל לצמחי הפרא השתוקים שנקרו לו בלכתו. מעת לעת היה עוצר ונושא את עיניו לשמיים בפנותו אל זוהר השמש הנעול, ואז נראו הזעם ושִברון הרוח על פניו שטופי-הדמע או הזיעה. הקהל המלווה הצטלב אל החלל, הכריע את ברכיו אל העפר המאובק והשתחווה לארץ הענייה, מבוהל מפני אל-סופיותו של היקום וחולשת אלוהי האיקונות הידניים, שנשאום נשים זקנות ובוכיות על בטניהן שילדו למכביר. שני פעוטות יחפים שרק חולצות לגופם, ילד וילדה, הלכו אחר קהל הכנסייה והביטו במעשי המבוגרים בסקרנות הלימוד; הפעוטות לא התייפחו ולא הצטלבו, הם פחדו ושתקו.

בור רחב, שממנו נחצב אי-אז טיט, נחפר בשולי הדרך. תהלוכת העם עצרה ליד הבור הזה, פני הקדושים שעל האיקוניות הוסבו אל החמה והאנשים ירדו אל הבור לנוח בצל המדרון הטיטי. הכומר פשט את אצטלתו שתחתיה נתגלו מכנסיו, ושני הפעוטות פרצו בצחוק מהיר.

דמותה של מרים הבתולה, אישה צעירה וגלמודה בלי אל בין ידיה, צוירה על האיקונה הגדולה השעונה על גוש טיט. השקעתי את מבטי בתמונה הזאת והפכתי בה בדעתי, בעוד שהנשים המתפללות התיישבו בצל וכבר עסקו בעסקיהן – הן חיפשו כינים זו בראשה של זו.

רקיע חיוור ועלוב הקיף את ראשה של מרים על האיקונין; ידה הגלויה הייתה מגוידת ועצומת-בשר ולא הלמה את יפי פניה השחום, את אפה הדק ואת עיניה הגדולות והבטלות – מפני שעיניים כאלה ממהרות להתעייף. הבעתן שבתה אותי – הן הביטו בלי תכלית, בלי אמונה, עוצמת היגון נוצקה בהן עד התפקע, ומבטה קָדַר עד אוטם, עד שיתוק ואובדן חמלה; שום עדינות, תקווה עמוקה או שכול לא ניבטו מעיני האם הקדושה המצוירת, אף על פי שבנה הרגיל לא רבץ עתה בין ידיה; קפלים וקמטים נגעו בפיה והוכיחו שידעה מרים תשוקה, טורח ורוגזה בחייה הפשוטים – הייתה זו אשת מעשים חסרת-אמונה, שחיה מעמל כפיה ולא מחסדי השם. והציבור שהתבונן בתמונה הזאת הכיר אולי אף הוא בסתר בצדקתה של תחושתו המעשית בדבר איוולתו של העולם וההכרח שבפעולתו.

קשישה כחושה, קטנה כעולל, ישבה ליד האיקונין ועיניה הכהות הסתכלו בי בפיזור; פניה וידיה נחרשו קמטים כעוויתות העינויים הקפואות, ובמבטה הייתה בינה חדת-עין, אשר עמדה במבחני חיים כה רבים, עד כי הקשישה ידעה לעצמה, אל נכון, יותר ממדע הכלכלה בשלמותו, ויכולה הייתה לכהן כאקדמאית לשם כבוד.

שאלתי אותה:

– סבתא, למה אתם מהלכים לכם, מתפללים? הרי אלוהים אין כלל, וגשם לא יירד.

הקשישה הסכימה:

– אמת שאין – נכון אמרת!

– ועל מה אתם מצטלבים כך? – הוספתי לשאול.

– גם מצטלבים אנחנו לשווא! כבר על כולם ביקשתי – על בעלי, על ילדיי, ואיש לא נשאר – כולם הלכו ומתו. אני עצמי, רחימאי, חיה מתוך הרגל, שמא מתוך רצון חשבת! הלב הלוא מעצמו נושם, לדעתי לא שואל, והיד לבדה מצטלבת לה: האל – עונשנו הוא… אֵילו אסונות נפלו בחלקנו – חרשנו גם זרענו, ומעשה-חינם צמח לנו…

שתקתי בצער הלב.

– מוטב שלא תישאי תפילה לאף אחד, סבתא. הטבע אינו שומע מילה או תחנונים, מהשכל הוא פוחד ומן המלאכה.

– שכל! – סחה הקשישה בצלילות ההכרה. – כל כך הרבה שנים חייתי, שרק שכל ועצמות נותרו בי! את בשרי אכלו מזמן המלאכה והטרחה – אין עוד מה שימות בי, הכול כבר מת לו לאט-קט. ראה אותי במו-עיניך, מי שאנוכי!

הקשישה הסיטה בהכנעה את מטפחתה מראשה, וראיתי את קרקפתה המקורחת שעצמותיה הנבולות נכונות היו כבר להישבר ולהעניק לאפר הארץ האחרון את התבונה למודת-האיפוק שנלקטה בצייקנות ואשר ידעה את העולם בעבודה ובתלאות.

– יבוא החורף, ואלך אשתחווה לשכני, – אמרה הקשישה, – ואצל העשיר אשפוך דמעות במבוא: אולי ארוויח לי דוחן עד הקיץ, ובקיץ בדמי ובחלבי ובחיי אשלם – שק ומחצה תמורת השק, וארבעה ימים עבודת פדיון, וחמישה שקים מנחה לו… האם לאלוהים לבדו סוגדים אנחנו – גם מן הרוח ניבהל, ומן הקרח החלקלק, ומן הזלעפות בגשם, ומן היובש, ומן השכן ומן האיש עובר האורח, – ועל כולם נצטלב! האם מאהבה מתפללים אנחנו?! אין בנו עוד מה שיאהב!

רחקתי מן הקשישה, אפוף-יגון ומחשבה. קהל העם החל להתקבץ ממנוחתו ותהלוכת המתפללים לגשם פנתה לשוב אל הכפר. נשארה רק הקשישה ששוחחה איתי.

הקשישה רצתה להתרווח עוד מזעיר, והלוא בין כה וכה לא הייתה מספיקה כעת להדביק את האנשים ברגלי הילדה היגעות שלה, כאשר החיש העם את צעדיו כטרוּחַ בענייני יומו ואף הכומר פסע במכנסיו.

בראותי את מצבָהּ, אספתי את הקשישה לידיי ונשאתי אותה אל הכפר כפעוטה בת שמונה, בהביני את מלוא ערכה הנצחי של אשת העמל הקדומה הזאת.

הקשישה נפטרה מידיי בעוברנו אגב-אורחא ליד אחת הבקתות שבכפר. נפרדתי ממנה בנשיקה על פניה והחלטתי להקדיש לה את כל חיי, מפני שהעלומים משטים בנו לחשוב שהחיים רבים ודי בהם לכל הקשישות.

ורצ'ובקה הייתה כפר קטן – לא יותר משלושים משקים, אבל בקתות תקינות נותרו בה מעט; המעונות התבלו ושכבות קורותיהם התחתונות הרקיבו באדמה. האימפריאליזם הצבאי שהניף את מגלו על חלדנו עשה את כל הנראה, כל המופק, כל הערוך והשמור בידי דורות של אנשי עמל דומה למקברה.

הילד שנעלם אחר כך מעיניי לעד הדריך אותי ברצון אל תחנת החשמל שפעלה במרחק של כמחצית הוֶרְסְטָה[2] מן הכפר – ליד מקווה המים הציבורי בכביש הנסיעות.

האופנוע האנגלי הדו-צילינדרי מתוצרת החברה "אינדיאן" נטמן באדמה בעומק של חצי גלגל ורצועתו סובבה בעוצמה שאגנית מכונת דינאמו קטנה המוצבת על צמד גזרי עץ קצרים והמזדעזעת מחפזון העבודה. אדם מַקשיש ישב בעגלת הגרר ועישן סיגריה; לידו התנשא עמוד גבוה שעליו מנורת החשמל המאירה את היום, וסביב עמדו קרונות משוחררי-יצולים שסוסיהם גרסו את מזונם ובעגלות ישבו האיכרים שעינגו את עיניהם למחזה המכונה מהירת-ההילוכים הפועלת; כמה מהם, רזי-גוף, אמרו שמחה גלויה; הם קרבו למכונה וליטפו אותה כיצור חביב, בעודם מחייכים בגאווה, כאילו הם עצמם השתתפו במעשה הזה, אף על פי שהיו זרים למקום.

המכונאי של תחנת החשמל היושב בעגלת האופנוע לא הבחין במציאות המקיפה אותו: הוא דימה בעיני רוחו בעיון ובכנות הנפש את איתני האש המשתוללים בצילינדרים של המכונה והקשיב ללחנה של סערת הגז המתפרצת אל האטמוספרה בעיני מוסיקאי שוקקות.

שאלתי את המכונאי בקול מדוע הוא עובד עכשיו לריק, לשם נוּרה בודדת על העמוד, ומבזבז לשווא את הדלק ואת המכונה.

– לא לשווא, – אמר המכונאי באדישות; הוא יצא מן הגרר ובדק בכפו את המסב של מכונת הדינאמו ליד גלגלת העץ הגדולה, העשויה ביד, אשר עליה הסתובבה המכונה. – לא לשווא, – סיפר המכונאי. – אנו עובדים בערב, ועכשיו מנסים את המכונה ומסובבים אותה כדי שתצא תועלת ממנה, שכל חלקיה ישתפשפו ויתרגלו זה לזה. גם לעוברי האורח להציג אותה צריך – תעמולה תהיה לנו. יסתכלו האנשים!

שיקול נבון היה במילותיו של המכונאי על עבודת המתקן המיומנת, מפני שמנועו של האופנוע היה מכונה ישנה ששרדה את נתיבי המלחמה, ולבטח כמה מחלקי החילוף המפעליים הומרו בו בחלקים שיוצרו ביד בנפחייה המקומית, ונחוץ היה לנסות את החלקים האלו ולהקנות להם את ידיעת העבודה.

חקרתי בשתיקה את מבנה תחנת החשמל, ולא פניתי עוד למכונאי ההוזה. קראתי תחת מושבו של האופנוע את מספר המכונה: E-O-401, ומתחת למספר הזה נמצא כיתוב אנגלי זעיר-אות, שמשמעותו בתרגום "הדיוויזיון הבריטי המלכותי הקולוניאלי ה-77".

החוטים שחיברו את תחנת החשמל לכפר השתרעו מתחת לאדמה בכבל אטום, ובשעות הערב ודאי זרחו החלונות החגיגיים בצריפי הכפר, בשומרם על המהפכה מפני החושך.

המכונאי ניגש אליי והושיט לי שקית טבק.

– עשן, ייטב לך, – אמר הוא. – מה אתה לוטש עיניים? ודאי עבדת במכונת דיש וחשבת שאתה מתמצא במנועים?

– במכונת דיש לא הזדמן לי לעבוד, – עניתי ושאלתי אז את המכונאי הכפרי: – במה אתם מסיקים את המכונה?

– בספירט לחם מפוגל, במה עוד, – נאנח המכונאי. – "מריצים" סאמוגון[3] בריכוז מיוחד, ובו מאירים.

– והסיכה? – המשכתי להסתקרן.

– מה שבא ליד, – ענה האיש. – מה שתמצא תסנן בסמרטוט, ובו תשמן.

– הרי חבל לשרוף את הלחם במכונה, – אמרתי, – האם כדאי כך?

– על הלחם חבל, – הסכים המכונאי. – ומה תעשה: גז אחר אין.

– ושל מי הלחם שאותו אתם מורידים לגז?

– של העם, כמובן, של הציבור, – הסביר המכונאי. – אספנו קרן מן המיסוי העצמי, ועכשיו לוקחים מהקרן ומאיזה מקום אחר…

תמהתי שהאיכרים משמידים במכונה בחפץ לב כה רב את יבולם דאשתקד, בעוד שבקיץ הזה תהרוג הבצורת את שדות הלחם.

– את עמנו אינך מכיר, – דיבר המכונאי נינוֹחוֹת, בעודו מאזין בלי הרף לעבודת המכונה, שממנה רחקנו עכשיו לעמוד ליד מרעה הסוסים. – אם אוכל אין, לא תהיה קריאה לעם?!.. אצלנו בורצ'ובקה נשארה ספרייה עשירה מבעל האחוזה, עכשיו קוראים האיכרים את ספריו בערבים, – מי בקול, מי לעצמו, מי לומד קרוא וכתוב… ואנחנו מספקים להם תאורה לבקתות, והנה יוצאים לנו אור וספר. כל עוד אין לעם נחמה אחרת, יהיו לו אור וספר.

– אם לא תוסק המכונה בלחם, יהיה טוב יותר, – יעצתי. – אז ייצאו לכם לחם, אור וספר.

המכונאי הביט בי וחייך חיוך חבוי, אך אדיב.

– אל תצטער על הלחם הזה: בין כה וכה הוא מת, לא למאכל… חי קולאק[4] אצלנו פה, צ'וּייב ואנְ'קה שמו, – הוא וכל שבטו הלכו עם הלבנים ואת לחמו הוא קבר בשדה נידח. שנה שלמה חיפשנו את הלחם הזה עם החבר ז'ארנוב, וכשמצאנו, התבואה כבר נחנקה ואבדה: למאכל היא מעופשת, לזרעים כלל לא כשרה, אבל טובה לספירט, לכימיה המגונה הזאת. וכמה היה שם? ארבע מאות פּוּדים[5] חסר קצת! בקרן המיסוי והסיוע ההדדי עוד לא נגענו: כמו שהייתה, כך נשארה – עשרים פודים. יושב הראש שלנו פירור ממנה לא יעניק לך, עד שתתנפח לגמרי מן הרעב. הרי אסור אחרת, ולא…

וכאן קטע המכונאי את נאומו וזינק אל תחנת החשמל, מפני שהרצועה נשמטה מן הגלגלת של מכונת הדינאמו.

ואילו אני הסתובבתי אל הכפר ורצ'ובקה ופסעתי אליו. ארובת תנור פלטה עשן עז ובלתי-פוסק ליד גדר הכפר, ופניתי אל הבקתה ההיא, שהוסקה בחום ביום שרב. לפי מראה חצרהּ ופשפשהּ, עמדה הבקתה ללא יורש או בעלים. הפשפש הצמיח עשב, וצמח בר נוקשה וחולני, העומד הן בחורב, הן בסער, הן בזרזיפי המטר והשורד תמיד, נטע את משכנו בחצר.

בפנים הבקתה ראיתי תנור שבו הורכבה מכונת הסמוגון. התנור הוסק בקני שורשים, וליד צינור המוצא ישב על שרפרף קשישון עליז ושגעוני, מואר באש, בידו הימנית ספל ובידו השמאלית תפוח אדמה מלוח: ודאי ציפה הקשישון להיפלטותו החדשה של הנוזל מסעיר-הדעת כדי ללגום ממנו – אם הוא יאה לבערה במכונה או אם דליל עדיין. קיבתו ומעיו של הקשישון הטועם היו כלי הבקרה לדלק.

יצאתי אל חצר הבקתה כדי לבחון את קו החשמל, מפני שלא ראיתיו ברחוב. הקו עבר בין החצרות; זיזי המבודדים הודקו אל כותליהם של בנייני החצר, אל גזעי הערבה הנדירים או הוברגו בפשטות אל יתדות המשוכות הגדולות שהאריכו זו את חברתה, ומשם התפצלו פיצולי הקווים המקומיים אל חדרי המגורים ואל בתי השירותים. במקומות האלו, נטולי-חלקת יער, אי אפשר היה למצוא בולי עץ לפרישׂתה של רשת-רחובות רגילה. פתרון זה לשאלת תקשורת החשמל היה הפתרון הנכון ובר-הביצוע היחיד, הן מן הבחינה המשקית והן מן הבחינה הטכנית.

אבל בְּחָשְשִי מן השריפה שתתלקח בגלל הולכתו השגויה של הקו האווירי, יצאתי ובאתי אל החצרות תוך טיפוס מעבר לגדרות הנצרים ולכלונסאות שתחמו את נחלות השכנים, ובדקתי בכל המקומות את תלייתם החיצונית ואת חיזוקם של הכבלים הראשיים. מיתוח הקו היה הגון, ולא היה מקום שבו הועברו הכבלים בקרבה לקש ולחומרים בלים ובעירים שונים, העלולים להתהבהב בגלל חימומם על ידי הנחושת נושאת-הזרם.

מששקטה דעתי בעניין השריפה, מצאתי מחבוא קריר ונסתר בצִלו של אסם תבואה ונרדמתי בו למרגוע.

אך לפני שהספקתי להשיב את רוחי כראוי כבר הוכרחתי להתעורר, מפני שמישהו הפריע את שנתי בדחיפות רגליים.

– לא עת תנומה, לא עת לנום, עת להקיץ מן הדוּמָה ולגלות את היקום! – אמר פלוני מעליי.

שבתי להכרתי באימה; חומה של השמש המאוחרת שרה בטבע כחזון תעתועים. אדם טוב-פנים, שהתרגשותו הערנית חרצה בהם קמטים, גהר מעליי ובירך אותי במאמר מחורז, כאחיו לחיים הנאורים. לפי סימן זה ידעתי שהיה זה מזכירהּ של מועצת הכפר המקומית, אשר חיבר את הפנייה לוועד הפועל המחוזי.

– קום ועמוד בפני הפרץ, עתיר פרצנו וגדול, הבולשוויק זועק במרץ, מבקיע את דלתות השאול!

אולם לא שירה מילאה אז את דעתי, אלא שיקולי תועלת.

קמתי וסיפרתי למזכיר על תחנת החשמל העובדת בכוח האופנוע ועל כך שנחוץ להשיג משאבה מאיזה מקור שהוא.

– פיזרה הרוח את המחשבות, – השיב המזכיר, – ולא אוכל פה להרהר… ואיך להמשיך? – שאל אותי לפתע.

– במשאבות! – באתי להשלים לעזרתו.

– במשאבות!.. אחוזתי, לשם נֵלֵכָה, – המשיך המזכיר בהשראת הלב, – ותגולל לי במנוחה: עשיר אתה או אם חֵלֵכָה ומה כואב בנפשך.

בבית המועצה שטחתי בדיוק רב באוזני מזכיר הכפר את תוכניתי להשקיית הקרקע היבשה, כדי לקטוע את תהלוכות התפילה של הציבור למען הגשמים.

– חוזה אני את פני העלם! – קרא המזכיר. – לִבנו הנלהב, – הוא הצביע על חזהו, – משיב לך בהלם!

שאלתי אותו:

– האם יש לכם אדמת גינות ציבורית, שאין לה בעלים רבים?

המזכיר יידע אותי בלי התעכבות המחשבה:

– יש אדמה כזאת. שימשה היא לפרות. לאלמנות ניתנה, וחלקותיה מסורות – איך ייקראו?.. – נבוך לפתע. – למשפחות החיילים החולים-פצועים! – הוסיף המזכיר. – בה ארבעים הֶקְטָר. חורש, קוצר, זורע השלטון – מועצת זה הכפר! הייתה נושבת ומעובדת, כעת זנוחה, אבל נותר בה זבל, גם הדגנים כמו העשן מארובה. עתה יבש הכול – הלוא בלי מים טעם אין גם בחמה!

שיערתי שייתכן שאין די בעוצמת המנוע כדי ללחלח ארבעים הקטרים של קרקע, ובכל זאת החלטתי להשקות ולו מקצת מאדמת האביונים הזאת – אדמת האלמנות והחיילים האדומים.

כששמע המזכיר את הצעתי הזאת, לא יכול היה עוד להתבטא ופרץ בבכי.

– זה בגלל צירוף הנסיבות, – אמר כעבור זמן בלי להצטרך לשירה.

במרוצת היומיים הבאים שקדנו המזכיר, המכונאי בתחנת החשמל האופנועית ואני על העתקתו של האופנוע למקום החדש – לשפת הנחל האכזב פְּרוֹשְווה, אשר מימיו הרפים זרמו אל אי-שם בעלפון התלאובות. חלקותיהם של האלמנות ושל החיילים, אשר עובדו על ידי מועצת הכפר באמצעות הסוסים הציבוריים, גבלו בגדת הנחל. למרות עושר התנובה של משקי השפלה, רק נטיעות בודדות של תפוחי אדמה צמחו בהם עתה, ואחריהן – שיבולי הדוחן הדקות; אבל כל הצמחים היו מוכי-יגיעה, הם התכסו באבקתן הקטלנית של סופות החורב והשתוחחו מטה כדי לשוב אל מחשכי האפר ולהתכווץ חזרה אל זרען הראשוני, המת.

בין המזרעים האלו צמחו בעקשנות השמיר והשית, לפת הבר, פרחי "זהוב-השפתיים" החיוורים, הדומים לפני אדם שהטירוף אחז בהם, ושאר עשבים רעים הממלאים את הארץ בשעתם של איתני היובש.

ניסיתי את הקרקע; היא הייתה כרמץ שנצרב בשמש, ורוח הסערה הראשונה יכולה הייתה להרים מן האדמה את כל אבק הפריון ולפזרו בעולם בלי זכר.

לאחר שקבענו את האופנוע התפנו מחשבותיו של המזכיר ומחשבותיי לעניין המשאבה. חיפשנו אותה בצריפיהם של המוז'יקים האמידים, שבזזו את בעלי המשקים בקור רוח ובתאוותנות לא נדלים, וגילינו שם הרבה מכל טוב, אפילו תמונות של פיקאסו ואסלות שַיִש לגברות, אך המשאבה לא נמצאה.

– מה טוב לחיות ולהשתעשע, – אמר לי המזכיר, – אין משאבה, יש אהבה וכוס להצטחצח.

שקלתי לעצמי והסרתי מן האופנוע את לוחית הברזל העבה המציינת את יחידת הצבא האנגלי הפולשת וחרטתי ממנה בנפחייה זוג כנפיים. לאחר מכן פורק גג הברזל בבניינה של מועצת הכפר לפי הוראתו של המזכיר, והברזל הזה שימש לייצורן של חמש הכנפיים האחרות, וכן לנרתיק למשאבה, לצינור השאיבה ולתעלות להולכת המים לשדה.

שלוש יממות נוספות עבדנו, מכונאי התחנה ואני, ליד האופנוע, עד שהרכבנו את שבע הכנפיים על חישוריו של הגלגל האחורי והלבשנו את הגלגל בנרתיק. כך הסבנו את גלגל האופנוע למשאבה צנטריפטלית. התקנו שאיבת מים כתחליף לתחנת החשמל; אולם המשאבה לא עמדה בדרכו של דבר: כאשר תרווה הארץ, אפשר יהיה לסובב את הדינאמו מחדש ולהדליק את האור בבקתות ובצריפים.

בתום חמשת הימים של עבודת הפרך בעזובת השדות, בלי הכלים והחומרים הנדרשים, המכונאי ואני הפעלנו את מנועו של האופנוע, והמים נשפכו אל אדמת האלמנות והחיילים, אך זרימתם הייתה איטית מדי – כמאה דליים בשעה, ועוד צריך היה לפזר את המים בכל המזרעים, ולזה נדרשה חריצותם של התושבים. מלבד זאת, כמות של מים ירדה לטמיון בגלל חיבורן הרופף של תעלותינו הידניות, וזה הוסיף על נכאי נפשנו. אך המזכיר לא הצר על כך ואמר:

– לו המדע יפיק לנו טיפות, נגיר הים בעוצם הגופות!

למחרת המזכיר ועשרים נשים שעמן ארבעה גברים עניים ומזדקנים סללו באתים את הנתיב למים אל עומק השדות, אך הזרזיף חדל סמוך למקום השאיבה. לטאות, עכבישים, תולעים יבשות פרוקות-רגליים ממינים לא נודעים וזחלים מוצקים וקטנים, כמו יצוקים מנחושת, נחלצו מחגווי האדמה מאימת הלחות – הם שֶירשו את הארץ אפוא, אלמלא יצטברו ענני הסופה באטמוספרה ויצילו את האדם מכיליונו.

האלמנות והעניים המחותנים הקיפו אותנו והחלו לנזוף בנו בגלל מחסור המים וחולשת המכונה. הקשבנו להם בבושת-פנים, אבל בלי חשש, והמזכיר נשא באוזניהם מילת סיכום ונחמה. הוא התבונן בשמיו האביכים, מכרסמי-הנשמה, של הקיץ הפרוע ודיבר בפנים מצוללים בין דממת הטבע המסמא והנורא:

– קָמַל הכול, הכול פקע – גם עשבים וגם קרקע!.. והאדם לחיות תאב, כי ראש יש לו על הכתף. לא לחינם נוסף הוא לנו… לא בהמה ולא מתכת אנו, עלינו כל שנותינו לעמוד – ולעטר אותן בניצחונות!..

המזכיר עָיַף מן החום ומן הסבל, אך פניו שינו את הבעתם – הם היו בהירים ומהורהרים, אף על פי שלא איבדו מקמטיהם הטובים. והוא אמר בפרוזה לאלמנות המביטות בו בפליאה ובחיוך של השתתפות:

– סורנה, נשים, לחפור את התעלה הלאה. המכונה הזאת – פולשת, הייתה למען הלבנים, עכשיו אינה חושקת לשלוח מים אל גינה פרולטרית…

המכונאי עקב אחר עבודת המנוע הדרוכה בשקיקת חישוב נלהבת; המכונה פעלה בהילוכים מופחתים והתנשפה בכובד מן המעמסה הגדולה. מיששתי את גופה של המכונה מן החזית עד החרטום – הוא התחמם והתענה קשות, הסמוגון המרוכז התנפץ בצילינדרים בחימה גסה, אך שמן הסיכה הירוד לא דבק בחלקים המשתפשפים ולא עטף אותם בקרומית עדינה ומפייסת. המנוע רטט בתיבתו, והקול הדק והעמום שנבע מפנים מבנהו נשמע כאתרעה לסכנה רצחנית.

הבנתי את המכונה ועצרתי את מהלכה היבש, הזעפני. אחר כך הסרנו את הנרתיק מן הגלגל ששימש כמשאבה הצנטריפטלית, צמצמנו את הכנפיים שעליו משבע לארבע וכיסינו אותו שנית בנרתיק. רציתי לפרוק מעומסו של המנוע, כדי שייתן מהירות טובה יותר ואז תעלה עבודתן של ארבע הכנפיים על עבודתן של השבע.

בשעה הזאת ירד הערב; האנשים כולם נטשו אותנו למנוחה, ורק החבר ז'ארנוב ואני נותרנו לשבת בגדת הנחל הזולף והדועך. לא מיהרתי להפעיל את המנוע שנית. רציתי להעלות בדעתי שיטה נוספת להתרת מהלכה של המכונה.

החמה שקעה במרחב הזוועות המיוקד, ובתחתיות הארץ השתרר החושך ונשארו האנשים הטרודים, השחים בהכנעה בבקתותיהם ללא מגן ממצוקה וממוות, ובלִבם הרגש הקשה. עד מהרה באו ילדיו של המזכיר – בן ובת – אותם אשר ראיתי בתהלוכת התפילה לגשם. הרעב וההפקר עכרו את דעתם, והם רצו אל אביהם בששון על כך שמצאו אותו וְשֶיַּלוּנוּ איתו במחנק הביעותים החשוך; הם לא ביקשו עוד לחם והסתפקו בשמחתם שיש להם אב שאוהב אותם ושאינו אוכל דבר לעצמו. האב גיפף את גופי ילדיו אובדי-האונים והחל לחטט בכיסיו בחפשו אחר איזה פירור להאכילם, אך מצא רק פסולת וניירות מן הוועד הפועל התת-מחוזי. אז החליט המזכיר להשקיט את ילדיו בחום גופו; הוא חיבק אותם בידיו הכבירות, הבלתי-נוחות למעשה כתיבה, קירב אותם אל בטנו החמה, והשלושה נרדמו על אדמת הלילה. כנראה הייתה אמם של הילדים האלו מתה, והם חיו כיתומים לצד אביהם.

תפסתי את מה שחייב אני לעשות: עליי לצרור פתיל מפסולת הפשתן, לטבול את קצהו בדוד מים ולכרוך את הפתיל סביב הצילינדרים של המנוע – אז יזובו המים בפתיל והמכונה תחוש את הלחות ותפיק עוצמה עודפת. מצאתי את פסולת הפשתן בעגלת הגרר, בקופסתו של המכונאי, וגמרתי את עבודתי בחצות. אחר כך ניגשתי אל משפחתו הישנה של סטפאן ז'ארנוב ולא ידעתי מה אעשה – שמא אשאב את המים כדי להבטיח את תזונתם של הילדים האלו ולו בסתיו, או אתמהמה, מפני ששאון המנוע יפר את שנת הילדים, והם יסבלו באין מאכל.

זמן-מה אחר כך נפנתה תשומת לִבי אל הכפר – נשמעה בו התפוצצות של חבית, אחר כך שצפו האדים, והרעשים שככו. המזכיר התעורר, זקף את ראשו הישן, אמר דבר שיר: "הילדים במוחי אהוּ-אהוּ בוכים", ושוב נרדם.

בראותי שהתפוצצות החבית לא שיבשה את שנתה העמוקה של המשפחה, הפעלתי את המנוע. קילוח עב של מים יצא מפי צינור הדחיסה אל אדמות המשקים השחורות; עתה היו הילוכי המנוע נאים, הוא לא התחמם יתר על המידה וזמר הלאוּת המעונה לא עלה עוד מנבכי עצמו המוצק. סבבתי בשתיקה סביב המכונה המתחבטת במתח והשקפתי בסיפוק במעברו השלו של הלילה בעולמנו; יחלוף לו הזמן כעת, לא לחינם הוא חולף: המכונה שואבת מים בביטחון אל שדמות העניים הצחיחות.

מדדתי בדלי את היקפה של אספקת המים לדקה – הסתבר שהמשאבה נותנת כעת כמאתיים דליים בשעה, כפליים ממה שנתנה. מצאתי בכיסי פיסה יבשה של לחם עירוני והתחלתי ללעוס אותה כדי לבלוע את האוכל בחופזה. בלי להודות בלִבי חששתי פן יתעוררו פתאום ילדיו של המזכיר ויתחננו למזון ממני… רכנתי אל הילדים בלועסי את לעיסותיי האחרונות – הם נשמו נשימות עמומות וקטועות בשנתם העגומה, שכבשה בקרבם את עינויי הרעב.

ורק אביהם רבץ בפנים מאושרים ומאירים כקדם: הוא מלך על גופו ועל איתני הטבע הנוגשים; גדולתו הקסומה של שאר הרוח השׂישׂה עד בלי די את לִבו המאמין במנת חלקה האיתנה של האנושות הפרולטרית.

ככל הנראה, הגדיש משהו את תודעתו של המזכיר. הוא פקח את עיניו שלא במתכוון, ראה שאני לועס דבר-מה וסח מיד כער:

– לא עת לצעוק תאניות, כי גם ללעוס אפיפיות…

בלעתי את שארית המזון בבהלה והרהרתי.

שניים יצאו מאפלתו של עמק הנחל אל המכונה – המכונאי שישן כל צורכו וזקנה פלונית, גבוהת-קומה.

– לכו עכשיו, – אמרה הזקנה, – לכו הקימו את המוז'יק שלי: האיש התפגר כולו, נפל, והלב לא דופק בו. הרי לכם, הארורים, בישל את הקפה הזה…

פניתי אל מכונאי האופנוע בשוויון נפש, לומד להיות קר-רוח בסבך האירועים. המכונאי הציג את הזקנה כאשתו של הקשישון המבשל יומם ולילה את הסמוגון המרוכז להזנת המנוע. מפאת היעדרו של הכלי המודד את מעלות הריכוז, נהג הקשישון ליטול בידו האחת ספל ובידו השנייה – חתיכה ממנת תקרובת ממולחת, תפוח אדמה למשל, ולחכות עם כליו ליד שפופרת הפליטה של צינור הזיקוק עד שייזל ממנה. אולם הלילה לא פיצח הקשישון את איכות הדלק בטעימה הראשונה; הוא סגר את הברז שעל השפופרת, הוסיף קני עצים לאש ונרדם עם הספל המרוקן ועם תפוח האדמה בידיו; הדוד צבר לחץ, התפוצץ והגז האדיר השליך את הקשישון מבקתת הסמוגון יחד עם הדלת ועם זוג מסגרות לחלונות. כעת שוכב הקשיש וחוזר אט-אט לעשתונותיו, ומחר יחל לתקן את המכשיר שהתפוצץ.

– ומה את רוצה מאיתנו? – שאלתי את הזקנה. – זוהי תאונה, ואנחנו לא נוגעים לזה.

– איזו טובת הנאה, – ענתה הזקנה הרוטנת.

– טוב, ארשום.

הוצאתי את פנקסי וכתבתי בו: "לשלוח לזקנה גריסי דוחן מן העיר".

אך ראתה הזקנה שאני כותב משהו, האמינה לי מיד ודעתה נרגעה.

הוריתי בעל-פה למכונאי את שירות המנוע והמשאבה, עמדתי קצת ליד המזכיר ז'ארנוב וילדיו הנמים על הארץ, ואז הלכתי ברגל בלילה החם הביתה אל אמי. פסעתי לבדי בשדה החשוך, צעיר, אביון ושלו. התמלאה אחת ממטלות חיי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אנשי שאר רוח”