החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אליטות אסטרטגיוֹת בישראל

מאת: ,
הוצאה: | 2018-08 | 194 עמ'
קטגוריות: עיון
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת במשטר דמוקרטי מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) ואת העדפותיו. ואולם, במציאות הסוציו-פוליטית והכלכלית בישראל, הקבוצה הקטנה גוברת על הקבוצה הגדולה. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה, ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ספר זה מבקש להתמודד עם שאלות אלה ואחרות, תוך הצבת מראה ביקורתית על חלוקת הכוח והיחסים בחברה הישראלית. המחברים מבקשים להראות כיצד שלוש קבוצות כוח מרכזיות בחברה הישראלית – אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית – מנצלות את כוחן כדי להנציח את הסדר הקיים כדבר טבעי והכרחי המשרת, כביכול, את כל החברה, אך בפועל פוגע בצרכים ובהעדפות שלה.

ד"ר שגיא אלבז, חוקר ייצוג של אליטות ומיעוטים; פרסם ספרים ומאמרים בתחומי מדע המדינה ותקשורת.
ניוה גולן-נדיר, חוקרת מוסדות במדינות דמוקרטיות; פרסמה מאמרים בכתבי-עת ובספרים העוסקים במדע המדינה.

מקט: 4-249-50569
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


מבוא

אנו רגילים לחשוב שקבוצה גדולה גוברת על קבוצה הקטנה ממנה במאבק על כוח ועל שליטה, בתחרות על חלוקת משאבים ובהשפעה על הסדר הקיים. באופן דומה, אנו מסיקים כי הרוב חזק משמעותית מהמיעוט, וכי המפלגה השלטת מבטאת את בחירת הרוב (היחסי) והעדפותיו במשטר דמוקרטי. כך למדנו בשיעורי האזרחות במערכת החינוך הישראלית. אלא ש’היגיון בריא’ זה אינו עומד במבחן המציאות המעשית. בדיוק להפך. בעולם האמיתי דווקא הקטן מנצח את הגדול. כיצד זה קורה? איך קבוצה קטנה מצליחה לתמרן קבוצה גדולה, לשלוט בה ואפילו לשכנע אותה כי היא משרתת את האינטרס של הרוב למרות הפגיעה בו? ואולי שליטה של קבוצה קטנה על הרוב היא טוב או רע הכרחי? האם הרוב אינו מוכשר דיו כדי לשלוט ולקבל החלטות? האם דעת הרוב עלולה להוביל לעריצות הרוב? כדי לענות על שאלות אלה ואחרות בהקשר הישראלי, יש לרדת לעומק הגיונה של הגישה האליטיסטית.

במידה רבה, האליטיזם ראה עצמו ככלי מדעי שבאמצעותו ניתן לפרש את המציאות, להבין דפוסי התנהגות בחברה ולהסביר תהליכים של קבלת החלטות או אי קבלתן. אין בכתביו כל אמירות ערכיות מסוימות על המציאות; לדידו, המצב הקיים אינו צריך לעסוק בשאלות של צדק או מוסר ובקביעה שיפוטית של טוב או רע, אלא בשיקוף המציאות. ואולם, עצם העלאת השאלה מה קיים היא כשלעצמה ערכית. מכאן ניתן להבין כי נקודת המבט של הספר הנוכחי ביחס לגישה האליטיסטית היא ביקורתית בעיקרה, הן בשורשיה התיאורטיים והן ביישומיה, כפי שמראה מקרה המבחן הישראלי.

בתמצית, ספר זה מבקש להשיג שתי מטרות עיקריות. המטרה הראשונה, הכללית יותר, היא להראות שישראל היא חברה אליטיסטית. המטרה השנייה, הממוקדת יותר, מבקשת להסביר כי החברה הישראלית מורכבת משלוש קבוצות-כוח: אליטה פוליטית, אליטה צבאית ואליטה כלכלית. קבוצות אלה הן ‘אליטות אסטרטגיות’ מאחר שהן מחזיקות בעוצמה, בהשפעה על תהליכי קבלת ההחלטות ובמשאבים רבים יותר מקבוצות-כוח אחרות, קל וחומר מהציבור הכללי ובוודאי מהשכבות המוחלשות בתוכו.

התזה המוצעת כאן נשענת על ההנחה כי חילופי אליטות בישראל מתורגמים לתמורות אידאולוגיות, ואולם אלה אינן חורגות ‘ממתחם הסבירות’ הקונצנזואלית (יער ושביט, 2001). הגורם המבני מכתיב מערכת יחסים קבועה מראש בין אליטה פוליטית, ללא קשר לשייכותה המפלגתית, לבין אליטה צבאית וכלכלית, כאשר הקִרבה האישית והמוסדית ביניהן מַבנה מציאות אידאולוגית בדרך אליטיסטית (עציוני-הלוי, 1997: 20).

הדבקות של האליטה בליבה ערכית מחדדת את ההבחנה בין שינוי מהותי (essence) לבין שינוי המבוסס על רושם או הופעה (appearance) חיצוניים. המהות נתפסת כקיום ממשי המצוי מעל לכל גילוי כלפי חוץ (Barbalet, 1983: 21) ומשמשת, בהשאלה לענייננו, כנרטיב-על שמתייחס למציאות האמיתית ולא לשינויים פרסונליים ואידאולוגיים המתרחשים גם הם במציאות, אך לא משנים אותה. הדגש על ‘נִרְאוּת’ (visibility) רבת פנים ועל קטגוריות מהותניות מעטות וקבועות מעצים את הדימוי הפלורליסטי של השלטון, אך בפועל מגן על הסדר הקיים ועל האליטה השלטונית.

השיח הציבורי הוא השתקפות של שלושה מרכיבי-יסוד בתרבות הפוליטית הישראלית. האחד הוא לאומיות יהודית שהוגדרה על ידי האליטות הפוליטיות במסמך המכונן של מדינת ישראל – מגילת העצמאות, והפכה לאורך השנים לחלק אימננטי מהציונות. המרכיב השני הוא תרבות הביטחון שגובשה לאור מורכבות ורציפות הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני, ושיקפה, לדעת קימרלינג, את האינטרסים של קבוצות חברתיות דומיננטיות (קימרלינג, 2001 ב’: 299). המרכיב השלישי, ליברליזם כלכלי, מיצב עצמו כיסוד חשוב בתרבות הפוליטית בישראל (Shafir and Peled, 2002), והביא לשינויים מהותיים בהרכב האליטה העסקית בשנות התשעים (אהרני, 2007). לקהילה העסקית היה תפקיד חשוב בעיצוב השיח הליברלי (Shafir and Peled, 2002), שהשתלב היטב בתפישה הניאו-הגמונית בישראל.

ביסודו של חיבור זה עומדת ההנחה כי ‘סדר היום הלאומי’ אינו אלא שם קוד למערך האמונות והערכים של האליטה, שמזהה את האינטרס שלה עם אינטרס הכלל. לבעל הכוח, ההון או הידע אין עניין רב בשינוי ובחידוש. זהו היסוד הלא דמוקרטי שטבוע במבנה חברתי המשמר פערים בין אליטות לציבור הרחב.

כדי להוכיח את הטענה המוצגת לעיל, ננסה לבחון את אופי התמורות הפוליטיות בישראל, תוך הישענות על שלוש רמות שונות של שינויים: (1) שינוי פרסונלי – תחלופה של אליטות, פועל יוצא של מהפכים פוליטיים. (2) שינוי אידאולוגי משמר מציאות – תיקון תוצאות לא הוגנות של הסדרים חברתיים שונים, תוך שימור המסגרת הבסיסית שמחוללת אותם. (3) שינוי אידאולוגי מתקן מציאות – תיקון ההסדרים החברתיים דווקא באמצעות שינוי מבני של המסגרת הבסיסית שמייצרת אותם.[1]

כידוע, השינויים הפרסונליים בישראל היו גורפים: אף ממשלה לא הצליחה לשמור על רציפות שלטונית החל מהבחירות ב-1988 ועד 2013.[2] עובדה זו ראויה לציון מיוחד, מכיוון שחילופי שלטון מהווים כר פורה לשינוי האקלים הפוליטי והחברתי במדינה. עם זאת, השינוי האליטיסטי, כשלעצמו, אינו הסבר ממצה להבנת מבנה החברה בישראל. גם ניתוח של שינוי אידאולוגי, חשוב ככל שיהיה, נותר חלקי ללא התייחסות לרובד המבני העמוק (הכוונה לערכי היסוד של התרבות הפוליטית) המכתיב לעתים התנהגויות או עמדות פוליטיות.

קיימת הסכמה סוציולוגית רחבה כי אנו חיים במצב פוסט הגמוני, עם שקיעתה של תנועת העבודה לדורותיה (שפירא, 1984; אייזנשטדט, 1989; הורוביץ וליסק, 1990). קימרלינג מכנה זאת קץ שלטון האחוס’לים: ראשי תיבות של אשכנזים, חילונים, ותיקים סוציאליסטים ולאומיים (2001 א’). כאן המקום לסייג את העמדה המקובלת ולטעון כי הרכב השלטון אומנם השתנה, כמו גם המדיניות, בפרט זו הכלכלית, אך עלייתו של מעמד חדש בחברה המורכב משכבה מצומצמת של בעלי ממון הנתמכת על ידי הנהגה פוליטית, והנטייה לשמר את תרבות הביטחון לאורך השנים יצרו מצב הגמוני חדש, אחיד וכוחני – לא פחות מקודמו.

במסגרת ההגמוניה חדשה, שעוצבה בתחילת שנות התשעים, נוצרה תשלובת צרה של אליטות השולטת על מערכות ריכוזיות ורבות עוצמה (עציוני-הלוי, 1997: 22). עם כינונה של הגמוניה זו, אומצו כללי משחק, המשמרים את מאזן הכוחות בחברה. מחמת קוצר היריעה, אין בכוונת הספר להצביע על הסיבות לעליית ההגמוניה החדשה,[3] אלא להראות מדוע תחלופה של אליטה שלטונית, הנאמנה לליבה ערכית, אינה פורצת את הגבולות של האידאולוגיה השלטת.

כאמור, המקור ממנו שואב ספר זה את עיקר הנחותיו וטיעוניו הוא התיאוריה האליטיסטית. בהתאם להנחה הבסיסית שאין להפריד בין חלוקת הכוח בחברה לבין אופייה הדמוקרטי של המדינה, נקבע כי ריכוז הכוח בידי מעטים פוגע בקיומו של מרחב ציבורי פתוח החיוני להבטחת ההליך הדמוקרטי. מרחב זה, המכונה בפי תיאורטיקנים ‘שוק חופשי של רעיונות’, פועל ללא מגבלות, כל עוד נשמר עיקרון חופש הביטוי – זכות-יסוד הנבחנת לרוב על פי מימוש עיקרון חופש העיתונות. על בסיס הספרות המחקרית פוּתח מודל תיאורטי המניח כי שלוש קבוצות-כוח: אליטות פוליטיות, צבאיות וכלכליות – הממוקמות במוקדי הכוח המרכזיים של החברה הישראלית – משתמשות בכלי התקשורת ובמערכות החינוך והתרבות כדי לגייס הסכמה ציבורית רחבה לסדר הקיים וכדי להצדיק את שלטונן. בין השאר, הן מגבשות ליבה ערכית קונצנזואלית שעיקריה הם: א. לאומיות יהודית. ב. תרבות ביטחונית. ג. ליברליזם כלכלי. כל אחת מסוגיות ליבה אלה מיוצרת, משוכפלת ומופצת להמונים בתיווך אמצעי התקשורת והמוסדות החינוכיים והתרבותיים – אותם מנגנוני הסכמה אידאולוגיים הכפופים לאליטות.

בישראל התפרסמו עד היום רק שלושה ספרים מקיפים על אליטות. הראשון, ‘עילית ללא ממשיכים’ (1984) של יונתן שפירא, דן באליטה פוליטית כיחידה דורית שירשה את שלטון דור המייסדים של היישוב. הספר השני של חנה עציוני-הלוי, ‘קשר האליטות והדמוקרטיה בישראל’, (1993) עוסק, כפי שמרמז שמו, בקשרים הקיימים בין אליטות השולטות במוקדי הכוח של החברה והפוליטיקה בישראל.[4] קובץ שלישי, ‘אליטות חדשות בישראל’ (2007) – בעריכת אליעזר בן-רפאל ויצחק שטרנברג – מתמקד ב-14 סוגי אליטות בחברה הישראלית. ספרים אלה, הגם שיש בהם תובנות ואבחנות נוקבות, אינם עוסקים בשאלות מיהן הקבוצות החזקות ביותר מבין האליטות הקיימות בחברה והיכן נמצאים מוקדי הכוח בעלי ההשפעה הגדולה ביותר על תהליך קבלת ההחלטות בישראל.[5] לכל היותר, מחבריהם מתמקדים באליטה ספציפית, כמו בספרו של שפירא, או סוקרים מספר אליטות, בדומה לשני ספרים הנוספים, בלי לייצר היררכיה ברורה ביניהן לגבי מידת הכוח וההשפעה שלהן על האינטרס הציבורי הכללי. ספר זה מבקש למלא את החלל החסר בספרות, כמו גם לסקור את ההתפתחויות והחידושים במציאות הישראלית מאז פורסם הספר האחרון בנושא בשנת 2007.

מבנית, הספר בנוי משלושה חלקים. הפרק הפותח של החלק הראשון הוא תיאור היסטורי-דיאכרוני של השינויים הפוליטיים, הכלכליים והאידאולוגיים שאיפשרו את משטר האליטות הישראלי. בהמשך מוצג מודל הממפה את קבוצות הכוח בעלות העוצמה וההשפעה הגדולה ביותר על תהליכי קבלת ההחלטות בישראל, תוך שרטוט גבולות המפה החברתית, יחסי הכוחות בתוכה ודרכי הנצחתה. סוף החלק הראשון מתייחס לשיטת הראיונות בספר על אודות חברי אליטות בישראל.

את הפרק הראשון של החלק הבא, המרכזי בספר, נייחד לאליטה בכלל ולאליטה פוליטית בפרט. תחילה נדון בכמה מושגי-יסוד תיאורטיים, תופעות וגילויים הנוגעים לאליטות ולאליטיזם. כך, למשל, נתמקד במושג העוצמה ובשאלת ריכוז הכוח בידיים מעטות, נעמוד על ההמשגות והתפישות השונות של ההגות האליטיסטית, נשאל כיצד מושג האליטות מתיישב עם רעיון הייצוגיות בדמוקרטיה, ננסה להבין מהם התנאים לקיומן של אליטות מבחינה כמותית ואיכותנית, ונראה איזה שימוש עושה האליטה הפוליטית באמצעי התקשורת כדי להנציח את שלטונה ולהצדיק את הסדר הקיים. את החלק המקדים הזה ישלים דיון במאפייני האליטה הפוליטית הישראלית.

בפרק השני של חלק זה נעסוק באליטה הצבאית ונתייחס למקור עוצמתה וליחסי הגומלין שלה עם הסקטור האזרחי והדרג הפוליטי, תוך הצגת גישות תיאורטיות מסורתיות וביקורתיות לבחינת יחסים אלה. בהמשך נדון בתרומת האליטה הצבאית לכינונו של אתוס הביטחון בישראל ונצביע על שלבים שונים בהתפתחות אתוס זה. התפתחות זו מלַווה את ההתדיינות הציבורית בשאלה: ‘האם החברה הישראלית מיליטריסטית?’ הפרק סוקר את מידת המעורבות (ולעתים ההתערבות) ו/או השותפות של האליטה הצבאית בפוליטיקה בניסיון לענות על שאלה זו. לאחר מכן נבדוק את התמורות שחלו בהרכב האליטה הצבאית ובמעמדו של צה’ל בחברה ובפוליטיקה לאורך השנים.

הפרק השלישי באותו חלק מעמיד במרכזו את האליטה הכלכלית. ראשיתו בסקירה היסטורית על חלוקת הכוח הכלכלית במדינה המודרנית והמשכו בניתוח המתח המובנה בין קפיטליזם לדמוקרטיה. לאחר מכן נצביע על התמורות בכלכלה הפוליטית ובהרכב האליטות של ישראל ונשיב על השאלה מהו הרקע לשליטת אנשי העסקים והתאגידים הגדולים בחברה דמוקרטית. עלייתה של אליטה כלכלית השולטת באמצעי תקשורת מרכזיים (פרק רביעי) מרמזת על עיצוב מציאות המיטיבה עם בעלי הכוח, האמצעים והממון. התפתחות טכנולוגית וליברליזציה של שוק התקשורת האיצו מגמה דומה גם בישראל: ריכוז בעלויות על כלי תקשורת בידי מספר מצומצם של בעלי הון.

החלק השלישי והאחרון מסכם את הממצאים והמסקנות של ספר זה, מציע כיווני חשיבה חדשים לבחינת האליטות בישראל, ומעלה אפשרויות להיווצרותן של קבוצות-כוח חדשות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אליטות אסטרטגיוֹת בישראל”