פרק ראשון

טרוף טורף יוסף

כבר כמה פעמים שהגיע אלי האב דומיניק לשמוע את הווידוי האחרון, סימן את סימן הצלב על מצחי בשמן הקדוש, שמע את מלמולי והגיב במלמולים משלו. חומי עלה וירד חליפות. פעם או פעמיים חשתי שבא הסוף, הפכתי פני אל הקיר, ואף אמרתי, בהזיות הקדחת, ‘שמע ישראל’.

אבל לפני כשבוע התיישבתי לפתע במיטתי. האל הטוב העניק לי, ברוב חסדו, עוד כמה ימים. ז’ילבר הטוב, הנאמן ככלב, השקה אותי בברנדי והחיה את רוחי. ז’ורז’ט, בעלת הפונדק, טיפסה במדרגות כל הדרך עד למיטתי, כשסיר של מרק בידה. וכיכר לחם טרייה, חמה. את תפילת יום הראשון אמרתי בציבור, בכנסייה שבפונטורסון.

המנזר שעל ההר, מון סן מישל, היה פעם עשיר ורב־עוצמה, אך חטאי האחים הביאו לדלדולו, והיום הוא חרב וריק מאדם. הייתי צריך מקום בודד ושקט לכתוב בו. ידעתי שהאל העניק לי אך מעט זמן, וכי עלי לנצלו היטב, ללא הסחות דעת. מתוך סיכון נפש עליתי במדרגות הרבות המובילות אל המנזר, כשעמי רק ז’ילבר ופרדתו הנושאת את צורכי מחייתי, גיליונות נייר רבים, דיו, קסת ועט. במשך שעות רבות ביום מנתקת הגאות את המנזר מהיבשה הסמוכה, ונותר רק מעין אי בודד. גם כאשר המים נסוגים, מדובר בכמה שעות הליכה עד לכפר הקרוב פונטורסון. לאחר עזיבתו של ז’ילבר נותרנו רק אני והשחפים. לבדנו. בין המסדרונות שהיו פעם הומי אדם. מצאתי חדר ובו שולחן גדול. בחדר סמוך מצאתי מיטה נושנה. אלה הספיקו לצרכי. אחת ליומיים מגיע ז’ילבר לבקרני. איני זקוק לדבר. יש לי סיפור לספר, ואני מספר אותו בשפתי העתיקה.

לעתים אצא אל המרפסת סחופת הרוחות ואביט מסביב. חופי נורמנדי… בשנים הראשונות לשהותי במנזר הפליאה אותי תופעת הגאות והשפל. הייתי יכול לשבת שעות ולהביט במים המתקדמים, או הנסוגים. לוכדים לעתים חיית בר או קבוצת אנשים לא זהירה. באים והולכים. אכן, נפלאו מעשי האל! הנזירים, בחוכמתם, הבינו את הקשר בין מועדי הלבנה ובין נסיגת המים, והכינו לוח שעות מסודר, ולפיו ידענו מתי בטוח לעלות על הדרך המובילה אל הכפר, להביא משם מצרכים, או לבקר את הגוססים ולהעניק להם את הסקרמנט האחרון. אך היום גס לבי בחופים אלה. מצוקים אפורים, קודרים. גס לבי בציפורים שפעם כה אהבתי, בשחפים, בשחפיות וביסעורים. חלמתי על חופים אחרים. על חופי הזהב של הים התיכון, ועל החופים הירוקים של הכינרת. על הדקלים חלמתי, ועל השמש.

אני מביט מערבה, ונדמה לי שאני רואה את צריחי הכנסיות ואת החומות של סן מלו, מולדתי. זו אך אשליה, אני יודע. היא רחוקה מדי. ובכל זאת, אם עלי להתחיל את סיפורי, עלי להתחילו בצוקיה של סן מלו, בצריחיה, ובאייה הקטנים, ורק לאחר מכן להגיע אל חופי הזהב של עכו ואל חופי הדקלים של הכינרת. אתחיל, אם כן, את סיפורי. זה אינו סיפור נאה. עשיתי דברים שעינו של האל אינה יפה בהם, בין שיהיה אל זה אחד ובין ששלושה. אבל אני מרגיש שאותו אל עצמו הוא שהעניק לי את ההזדמנות לספר דברים אלה. יהיו הם לקח לכל קוראי. והסיפור עצמו יפה ומעניין. יש בו גמלים, ותותחים, וחרבות, וכמה נשים — יפות מאוד, ומלחמה, ותבוסה, וניצחון, ויש בו פיראטים, וספינות תותחים, ויהודים, מוסלמים ונוצרים משמשים בו בערבוביה, ואדם אחד, דגול, שזכיתי להכיר, אך שמעו נודע רק למעטים מחוץ לאזורים שבהם שלט. כן, זהו סיפור שראוי לספרו.

כיום אני עונה לשם ‘האח פייר’, אך לא היה זה השם שאותו נשאתי כשנולדתי לא רחוק מכאן, בסן מלו, לפני שישים שנה, וארבעה חודשים, ויומיים, בראש חודש ניסן, ה’תפ’ב, היא שנת 1722 להולדת אדוננו. אבי, סוחר עשיר בשם שמעון בן יעקב הכהן, קרא לי על שם אביו, וכך נשאתי, בשנותי הראשונות, את השם ז’אק בן סימון הכהן.

איני זוכר דבר כמעט משנותי הראשונות. אני זוכר את סן מלו העיר, את החומות הבצורות, את הספינות המגיעות אל הנמל. את יריות התותחים בשש בערב. את הדגל המתנופף על המבצר, את כלבי השמירה שעל החומות, את האיים הקטנים שלעתים היה ניתן להגיע לחופיהם בחרבה, כאשר השפל היה חושף את רצועת האדמה המובילה אליהם. את השוק, שהיו בו תבלינים מהארצות החדשות שמעבר לים. גם את אמי כמעט איני זוכר. עולים בזיכרוני פנים מאירות, בהירות, שיער בלונדיני ארוך, אסוף במטפחת. תמיד היתה חולנית. אחים ואחיות לא היו לי, ופעם אמרה לי שכמעט מתה בלידתי. אמרה וחיבקה אותי חזק, אימצה אותי אל לבה. יענק’ל, היתה קוראת לי, ואיש לא קרא לי כך מעולם מלבדה. נדמה לי שאני זוכר את המחלה האחרונה. את התפילות החרישיות בפינת החדר. את פניו הדואגות של אבי. איני יודע אם אלה זיכרונות אמת. אני זוכר פחד גדול.

אמי מתה עלי בהיותי בן שש. אבי, שלא ידע מה לעשות עמי, והיה עסוק במסחר, שלח אותי אל קרובים בשטרסבורג. עם הגיעי למצוות, התחלתי ללמוד בישיבה הגדולה בשטרסבורג. היו אלו השנים האיומות בחיי. קרובי היו מטופלים בשבעה ילדים משלהם, ולא היה להם פנאי ליתום שהיווה אך פה נוסף שיש להאכיל. המעבר לישיבה היה גרוע בהרבה. הרובע היהודי הישן בשטרסבורג, שהיו שכינו אותו עוד ‘הגטו’, היה מקום צר וצפוף, שאור השמש חדר אליו לעתים רחוקות. שש־עשרה שעות ביממה שקדנו על תלמודנו. הלימודים עוררו בי עניין מועט, וחמת זעמו של הרב, המלווה במלקות, ניתכה עלי לעתים קרובות. יש ושכבתי, רועד מקור, גבי ופרקי אצבעותי כואבים ודוויים, ושאלתי את נפשי למות. איתי בחדר רעדו מקור עוד עשרים נערים. אני זוכר היטב את טפטוף המים מעל למיטתי. את העובש השחור על הקירות. את הבל פיו של הרב. את העכברושים.

אך לא הכול היה שחור בשנים האלו. נטייתי הטבעית ללימוד שפות הביאה לכך שהצטיינתי בעברית ובארמית, שהפכו לי כמעט לשפות אם. הפלפול של הש’ס ושל הפוסקים היה רחוק מלבי, אך זכרתי מסכתאות שלמות בעל פה. כל עוד היה מדובר בשינון בעל פה של דפי הגמרא, הייתי יכול להשקיע אך מאמץ מועט ולמצוא חן בעיני הרבנים. כאשר החל השקלא וטריא ההלכתי, מצאתי את עצמי לעתים קרובות הוזה בהקיץ, ורק מכת מקל החובלים של הרב על פרקי אצבעותי היתה מחזירה אותי אל קרקע המציאות. מה יעלה בחלקי? כבר בהיותי נער היה ברור שלא נועדתי לחיי תלמיד ישיבה. אולי עתיד הייתי להיות סוחר כאבי. אילו היה אבי לוקח ומלמד אותי את סודות המסחר במקום לשלוח אותי לישיבה, היה בכך רווח גדול לשנינו. אבל הוא ראה את עתידי בצורה שונה. הוא רצה שבנו היחיד יהיה רב. גדול בתורה. איש האלוהים. כמעט, אבא. כמעט הצלחת. ראה אותי עכשיו.

ביום שמלאו לי י’ז שנים, אירע הדבר ששינה את חיי. איני יודע מה היה עולה בגורלי לולא לווה המרקיז ד’אסטייה מונורי את הכסף מאבי. ייתכן שהייתי נשאר בגטו שטרסבורג. ייתכן שהייתי נהיה לרב. נישא לבת ישראל כשרה. מקים משפחה. ייתכן שלא הייתי יוצא לעולם את חומות הגטו. הרי באחת־עשרה שנותי בשטרסבורג יצאתי מבין החומות רק שלוש פעמים, פעם אחת להלוויית אחד מילדי משפחת קרובי ופעמיים לבקר את אבי, כשעסקיו הובילו אותו לשטרסבורג והוא שהה בפונדק קטן מחוץ לעיר.

לעומת משפחתם של קרובי, היה אבי איש העולם הגדול. היו לו עסקים בכל ערי החוף והנמלים בברטאן ובנורמנדי, באונפלר, בשרבור ובסן מלו. אך מעולם לא עזב את גבולות צרפת ולו ליום. זמן רב סברתי שהוא מתפרנס מהלוואות בריבית כיתר הסוחרים היהודים העשירים. האמת היתה משונה יותר, ואקזוטית. הסחר עם המושבה סן דומנג, המכונה לעתים היספניולה, היה עיסוק רווחי ביותר, אך גם מסוכן. אבי עמד בעסק מוזר עם בעלי הספינות. אלה היו משלישים לידו סכום כסף כאשר ספינתם יצאה לדרכה. אם היתה הספינה שבה בשלום, כשעליה מטען קני הסוכר והקפה המובטח, היה אבי רשאי לשמור את הסכום. אך אם לא היתה הספינה שבה במועד המוסכם, או ששבה כשמטענה חסר, היה אבי נושא בהפסדם של בעלי הספינה. העיסוק הזה דרש עצבים של ברזל, אך גם את היכולת לשחק בכסף ולהביא לכך שאם אבדה הספינה, הרי בחצי השנה המוסכמת הכפיל, שילש וריבע הסכום ששולם מראש לאבי את ערכו, וכך לא היה הפסדו גדול כפי שהיה יכול להיות.

עניין נוסף, שעליו למדתי רק לאחר זמן רב ובדיעבד, היה תשלום השוחד לקורסיירים. אלה, שפשטו על נתיבי הסחר שבין היבשת הישנה לעולם החדש, קיבלו מאבי שכר קבוע, ובתמורה נמנעו מלהזיק לספינות שעם בעליהן עמד בקשרים. הקורסיירים מסן מלו נמנעו ממילא מלפגוע בספינות היוצאות מסן מלו, כשעליהן לעתים קרובי משפחתם וידידיהם, ולעתים אף היו הקורסיירים עצמם שלוחיו של הדוכס מסן מלו, שרבות מהספינות היו בבעלותו. אך קשרים אלה של אבי עם הקורסיירים הביאו לכך שרבים אחרים נעזרו בשירותיו מכל החוף האטלנטי של צרפת, ולעתים גם מאנגליה, אף שלסוחרים האנגלים היו שיטות משלהם לטפל בקורסיירים.

למרות כל אלה, חי אבי חיים שקטים. שעות רבות ביממה היה מבלה בתפילה בביתו, לעתים לבדו, ולעתים עם מניין שהיה מלקט מהישיבות בערים ומשלם להם על הביקורים הללו ביד נדיבה. שעתיים או שלוש שעות ביום היה מבלה בהתכתבות ענפה עם קשריו העסקיים מאנטוורפן ועד לניו אורלינס שבעולם החדש. שעה ביום היה מקבל קהל שבא לחלות את פניו. סוחרים, בעלי ספינות, יזמים ובעלי עסקים מסוגים שונים. עם הקורסיירים לא היה נפגש אלא באמצעות שליחים שהיו מהימנים עליו. ידיד טוב שלו, נהג לומר, מצא את עצמו כשגרונו חתוך. הוא השתדל מאוד להימנע מכך. לעתים קרובות היה דוחה מעליו אנשים שהיו באים עם יוזמות הרפתקניות או מסוכנות מדי. היו לו שישה או שבעה לקוחות קבועים, בעלי ספינות מברטאן ומנורמנדי, שאותם היה מארח בנפש חפצה, ושעמם עמד בעסקים. היה קשה מאוד להיכנס למעגל הזה, אבל ד’אסטייה מונורי הצליח.

המרקיז מקלבדוס, אנרי ד’אסטייה מונורי, היה אדם עשיר ורב־השפעה. כשעסקיו עם אבי החלו, היה בתחילת שנות החמישים לחייו. הוא היה קשור בקשרי משפחה ענפים שחיברו אותו מחד גיסא לחצר המלוכה, ומאידך גיסא לאשתו של הדוכס מסן מלו. מטופל בעשרות אחיינים לא יוצלחים, זמן רב היה משקיע בניסיונות לנפנף אותם מעליו ולוודא שמישהו אחר ידאג לפרנסתם. כאבי, היה אלמן זה שנים רבות. כאבי, היה מתבודד מעט. לעתים רחוקות יצא מאחוזתו שבנורמנדי. שעות רבות ביממה היה מבלה עם הכומר המוודה שלו. אילו רצה, היה יכול לחיות חיים ראוותניים, מכיוון שהיה עשיר כקורח בשעתו, והמלך לואי החמישה־עשר נטה לו חיבה מוזרה. אך הוא לא רצה. מעט מאוד מהמתרחש מחוץ לכותלי האחוזה עניין אותו. אך כאשר העולם שמחוץ לכותלי האחוזה חָדַר את חומות בדידותו, היה יכול לנקוט צעדים דרמטיים כדי לסלקו משם. הוא היה מהיר חמה, ומודע לכך מאוד. נורא היה בכעסו.

אני יכול לתאר לעצמי כיצד הופיע לפתע במשרדו של אבי. לבוש במעילו הכחול, הצבאי כמעט. פאתו הארוכה הלבנה משתפלת עד מעבר לכתפיו. אך למעשה היה זה אבי שזומן אליו, כאשר ד’אסטייה מונורי שהה בארמונה של שארת בשרו, הדוכסית מסן מלו. זו נטתה חסד לאבי זה כמה שנים, מאז שלכבוד יום הולדתה הארבעים התעלם מלאו מפורש שבעשרת הדיברות, והציב על חשבונו בכיכר העיר פסל של הדוכסית. הפַּסָל נטל לעצמו, לטעמי, חירות מסוימת, ואפה של הדוכסית לא היה נשרי בפסל כפי שהוא במציאות, ומאז נקשרה נפשה של הדוכסית בזו של אבי. ועם כל זאת, היתה ההזמנה למשחק הוויסט יוצאת דופן. אבי ידע ששום דבר טוב לא ייוולד מההזמנה הזאת. ולא טעה.

אבי היה שחקן ויסט מעולה והיה יכול להתחרות בטובים ביותר. הוא זכה בארבעים לואידורים מהמרקיז באותו הערב, אך איבד את בנו יחידו.

מתברר שאחד מאחייניו המוצלחים פחות של ד’אסטייה מונורי הגה רעיון למעין עסקת סחר סיבובית, שבמסגרתה יאסוף עבדים בחופה המערבי של אפריקה, יחליף אותם בסוכר ובקפה בסן דומנג, ואת אלה יחליף בבוסטון בכותנה ובטבק שבהם היא ידועה. הוא ציפה לרווחים אדירים, שכן ההשקעה הכספית ברכישת העבדים בחופיה של אפריקה אמורה להיות אפסית. ובכל אופן, היה צורך בספינה, בצוות ובשירותיו המיוחדים של אבי, שנועדו כפי הנראה למשוך משקיעים נוספים לעסקה, משזו תובטח על ידי אבי. עסקה זו נראתה לאבי כה חסרת סיכוי, עד שכמעט קם ויצא מהחדר. כדי שלא להעליב את ד’אסטייה מונורי, נקב בסכום מטורף כמעט בדוקטים של זהב, ולהפתעתו, קיבל בו במקום חלק ניכר מהסכום ואת היתרה בהתחייבות אישית, שעליה בא חותמו הגדול של המרקיז.

אבי נמנע עד עתה מהסחר בעבדים. פעם, סיפר לי, הגיעה אחת מהספינות האלו כשהיא חבולה ומרוטה לחופי סן מלו, לאחר שאירעו לצוותה אי־אלו אסונות ומשברים, שהסיטו את הספינה שיועדה להגיע אל המושבות הצרפתיות והספרדיות בהיספניולה האי, לעבר החוף האטלנטי של צרפת. סוחר מקומי ביקש לרכוש את הספינה ולהכשיר אותה לשירותו, ובמסגרת זו ערך עם אבי סיור. אבי לא שכח מעולם את שראה כשהצוהר נפתח אל בטן הספינה. מתוך שלוש מאות וחמישים העבדים היו שלושה בחיים. כך אמר, ולא יסף. אבל גם אבי לא היה יכול לומר ‘לא’ למרקיז מקלבדוס.

להפתעת כולם, הגיעה הספינה לנמל סן מלו שלושה שבועות לפני המועד המיועד. הפתעה נוספת היתה שהיוזמה צלחה. מטענה של הספינה כלל בדים, כותנה, רום וטבק בכמות ובאיכות שנצפו מראש. רק היזם רב־העלילות, הברון הזוטר גיום ד’אסטייה ד’ארז’נלייה, הוא האחיין שעירב את המרקיז בהרפתקה הזאת, לא הגיע לחוף מבטחים. בערב של שתייה לשוכרה בבוסטון, בלילה לפני שהספינה יצאה לדרכה חזרה לצרפת, נקלע לתגרת שיכורים עם מלח אירי ונדקר למוות.

מבחינה משפטית, כך אני חושב, היה זה מקרה מעניין. הבטחתו של אבי התייחסה רק לספינה ולמטענה. אבי לא הבטיח מעולם כי יפצה את המרקיז אם לא ישוב מי מן הצוות בשלום. כך היה נוהג תמיד. אבל המרקיז נראה אבל מאוד על מות אחיינו, בנה של אחותו האהובה, ויורש בזכות עצמו לברונות נחמדה בעמק הלואר, שעתה תיפול לידי יורש אחר שלא היה קרוב למשפחת ד’אסטייה, וציפה לקבל לפחות חלק מכספו חזרה. בשלב זה כבר היה מודע עד כאב לכך שהסכום שאבי דרש ממנו היה גבוה עשרות מונים ממה שאבי דרש מאחרים. הוויכוח החל באופן תיאורטי, אך המרקיז מעולם לא היה איש של דיבורים.

בוקר אחד, בעודי שונה את משנתי, את דף הגמרא היומי, בישיבה בשטרסבורג, נפתחה הדלת, ובפתח עמדו שני ערלים חמושים באקדוחים, לבושים במדים מהודרים, וקראו בקול גדול כי הם דורשים מיד את ז’אק בן סימון הכהן. אני לא חושב שהרב חשב ולו רגע אחד לפני שהצביע עלי, ועוד בטרם הבנתי מה קרה, נגררתי אל הכרכרה.

הובאתי אל כלא החייבים שבסן מלו וביליתי שם כמה ימים איומים ונוראים. לא ידעתי על מה ולמה הושלכתי אל הכלא. את המרקיז לא הכרתי, את שמעו לא שמעתי, ועם אבי לא התראיתי פנים אל פנים זה שנתיים ימים. לאחר שבועיים נפתחה הדלת, והחיילים הוציאוני אל חדרו של מפקד הכלא. עמדתי שם נרעד ונפחד, כשגוֹי הדור בלבושו, חבוש בכובע משולש וחגור בחרב, סוקר אותי מכף רגל ועד ראש.

‘אתה יהודי?’ שאל בצרפתית.

‘כן, אדון רב־חסד,’ עניתי.

‘דובר יהודית?’

‘אני מדבר צרפתית, עברית וארמית.’

‘ויהודית? השפה שבני מינך מפרנקפורט מדברים?’

‘דובר אותה כשפת אם.’

הוא נקש באצבעו, ומיד הונחה בפני צלחת, ובה כרע עוף ומעט ירקות. אכלתי את הירקות בתיאבון רב, אך נמנעתי מן העוף ומכוס היין שנלוותה אליו.

הערל שוב סקר אותי מכף רגל ועד ראש. לבסוף הורה מה שהורה. נלקחתי לאגף בבית הכלא, שהיה כפי הנראה מעונו הפרטי של המנהל. שם חיכו לי שלוש בתולות נאות, שכנראה היו בנותיו של המנהל. אלו גילחו את פני, הסירו את הפאות שעיטרו את צדי ראשי והלבישוני. הסמרטוטים המזוהמים שלבשתי זה כשבועיים, והטלית קטן שעדיין עטיתי לגופי, הושלכו אל האח. הותאמו לי נעליים מהודרות עם אבזמי נחושת מבריקים, גרבי משי לבנים הדוקים מעל מכנסי משי שחורים, חולצה לבנה נאה עם שרוולי מלמלה וצווארון מלמלה, ומעיל עליון מבריק בצבע ירוק, בגזרה האנגלית החדישה המכונה ‘פראק’. על ראשי הניחו פאה פשוטה, אסופה לאחור וקשורה בסרט שחור. הִזו עלי מיני בשמים, שלא הצליחו להסוות את ריחו של הכלא. אך לא הייתי יוצא דופן. נראה שאינם מהדרים במצוות נטילת ידיים, והרחצה זרה להם.

‘עכשיו אתה נראה כמו בן אדם,’ אמר הערל, לאחר שנכנס לחדר והביט במעשה ידיהן של הבתולות הנאות. ‘אני מביא אותך בפני המרקיז ד’אסטייה מונורי, המרקיז מקלבדוס. מעולם לא ראית מרקיז, האין זאת?’

אני יכול להישבע שעד אותו היום לא ידעתי גם מרקיז מהו. יכול הייתי למנות את כל התנאים, האמוראים והסבוראים לדורותיהם, אך מדרג תוארי האצולה בארץ שבה אני חי לא היה פריט מידע שמורי ורבותי החשיבוהו לחיוני.

‘כאשר אתה נכנס אל החדר, השתחווה בפני המרקיז בקידה עמוקה,’ אמר הערל והדגים. ‘אל תתיישב עד שלא יורה לך להתיישב. לאחר מכן דבר רק כאשר הוא פונה אליך. אתה יכול לפנות אל המרקיז בתואר ‘אדון רב־חסד’. היֵה ענוותן ומנומס, ואולי תשרוד עד סוף היום.’

הנסיעה אל מעונו של המרקיז, מרחק חצי יום, היתה נאה ונעימה. לא נסעתי במרכבת האסירים המסריחה שבה הביאו אותי, אלא במרכבתו של המרקיז, המעוטרת בסמלי משפחתו, בשלט אצולה ועליו סמור ועורב. הערל ישב בתוך המרכבה, ועמו אחד מהחיילים. אותי הושיב ליד הרכּב, מקום שממנו יכול הייתי לראות היטב את נופה היפה של נורמנדי וליהנות מהאוויר הצח לאחר שבועיים בתא הכלא המחניק.

בשעות אחר הצהריים המוקדמות הגענו אל האחוזה. משרת פתח לנו את השער הגדול, ונסענו בדרך ארוכה ונאה, שלצדיה עצי נוי, אל בית גדול ומפואר. אך לא ניתן לי זמן להתרשם מהמבנה, מהחצר, מעצי הנוי, מהגן. הערל, שקודם לכן היה מנהגו מבודח וקליל, הפך לפקעת של חרדות ועצבים ברגע שעברנו בשער האחוזה. הוא אחז בידי והובילני דרך מסדרונות חשוכים אל חדר גדול, המואר באופן קלוש בנרות שהעלו עשן.

הוא החווה קידה עמוקה לגבר שישב בכיסא ליד השולחן, עטור במעיל כחול מהודר, וחבוש בפאה ענקית ולבנה. הנחתי שזה המרקיז והחוויתי אף אני קידה. ליד המרקיז ישב גבר גדל מידות, לבוש כיהודי, חבוש כיפה, ואכל בתיאבון רב. לא נראה ששניים אלה אוהבים מאוד זה את זה.

המרקיז סימן בידו לערל, וזה נעלם. הוא סימן לי לשבת בכיסא שעמד בינו ובין היהודי, שהפסיק עתה לאכול והביט בי בעניין רב.

‘אתה היהודי? בנו של סימון השקרן?’ פנה אלי המרקיז בסלידה ניכרת לעין.

‘אני בנו של סימון, אדון רב־חסד,’ עניתי.

‘יהודית אתה מדבר?’ שאל.

‘כן, אדון רב־חסד.’

‘אם כן, הסבר נא לאדון נכבד זה שאולי אצל היהודים בפרנקפורט נהוג הדבר לגנוב ולרמות, לרצוח ולשדוד, אבל אצל אנשי המעלה בצרפת אין הדבר נהוג.’

בתוך כמה דקות התברר המצב לאשורו. התברר שהאדון היהודי היושב ליד השולחן הוא מלווה בריבית מפרנקפורט, שהיה אחד המשקיעים העיקריים באותה ספינה ארורה, ולאחר שזו הגיעה, שלף מסמכים בחתימתו של האחיין המנוח, המעניקים לו את הזכויות לחלק הארי ממטענה של הספינה, הרבה מעבר למה שהיה ידוע בטרם יצאה הספינה לדרכה. משהתברר הדבר, הזמין אותו המרקיז לאחוזתו לדון בעניין בצורה רגועה ולהגיע להסכמות על כוס של שֵכר תפוחים משובח. האורח הגיע עם מתורגמן, אך לאחר עשרים וארבע שעות של משא ומתן, שהיה מורט עצבים ורווי איומים מכל הצדדים, נפל זה ומת. היהודי, אופנהיימר שמו, לא ידע מילה בצרפתית, והמרקיז לא ידע מילה בגרמנית, שלא לומר ביידיש. למזלי, או לחוסר מזלי, זכר מישהו שלפני שבועיים הורה המרקיז לעוצרני ולהכניסני אל הכלא עד שאבי יחזיר לו את כספו, וסבר שייתכן שאני יודע יהודית במידה שתאפשר לי לתרגם את דבריו הנשגבים של המרקיז לאותו אופנהיימר.

המרקיז היה אדם ממוצע קומה ומוצק, בעל פנים הגונות ונעימות, ונראה כי הוא במצוקה. הוא נראה אדם בריא, העוסק בפעילות גופנית. האיפור שעל פניו היה מועט מאוד, בניגוד לאופנה, ונראה כי שהה זמן רב בחוץ ובשמש, מעבר לנהוג אצל בני מעמדו. ייתכן שמטבעו היה נוח לבריות, אבל המלווה בריבית שישב מולו הוציא אותו מכליו, והוא כבר היה כלאחר ייאוש. נורא היה בכעסו. הוא גידף כמלח והעֱשיר בלילה אחד את אוצר המילים שלי הרבה מעבר למה ששבע־עשרה שנותי, שאת רובן ביליתי בישיבה בשטרסבורג, העשירו אותו עד אז.

המשא ומתן נמשך אל תוך הלילה. אופנהיימר זה היה בעל מהלכים בחצר המלוכה של המלך הפרוסי הצעיר, והיה גם בעל מילה ליד שולחנו של לואי החמישה־עשר, כך שאיומיו של המרקיז היו בעלי השפעה מועטה עליו, אם בכלל. הוא היה גבר גדל מידות ועב כרס, בעל חוטם אדום ובולבוסי, שלא חדל ולו לרגע מלסבוא ולזלול. ענייני כשרות עניינו אותו מעט מאוד, כנראה. הוא כמעט שלא דיבר. המרקיז היה מטיף, מתחנן, מאיים, זועק, ולאחר כמה דקות הייתי מתרגם את תמצית דבריו עד כמה שזכרתי אותם, ומעביר אותם לאופנהיימר, בהשמטות הכרחיות של הגידופים שלא יכול הייתי לחזור עליהם ביידיש השטרסבורגית שלי, שהיתה מעט שונה מזו העסיסית, הכבדה, של אופנהיימר. זה היה חושב לרגע, לוגם עוד משכר התפוחים, ואז אומר במילה אחת ‘ניט’, או בשתיים ‘ניט וועלן’.

בשלב מסוים נשבר המרקיז. ‘סה פי!’ צעק. חבט בידו בשולחן וקם כדי לצאת כביכול מן החדר.

‘איך פארשטיין,’ אמר לי אופנהיימר. נראה שהגיע סופו של המשא ומתן. הוא קם ממקומו, תחב את חולצתו הלבנה לשולי מכנסיו, קינח את פיו במפית הלבנה ועמד לצאת. ואז הביט בי. הוא התקרב אלי, שלח את אצבעו המורה העבה אל מתחת לסנטרי, הגביה את פני והביט בי היטב, ואז שאל —

‘זענען איר א ייד?’

‘יא,’ עניתי.

‘וואס זענען איר טאן דא?’ שאל ברוך.

פתאום נזכרתי בישיבה, ובחברים, וברב. ובדודתי נזכרתי, שעד כמה שהיתה מטופלת בשבעת ילדיה, ידעתי ממנה גם רגעים של חסד. וברחוב היהודים הקטן והצר בשטרסבורג, שנראה עתה רחוק כאילו הוא על הירח, ובבני דודי הקטנים לייבעלה ושורק’ה, ולבי נשבר, ודמעות גדולות זלגו מעיני.

‘טרוף טורף יוסף… טרוף טורף הנער.’

הוא שב והתיישב אל השולחן. לגם גמיעה גדולה נוספת מכוס השכר, ושב והביט בי.

‘אמור נא למרקיז,’ אמר בצרפתית שוטפת, במבטא מושלם כמעט, ‘שאני מוכן לקבל את החלק העשרים וחמישה מתוך אוצר הספינה, וזאת בדוקטים אוסטריים, במחיר שהסוכן שלי יסכם עם הסוכן שלו, כדי לחסוך את דמי ההובלה של הסחורה לפרנקפורט. ואמור לו שיטפל בך יפה, ומחר כשיקברו את מענדל המסכן, דאג לכך שייקבר כיהודי ואמור על קברו קדיש.’

המרקיז התיישב בכיסאו והושיט קדימה את ידו העטורה בטבעת. אופנהיימר נישק אותה ברוב טקס, החווה קידה ויצא מן החדר.

לאחר שיצא, לא ידעתי מה לעשות. המרקיז הרגיש במבוכתי ופנה אלי.

‘אכלת? שתית?’

‘לא, אדון רב־חסד. לא מאז הבוקר, מאז הוציא אותי האדון השני מן הכלא בסן מלו.’

‘אמור לאדמונד, זה המשרת הממתין בחוץ, שיאכיל אותך וישקה אותך היטב. ושיכשיר לך את חדרו של אנטואן למגוריך. אתה נראה בחור נבון, עוד נמצא בך שימוש.’

אותו לילה מקרי היה אך פתיח לחודשים המאושרים ביותר בחיי. מסיבה שאיני מבין עד היום, נטה לי המרקיז חסד. אדיר היה בחסדו כשם שנאדר בזעפו. מה ראה בי, איני יודע. אך עד מהרה הייתי לאיש אמונו וליוויתי אותו בכל אשר ילך.

מהר מאוד גיליתי שלמרקיז יש עניין אחד בחיים, וכל היתר נחשב בעיניו הסחת דעת בלתי ראויה. מכך נבעו המאמצים האדירים שעשה להדוף מעליו את גדודי האחיינים, מבקשי הטובה ושאר רודפי הממון שרדפו אחריו כצל. אלה הכירו את חולשתו, אם מפי השמועה ואם מניסיון, וידעו עד כמה יהיה מוכן לשלם ובלבד שיסורו מעליו. הוא היה אדם בודד, בודד מאוד, וייתכן שלכן חיפש את קרבתי, אני, שלא ידעתי עד כמה עשיר היה, ועד כמה רב־כוח היה, ולא רציתי ממנו דבר.

אשתו מתה בלידת תאומים לפני עשרים שנה. תאומים אלה, בן ובת, שרדו את מות אמם וגודלו על ידי צבא של מטפלות ואומנות. גם כשגרו באחוזה, היה רואה אותם לעתים רחוקות. הבן אנטואן, שבחדרו גרתי, הפך לחייל מקצועי ורכש ידע בשימוש בארטילריה, ידע שהיה בעל ערך רב באותם ימים, ימי מלחמת הירושה האוסטרית. זה שלוש שנים, מאז עזב את האחוזה בטריקת דלת, לא ידע אביו היכן הוא, ומדי פעם היה מגיע לאחוזה שליח נושא מכתב, שכלל לעתים דרישת שלום משדה קרב רחוק ומדמם, ולרוב תביעת חוב שהבן הסורר דאג להפנות לאביו. הבת דלפין הגיעה לפרקה, ואביה שלח אותה לפריז, כדי שתסתובב שם בחוגי החברה הגבוהה ותמצא חתן. מכתביה, שנכתבו בכתב יד נאה ועגול, היו מגיעים אחת לשבוע בדיוק וכללו דיווחים על מסיבות וריקודים, ועל מחזרים ממחזרים שונים. כל אלה עניינו את המרקיז כקליפת השום. כבר כמעט הסכים מאחורי גבה על נישואיה לאחד מנכדיו בני השישים של לואי הארבעה־עשר, שבמקרה הבלתי סביר שמאתיים שלושים ושבעה הטוענים האחרים לכתר ייהרגו בתאונה איומה, יהיה הוא למלך צרפת. אך זה מת בטרם הבשילה ההתכתבות החשאית לכלל עסקה של ממש.

את המרקיז עניין רק דבר אחד. שכר התפוחים הקרוי על שמו — קלבדוס. לא שהפריז בסביאה, חלילה. הוא היה שותה מעט, יחסית, ובמידה. לעתים רחוקות היה חוטא במה שנקרא ‘טרו נורמן’, הבור הנורמני, מנהגם של תושבי נורמנדי לשתות כוסית של שכר התפוחים בין המנות בארוחה. והארוחות המוגשות לשולחנו כללו בדרך כלל שש או שבע מנות. רק אחר הצהריים היה שותה מעט, וכמובן בארוחת הערב, וכוסית קטנה לפני השינה, לא יותר. אם היה מגיע אליו אורח חשוב בשעות הבוקר, היה מכבדו בשכר ושותה בעצמו כוסית.

תשוקתו היתה לייצור השֵכר, לתהליך, ובזאת לא ידע מעצורים ולא ידע שובע. פעמיים וחצי עברתי איתו את התהליך מראשיתו ועד סופו. את פריחת התפוח, את הבשלתו לפרי, את הקטיפה והייצור. הייתי רואה אותו הולך בגפו במטעים מיד לאחר הזריחה, לעתים היתה החמה קופחת על ראשו, ולעתים היה הגשם מרטיב את מעילו. הוא היה מרים רגב אדמה ומרחרח אותו. מנסה לנחש לפיו אם השנה תהיה גשומה או שחונה. קוטף תפוח מעל העץ ותוהה על בשלותו. מחוז קלבדוס רחב ידיים, ורוב רובו נטוע בתפוחים. הוא העסיק צבא של אלפי עובדים. קוטפים וטוחנים, חורשים ומדשנים, נוטעים ומגזמים. את הפרי היו טוחנים במטחנות עץ גדולות, המופעלות באמצעות פרדות, ומעבירים את התוצר לזיקוק באחוזתו. שם היה התוצר מזוקק פעמיים, ולאחר מכן מתיישן בחביות עץ גדולות, שאליהן היה מוסיף מים במידה עד ליצירת המוצר המוגמר. על תהליך הזיקוק והיישון היה משגיח בעצמו. איש לא הורשה לפתוח את ברזי החביות. הוא הכיר כל אחת מאלפי החביות באופן אישי. על כל אחת היה מציב לוח צפחה קטן, ועליו היה כותב בגיר מתי הוכנסה למחסן, ועד כמה נמהלה במים. כמה מהחביות היו בנות עשרים ושלושים שנה. חביות האלון הגדולות היו בקומת אדם. במחסן עצמו היה קשה לשהות יותר מכמה דקות. הכוהל דלף דרך הרווחים שבין לוחות האלון שמהם היו עשויות החביות, ומי שנכנס ונשם את האוויר, דומה עליו כאילו שתה יותר מכוסית משקה. רק המרקיז, שכמדומני זרם בעורקיו שכר ולא דם, היה יכול לשהות במקום במשך שעות על גבי שעות.

אני הייתי הולך מאחוריו ושותק. לעתים היה מורה באצבעו על דבר־מה ומסביר. לעתים היה שואל בעצתי. נותן לי לטעום שני תפוחים ושואל איזה זן חמצמץ יותר. אז היה מסביר לי באריכות את הדרך שבה משפיע זן התפוחים על התוצר המוגמר, ואילו זנים ניתן לערבב ליצירת העיסה המוצלחת. הוא הבחין בין עשרות זנים. אני לא הצלחתי לפתח את ההבחנה הדקה הזאת, אבל הבנתי מספיק כדי לקלוע לרצונו כאשר שאל את שאלותיו. אם הייתי עונה נכון, היתה על פרצופו הבעה של שמחה וסיפוק כשל ילד שקיבל סוכרייה. במובנים רבים אכן היה ילד. לעתים היה אכזרי כילד. במו עיני ראיתי, יותר מפעם אחת, כיצד הוא מלקה באכזריות עובדים שחטאו כלפיו במיני חטאים קטנים או התרשלו התרשלות של מה בכך. פעם כמעט הרג במכות את אחד האריסים שהפיל בטעות את אחת החביות, וזו נבקעה והפילה חבית נוספת, ובתוכה שֵכר בן עשרות שנים. הוא כבל אותו לחבית במקום, וממש פשט את עורו מעליו במכות מחגורתו, עד שדמו התערב עם השכר השפוך. לאחר מכן נמלא חרטה, ביקר את האריס בכפרו ונתן לאמו לואידור של זהב.

העולם הזה, הזר והמוזר, ריתק אותי. בתחילה ניסיתי לשמור על כללים בסיסיים של יהדות בתוך עולם זה של גויים. אכלתי רק ירקות ופירות טריים. ניסיתי להתפלל. אמרתי בראשי מסכתאות שלמות של משנה ותלמוד ששיננתי בזיכרון. ניסיתי לשמור על השבת ועל מועדי ישראל, לפי מה ששיערתי שהיה התאריך העברי, אבל כעבור כמה שבועות ראיתי שאין בכך טעם. התמכרתי לחיים החדשים, החופשיים, כעוזרו של המרקיז, והשלתי מעלי את היהדות כשם שהנחש משיל את עורו.

אבי ניסה לנהל משא ומתן על שחרורי. אך כאשר נמסר לו שראו אותי בכנסייה ביום ראשון בלוויית המרקיז, ישב עלי שבעה, וחדל מכך. אם רצה המרקיז את כספו של אבי, הרי שכח מכך זה מכבר. אם הובאתי לסן מלו כסוג של בטוחה לקבלת הכספים, הרי ייעוד זה הוחלף בייעודו של הפרוטז’ה, התלמיד ההולך אחר רבו. בוקר אחד, בשנת 1740, ואני בן י’ח שנים, הוטבלתי בכנסיית סט. אטיין העתיקה שבעיר קֶן, שבה היה מושבו הרשמי של המרקיז. הבישוף מבאיו הוא שהזה עלי את המים הקדושים. מכיוון שאותו היום היה יומו של פייר המבורך, הקדוש מדומפרון, נקראתי בשם פייר. היה עדיף לי להמשיך ולהיקרא ז’אק, וביקשתי זאת אף מהמרקיז. אך הוא סבר שהשם פייר יביא לי מזל טוב, ולא התווכחתי איתו.

לא היה לי תפקיד מוגדר במשק ביתו של המרקיז. הייתי פשוט בן לוויה. מדי פעם עזרתי לו בעצה ככל שיכולתי. לרוב פשוט הקשבתי לדבריו. משכורתי הדלה, שלושה לואידורים, ניתנה לי מדי חודש בחודשו, אך הרבה לא היה לי מה לעשות איתה. המרקיז דאג לכל צרכי — מדור, מזון, מלבוש. כאשר היה נוסע לפריז, אם לנסות ולפקח על השידוך לבתו דלפין שבושש לבוא, ואם כדי לחלות את פני שאר בשרו שישב על כס המלוכה, לא היה לוקח אותי עמו. אך כאשר נסע לבירת המחוז, לקן, לשבת שם בדין ולקבל את מס העובד מאריסיו, ובכל נסיעותיו ברחבי המחוז, ברחבי נורמנדי, ואף פעם אחת, מרגשת, אל מעבר לתעלה, אל ליוורפול, לקח אותי עמו. בפגישות רשמיות הייתי שותק. לעתים היה מביט בי לאישור, ולרוב הייתי מאשר בהנהון. לבשתי מעין מדים ירוקים וכובע משולש, שעוצבו על ידי הרוזן ושיעשעו אותו מאוד. יש שיאמרו, ברשעות, שהייתי לו כקוף מאולף. רק אני יודע, מנסיעות אין־סופיות במרכבה לצדו, לבד, בתא, עד כמה סמך עלי ושאל בעצתי.

וגם עניינים אחרים היו לי בחצרו. הנערה הפשוטה פולט, שעבדה במטבח, האירה לי פנים אף היא. היו אלו פנים פשוטות ונאות, אם כי מצולקות מעט בשל מחלת ילדות. פנים בהירות היו לה, ושיער פשוט של נערת מטבח, שהיה אסוף אל מאחורי ראשה ועליו כובע לבן. היא היתה נוהגת לצחוק הרבה, ואז היה ניתן לראות כי שתיים משיניה, בצדי פיה, היו חסרות. לי אמרה פעם שבילדותה התקרבה מדי אל הפרד כאשר זה הילך בסובבו את מטחנת התפוחים בכפרה, אך שמעתי מאחד מאנשי ביתו של המרקיז כי בערב של שכרות הכה אותה באגרופו ז’יל, בנו של בעל הפונדק בסן סרוואן, שלו היתה מאורשת, ולאחר מכן ביטלה את האירושין ועברה לעבוד במשק ביתו של המרקיז, הרחק מאותו ז’יל. היא היתה מבוגרת ממני בי’ב שנים, אך מעולם לא הודתה בגילה.

לעתים הייתי יושב ומתחמם במטבח לצדה, כשהיא עוסקת בעבודות המטבח הבזויות ביותר, שוטפת ומנקה, מורטת את העופות, מסירה את קשקשי הדגים. את הבישול עצמו לא ניתן לה לעשות, זו היתה מלאכתם של טבחים שהובאו מפריז, אך לא חסרה לה עבודה במטבח. הייתי יושב ומתחמם ליד התנור, ונהנה לשמוע את להגה. היא היתה מקור אין־סופי למידע מהימן ביותר על כל המתרחש בחצרו של המרקיז, ואם הייתי רוצה לדעת דבר־מה, לאשר שמועה שהגיעה לאוזני או סתם להתעדכן ברכילות, הייתי יורד אל המטבח.

ערב אחד, כאשר המרקיז היה בנסיעותיו לפריז, ירדתי אל המטבח. בהיעדרם של המרקיז ופמלייתו היתה לה עבודה מועטה. היינו כמעט רק אנחנו לבדנו בכל האחוזה הגדולה והריקה. היא ניצלה את ההזדמנות לשתות מעט מהשכר שהמרקיז הקציב למשרתים. כשהגעתי, היו על השולחן בקבוק פתוח ושתי כוסות מלאות. היא ציפתה לבואי. לא היה זה השכר המעולה שהתיישן עשרים שנה, וגם לא הטוב שכבר למדתי לזהות, זה המשובח שהמתין שלוש שנים לפחות בחבית עד שהגיעו מרכיביו לאיזון. היה זה בקבוק שנמזג מחבית שנפתחה טרם זמנה. אך עדיין היה זה משקה מחמם קרביים בערב הקר, והוא השרה עלינו מצב רוח מעולה. היא לא חדלה מלצחקק, ושלחה אלי את ידה באופן שאינו צנוע. לא מחיתי בעדה.

אחרי זמן־מה שבו רק דיברנו והתלטפנו, כאילו באקראי, התקרבה אלי יותר ושירבבה את שפתיה לעומתי לנשיקה. נרתעתי, אם מהבל פיה ספוג השכר, ואם מכך שטרם נישקתי אישה. נישקתי אותה על לחְייה. היא רק צחקה ונישקה אותי ארוכות על פי, כשהיא תוחבת את לשונה לתוכו באופן שעד אז רק שמעתי עליו. היא התקרבה אלי עם השרפרף שעליו ישבה, הניחה על השולחן את הסכין שבאמצעותה ביצעה את עבודתה, וחיבקה אותי הדוקות. חשתי את חום גופה, והיא ודאי חשה את לבי ההולם בפראות. קפאתי במקומי, והדבר אך עודד אותה להמשיך במעשיה. היא לקחה את ידי והניחה אותה תחילה על חזה, מבעד לחולצתה, מעל המחוך הצמוד שלבשה. היתה זו הפעם הראשונה שנגעתי בחזה נשי, והתחושה נעמה לי. לאחר מכן הניחה אותה במקום אחר, שאינו הגון, בין רגליה, והתחככה בה כה וכה. לא משכתי את ידי.

או אז, להפתעתי, הפשילה את מכנסי. זכרותי הזקורה בלטה באופן שאינו ראוי, והיתה אדומה וסמוקה כשם שפני אדומות וסמוקות.

‘אלי הטוב,’ זעקה. ‘מה זה?’

‘האם לא ראית את זה מעולם?’ שאלתי, איני מבין.

‘לא כך. לא בצורה הזאת,’ אמרה.

‘כך אנחנו, היהודים,’ אמרתי, כשהבנתי ממה התרגשה.

‘כל כך יפה! כמו פרח! כל כך עדין!’ אמרה.

היא השליכה הצידה את השפרפרף שעליו ישבה, כרעה על ארבעותיה ונטלה את זכרותי בפיה. כעבור שניות ספורות הגעתי לפורקני בפיה. אך הדבר נעם לה. היא קינחה את פיה בכיסוי השולחן ונטלה עוד כוס שכר. לא כך תיארתי לי, בישיבה בשטרסבורג, אך שבועות ספורים קודם לכן, דרך גבר באישה.

‘עכשיו אתה גבר,’ אמרה. ‘הגבר שלי.’

אם משתמע מהמשפט האחרון כי מעתה חשה בעלות עלי, או שאני חשתי בעלות עליה, לא כך הדבר. נותרנו ידידים טובים. היה זה מנהגה לקרוא ‘הגבר שלי’ לכל מי שהיתה האישה הראשונה שידע, והיו כמה כאלה במשק ביתו של המרקיז, כולל, כך רמזה, בנו של המרקיז עצמו, אותו אנטואן שיצא להילחם בשדות הקרב הזרים. אך על כך מעולם לא רצתה לדבר.

לא אאריך בדברים, ונדמה לי שכבר הארכתי מעבר לדרוש. כעבור שבע שנים, כך שמעתי, מתה במגפה השחורה כאשר זו הכתה ברואן, שלשם עברה לעבוד במשק ביתו של אחד האצילים. אם אאריך בדברים על כל שקרה אותי במהלך אותן שנתיים באחוזת המרקיז, הרי לא אגיע לעולם לעיקר סיפורי, והקורא ישליך את הספר מידו ככלי אין חפץ בו, ונמצא כי לא שמע את הסיפור עד סופו, ולא למד את אותו הלקח שהאל הטוב הותיר אותי עלי אדמות רק כדי ללמדו לקוראי. אם כך, חייב אני לדלג חודשים מספר קדימה, אל ליל סערה רע וקשה בחודש נובמבר, הלילה שבו שב אנטואן משדות הקרב הרחוקים.