החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

ענן באמצעו של הרכס

מאת:
הוצאה: | 2018 | 109 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

16.00

רכשו ספר זה:

ענן באמצעו של הרכס, ספרה החדש של נעמי ולך, שנערך על ידי דבורה חיץ, הוא ניסיון להרחיב את הסתעפויות מסעה של התודעה בתנועתה להכרת העולם. אף על פי שסיפוריה אינם שואפים אל עלילות ואפילו לא אל מלאות של דמויות, הם עצמם כמעט מין הסתעפויות של נושאים ודמויות מסיפוריה הקודמים, ובכך, בהצטרפותם יחדיו, הם גם מין התרבות, שאיננה עלילה, אך במובן מסוים היא דומה לעלילת הכתיבה עצמה.

ארבעת ספריה הקודמים של נעמי ולך: הגדרת הצמחים (2008), כרישום התקבצות העלים (2011), כל מה שיש בעולם (2014) ורישום מתכסה ברישום (2016) יצאו לאור בהוצאת כרמל.
זהו ספרה החמישי.

מקט: 4-249-50574
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


הסתעפויות

כשסמדר פתחה לי את הדלת זה היה כאילו ראתה אדם זר שהיא לא רוצה שיפריע לה ושבכל זאת באותו זמן כבר התחייבה לו במשהו, וכבר נתנה לי את ההרגשה שכאילו ראתה איזה בגד מוזנח או ישן מדי, והייתי יכול להרגיש חשוף מדי לידה אילולא באתי לספר לה משהו שהוא גרוע יותר מכל מה שראתה. וכאילו עמדתי להיות אחרי־כן זר לה, כמו לחברת רוב בני האדם, והיא ניסתה לתקן את מה שהרגישה והכניסה אותי אל המטבח והגישה לי מיד מרק חם, אולי גם בגלל ההליכה שלי בגשם ובקור עד שהגעתי אליה, וחשבתי שהיא מתקנת גם את הזמן שבו היא עדיין לא יודעת מה להגיד לי, וקיבלתי את זה.

ואחרי־כן סיפרתי לה שחליתי, וכאילו ביקשתי ממנה את ההכרה בי עצמי ובמה שאני מוכרח להיות עכשיו.

אבל היא אמרה אתה זוכר את ילדותנו ואת מה שהיינו. היא אמרה אתה זוכר, היינו הולכים עד קצה השדה, אהבנו את הסייפנים הדקים הוורודים. כן, אהבנו אותם, יחד. גם עכשיו היינו יכולים. היא כמעט בשר ודם שלי, אותם סבא וסבתא, צריכה להיות קרובה לי גם עכשיו, בעצם יותר מאשתי, אבל היא לא מעריכה מאוד קשרים משפחתיים, כל ההסתעפויות האלו הן לא משהו שהיא תטרח להכיר. בעיניה אני מתרוצץ בין כל האנשים האלה בלי תכלית. לא יודעת שהייתי יכול לחזור אל הילדוּת שלנו, אל הרגשות ההם, רגשות מומתקים בריח פרחֵי שדה וימים אצל סבא ואצל סבתא. ריח ציפורני חתול זעירים מהשדה, כמעט לא מורגש, רק כשמתקרבים מאוד. כמעט גס. ומתוק. לא דומה לשום ריח אחר. גם היא אוהבת אותו. היתה שׂמה כמה כאלה במים על השולחן במטבח אצל סבתא. שיהיה לה הריח הזה.

אמרתי לה אבל חליתי מאוד, וזאת מחלת נפש, והיא אמרה אולי רק התעייפת מדי, כאילו זה תלוי במה שהיא חושבת או בהסכמה שלה. בעיניה זה רק שם שנותנים. משבר נפשי עם שם שאני והרופאים נותנים. לא ניתן להבחנה ברורה, כמו הריח ההוא של הפרחים, בעל פנים רבות.

אפשר לטעות בזה, היא אמרה, חושבת שההיגיון שלה יכול לעזור לי במשהו. ההיגיון הפרטי שלה מול כל מה שאני כבר יודע.

היא אהבה גם את הריח הדק של פרחי הגפנים. היתה מרגישה אותו בקלות. קראו לה בשם הפרחים האלה. סמדר. תמיד מזכיר את עדינות הפרחים. אבל לא יכול למנוע ממנה את מה שקשה לשאת. ובכל זאת היא החזיקה מעמד עם כל המחלות והבעיות. רק עם המשפחה הגדולה שלנו היא לא מסתדרת, והיתה יכולה להסתפק באיזו שיחת טלפון בשביל להסביר לי את הספקות שלה. לא היתה צריכה שאתאמץ לבוא עד אליה בשביל שיחה כשהיא רגילה כל כך לשיחות מן המרחק. לשכנע אותי מן המרחק.

אבל נשארתי אצלה זמן די רב, וסמכתי על הרגשות ההם, שהיא לא תוותר עליהם, וחשבתי שהיא לא תזנח אותי בתוך כל זה.

ואמרתי בני המשפחה שלנו עצמנו ובשרנו דנים אותי עכשיו.

כי הצער שלהם לא הוסיף להם את הבנת צערם של אחרים, אמרתי. והתכוונתי למותה של גיה, אבל היא לא רצתה לדבר על המוות הזה, ואמרה משהו על היופי של גיה, כאילו יופי הוא מעל הכול, כמו הסיבה העיקרית לחיות, ולא התנגדתי.

היא אמרה שאהבה את גיה, ולא ידעתי אם אני אהבתי אותה, ואת כל המשפחה שלנו. עצמנו ובשרנו. כמעט כמו לאהוב את עצמי. היא יכולה לאהוב כשהיא מסתכלת מרחוק. גיה לא היא עצמה, לא נכרכת ולא נלפפת בה ובנפשה.

אבל היופי של גיה, בזה היא עצמה יכולה כמעט לטבוע. אהבה עזה כל כך ליופי.

אבל גם את המחשבות שלה לא מבינים היטב. אולי גם מפני שהיא לא מבקשת שיבינו. שומרת עליהן בסתר.

ורציתי את ההבנה שלה יותר מאשר את ההבנה של רוב האחרים, ואחרי־כן ראיתי שלא בזבזתי את זה ואת מה שאני כמו שבזבזתי אצל אחרים, כי היא לא תניח לאדם לומר לה משהו לשווא.

ובאמת היא אמרה שהיא מנסה להבין את המחלה הזאת, ואחרי־כן כבר אמרה חשבתי איך לעזור לך, והסבירה את העזרה הזאת שעשויה כולה ממילים, והקשבתי לה כמו לדבר דמיוני. אבל היא תיארה אותי כמעט כצועד בארץ רחבת ידיים, ומחליט על החשיבות של כל דבר ודבר. ולרגע יכולתי לדמות את עצמי כמבריא.

אבל אמרתי לא אצליח לאחוז בזה.

ואחרי־כן חזרו הילדים שלה מבית הספר, וגם בה לא יכולתי לאחוז, כי הם הדבר שבו היא מוכנה לטבוע לגמרי, וחשבתי אחר־כך שבכל זאת יש לה מין הסתעפויות, אבל לגמרי שלה. היא עזרה לילד בדברים שהוא לא הצליח לעשות, ולא שאלתי אותה על כך, וחשבתי שרוב בני המשפחה שלנו לא שאלו על הילד.

וכשנפרדתי ממנה ויצאתי אל הגשם, היא שאלה אם אני זוכר את הדרך אל תחנת האוטובוס, כאילו שאלה ילד.

אחר־כך היו המקרים האחרים והעזיבה והגירושין, ולא אחזתי גם בבני המשפחה הרבים שלנו ובהתפרשׂוּת האפשרויות, ונהייתי צר במחשבותַי כאדם הפוסע בדרך מסוכנת.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ענן באמצעו של הרכס”