החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אלתרמן – בודלר – פריס – תל-אביב

מאת:
הוצאה: | 2003 | 284 עמ'
זמינות:

24.05

רכשו ספר זה:

ספר זה בודק את עיצוב העיר המודרנית בשירת שארל בודלר בספרו 'פרחי הרע' (Les Fleurs du Mal, 1857) ושל נתן אלתרמן בספרו 'כוכבים בחוץ', 1938.
פריס שירתה את מטרותיו הפואטיות של בודלר, והייתה בידיו כחומר ביד היוצר. משום כך נוכחותה המסיבית בשירים מטעה. זוהי 'נוכחות נעדרת'; פריס של 'פרחי הרע' אינה נמצאת בשום מקום זולת בשירים. זוהי מטפורה לכרך המודרני בכל זמן ובכל מקום. הכרך המודרני, המופיע ב'פרחי הרע', הנו רדוקציה של המיתוס האוּרבני העתיק.
מנגד, שימשה תל אביב לאלתרמן מרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי ועולם כולו; זו הייתה 'העיר העברית הראשונה', שלא כמו פריס, קמה מתוך ה'אַיִן', על חולות הים. עיר חסרת היסטוריה וקדושה, ש"מבלי שאול […] היא פרצה אל דברי הימים".
הספר מבקש להראות כי 'כוכבים בחוץ' היה ניסיונו הראשון של אלתרמן ליצור מיתוס עבור האתוס הלאומי. תל אביב לאלתרמן הייתה בבואה למהפכה הציונית וליישוב העברי בארץ ישראל. בתוך כך מתמודד המחקר עם הדיכוטומיה בין אלתרמן המשורר ה'לירי' של 'כוכבים בחוץ', ואלתרמן המשורר ה'פוליטי' של 'עיר היונה'. מתברר כי אותן אמיתות ציבוריות, המופיעות בגלוי בשירי 'עיר היונה', מופיעות כבר בסמוי בשירי 'כוכבים בחוץ'.

מקט: 4-249-1422
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

בראשית התוודעותי לשירתו של שארל בודלר (1867-1821) כבר היו שיריו של נתן אלתרמן (1970-1910) – במיוחד אלו של כוכבים בחוץ (1938) – שגורים בפי. שירי פרחי הרע (Les Fleurs du Mal [1857]) ‘הזכירו’ לי במידה רבה מטפורות, דימויים וטופוסים פיגורטיביים רבים שהכרתי אצל אלתרמן. כשפניתי אל הביקורת, ראיתי שהקשר בין אלתרמן לבודלר הוא דבר שבהסכמה, אך מעולם לא נעשה מחקר משווה בין שני היוצרים הללו.

העיר המודרנית משמשת ציר מרכזי בשירתם של בודלר ואלתרמן. פרחי הרע וכוכבים בחוץ נכתבו על רקע עיר נבנית. פריס של אמצע המאה הי’ט נבנתה מחדש על ידי הברון אוסמן. תל-אביב, מנגד, הייתה נתונה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים בקדחת בניה מסחררת. המהפכה האורבנית הביאה עימה מושגים חדשים ששינו את התודעה האנושית. פני הנוף שונו ואת מקום הטבע הפראי תפס טבע מלאכותי. העיר המודרנית הצטיינה בריבוי הטקסטורות השונות שבה, על חומריה החדשים כמתכת וזכוכית. התנועה התזזיתית ברחובות וההמון הרב אילצו את בן הכרך לוותר על צבירת הניסיון האיטית המסורתית ולהגיב במהירות על האירועים המשתנים.

העובדה ששני המשוררים חיו במרחב אורבני תוסס ודינמי גרמה לדמיון ניכר ביצירותיהם. ישנם לא מעט קווים מקבילים בין השניים מבחינת התימות, מגוון המטפורות, העיצוב המלאכותי של הנוף העירוני, עירוב הטקסטורות הססגוני ועוד. את ה’הלך’ האלתרמני המפורסם ניתן למצוא במקורו הבודלריאני בדמות המשוטט העירוני, הלא הוא ה’פלאנר’ (le flâneur), וקול ההמון, אותה מסה עצומה של אנשים הנעה ברחובות העיר, נשמע הן בצרפתית והן בעברית.

ניתן לראות בשארל בודלר את אבי השירה האורבנית ואת כלל חידושיו האסתטיים כנובעים מעמדה זו. עיקרון ה’יופי המודרני’ שטבע בודלר, לפיו הכל שייך ל’יפה’, הועיד את האמנות ‘להפיק את הנצחי מן החולף’ כלשונו. ‘החולף’ העיקרי הייתה דמותה המשתנה של העיר המודרנית חליפות לבקרים. גם תיאוריות חדשניות אחרות של בודלר, כגון תיאורית ה’תְּאָמִים’ (correspondances) וה’אנלוגיה האוניברסלית’ (l’analogie universelle) – שנבעו מראייה אחדותית של העולם, ולכן חיברו בין חומרים שונים ועירבו חושים שונים, תוך ביטול גבולות החומר וההכרה – הן תיאוריות עירוניות במהותן.

עמדתו הפואטית של בודלר ביחס לעיר המודרנית לא שפטה מה ‘טוב’ ומה ‘יפה’. פריס שירתה את מטרותיו הפואטיות, ושימשה כחומר ביד היוצר. משום כך נוכחותה המסיבית בשירים מטעה. זוהי ‘נוכחות נעדרת’. פריס של פרחי הרע אינה נמצאת, למעשה, בשום מקום זולת השירים; זוהי מטפורה לכרך המודרני בכל זמן ובכל מקום.

כמו עוד יוצרים, עיצב בודלר את העיר בשיריו כמיתוס. אולם מחקר זה מראה, כי הכרך המודרני, המופיע בפרחי הרע הינו רדוקציה של המיתוס העתיק. זהו מיתוס ‘שפוף’ ומפוכח, נעדר כל פתוס והרואיות מן הסוג הישן. את זאת ניתן להבין על רקע אובדן ה’הילה’ של הכרך ביחס לזמן העתיק. עם זאת, בודלר לא ראה בעיר המודרנית מרחב יצירתי עקר; להפך: המתחים הקיימים בה הזינו את שירתו. העיר עבורו הייתה המרחב הויטאלי למשורר המודרני.

מתוך ידיעת הרקע הזה ציפיתי למצוא בכוכבים בחוץ, מלבד הקבלות נקודתיות, דמיון ברור בעיצוב הכולל של העיר עם זו של פרחי הרע, שכן העיר הבודלריאנית שימשה כמודל עבור המשוררים העירוניים עד זמנו של אלתרמן, רובם ככולם. כל האלמנטים שנמנו לעיל, פרי שירתו של בודלר, מופיעים בדרך זו או אחרת גם בשירתו של נתן אלתרמן. אכן, הקורא את ספרו הראשון של אלתרמן יכול ליפול בקלות בשבי ההנחה שעיר זו על רחובות הברזל הריקים והארוכים, על פונדקיה, דרכיה הגולשות עם הכפרים לבאר, תריסיה הדופקים ועיני הסוסים שבה, עוצבה בדמותה של העיר הסימבוליסטית, חסרת המקום והזמן. עזרה לכך עובדת שיוכו העִקבי של אלתרמן אל האסכולה הסימבוליסטית הארצישראלית מבית מדרשם של אברהם שלונסקי וחבורת ‘כתובים’.

אולם, משנדרשתי לחטיבת השירים השלישית של כוכבים בחוץ, תהיתי, איזה משורר אורבני אירופי היה כותב בשנות העשרים והשלושים שיר המתאר מאבק הרואי של האדם במדבר – לא כדי לצלוח את סכנותיו או לצלול אל עומק המסתורין שבו, אלא לשם מציאת מים בשממה?! או שיר המשווה את רחוב העיר למשיח וגואל ואת מעשה התפתחותה של העיר לפריצה היסטורית הלועגת לזיכרון הדורות של העם?

מסתבר, כי על אף הדמיון הרב בין היוצרים, רחוק כוכבים בחוץ מפרחי הרע כרחוק פריס מתל-אביב. תל-אביב שימשה לאלתרמן מרכז רוחני ותרבותי לעם היהודי ולעולם כולו; זו הייתה’העיר העברית הראשונה’, שלא כמו פריס, קמה מתוך ה’אַיִן’, על חולות הים. עיר חסרת היסטוריה וקדושה, ‘עיר הרוכל והבורגן, חשופה וחילונית’.

מחקר זה מוכיח, כי כוכבים בחוץ היה ניסיונו הראשון של אלתרמן לספק מיתוס לאתוס הציוני. הסתכלות זו נובעת, בין השאר, מן הביוגרפיה המיוחדת של יוצר כוכבים בחוץ. נתן אלתרמן חונך על ברכי שתי השקפות עולם: דתית-חסידית וציונית-לאומית. תל-אביב לאלתרמן הייתה בבואה למהפכה הציונית וליישוב העברי בארץ-ישראל. לפיכך, עוצבה העיר העברית הקטנה בשירים במתכונת של כרך ענק מכרכי העולם על כל המשתמע מכך. העיר המודרנית בכוכבים בחוץ אינה משמשת רק אלטרנטיבה לטבע, אלא היא ממשיכה את המדבר, אביה הקדום – מיתוס המספק לה את ה’הילה’ הנדרשת. המדבר ושירי האדמה, המופיעים בלב שירי העיר בכוכבים בחוץ, מחברים את בנין העיר העברית לא רק עם התפתחות אורבנית גרידא; יש כאן הד ברור לערכיה של התקופה ובראשם כיבוש השממה ויישוב הארץ. יתרה מזו, אלתרמן עיצב, כאמור, את רחוב העיר כמשיח וכגואל.

תובנה זו התיישבה אצלי היטב עם דמותו הציבורית של נתן אלתרמן כמשורר לאומי, דַּבָּרוֹ של היישוב היהודי ערב הקמת המדינה ומחברו של עיר היונה, האפוס הגדול של מלחמת השחרור. דא עקא, שרוב המבקרים, ובראשם דן מירון, איש עתיר זכויות בשטח הספרות העברית בכלל ובשירת אלתרמן בפרט, הפרידו בין אלתרמן המשורר ה’לירי’ של כוכבים בחוץ, ואלתרמן המשורר ה’פוליטי’ של עיר היונה. יתרה מזו, במשך שנים חזר מירון על קביעתו כי לפני שנות הארבעים לא הגיע אלתרמן לכתיבת שירה פוליטית והתייחס ‘באיבה ניצחת’ אל התפישה ההיסטורית גם בשירת האקטואליה שפירסם בעיתון.

לפיכך מתמודד המחקר גם עם טענות אלו ובודק את שירת העיתון המוקדמת של אלתרמן. מוצעת כאן קריאה ‘פשוטה’ של השירים, פוליטית והיסטורית. פעילותו החוץ קנונית של אלתרמן הייתה פוליטית לחלוטין. המשורר עסק באירועי התקופה ונקט עמדה תקיפה מול שלטונות המנדט והיישוב הערבי. השקפתו הציונית והלאומית של אלתרמן, שנוסחה היטב בשירי העיתון, חדרה בשקט גם אל שירי כוכבים בחוץ ואחר כך התפרצה ברעש גדול בשירי עיר היונה. המשורר אפוא אחד הוא בכל יצירותיו, ואותן אמיתות ציבוריות, המופיעות בגלוי בשירי עיר היונה, מופיעות בצורה סמויה קמעא בשירי כוכבים בחוץ.

לעומת בודלר, שפריס שימשה עבורו למטרותיו הפואטיות – עשה אלתרמן מעשה הפוך ושירת את העיר העברית הראשונה באמצעות שיריו. בעוד שה’אני’ היוצר של בודלר התפשט על פני המרחב העירוני כדי לברוא מרחב פיוטי משלו – ביטל אלתרמן את ה’אני’ היוצר שלו בפני העיר העברית כחסיד לפני רבו. על כן שר בודלר את שירת התקופה, אולם זוהי שירתו הפרטית ולא שירת הכלל. כוכבים בחוץ, לעומת זאת, נראה כשירת היחיד, אולם בעקיפין זו גם שירת הכלל, המבטאת את רחשי הזמן.

אל מול המיתוס השפוף שעיצב בודלר בפרחי הרע, ניצב המיתוס האלתרמני בכוכבים בחוץ כמיתוס מועצם, הודות לאתוס היהודי-לאומי-ציוני שנתלווה אליו.

***

לצורך תרגומי השירים מצרפתית נעזרתי בתרגומיהם של אליהו מייטוס, דוד גלעדי ודורי מנור. אך כיוון שמתרגמים אלו זנחו פעמים רבות את המשמעות המילולית של הטקסט הצרפתי לטובת שינויים פרוזודיים, שנצרכו עקב המעבר משפה לשפה, נפל עיקר התרגום על כתפי. מטרתי לא הייתה ‘ליצור שיר עברי’ חדש (ראה הקדמתו של דורי מנור לפרחי הרע), אלא להיות נאמן ככל האפשר למשמעות ה’מקורית’ של המילים. לשם כך הבאתי כמעט תמיד, בצמוד, את הנוסח הצרפתי. תרגומי השירים בספר הם, אפוא, שלי, אלא אם כן צוין אחרת.

***

ברצוני להודות למורַי, פרופסור אבידֹב ליפסקר, ראש המחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, שרוב תורתי בספרות עברית ממנו, אשר ליווה את המחקר באופן צמוד לאורך כל שלביו ועודדני לפרסמו; לפרופסור ז’ולייט חסין מן המחלקה לספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן, שהביאתני בסודו של בודלר וליוותה את המחקר בעצות מחכימות ובעידוד רב; לפרופסור צבי לוז שבמחיצתו החל המחקר.

לבת זוגי, רחל, ששימשה לי חברותא ראויה לליבון סוגיות בשירי אלתרמן, והגיהה את כתבי היד באהבה; ובכלל, על כך שהייתה שם כל הזמן עבורי. לספרן הספרייה המרכזית באוניברסיטת בר-אילן, דניאל טוויטו, על קריאת התרגומים מצרפתית וההערות המחכימות; לחברי יוסי במברגר, שעזר בכל פעם שהמחשב ‘זייף’; למירב טובול, שבדקה את ניקוד השירים; לחדווה אגמון, ספרנית המחלקה לספרות עם-ישראל באוניברסיטת בר-אילן, על סבלנותה ועזרתה הרבה באיתור ספרים ‘אבודים’. לחברַי ב’חוג משבֵּר’ שלומי מועלם ודניאלה גורביץ’ על התמיכה והעידוד. לידידי, דוד פרלוב, על הצילומים לספר ועל האירוח הלבבי. להורַי.

תודה לָאֵל.

 

דרור אֵידָר

המחלקה לספרות עם ישראל ע’ש יוסף ונחום ברמן

אוניברסיטת בר-אילן, תשס’ב

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלתרמן – בודלר – פריס – תל-אביב”