החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אני וקמינסקי

מאת:
מגרמנית: רחל ליברמן | הוצאה: | 2014-03 | 158 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

38.00

רכשו ספר זה:

סטיאן צולנר נחוש לכתוב ולפרסם ביוגרפיה על הצייר מנואל קמינסקי כדי לזכות בתהילה. הוא כשלעצמו טיפוס בלתי נסבל, אבל מתברר כי קמינסקי הוא קשיש נרגן ובלתי נסבל לא פחות ממנו.

המפגש בין הביוגרף הצעיר והשאפתן לבין האמן הקשיש מוליד מסע הרפתקאות קומי שמעלה שאלות על מהות התהילה והפרסום.

באמצעות דמויות הסרבניות והמרדניות, מכניס אותנו דניאל קלמן אל מאחורי הקלעים של עולם האמנות ובהומור רב מתאר את התנהלותו. אני וקמינסקי נע בין ריאליזם לפרודיה.

דניאל קלמן, 1975, יליד מינכן, כתב עד היום שמונה ספרים וזכה להערכה בינלאומית רבה.

מקט: 4-31-5783
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
ביקורת על הספר
סטיאן צולנר נחוש לכתוב ולפרסם ביוגרפיה על הצייר מנואל קמינסקי כדי לזכות בתהילה. הוא כשלעצמו טיפוס בלתי נסבל, אבל מתברר […]

I

התעוררתי כשהכרטיסן דפק על דלת התא. כבר אחרי שש, אמר, בעוד חצי שעה נגיע ליעד. האם שמעתי אותו? כן, מלמלתי, כן. במאמץ רב הזדקפתי. גבי כאב, שרירי עורפי היו נוקשים. הייתי לבד בתא הנוסעים ועברתי את הלילה בשכיבה לרוחב שלושה מושבים. בחלומותיי התערבבו בלי הרף שאון הרכבת, קולות אנשים במסדרון, הודעות כריזה מעל רציפים כלשהם. שוב ושוב הקצתי בבהלה מתוך חזיונות טורדניים. פעם אחת שמעתי מישהו פותח את דלת התא מבחוץ בעודו משתעל, ונאלצתי לקום ולסגור את הדלת. שפשפתי את עיניי והסתכלתי מבעד לחלון: בחוץ ירד גשם. נעלתי את נעליי, הוצאתי מהמזוודה את מכונת הגילוח הישנה ויצאתי בפיהוק אל המסדרון.

מן הראי בתא השירותים ניבט אליי פרצוף חיוור עם שיער פרוע, שדוגמת ריפוד המושב מוטבעת על לחיו. חיברתי את החוט לשקע החשמל, המכשיר לא פעל. פתחתי את דלת התא, ראיתי את הכרטיסן עומד בקצה הקרון וקראתי שאני זקוק לעזרה.

הוא בא, הביט בי והעלה חיוך דק על שפתיו. מכונת הגילוח לא עובדת, אמרתי לו, כנראה אין פה זרם. בטח שיש זרם, ענה לי. לא, אמרתי. כן, אמר. לא! הוא משך בכתפיים. אולי יש בעיה בחיבור, אמר, על כל פנים הוא לא יכול לטפל בזה. אבל זה הלוא המינימום, אמרתי, המינימום שאפשר לצפות מכרטיסן! אני לא כרטיסן, אמר. אני קונדוקטור. מה זה כבר משנה, אמרתי. הוא שאל לְמה אני מתכוון. מה זה משנה איך קוראים למקצוע המיותר הזה, אמרתי. הוא לא מוכן לספוג ממני עלבונות, אמר, כדאי שאזהר ממנו, הוא עוד עלול לכסח לי את הצורה. שינסה, אמרתי, אני בכל מקרה אגיש תלונה, וביקשתי שיאמר לי את שמו. למה שיעשה את זה, אמר, והוסיף שאני מסריח וגם מקריח. ואז הפנה לי את גבו, פלט קללה והסתלק.

סגרתי את דלת תא השירותים והסתכלתי בדאגה בראי. מה פתאום מקריח? על מה החמור הזה מדבר? שטפתי את פניי, חזרתי לתא הנוסעים ולבשתי את המקטורן. מבעד לחלון ראיתי עוד ועוד פסי רכבת, עמודי חשמל וקווי מתח נשזרים אלה באלה. הרכבת הלכה והאטה, הרציף כבר נראה: לוחות מודעות, תאי טלפון, אנשים עם עגלות מטען. הרכבת נבלמה ונעצרה.

התקדמתי במסדרון לכיוון הדלת. גבר נתקל בי, דחפתי אותו הצדה. הכרטיסן עמד על הרציף, הושטתי לו את המזוודה שלי. הוא לקח אותה, הביט בי, חייך, ושמט את המזוודה על האספלט. “סליחה!” אמר וגיחך. ירדתי מהקרון, הרמתי את המזוודה והלכתי לי.

ניגשתי לגבר לבוש מדים ושאלתי אותו איפה ומתי יוצאת הרכבת הבאה שלי. הוא תלה בי מבט ממושך, הוציא מכיסו ספרון ממורטט, הרטיב את אצבעו בזהירות בקצה לשונו והחל לדפדף.

“אין לכם מחשב?”

הוא הביט בי בתמיהה.

“לא משנה,” אמרתי, “תמשיך כבר.”

הוא דפדף, נאנח ושוב דפדף. “אינטר־סיטי אקספרס בשעה שש שלושים וחמש רציף מספר שמונה. ואז להחליף…”

מיהרתי הלאה, לא היה לי זמן להקשיב לברבורים שלו. ההליכה הייתה לי קשה, לא הייתי רגיל להיות ער בשעה מוקדמת כזו. ברציף מספר שמונה כבר עמדה הרכבת שלי. עליתי לקרון, הדפתי הצדה אישה שמנה, נדחפתי למקום הפנוי האחרון שנותר ליד חלון, ונָחַתִּי על המושב. כעבור רגעים אחדים החלה הרכבת לנוע.

מולי ישב גבר גרמי מעונב. הנדתי לו בראשי, הוא השיב בניד ראש והפנה את מבטו. פתחתי את המזוודה, הוצאתי את פנקס הרישומים שלי והנחתי אותו על המדף שהפריד בינינו. כמעט הפלתי את ספרו מעל המדף, אבל הוא הספיק לתפוס אותו. הזמן דחק, כבר לפני שלושה ימים הייתי אמור לסיים את המאמר.

הַנְס בַּארינג, כתבתי, שרשם לזכותו הרבה… לא! …אינספור ניסיונות לשעמם אותנו עד מוות, אמת ויציב, בתובנות על… לא, …בתובנות קלוקלות על חייהן של דמויות בולטות… לא, …רמות דרג… מה פתאום! הרהרתי, …היסטוריות, עשה זאת שוב. אם נתאר את ספרו החדש על חייו של האמן… לא, …הצייר ז’ורז’ בראק ככישלון, יהיה בזה כבוד רב מדיי לספר ש… העברתי את העיפרון בין שפתיי. עכשיו צריך לבוא משהו מוחץ. תיארתי לעצמי את פניו של בַּארינג בקוראו את המאמר, אבל לא עלה בי כל רעיון. הכתיבה הייתה פחות מהנה מהצפוי.

כנראה הייתי פשוט עייף. שפשפתי את סנטרי. לא נעם לי לחוש בזיפים. הרגשתי צורך דחוף להתגלח. הנחתי את העיפרון על הפנקס והשענתי את ראשי על השמשה. גשם החל לרדת. טיפות הגשם נקשו בזכוכית ונסרכו נגד כיוון הנסיעה. מצמצתי, הגשם הלך והתחזק והטיפות המתנפצות נראו כמו אלף פנים, עיניים, פיות. עצמתי עיניים, ובעודי מקשיב לנקישות הגשם נפלה עליי תנומה. לשניות אחדות לא ידעתי איפה אני, כאילו ריחפתי בתוך חלל עצום וריק. פקחתי עיניים: שכבה דקה ואחידה של מים כיסתה את השמשה, העצים כרעו מעוצמת הגשם. סגרתי את הפנקס והכנסתי אותו למזוודה. עיני נפלה על הספר שבו קרא הנוסע מולי: שנותיו האחרונות של פיקאסו מאת הַנְס בַּארינג. זה לא מצא חן בעיניי. זה נראה כאילו אני מושם ללעג.

“מזג אוויר נורא!” אמרתי.

לרגע הרים את עיניו.

“לא מבריק, נכון?” הצבעתי על הביזיון מאת בַּארינג.

“בעיניי זה דווקא מעניין!” אמר.

“כי אתה לא מומחה לנושא.”

“כנראה בגלל זה,” אמר והפך דף.

השענתי את ראשי לאחור. גבי היה עדיין תפוס מהנסיעה הלילית ברכבת. הוצאתי את חפיסת הסיגריות שלי מהכיס. הגשם נחלש בהדרגה, ההרים הראשונים כבר בצבצו מתוך הערפל. בשפתיי משכתי סיגריה מתוך החפיסה. בשעה שלחצתי על המצית נזכרתי בציור דומם של אש ומראָה מאת קַמִינְסְקִי: בלִיל מרצד של גוונים עזים, ומתוכו מגיחה להבה מחודדת, כמו מבקשת להתנתק מבד הציור. מאיזו שנה הציור? לא ידעתי. כדאי שאעשה שיעורי בית, אמרתי לעצמי.

“זה קרון ללא עישון.”

“מה?”

הנוסע מולי הצביע, בלי להרים את מבטו, על השלט המודבק לשמשה.

“רק כמה שאיפות וזהו!”

“זה קרון ללא עישון,” חזר ואמר.

זרקתי את הסיגריה על הרצפה ומעכתי אותה ברגלי. הידקתי את שיניי בחמת זעם. אם זה מה שהוא רוצה, חשבתי, אני כבר לא אפנה אליו. הוצאתי מהמזוודה את הגיגים על קמינסקי מאת קוֹמֶנֶב, ספר בכריכה רכה, בהדפסה גרועה, עם גודש מעיק של הערות שוליים. הגשם פסק, פיסות שמים תכולים הציצו מבין העננים. עדיין הייתי עייף מאוד, אבל נזהרתי שלא להירדם, היה עליי לרדת בקרוב.

כעבור רגעים אחדים פסעתי באולם הקפוא של תחנת רכבת, סיגריה תקועה בין שפתיי ובידי כוס קרטון של קפה מהביל. בשירותי התחנה חיברתי את מכונת הגילוח אל שקע החשמל, ללא הועיל. גם כאן לא היה זרם. בחזית של חנות ספרים הוצב מעמד מסתובב ועליו ספרים בכריכה רכה: רמברנדט מאת בַּארינג, פיקאסו מאת בַּארינג. ובחלון הראווה — איך לא? — ערימת ספרים בכריכה קשה: ז’ורז’ בראק או המצאת הקובייה. בחנות תמרוקים קניתי שני סכיני גילוח חד־פעמיים ושפופרת קצף גילוח. הרכבת האזורית הייתה כמעט ריקה. התרפקתי על הריפוד הרך של המושב ומייד עצמתי עיניים.

כשהתעוררתי ישבה מולי בחורה ג’ינג’ית, ששפתיה מלאות וכפות ידיה דקות וארוכות. הסתכלתי עליה, היא העמידה פנים שלא הבחינה בי. חיכיתי. כשמבטינו נפגשו חייכתי אליה. היא הפנתה את מבטה אל החלון והחליקה את שערה לאחור בתנועה חפוזה, כמתקשה להסתיר את עצבנותה. הבטתי בה וחייכתי אליה. כעבור רגע קמה ממקומה, לקחה את התיק שלה ויצאה מהקרון.

יצור טיפש, חשבתי. עכשיו היא בטח מחכה לי בקרון המסעדה. אבל לא היה אכפת לי, ממילא לא היה לי חשק לקום. בחוץ נעשה הביל, ומבעד למעטה האדים נראו ההרים קרובים ורחוקים לסירוגין. עננים דלילים נצמדו אל צלע ההרים. לנגד עיניי חלפו כפרים, כנסיות, בתי עלמין, בתי חרושת, אופנוע מטפס על דרך עפר. לאחר מכן שדות מרעה, יערות, שוב שדות מרעה, גברים בסרבל מורחים אספלט רותח על כביש. הרכבת נעצרה, ירדתי אל הרציף.

רציף אחד ויחיד, סככה מקומרת, בית קטן עם תריסי עץ, מנהל תחנה משופם. ביקשתי ממנו מידע על הרכבת הבאה שלי. הוא ענה, אבל לא הבנתי את הניב שלו. שאלתי שוב, הוא עשה עוד ניסיון. הבטנו זה בזה בחוסר אונים. ואז הוא הוליך אותי אל לוח מודעות שעליו מוצגים זמני הנסיעה. כמובן החמצתי את הרכבת ברגעים ספורים, והרכבת הבאה תצא רק בעוד שעה.

במסעדת התחנה הייתי האורח היחיד. עד שם למעלה? יש עוד חתיכת דרך, אמרה בעלת המקום. האם באתי הנה לנופש?

ממש לא, אמרתי. באתי כדי לפגוש את מַנוּאל קַמינְסְקי.

עכשיו זאת לא העונה הכי טובה לנופש, אמרה, אבל כמה ימים נאים בוודאי יהיו לי. את זה היא יכולה להבטיח.

באתי כדי לפגוש את מַנוּאל קַמינְסְקי, חזרתי ואמרתי. את מַנוּאל קַמינְסְקי!

לא מכירה, אמרה. הוא כנראה לא מפה.

אמרתי לה שהוא גר פה כבר עשרים וחמש שנה.

אז הוא לא מפה, אמרה, ידעתי. דלת המטבח נפתחה, גבר כרסתן הגיש לי צלחת מרק שמנוני. הסתכלתי על המרק בחשדנות, טעמתי ממנו ואמרתי לבעלת המקום כמה נעים לי פה. היא חייכה בגאווה. כמה נעים באזור הכפרי הזה, בחיק טבע, וגם כאן, בתחנה הזאת. רחוק מהעולם, בין אנשים פשוטים.

היא שאלה לְמה אני מתכוון.

לא בין אינטלקטואלים, הסברתי, שחצנים מלומדים עם תארים אקדמאיים. אלא בין אנשים שעדיין קרובים לבעלי החיים, לשדות, להרים. אנשים שהולכים לישון מוקדם וקמים מוקדם. שחיים ולא חושבים!

היא הביטה בי במצח קמוט ויצאה החוצה. ספרתי את המטבעות והנחתי אותם על השולחן. בשירותים, שהיו נקיים להפליא, התגלחתי. מעולם לא הצטיינתי בזה. הקצף התערבב בדם. לאחר ששטפתי את לחיי הצטיירו עליהן פסים כהים, ופניי נראו פתאום סמוקות ועירומות. קרחת? מאיפה בא לו הרעיון הזה? טלטלתי את ראשי, וגם הבבואה שלי עשתה כן.

הרכבת הייתה זעירה. רק שני קרונות רתומים לקטר קטן, מושבי עץ, אצטבה למזוודות אין. שני גברים בבגדי עבודה, קשישה אחת. היא הסתכלה עליי ואמרה כמה מילים בלתי מובנות, הגברים צחקו. הרכבת יצאה לדרך.

העלייה הייתה תלולה. בהשפעת כוח הכבידה נדחקתי אל העץ. כשהרכבת נטתה בעיקול נפלה המזוודה שלי על צדה. אחד הגברים צחק, נעצתי בו מבט זועם. עוד עיקול. ועוד אחד. קיבלתי סחרחורת. לידנו נפערה תהום: מדרון תלול מדושא וזרוּע קוצים משונים, ולמטה עצי מחט עקמומיים. נסענו במנהרה. התהום צצה לימיננו, ולאחר עוד מנהרה חזרה לשמאלנו. האוויר התמלא ניחוח של זבל פרות. חשתי לחץ עמום באוזניים. בלעתי רוק והלחץ נעלם, אבל חזר כעבור רגעים אחדים ולא פג. עכשיו כבר לא נראו עצים, אלא רק שדות מרעה מגודרים וקווי המתאר של ההרים מעבר לתהום. כעבור עוד עיקול נבלמה הרכבת, והמזוודה שלי נפלה על צדה בפעם האחרונה.

ירדתי אל הרציף והצתי סיגריה. אט־אט התפוגגה הסחרחורת. מאחורי התחנה השתרע הרחוב הראשי של הכפר, ומאחוריו ניצב מבנה דו־קומתי עם דלת עץ שחוקה ותריסים פתוחים: פנסיון יפה־נוף, ארוחת בוקר, מטבח משובח. מבעד לאחד החלונות ניבט אליי ראש אייל עגום. מה לעשות, זה מה שהזמנתי, כל היתר היה יקר מדיי.

בדלפק הקבלה עמדה אישה גדולת ממדים ששערה אסוף מעל ראשה בתסרוקת גבוהה. היא דיברה לאט ובהגייה מאומצת, ועם זאת נאלצתי להתרכז כדי להבין אותה. כלב מדובלל רחרח את הרצפה. “תעלי את המזוודה שלי לחדר,” אמרתי לה, “ואני מבקש עוד כרית, עוד שמיכה, ונייר! הרבה נייר. איך אני מגיע מפה לקמינסקי?”

היא הניחה שתי ידיים בשרניות על הדלפק והסתכלה עליי. הכלב מצא משהו על הרצפה וזלל בקולניות.

“הוא מצפה לי,” אמרתי. “אני לא תייר. אני הביוגרף שלו.”

היא נראתה מהורהרת. הכלב הצמיד את אפו לנעל שלי. התגברתי על הדחף לבעוט בו.

“מאחורי הבית,” אמרה, “הדרך שפונה למעלה. חצי שעה ברגל. הבית עם הצריח. הוּגוֹ!”

כעבור רגע הבנתי שהפנייה האחרונה כוּונה אל הכלב. “אני מניח שלא מעט אנשים שואלים עליו,” אמרתי.

“איזה אנשים?” שאלה.

“מה אני יודע. תיירים, מעריצים. מישהו.”

היא משכה בכתפיים.

“את בכלל יודעת מי האיש הזה?”

היא שתקה. הוּגוֹ נהם ושמט משהו מלועו, הסטתי את מבטי בשאט נפש. טרקטור חלף בשקשוק על פני החלון. הודיתי לאישה ויצאתי החוצה.

הדרך החלה מאחורי כיכר חצי עגולה, עלתה בשני עיקולים מעל גגות הבתים והובילה מעלה אל תוך שטח טרשים. שאפתי שאיפה עמוקה והתחלתי לצעוד.

העלייה הייתה קשה מן הצפוי. כבר אחרי צעדים מעטים נדבקה החולצה לגופי. אדים חמים עלו מן השדות, השמש קפחה, מצחי נטף זיעה. נעצרתי, מתנשף כולי, וראיתי שעברתי שני עיקולים בלבד.

פשטתי את המקטורן ותליתי אותו על כתפיי. הוא נפל על הקרקע. ניסיתי לקשור את שרוולי המקטורן סביב מותני, הזיעה נטפה לתוך עיניי, קינחתי אותה. כעבור שני עיקולים נוספים היה עליי לעצור למנוחה.

התיישבתי על הקרקע. יתוש השמיע זמזום חד. פתאום נפסק הזמזום סמוך לראשי, ומייד החל גירוי בלחיִי. לחות העשב חדרה דרך בד מכנסיי. קמתי על רגליי.

הטריק הוא כנראה להגיע לסנכרון בין הצעדים לנשימות, חשבתי לעצמי, אלא שלא הצלחתי ליישם אותו. שוב ושוב נאלצתי לעשות הפסקה. עד מהרה היה כל גופי שטוף זיעה, נשימתי התקצרה וחרקה, השערות נדבקו לי לפנים. מאחוריי נשמע קול טרטור, קפצתי הצדה בבהלה, טרקטור עקף אותי. הנהג הביט בי באדישות, ראשו היטלטל לפי קצב הדיפות המנוע.

“אני יכול לנסוע אתך?” צווחתי. הוא התעלם ממני. האצתי את צעדיי כדי להדביק את הטרקטור, כמעט הצלחתי לקפוץ עליו. אבל המאמץ היה רב מדיי, עד מהרה נותרתי מאחור וראיתי אותו מטפס הלאה, קטֵן בהדרגה ונעלם מאחורי עיקול. שעה ארוכה נשאר ריח הסולר תלוי באוויר.

כעבור חצי שעה הגעתי למעלה, מתנשם בכבדות, מסוחרר. נאחזתי בעמוד עץ. כשהפניתי את ראשי לאחור נדמה היה כאילו התהום צונחת מטה והשמים נוסקים מעלה, הכול נטה לפנים. נצמדתי אל העמוד וחיכיתי שהסחרחורת תחלוף. השטח מסביבי היה מכוסה עשב דליל ואבנים, הדרך נמשכה לפניי בירידה קלה. צעדתי בקצב מתון, וכעבור עשר דקות הסתיימה הדרך בגומת סלע הפונה דרומה, ובה שלושה בתים, חניון וכביש אספלט המוביל אל העמק.

אכן, כביש רחב ידיים, סלול לתפארת! לא זו בלבד שעשיתי עיקוף עצום, אלא יכולתי להגיע הנה במונית. חשבתי על בעלת הפנסיון. היא עוד תצטער על כך! בחניון חנו תשע מכוניות, ספרתי אותן אחת לאחת. על שלט הבית הראשון היה כתוב קְלוּר, על השני ד”ר גוּנְצְל ועל השלישי קמינסקי. התבוננתי בשלט הזה שעה קלה, כדי להתרגל למחשבה שהוא באמת גר פה.

הבית היה גדול וחסר חן: שתי קומות וצריח מחודד בחיקוי מגושם של סגנון אר־נובו. לפני שער הגינה חנתה מכונית ב.מ.וו. אפורה. הסתכלתי עליה בקנאה, חלמתי לנהוג פעם במכונית כזאת. החלקתי את שערי לאחור, לבשתי את המקטורן ומיששתי את עקיצת היתוש על לחיי. השמש כבר החלה לרדת, הצל שלי על המדשאה נראה צר וארוך. צלצלתי בפעמון.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אני וקמינסקי”