החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

עמוק בתוך כינור סדוק

מאת:
הוצאה: | 2019 | 168 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

ניהאט הוא כנר מוכשר שגדל בשכונת הצוענים בעיירה ליד איזמיר. תושבי העיירה מעריצים את נגינתו בכינור הסדוק, אבל הוא חולם לכבוש את הבמות הגדולות, הרחק מעבר לעיירה.

שרה, נגנת ויולה מצטיינת, היא בת למשפחה יהודית אמידה מאיסטנבול. גם היא חולמת לפרוץ מִתחומי המוזיקה הקלאסית המכופתרת לעולמות אחרים. ניהאט מתקבל לשמחתו לתזמורת הרדיו הטורקי, עוקר לאיסטנבול, ושם פוגש בשרה. הצועני ובת הטובים מקימים הרכב מצליח, יוצאים למסע מענג וסבוך של אהבה ומוזיקה וזוכים להצלחה אמנותית גדולה, כל זאת על רקע ניסיון ההפכה בטורקיה. הַאם יצלח מסעם את הקשיים שמציבה המציאות על דרכם?

ינון מועלם, מוזיקאי וסופר, חי באיסטנבול מאז 2002. הוציא עד כה עשרה אלבומים של מוזיקה מקורית וכיהן כקונסול התרבות של ישראל בטורקיה. עמוק בתוך כינור סדוק הוא ספרו השני.

מקט: 4-249-50642
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרק 1

ניהאט קדיראולו התהלך על המדרכה הרחבה של שדרת בגדד באיסטנבול. הייתה שעת בוקר של חודש אוקטובר ועלים גדולים שנשרו מהעצים הגבוהים הנטועים לאורך השדרה, ריפדו את המדרכה בשטיח צהבהב. מוניות שירות צהובות העלו או הורידו נוסעים בצידי הדרך. אור השמש הבוהק היה חריג לעונה, וניהאט הרכיב את משקפי הריי באן הירקרקים על עיניו החומות, הגדולות. שערו השחור והארוך היה אסוף בקוקו. הוא היה לבוש בטי־שירט לבנה שהבליטה את גון עורו השחום, מכנסי ג’ינס בהירים ונעלי אולסטאר אפורות שהיו פעם לבנות. על כתפו הימנית נשא את הכינור בתיק עור שחור. הוא עשה דרכו אל אולפן ההקלטות, שם המתין לו המפיק המוזיקלי שהזמין אותו לנגן יצירה יחידה.

המוני אנשים התהלכו בשדרה הארוכה והמפורסמת שבצד האסייתי של העיר העמוסה בחנויות רבות, בתי קפה ומסעדות ועתירת בתי אופנה יוקרתיים. רבים עשו דרכם למקום עבודתם, אחרים היו בדרכם לפגישה באחד מבתי הקפה או במסע קניות באחת מחנויות הביגוד ובתי האופנה. על אחד הספסלים ישב זוג קשישים חביב. הגבר לגם בנחת קפה מכוס פלסטיק גדולה וקרא בעיתון הבוקר, האישה האכילה יונים בחתיכות קטנות של סימיט – בייגלה גדול ועתיר שומשום. זוג אחר התהלך עם שני כלבי זאב צעירים שהשתעשעו במשובה, אך דבר מכל המראות והקולות של שדרת בגדד ההומה לא הצליח להפיג ולו במעט את בדידותו של ניהאט.

שלושה חודשים חלפו מאז הגיע לכרך הגדול מעיירת מגוריו – אָקְהיסאר הסמוכה לאיזמיר. הוא ידע שהעיר היא הלב והמרכז של חיי התרבות בטורקיה, שבאיסטנבול יש הכול מכול: פסטיבלים, אולמות קונצרטים, תזמורות, הרכבי מוזיקה רבים ומגוון הפקות. מוזיקאים צוענים רבים עברו להתגורר בה, חלמו הצלחה בלילות, אך עם בוקר שבו למחוזם משנוכחו כי רבים המתחרים הנלחמים כמוהם על מספר מוגבל של תפקידים. איסטנבול יקרה פי שניים ושלושה מעיירות הצוענים שליד איזמיר. שם יכלו מוזיקאים להתפרנס ממשכורת צנועה שהרוויחו בנגינה במסעדות האזוריות ובאתרי התיירות שבסביבה. באיסטנבול משכורת כזו הספיקה בדוחק לתשלום שכר הדירה והחשבונות, ולא הותירה רווח נאה מעבר לכך. הוא חשש שזה מה שיקרה גם לו. ימים רבים ישב בחדרו והתלבט. הוא פחד לנטוש את הסביבה המוכרת והבטוחה של בית הוריו הצנוע ומן המעבר אל הלא נודע. התחושה שלעולם לא יוכל להצליח באמת, ליוותה אותו לאורך כל חייו. הפחד שיתק אותו. עד שיום אחד הגיע טלפון מידידו אליאס, נגן עוּד שנולד בבֶּרְגֳמֳה, עבר לאיסטנבול והשתלב בהפקות של זמרי הערבסק.

“התפנה מקום לכנר בתזמורת של הזמרת הצוענייה המפורסמת, קיבָּארִיה,” אמר לו בהתרגשות. “ידידי, המלצתי עליך. הנה הזדמנות בשבילך. החזרות מתחילות בשבוע הבא ולפחות בהתחלה אוכל לארח אותך בסלון דירתי.”

הטלפון מאליאס טילטל אותו. הוא ארז מזוודה גדולה ותיק גב, ניגש לבנק ופדה את חסכונותיו המועטים. ובתוספת סכום קטן שקיבל מהוריו, נסע לאיסטנבול.

ניהאט קנה בקבוק מים בקיוסק הקטן שעל שדרת בגדד ונזכר איך נחת היישר לדירתו הקטנה של אליאס בשכונת טרלאבאשי שמוזיקאים צוענים רבים חיו בה.

ברחובות הצרים שיחקו ילדי הצוענים בכדורגל ורכבו על אופניים. אישה תלתה כביסה במרפסת וצעקה אל הילדים שייזהרו מן המכוניות שגיששו את דרכן הפתלתולה ברחובות הצרים המשופעים בעליות ובמורדות תלולים. בעל חנות המכולת השכונתית ישב על שרפרף עץ קטן, שתה צ’אי ושיחק שש־בש עם בעל דוכן הירקות. החום והלחות של חודש אוגוסט ניכרו בכול. ילדים יחפים התרוצצו בגופיות ובמכנסיים קצרים, רוכלים מחו את הזיעה ושטפו את האבק שהצטבר בחזיתות חנויותיהם, בצינור מים. בפינת הרחוב עמד מוכר לצד עגלת עץ עמוסה בפריטים ישנים ומשונים, פתח שמשייה קטנה, התיישב והרווה את צימאונו במים צוננים.

ניהאט לא הוטרד מן החום. מזג האוויר הלוהט של אקהיסאר חישל אותו להתמודדות איתו, ויתרה מכך, המעבר לאיסטנבול גרם לו להתמקד בעיקר. הוא הניח את מזוודתו בדירתו של אליאס ויחד יצאו לרחוב, חצו את הכביש הראשי והמשיכו עד לרחוב איסטיקלל, מדרחוב שראשיתו בכיכר טקסים, ליבה הפועם של איסטנבול – וסופו, כקילומטר הלאה משם, בשכונת טוּנל.

תחילה עלו לכיכר שבה מוצב פסלו של כּאמֵל אטאטורק, מייסד הרפובליקה הטורקית הניצב בגאווה וחייליו מאחוריו.

הוא מעולם לא ראה אנשים רבים כל כך במקום אחד. המוני בני אדם ירדו במורד המדרחוב העמוס בחנויות ביגוד גדולות, הנעלה ואלקטרוניקה והוא התקשה לפסוע בקו ישר מבלי להיתקל בהולך רגל על כל צעד.

הם נכנסו לאחת הסמטאות החוצות את המדרחוב שהובילה לחצר פנימית רבועה. בצל עצים עבותים ישבו עשרות אנשים על שרפרפי עץ קטנים סביב שולחנות עץ זעירים ונמוכים ושתו צ’אי וקפה טורקי. עשן נרגילה היתמר אי פה, אי שם. המלצרים התרוצצו סביב השולחנות עם המשקאות, ואחד מהם, שבידיו סיר נחושת כבד בעל ידית ארוכה, הניח פחמים קטנים שלהטו באש כתומה על נייר הכסף שבראש הנרגילה.

“בבקשה חברים. יש מקום לשניים,” אמר מלצר והוביל אותם אל שולחן הפנוי.

אליאס קנה לשניהם סימיט והם התיישבו והזמינו צ’אי.

ניהאט זרק לתה קוביית סוכר יחידה, בחש ונגס בסימיט. “תענוג,” אמר. “באמת תודה. אני פה בעיקר בזכותך.”

“בשביל זה יש חברים,” חייך אליאס. “זו עיר מדהימה, אך לא קל פה. אני מקווה שתצליח. עצוב, אבל במקום שמוזיקאים יעזרו זה לזה ויפרגנו, הם מגלים צרוּת עין.”

ניהאט הִנהן בדאגה ותהה אם גם הוא יהיה קורבן לצרות עין. באקיהסאר כולם ידעו שהוא הטוב מכולם והריעו לנגינתו הווירטואוזית והמרגשת. שלא כמרבית עמיתיו הוא לא הסתפק בנגינת מוזיקה טורקית עות’מנית ומוזיקה צוענית, אלא האזין להרכב שאקטי של הגיטריסט הנחשב ג’ון מקלַפלין ואמן הטַאבְּלָה הבינלאומי ההודי זאקיר חוסיין, למד לנגן חלק מהקטעים והעמיק בלימוד סגנון הנגינה ההודי. הוא אף איתגר עצמו ביצירה קלאסית שכבשה אותו ביופייה, של הכנר האיטלקי האגדי ניקולה פגאניני. הסקרנות הטבעית והשאיפה לשלמות הביאו לו כבוד רב באקהיסאר וסביבתה, אבל בעיר הגדולה, שבה איש לא הכירו, הוא חש כדג שעבר מאקווריום מוגן למי האוקיינוס. הוא ידע שעליו לפלס את דרכו ולהיאבק על הכרה בכישרונו בסביבת עבודה תחרותית והישגית.

ניהאט נעמד מול דלת הבניין וניסה לאתר את הפעמון, אך רוב הלחצנים היו חפים משמות. הוא פנה לחניון הבניין שגינה קטנה בקצהו הובילה לדירת קרקע, שבה שכן האולפן. צמד חתולים לבנים התכרבל על כורסה שניצבה במרפסת הדירה. בעל האולפן פתח את דלת הזכוכית והזמין אותו להיכנס.

על כיסא מול שולחן העריכה ישב המפיק המוזיקלי והתבונן מבעד לחלון הזכוכית שהפריד בין חדר הבקרה לאולפן ההקלטה, בנגן העוּד שישב וניגן. מדי פעם עצר המפיק את ההקלטה, העיר, כיוון והוביל את הנגן אל הסגנון שביקש לשמוע.

ניהאט התיישב על הכורסה הגדולה שמאחורי שולחן העריכה ובעל האולפן הציע לו שתייה. אחד החתולים הציץ באורח כמבקש לעמוד על טיבו ואז, קימר את גבו, התמתח וירד ממקום מושבו, זינק אל חיקו והתכרבל לו בנחת וניהאט ליטף אותו בחיבה.

“הממ… אתה בר מזל,” אמר בעל האולפן וחייך אליו בחום. “יונוס לא מתקרב כך לכל אדם. הוא כנראה קלט אצלך אנרגיות טובות.”

“אני אוהב חתולים,” אמר ניהאט והחתול גירגר בהנאה.

עשרים הדקות שהמתין עד שההקלטה הסתיימה, איפשרו לו להאזין למוזיקה שבקעה מן הרמקולים שבחדר הבקרה, בעניין, ולזהות שהמקאם[1] המרכזי הוא חיג’אז קאר המשרה אווירה של הוד והדר. “לא רע…” חשב לעצמו, “המלחין ביצע מודולציה יפה למקאם ביאתי.” הוא שם לב שבתחילת הקטע בוצע סולו חופשי של נגֶנֶת נבל והוא התפעל מן הבחירה המקורית לשלב נבל בנגינת מקאם טורקי. מקצב היצירה היה איטי מאוד בתחילה, אך בהמשך הפך למהיר ודינמי. “נגן כלי ההקשה ממש טוב,” המשיך ניהאט להתחקות אחר הנגינה. נגן כלי ההקשה השתמש בתופים שונים כגון ריק (תוף מרים ערבי), דרבוקה, בנדיר – תוף המסגרת הגדול וזארב – תוף עץ, פרסי מסורתי, שעליו מתוח עור של עז, שהדהודו ושונוּתו מן הכלים הטורקיים, תרמו גוון ייחודי למקצב ולאווירה הכללית.

נגן העוּד סיים את נגינתו והמפיק המוזיקלי פנה סוף סוף לניהאט. “שמעתי עליך רק דברים טובים מידידנו המשותף,” אמר בחיוך ברומזו לנגן קלרינט צרפתי שחי באיסטנבול והתמחה בסגנון הטורקי.

“עכשיו נעבור על התווים,” אמר המפיק. “כאן יש מקום לטקסים[2] ארוך של הכינור. הנקודה הזו היא בעצם שיאה של היצירה. אני צריך שם נגינה מסמרת שיער ומרגשת. אני ממש רוצה לבכות שם. נראה לך שתוכל לעשות את זה?”.

“אשתדל מאוד, אדוני,” אמר, למרות התחושה המשתקת שקיננה בו שאינו מסוגל לרגש איש. הם ישבו עוד דקות ספורות ושוחחו בענייני חולין. הוא ניסה למשוך את השיחה ככל יכולתו כדי לדחות את הכניסה לאולפן ההקלטה, אך קולו של המפיק קטע את ניסיונו: “נכנסים,” אמר והצביע לעבר האולפן. ניהאט התיישב על הכיסא מול מיקרופון הנוימן המשובח, הוציא את הכינור מתיקו והחל לכווננו. לאחר הכיוונון שלף את קופסת השעווה והחל לשמן את שערות הסוס של קשת הכינור. הוא ניסה למשוך זמן, אבל לא היה עוד לאן לברוח. המפיק נכנס לחדר ההקלטה וביקש שינגן תחילה את כל היצירה וישאיר את נגינת הסולו לסוף. “בקשה הגיונית,” חשב ניהאט לעצמו, בהערכה, שהרי קטע הסולו דרש לא רק מיומנות טכנית, אלא גם השראה ורגש רב, והנגינה שקדמה לסולו סיפקה את החימום הנדרש לשם השגתם. הוא הרכיב את האוזניות וטכנאי ההקלטה שישב ליד המפיק על שולחן הבקרה לחץ על כפתור ששילח את המוזיקה היישר לאוזניו. הוא החל לנגן, עצר, ביקש למחוק ולהקליט שוב. המפיק עצמו קטע את ההקלטה וביקש שינגן שוב חלק מסוים. הוא התקשה לנגן. מוחו היה טרוד ואצבעותיו התקשו להיענות לו. הוא גייס את כל יכולתו וכישרונו והצליח לסיים את הנגינה לשביעות רצונו של המפיק. הוא היה תשוש וביקש הפסקה, אך המפיק ביקש שימשיך לנגינת הסולו.

מנהל האולפן הבחין במצוקתו. הוא חש בה עוד כשניהאט ליטף את החתול. המנהל ביקש לרמוז למפיק שייענה לנגן הצעיר, אך ניהאט כבר החל לנגן את הסולו. הוא נתקע והתחבט במהלכים המוזיקליים וביקש לעצור, למחוק ולהתחיל מהתחלה. לאחר שלושה ניסיונות כושלים נע המפיק באי־נוחות והפגין סימנים של חוסר שביעות רצון. ניהאט הסיר את האוזניות ויצא מן האולפן בפנים זעופות. “אני ממש מצטער, בוס,” אמר למפיק. “משהו לא מסתדר היום.” המפיק עיווה את פניו ובעל האולפן פתח את הדלת ונכנס. “אולי נצא להפסקה קטנה?” שאל. “ניהאט, צא לרחוב, שתה לך איזה כוס קפה ואז תעשו עוד ניסיון. מה דעתכם?”

“בסדר מצידי,” אמר המפיק והשתדל להסתיר את חוסר שביעות רצונו.

ניהאט יצא מהאולפן. בבית קפה בפינת הרחוב הזמין אספרסו וכריך קטן.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “עמוק בתוך כינור סדוק”