החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אני לא הכרתי את אנרי קוּריאֵל

מאת:
הוצאה: | 2016-03 | 133 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

59.00

רכשו ספר זה:

"כגחליליות המאירות את חשכת הלילה בקיץ, כך הבליחו מדי פעם בחיי דמויות שהמפגש עמן שפך אור על חשכת הימים. בלי שום תכנון מוקדם או מחשבה תחילה, הן ניקרו בדרכי בתקופות שונות על ציר חיי, במקומות שונים בעולם, בנסיבות שונות. אבל תמיד, תמיד מצאתי את עצמי נמשך אליהן, מנסה לפענח את סוד קסמן, את פשר הִקסמותי מהן. רציתי להבין מה מקשר ביניהן, למה ה'היכרות' עמן הציתה בי זיק רדום ויצרה בי תחושה של קִרבה ומדוע בחרתי לכתוב דווקא עליהן.

"אולי כיוון שלכל הדמויות האלה מכנה משותף אחד – ההליכה עד קצה המחשבה והאמונה. לואיז מישֶל, אנרי קוריאל, בנז'מן פֶרֶה, ז'ורז' ברסאנס, פֶּרסי בּיש שֶלי, פול גוגן, ז'אק ברל, ג'ק קוֹפּ, יאן ראבּי, נלסון מנדלה, חיים הנגבי – דומה שכל האנשים האלה – לפחות בראייתי הלא-מושלמת – הרחיקו עד קצה גבול מחשבתם ואמונתם בערכי הצדק, החירות, השוויון והאחווה וחיו את חייהם עד קצה גבול היכולת, תוך שהם משלמים מחיר יקר כדי לשמור על חירות המחשבה – מי בחייו האישיים, החברתיים או הכלכליים, מי בחירותו שלו ומי בחייו. הם היו נאמנים לרעיונות הכלל-אנושיים שהניעו אותם ובכך העניקו את המשמעות הגדולה ביותר שאדם יכול להעניק לחייו – לחיות אותם עד הסוף.

האם זוהי אכן התשובה? סיפורי המסות האלה שנולדו במסעות במקומות שונים בעולם, הם, במידה לא מבוטלת, ניסיון לברר גם את הנקודה הזאת."

 

ראובן מירן הוא סופר, מתרגם ומו"ל, בוגר ומוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת הסורבון בפריז.

ספריו הקודמים ב'נהר ספרים': זיכרונות מעונה מתה (2006), אנה והציידים (2009).

מקט: 4-644-01038
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

תחנות המטרו של פריז מרתקות אותי זה מכבר. לרבות מהן יש שמות גדולים ומפוצצים של ניצחונות צבאיים מפוארים (יש דבר כזה?), בעיקר נפוליאוניים דוגמת "אוֹסטֶרליץ", "יֵנָה" או "אַלְמָה" (אבל תחנה בשם "ווטרלו" יש כמובן רק אצל האנגלים מעבר לתעלה…); או של נקודות ציון בהיסטוריה של צרפת ודרכה של האנושות כולה דוגמת "בַּסְטִיי" ("בסטיליה") ו"רֶפּוּבְּלִיק" (אבל אין כמובן תחנה בשם "וישי" או "מרשל פטן"); או של גבורת האדם כסמל להתנגדות לרוע, דוגמת "סטלינגרד". ויש שמות של מדינאים, מדענים, אנשי רוח, משוררים, סופרים – וכמובן גם מקומות הקשורים לגיאוגרפיה של הארץ והעיר.

כך או אחרת, כשאתה נוסע במטרו, אתה לא סתם מעביר את עצמך ממקום למקום מתחת לאדמה, אלא מתנועע בתוך חלל בינתרבותי עצום, שלמרות סופיותן של הנקודות המרכיבות אותו הוא בעצם אינסופי לגביך, שכן לעולם לא תצליח להקיף את כולו, וגם אינך צריך, וחלקים גדולים מתוכו יישארו עבורך בבחינת נקודות מציתות דמיון. אין פלא שלא מהיום אני חושד כי אלה לא סתם נקודות תמימות על קווים במרחב גיאומטרי שבבטן האדמה או באוויר, אלא סיפורי כיסוי מתוחכמים וגאוניים בפשטותם. אתה עובר דרכם כמה פעמים בשבוע, לפעמים אפילו פעמיים ביום, ואינך יודע ולא כלום על אודותיהם ועל הדברים שהם מכסים.

זה בדיוק מה שקרה לי עם לואיז מישל.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אני לא הכרתי את אנרי קוּריאֵל”