החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אמינטה

מאת:
מאיטלקית: ראובן כהן | הוצאה: | 2021 | 175 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

טורקואטו טאסו (1595-1544), שידע בחייו את מעמקי העדנה והצער, כתב את מחזהו 'אַמינטׇה' בלבוש פסטורלה מיתולוגית הנטועה ב"תור הזהב". הנופים הם נופי יערות, נחלים ומעיינות. גיבוריו – נימפות, רועים ומשוררים, דרי יער – המשׂיחים עם עצמם ועם רעיהם, ומתוך קולם וקול המקהלה עולה סיפור אהבתו המוּשֶבֶת ריקם של הרועֶה אמינטה לנימפה היפה, הסרבנית והפראית סילביה. הסיפור נפתל ומופלא ונוטלים בו חלק אֵלים וחצאי אֵלים שמטים את עלילת המחזה ומשמיעים את קולם שמשיג את לִבו הנבהל של הקורא. למרות שהסיפור מגיע ממחוזות דמיון רחוקים לא ניתן להעלות בדעתנו סיפור כֺה נוגע במציאות האנושית, הנטוע בחייו הממשיים של כל אדם, מסיפור 'אמינטה'. כי דמויותיו, על חולשותיהן ומעלותיהן הן דמויות אנושיות, שרעיונותיהן בהירים ומוגשים בשפת בני אדם, חצובים בתוך יופי נדיר, שהוא לפעמים שִׁירִי, שָׁקוּל ומחורז. הנושאים של 'אמינטה' שוכנים דרך קבע בנפש האדם. בייחוד נוגע טאסו בְּלב לִבם של שניים מיסודות החיים האנושיים: האהבה והמוות ("אחים, בְּעת אחת ממש, אהבה ומוות". לאופרדי). באהבתו את סילביה, אמינטה מתהלך על חודו של תער. מתחתיו נפערת תהום אינסופית. חייו (גם חיי סילביה) תלויים לא פעם מנגד. עִם שכבר כמעט נגע במוות זוכֶה אמינטה באהבתה של סילביה, לא לפני שטאסו פרשׂ לפני הקורא עלילה רבת תחבולות, שעמה נפרשׂת גם המניפה הרחבה של האהבה על היבטיה וגווניה הרבים. סוף סוף, עִם האהבה אמינטה זוכֶה גם בחיים.

טאסו, שֶׁמֵּת בדמִי ימיו, זוכה עם 'אמינטה' גם הוא בחיים, חיי נצח.

מקט: 4-249-50857
טורקואטו טאסו (1595-1544), שידע בחייו את מעמקי העדנה והצער, כתב את מחזהו 'אַמינטׇה' בלבוש פסטורלה מיתולוגית הנטועה ב"תור הזהב". הנופים […]

מבוא
האהבה ממרומי הצוק
ראובן כהן

 

בין שני ענקי השירה האיטלקית, דנטה אליגיירי וטורקואטו טאסו, קשה לקבוע עם מי הֵרַע הגורל יותר. דנטה נידון לִגְלוֹת מעירו האהובה פירנצה ולכַלות את שנות חייו האחרונות בגעגועים אין־סופיים, כשתקווה אחת בוערת בליבו: לשוב כמנצח לעירו ושזו סוף סוף, עם שֵׂיבתו, תכיר בגדולתו כמשורר והוא יזכה להיעטר בזר הדפנים, שיוענק לו על אותו אגן טבילה עצמו שבו נטבל כתינוק (ראו תחילתו של השיר ה־25 של "עדן" בהקומדיה האלוהית). אף על פי כן, כ־500 שנים אחרי דנטה, כאשר לאופרדי, איש שגם לו לא האיר הגורל פנים כלל ועיקר, מתייחס לאומללותם של השניים, הוא מודה כי רק על קברו של טאסו שפך את דמעותיו, מה שלא אירע לו על קברו של דנטה: "אני", כותב לאופרדי, "ששפכתי דמעות על קברו של טאסו, לא הרגשתי את זיע הרוך הקל שבקלים על קברו של דנטה". לאופרדי מכיר בגודל אסונותיו של דנטה אך טוען לחוסר יכולתנו לדעת לבטח על אלו של טאסו, הן בגלל היעדרה של אינפורמציה מהימנה והן בגלל האופן המלא סתירות שטאסו עצמו כותב עליהם. אך בשעה שהוא רואה בדנטה את מי שמסוגל להתאושש ולהתייצב כנגד המזל הרע, ובשל כך פחות ראוי לאהבה ורחמים, הרי בטאסו הוא רואה אדם שניגף על ידי אומללותו, מיוגע ותשוש, מנוּצח על ידי המצוקה, נפגע ללא הרף וסובל יתר על המידה: "גם לוּ היה שאסונותיו (של טאסו) מדומיינים לחלוטין ולא ממשיים", כותב לאופרדי, "חוסר אושרו לבטח היה אמיתי… אפילו הוא פחות חסר מזל מדנטה, הוא הרבה יותר חסר אושר ממנו" (ג'קומו לאופרדי, Zibaldone, 14 במרץ 1827).

מאז לאופרדי ודאי התווספו נדבכים של ידיעות על חייו של מחבר 'אמינטה'. עם זאת נראה שדווקא ב'אמינטה' טאסו אינו רוצה כלל לטשטש את סימני הדרך שהוליכוהו, והוא אינו טווה רשת קורים צפופה להעלים את קורותיו. אדרבא, הוא מותיר אחריו אותות ורמזים ופנָסים, לעיתים כגודל גחלילית ולעיתים כאלומות רחבות ובהירות, השוטפות באורן ומאירות גם את פינות חייו העלומות.

מהו אם כן, לדעת לאופרדי, מקור אי־אושרו הגדול של טורקואטו טאסו? שבע שנים לפני שכתב את הקטע לעיל מתוך הZibaldone, בשוּרות הפונות ישירות לטאסו הנערץ על ידו, מניח לאופרדי את אצבעו – אולי יותר כשותף לגורל אי־האושר מאשר כמשורר – על מה שנראתה לו הסיבה הגדולה לאומללותו של המשורר המיוסר:

 

… האהבה,

האהבה, כְּזַבָם האחרון של חיינו,

נטשה אותך…

 

ורצוף לזה, כמו באופן ישיר והכרחי:

 

כצל אמת יצוּק

לךָ הופיעה האינוּת, והעולם

מישור לא מיושב.

 

חסרון האהבה אפוא הוא לדעת לאופרדי מה שמשיב את עולמו של טאסו אל הרִיק של התוהו, הופך אותו מאמת לצל של האמת, למישור שומם, מרוקָן מיושביו, התנסויות שהמיטו עליו מסכת של חיי אומללות ומצוקות נפש שהביאוהו אל סף אובדן השפיות והמוות:

 

מי לא היה קורא שוטָה למצוקתך

הממיתה, לוּ גם היום, אם הנשגב והנדיר

יותן להם שם שיגעון;

 

(ג'קומו לאופרדי, Canti, שיר 3, לאנג'לו מאי, ש' 146-128, תרגום ראובן כהן)

 

הדברים ודאי אינם חורגים בהרבה מן התמונה שבה יתואר מחבר 'אמינטה' לאורך השנים עד שחיבר לאופרדי את שירו. אך גם אם התווספו לידיעותינו היום ידיעות שלא היו ברשותו, דומה כי צדק לאופרדי כאשר שם את נושא האהבה, בלבלובה או בשברונה, כנושא מפתח ביצירתו ובחייו של טאסו. 'אמינטה', 'ירושלים המשוחררת' וקורפוס ענק של שירי אהבה הם העדות לכך.

את 'אמינטה' על פי נושאיו וסביבת התרחשותו אפשר לשייך לסוגה שקיבלה את הכינוי 'אידיליה', ולפעמים 'בוקוליקה' (bucolica, שיר רועים, בעקבות היוונית) או 'אֶקלוגה' (ecloga בעקבות וֶרגיליוס) או 'פסטורלה'. השמות האלה מלמדים אותנו דבר על סביבת התרחשותן של אלה. הטבע הוא אכן אחד מגיבוריו המרכזיים של 'אמינטה': המעיין, הנחל, האילנות, הפרחים, ההר, בעלי החיים – כל אלה שותפים ונוטלים חלק בעלילה. האלים, המזוהים לעיתים עם כוחות הטבע, גם הם שולחים יד להטות את העלילה על פי רצונם. כותרת המשנה שניתנה ל'אמינטה' – Favola Boschereccia, לומר אגדה מחיי היער – רק מעמיקה בנו את העדות כי לפנינו אידיליה, שבימת התרחשותה היא אכן הטבע.

תמונת טבע שלווה ורגועה אפשר שתהא בעינינו הרקע המושלם, המקום הנאהב (ה־locus amoenus) להיווצרותם של סיפורי אהבה ענוגים (ראו למשל 'דפניס וכלואה' של לונגוס). אבל באשר ל'אמינטה', ככל שנצַפּה כי המסגרת האידילית תעסיק אותנו ב"תמונות הקטנות" ו"הרגועות" של החיים ובאהבות שרק נועדו לקרום עור וגידים בנוף האפוף חבלי קסם, ניווכח כי טעינו בָּעוצמה הגלומה ב'אמינטה' ובאנרגיות האצורות בו. הינה, אהבתו של אמינטה, "גיבור" המחזה, דווקא מעמידה אותנו מול תהומות עמוקים ומאיימים, מול מעשים ורעיונות שכחוט השערה בין פסגתם המרוממת לאותה תחתית קשה המנפצת את הכול, עד שאנו ניצבים לא פעם כמעט מול החידלון המוחלט. אך כפסע בין הסוף המפויס של היצירה לבין אסון של ממש, טרגדיה מוחלטת על פי כל קנה מידה.

והינה עם הרחקת העדות אל "סיפור אגדה" מיתולוגי המתרחש בזמן לא נודע, וממרחק כ־500 שנה מאז העלה אותו טאסו על הכתב, סיפור המגיע אלינו כביכול דרך מסתורֵי צללֵי היער ורחש מעיינות, מציבה לפנינו "האגדה היערית" הזאת מבעד לכיסוייה את רעיונות הסיפור באופן שאין אולי כמותו לבהירות. גיבוריו – רועים, משוררים, נימפות, סָטירים ואלים – כל אלה מדברים איתנו בשפה הנמדדת על פי המידה של חייהם, והם כמו משׂיחים לתומם, לפעמים תוך פשטות כפשטות חייהם, לפעמים תוך התפתלות כפיתולי נפשם, אך תמיד מתוך כנות מושלמת ובסגנון בהיר, יהלומי. הדבר משמעותי מול העובדה שטאסו בחר להעלות את כל מה שיקרה בסיפורו לא דרך תיאורים והוראות מחוץ לשיח המתנהל בו, וכל מה שיארע בעלילה, גם ההתרחשויות הדרמטיות ביותר, מגיע אלינו אך ורק דרך השיג והשיח של מי שנוטלים חלק במחזה.

אכן 'אמינטה' הוא סיפור אהבה. באותו זמן הוא סיפור על אודות האהבה, שפניה רבות והן עולות ונשקפות אלינו בכל שוֹנוּתן מפיהם של גיבוריה השונים של העלילה. ליבה של העלילה טמון לפני הכול בָּאופן, השונה מיסודו, שבו חשים ומתבטאים ביחס לאהבה שני "הגיבורים" הצעירים העומדים במרכזה, אמינטה וסילביה.

הינה הרועה אמינטה, שאהבתו המוּשבת ריקם מביאה אותו עד ייאוש הדוחף אותו לרצון לאבד את חייו. הוא האוהב הטוטאלי הלכוד באהבה, ממש כאותן חיות שלכד במלאכת הציד. אהבתו תנוסח על ידו דרך הרִגשה הגדולה שמשתלטת עליו, דרך חפצו להיות תמיד נוכח מול סילביה, ודרך רצונו לשתות מעיניה את מתיקותה, לומר, דרך היטמעות מוחלטת שהחושים (ולא שִׂכלו) מכתיבים לו:

 

אַךְ בְּעוֹדִי לוֹכֵד אֶת הַחַיּוֹת,

אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ, לָכוּד הָיִיתִי בְּעַצְמִי.

מְעַט לִמְעַט נוֹלְדָה בְּתוֹךְ חָזִי,

וְלֹא אֵדַע מֵאֵיזֶה שֹׁרֶשׁ,

כְּעֵשֶׂב הַנּוֹבֵט מֵאוֹן עַצְמִי,

רִגְשָׁה בִּלְתִּי מֻכֶּרֶת,

אֲשֶׁר גָּרְמָה לִי לְבַקֵּשׁ

לִהְיוֹת תָּמִיד נוֹכֵחַ

מוּל סִילְבִיָה הַיָּפָה שֶׁלִּי;

וּמֵאוֹרוֹת עֵינֶיהָ

שָׁתִיתִי מְתִיקוּת זָרָה,

אֲשֶׁר הוֹתִירָה לְבַסּוֹף,

אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה סוּג שֶׁל מְרוֹרָה;

הָיִיתִי נֶאֱנָח תָּדִיר, וְלֹא יָדַעְתִּי

אֶת סִבָּתָן שֶׁל אַנְחוֹתַי.

וְכָךְ נִהְיֵיתִי מְאַהֵב עוֹד קֹדֶם שֶׁהֵבַנְתִּי

מָה זֹאת אָהֲבָה.

 

(ש' 438-422)

 

ומולו סילביה, הנימפה יפת המראה, הגאה והפראית. זו, פניה אינן לאהבה אלא לציד ואין לה משאת נפש אחרת זולת לממש את חירותה ללא גבולות מבלי להיכבל תחת עולה של אהבה. צניעותה ותומתה עומדות בעיניה מעל טובות ההנאה שיש בידי התקשרותה למאהב להעניק לה:

 

שֶׁיִּרְדְּפוּ הָאֲחֵרִים אֶת מַנְעַמֵּי הָאַהֲבָה,

אִם רַק יֶשְׁנוֹ אֵיזֶה מַנְעָם בָּאַהֲבָה:

אַךְ רְצוּיִים לִי הַחַיִּים הָאֵלֶּה,

וּבִדּוּרִי הוּא הָעִסּוּק בְּקֶשֶׁת וְחִצִּים;

לִרְדֹּף אַחַר חַיּוֹת הַטֶּרֶף הַנָּסוֹת,

וְאֶת הַחֲזָקוֹת בַּקְּרָב לָאָרֶץ לְהַכְנִיעַ;

וְחֵץ אִם לֹא חָסֵר בַּתְּלִי וְחַיּוֹת בַּיַּעַר,

אֵינִי חוֹשֶׁשֶׁת מִמַּחְסוֹר בְּבִלּוּיִים.

 

(ש' 107-100)

 

 

וכך אנו נוטלים רשות להבין גם מה הם ההרהורים העולים בדעת דפנֶה, הנימפה המנוסה והתככנית, ומה הם אלו של טירְסי, רעו הנאמן והספקן של אמינטה. ובין כה וכה אנו מתוודעים גם לפילוסופיית החיים המנחה את סטיר להפעיל את כוחו הברוטלי נגד סילביה על מנת להשיג את מילוי יצרו. לפנינו אפוא מניפה רבת צבעים וגוונים, מרתקת ברבגוניותה, של מחשבות ורעיונות על אודות האהבה.

לא היינו נזקקים לקרוא הרבה מעבר לפרולוג שטאסו שם בפיו של אָמוֹר, אֵל האהבה, כדי להבין מה הוא עניינה המרכזי של היצירה. אמוֹר, במונולוג שאינו חוסך התפארות עצמית והמכיל יותר מִקַּב של ילדותיות שובת לב, מצביע על יחסיו החשדניים והתחרותיים מול אימו ונוס ופורשׂ בפני הקורא את הנקודה שסביבה תיארג העלילה כולה: רצונו להכניע את סרבנותה העקשנית של הנימפה סילביה מול אהבתו הנואשת והפטלית של הרועה אמינטה. מכאן תיוולד אותה מזימה רבת המשתתפים שתתפרשׂ על פני המחזה כולו. על חיצו המפורסם, מסימני ההיכר המזוהים עימו, אומר אמוֹר:

 

…וְחֵץ זֶה,

אֲפִלּוּ שֶׁחָסֵר הוּא חֹד זָהָב,

נוֹצָר מֵעֵרוּבִים אֱלֹהִיִּים, וְאָהֲבָה מַטְבִּיעַ

הֵיכָן שֶׁיְּפַלַּח. עִמּוֹ אֲנִי רוֹצֶה הַיּוֹם

לִפְצֹעַ פֶּצַע כֹּה עָמֹק לְלֹא מָזוֹר

בְּתוֹךְ חָזֶהָ הַקָּשֶׁה שֶׁל הָאַכְזֶרֶת בַּנִּימְפוֹת

אֲשֶׁר מֵאָז וּמֵעוֹלָם הִלְּכָה בְּמַקְהֵלַת דִּיאָנָה.

 

(ש' 55-49)

 

אמוֹר לא יוסיף עוד לדבּר מעֵבר לשורות הפרולוג, אך העובדה שטאסו הציב את אלה בקדמת מחזהו מלמדת כי רוחו של זה מפעמת מתחילת היצירה ועד סופה ואין בתוכה היגד שרוחו של אמוֹר, כלומר של האהבה עצמה, אינה שוֹרה עליו. כל פעולה היוצאת לאוויר העולם גם היא תהא מוּנעת מכוונותיו הגלויות או הנסתרות של האֵל הזה, המעיד על עצמו שהוא "בֵּין הַגְּדוֹלִים וְהַשְּׁמֵימִיִּים, הַנֶּאְדָּר מִכֹּל" (ש' 5), אך מופיע כאן בתחפושת רועים פשוטה, שובב ותככן מול העולם, מרדן ומתגרה מול ונוס, אימו השתלטנית.

נדמה שבכך הפרולוג של אמוֹר גם מלמדנו שיעור: אפשר להתייחס ל'אמינטה', וכך גם לאהבה עצמה, מפסגתה של נקודת מבט נשגבה, כזו שרק מביני רזים וסתרים יֵרדו לעומקה. אבל אפשר שממש בדומה לאמוֹר, נשיל מעצמנו כל סממן של שררה ומלכות מכל סוג שהוא, מפותלת או מתוחכמת ככל שתהיה, וכמותו נביט על 'אמינטה' ועל האהבה ממבט בני אדם, דרך "המראֶה הזה ובלבוש הזה", דהיינו דרך עיני רועה פשוט, הלבוש כאחד הרועים ומתהלך כאחד האדם בין "פעוטי אחיו" ו"חוסֶה ביערות ובבתים של יצורים קטנים". האהבה, אחרי ככלות הכול, היא גם מעניינם של אנשים פשוטים.

סיפור 'אמינטה' אינו מבקש להעלים בתוכו פרטים מחייו של טאסו. טאסו הוא משורר שאינו חוסך את עצמו בתוך גיבוריו ודרכיהם. לעיתים, וכך גם ב'אמינטה', יזדקק ליותר מגיבור אחד כדי לכסות את מרקם רגשותיו ומחשבותיו של משורר בעל עוצמות נפשיות אדירות, כפי שאלה באות לידי ביטוי ביצירתו, וזאת לצד מי שהגורל אִינה לו חיים מיוסרים וסוערים כפי שהיו חייו. כל אחד מגיבוריו של 'אמינטה' (וגם של יתר יצירותיו של טאסו), גם בהיותם שונים זה מזה, לעיתים כמעט הפוכים, ודאי נושא בתוכו איזו מְכִיתָּה משל הפריזמה הרב־גונית הזאת. כאן, ראשון לכולם הוא אמינטה עצמו, הגיבור הכמעט טהור לחלוטין (איזה תעלול נעורים, כמעט נבזי, אומנם הצליח להפעיל על סילביה למרות הכול), החף מכל רוע, המבקש את זיכוכו באהבה, אפילו אם עליו להסתכן או אף למות למענה. טאסו מגלה דווקא ב'אמינטה' הצנוע פרטים אוטוביוגרפיים על חייו ועל חיי האהבה שלו, אולי בנדיבות גדולה משגילה באוצרות שיריו גדולי הממדים ובפואמה הגדולה 'ירושלים המשוחררת'. הוא גם מי שמניח בידינו מפתחות להבין את הרמזים והאותות שפיזר בנדיבות ראויה לתשומת לב. מותר להיעזר לצורך כך בכמה דמויות במחזה שנטלו שמות בדויים אך למעשה אינן אלא גלגולן הספרותי של דמויות אמיתיות, משמעותיות בחייו של טאסו, ודאי מן הידועות בחוגים שבהם חי ופעל. חשובה בהן היא דמותו של טירסי, המגלם מעל לכל ספק את טאסו עצמו. טירסי הוא רועה־משורר, ידיד קרוב ונאמן לאמינטה, המתבקש על ידו להיות עֵד להתאבדותו, כדי שיספר על כך בכתב לנותרים אחריו. בשלב זה של חייו טירסי הינו מעין פילוסוף של החיים, מתבונן בוגר ומנוסה, מריר מעט, ספקן ואירוני כלפי עולמנו וכלפי האהבה כמרכיב נכבד בתוכו. במעשה רדוקציה עמוק הוא מעמיד את האהבה על חלקה במחזוריוּת האכזרית של הטבע, שבו הכול בבחינת טורפים ונטרפים על פי הצרכים הביולוגיים. אז ידבר על הצער והדמעות הנגרמים בעקבות מלאכתו של אמוֹר, שאינה יודעת שובע:

 

נִזּוֹן טָלֶה מֵעֵשֶׂב רַךְ, וְהַזְּאֵב מִן הַטָּלֶה,

אֲבָל אָמוֹר אַכְזָר נִזּוֹן מִן הַדְּמָעוֹת,

גַּם לְעוֹלָם אוֹתוֹ שָׂבֵעַ לֹא נִרְאֶה.

 

(ש' 358-355)

 

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.