החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אל תחזור

מאת:
מאנגלית: איה מלמד ברנשטיין | הוצאה: | 12-2014 | 416 עמ'
קטגוריות: מתח ופעולה

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

בתום‭ ‬מסע‭ ‬קשוח‭ ‬מקוטע‭ ‬כל‭ ‬הדרך‭ ‬מדקוטה‭ ‬הדרומית, ‬ריצ‭'‬ר‭ ‬מגיע‭ ‬לבסוף‭ ‬לווירג‭'‬יניה‭.‬

היעד‭ ‬שלו: ‬בניין‭ ‬אבן‭ ‬במרחק‭ ‬נסיעה‭ ‬קצרה‭ ‬מוושינגטון, ‬המִפקדה‭ ‬של‭ ‬היחידה‭ ‬הישנה‭ ‬שלו, ‬מ‭"‬צ ‭ ‬110. ‬הדבר‭ ‬הקרוב‭ ‬ביותר‭ ‬לבית
שאי-פעם‭ ‬היה‭ ‬לו‭.‬

המטרה: ‬לפגוש‭ ‬את‭ ‬מפקדת‭ ‬היחידה‭ ‬החדשה, ‬רב-סרן‭ ‬סוזן‭ ‬טרנר. ‬הקול‭ ‬שלה‭ ‬בטלפון‭ ‬מצא‭ ‬חן‭ ‬בעיניו. ‬אבל‭ ‬מאחורי‭ ‬השולחן‭ ‬שלה‭ ‬‮–‬‭ ‬השולחן‭ ‬הישן‭ ‬של‭ ‬ריצ‭'‬ר‭ ‬‮–‬‭ ‬יושב‭ ‬גבר. ‬למה‭ ‬סוזן‭ ‬טרנר‭ ‬לא‭ ‬שם‭?‬

ריצ‭'‬ר‭ ‬המופתע‭ ‬מוצא‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬בצרה‭ ‬רצינית, ‬מואשם‭ ‬ברצח‭ ‬שבוצע‭ ‬לפני‭ ‬שש-עשרה‭ ‬שנים. ‬והוא‭ ‬בהחלט‭ ‬לא‭ ‬ציפה‭ ‬לשמוע‭ ‬את‭ ‬המילים‭ ‬האלה: "‬אתה‭ ‬חזָרָה‭ ‬בצבא, ‬רב-סרן. ‬והתחת‭ ‬שלך‭ ‬בידיים‭ ‬שלי‭."‬

מי‭ ‬יתחרט‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬שחזר? ‬הוא, ‬או‭ ‬מישהו‭ ‬אחר‭?‬

לי‭ ‬צ‭'‬יילד, ‬מסופרי‭ ‬המתח‭ ‬המובילים‭ ‬בעולם, ‬הוא‭ ‬מחברם‭ ‬של‭ ‬מותחנים‭ ‬עטורי‭ ‬פרסים‭ ‬שראו‭ ‬אור‭ ‬בארבעים‭ ‬מדינות. ‬צ‭'‬יילד, ‬יליד‭ ‬אנגליה‭ ‬ותסריטאי‭ ‬טלוויזיה‭ ‬לשעבר, ‬חי‭ ‬בניו‭ ‬יורק. ‬אל‭ ‬תחזור‭ ‬הוא‭ ‬הספר‭ ‬השישה-עשר‭ ‬בסדרת‭ ‬עלילותיו‭ ‬של‭ ‬ג‭'‬ק‭ ‬ריצ‭'‬ר. ‬בעברית‭ ‬ראו‭ ‬אור: ‬צרות‭ ‬ומזל‭ ‬רע, ‬אין‭ ‬מה‭ ‬להפסיד, ‬61‭ ‬שעות, ‬שווה‭ ‬למות‭ ‬בשביל‭ ‬זה, ‬מחר‭ ‬תמות, ‬הצלף, ‬הפרשה‭ ‬ומבוקש‭ ‬בהוצאת‭ ‬כנרת-זמורה‭ ‬ביתן. ‬

‭"‬כישרונו‭ ‬יוצא‭ ‬הדופן‭ ‬של‭ ‬לי‭ ‬צ‭'‬יילד‭ ‬יצר‭ ‬גיבור‭ ‬קשוח‭ ‬שגברים‭ ‬מקנאים‭ ‬בו‭ ‬ונשים‭ ‬מעריצות‭ ‬אותו." ‬דיילי‭ ‬אקספרס

‭"‬גיבור‭ ‬אוניברסלי‭ ‬אבירי‭… ‬בעולם‭ ‬המתעתע‭ ‬הזה‭ ‬שלנו, ‬כולנו‭ ‬רוצים‭ ‬להיות‭ ‬ג‭'‬ק‭ ‬ריצ‭'‬ר." ‬דיילי‭ ‬טלגרף

‭"‬לי‭ ‬צ‭'‬יילד‭ ‬מגדיר‭ ‬מחדש‭ ‬את‭ ‬המותחנים‭ ‬של‭ ‬המאה‭ ‬ה‮-‬21!" ‬מירור

מקט: 15100217
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

בסופו של דבר הם הכניסו את ריצ’ר למכונית והסיעו אותו למוטל במרחק שני קילומטרים משם. פקיד הלילה נתן לו חדר, שכצפוי נראה כמו אלף חדרים אחרים שכבר ראה. מכשיר חימום צורמני על הקיר, רועש מכדי להירדם איתו, שיחסוך לבעלים בהוצאות החשמל. נורות עמומות בגופי התאורה, מאותה סיבה. שטיח דק שיתייבש מהר אחרי הניקוי כדי שאפשר יהיה להשכיר שוב את החדר עוד באותו יום. לא שהשטיח נוקה לעתים קרובות, הדוגמה הכהה היתה אידיאלית להסתרת כתמים. כמו גם כיסוי המיטה. אין ספק שבמקלחת יהיו זרזיף מים חלוש, חפיסת סבון זעירה ושמפו מהסוג הזול. הרהיטים היו עשויים עץ, כהים ושחוקים, מכשיר הטלוויזיה היה קטן וישן, והווילונות אפורים מלכלוך.

כצפוי. שום דבר שהוא לא ראה כבר אלף פעם.

אבל עדיין מדכא.

הוא הסתובב ויצא למגרש החניה עוד לפני שהכניס את המפתח לכיס. האוויר היה קר ומעט לח. אמצע הערב, באמצע החורף, הפינה הצפון־מזרחית של וירג’יניה. נהר הפוטומק זרם לאיטו לא רחוק משם. ממזרח לו האיר הזוהר של וושינגטון את העננים. בירת המדינה, המקום שבו התרחשו כל מיני דברים.

המכונית שהביאה אותו כבר התרחקה מהמקום. ריצ’ר ראה את אורותיה האחוריים דועכים בערפל. ואז הם נעלמו לגמרי,

והעולם הפך שקט ודומם. רק לרגע. אחרי דקה הופיעה מכונית אחרת, נמרצת ובטוחה בעצמה, כאילו ידעה לאן פניה מועדות. מכונית סדאן רגילה בצבע כהה. רכב ממשלתי ככל הנראה. היא נסעה לכיוון המשרד של המוטל, אבל אורותיה הבהירים חלפו על פני דמותו הקפואה של ריצ’ר, והיא שינתה כיוון והתקדמה ישר אליו.

מבקרים. מטרה לא ידועה, אבל החדשות יהיו טובות או רעות.

המכונית עצרה מולו במקביל למוטל, והוא מצא את עצמו במרכז שטח בגודל של זירת אגרוף בין המכונית לבין החדר שמאחוריו. שני גברים יצאו ממנה. למרות הקור הם לבשו חולצות טריקו לבנות צמודות מעל מכנסי טרנינג כמו אלה שאצנים פושטים שניות לפני המירוץ. שניהם נראו יותר ממטר שמונים ומעל תשעים קילו. קטנים מריצ’ר, אבל לא בהרבה. שניהם היו אנשי צבא, זה היה ברור. ריצ’ר ידע לפי התספורת. אף סַפּר אזרחי לא יהיה כל כך תכליתי או ברוטאלי. השוק לא יקבל את זה.

הבחור ממושב הנוסע הקיף את חזית המכונית והצטרף לנהג. שניהם עמדו שם, זה לצד זה. שניהם בנעלי התעמלות לבנות גדולות חסרות צורה. אף אחד מהם לא ביקר במזרח התיכון לאחרונה, בלי שיזוף, בלי קמטים סביב העיניים, בלי לחץ או מתח במבט. שניהם היו צעירים, פחות משלושים. טכנית, ריצ’ר היה מבוגר מספיק להיות אבא שלהם. הם לא נראו לו קצינים. כנראה חיילים מן השורה. לא מש”קים. הם לא נראו כמו מש”קים. לא חכמים מספיק. ההיפך, למען האמת. פניהם היו עמומים וחסרי הבעה.

“אתה ג’ק ריצ’ר?” שאל הבחור שיצא ממושב הנוסע.

“מי שואל?” אמר ריצ’ר.

“אנחנו.”

“ומי אתם?”

“אנחנו היועצים המשפטיים שלך.”

מה שהם בבירור לא היו. ריצ’ר ידע את זה. עורכי דין צבאיים לא מסתובבים בזוגות ונושפים דרך הפה. הם היו משהו אחר. חדשות רעות, לא טובות. ובמקרה הזה פעולה מיידית היא תמיד הימור מנצח. די קל להציג הבנה פתאומית וגישה נלהבת ויד

מורמת בברכה, ודי קל להפוך את הגישה הלהוטה למומנטום בלתי ניתן לעצירה, ואת היד המורמת למכת חרמש — מרפק לפרצוף

של הבחור שמשמאל, חזק ולמטה, ואז דריכה נמרצת ברגל ימין, כאילו כל התרגיל המטורף היה ניסיון להרוג מקק דמיוני — ולנצל את תנופת הדריכה כדי להטיח אחורה את אותו מרפק בגרונו של הבחור שמימין. אחת, שתיים, שלוש, חבטה, דריכה, חבטה, סוף המשחק.

די קל. וזו תמיד הגישה הבטוחה ביותר. המנטרה של ריצ’ר היתה: הקדֵם תרופה למכה. בפרט כאשר אתה במצב של שניים־נגד־אחד מול בחורים שהגיל והאנרגיה לטובתם.

אבל. הוא לא היה בטוח. לא לגמרי. עדיין לא. והוא לא היה יכול להרשות לעצמו טעות כזאת. לא אז. לא באותן נסיבות. הוא ריסן את עצמו והניח לרגע לחלוף.

“אז מה העצה המשפטית שלכם?” שאל.

“התנהגות שאינה הולמת,” אמר הבחור. “הֵמטת קלון על היחידה. משפט צבאי יפגע בכולנו. אז אתה צריך לעוף מהעיר כמו טיל ברגע זה. תסתלק, ואל תחזור לעולם.”

“אף אחד לא דיבר על משפט צבאי.”

“עדיין לא. אבל זה יגיע. אז אל תישאר בסביבה לחכות לזה.”

“קיבלתי פקודות.”

“הם לא יכלו למצוא אותך קודם. הם לא ימצאו אותך עכשיו. הצבא לא משתמש בלוכדי עריקים. וממילא אף אחד לא יוכל למצוא אותך. לא עם אורח החיים שבחרת לעצמך.”

ריצ’ר לא אמר דבר.

“תסתלק, ואל תחזור. זאת העצה המשפטית שלנו,” אמר הבחור.

“רשמתי לפני,” אמר ריצ’ר.

“אתה צריך לעשות יותר מזה.”

“באמת?”

“כי אנחנו מציעים תמריץ.”

“מאיזה סוג?”

“כל לילה שנמצא אותך עדיין פה, אתה תחטוף מאיתנו.”

“באמת?”

“החל מהלילה. כדי שתבין את הרעיון הכללי של מה שאתה צריך לעשות.”

“קניתם פעם מכשיר חשמלי?” שאל ריצ’ר.

“מה זה קשור בכלל?”

“ראיתי פעם אחד, בחנות. היתה לו מדבקה צהובה מאחור. היה כתוב שם שאם אתה מתעסק איתו, אתה מסתכן במוות או בפגיעה חמורה.”

“אז?”

“תדמיינו שיש לי מדבקה כזאת.”

“אתה לא מפחיד אותנו, זקן.”

זקן. ללא סיבה מוגדרת ריצ’ר ראה בעיני רוחו את דמותו של אביו. מקום עם שמש. אוֹקינאווה, אולי. סטן ריצ’ר, נולד בלקוניה, ניו המפשייר, שירת ביפן כסרן בנחתים, עם אישה ושני בנים בגיל ההתבגרות. ריצ’ר ואחיו קראו לו הזקן, והוא נראה זקן, למרות שבאותו זמן הוא בטח היה צעיר בעשר שנים מריצ’ר באותו לילה.

“תסתובבו,” אמר ריצ’ר. “תחזרו למקום שממנו באתם. זה גדול עליכם.”

“לא לפי מה שאנחנו רואים.”

“זה מה שנהגתי לעשות למחייתי,” אמר ריצ’ר. “אבל אתם יודעים את זה, נכון?”

אין תגובה.

“אני מכיר את כל המהלכים,” אמר ריצ’ר. “אני המצאתי חלק מהם.”

אין תשובה.

ריצ’ר עדיין החזיק בידו את המפתח. כלל אצבע: אל תתקוף מישהו שהרגע עבר בדלת שיש בה מנעול. צרור מפתחות עדיף, אבל אפילו מפתח בודד הוא נשק די טוב. מחזיקים אותו בכף היד, כשהחלק המשונן בולט בין האצבע לאמה, והרי לכם אגרופן לא רע בכלל.

אבל. הם סתם ילדים טיפשים. לא צריך לפרק להם את הצורה. לא צריך לקרוע בשר ולשבור עצמות.

ריצ’ר הכניס את המפתח לכיס.

נעלי ההתעמלות שלהם אמרו שהם לא תיכננו לבעוט בו. אף אחד לא בועט בנעלי ספורט לבנות רכות. אין טעם. אלא אם הם התכוונו לבעוט רק כדי לקבל נקודות. כמו באומנויות לחימה מוזרות עם שֵם של מנה ממסעדה סינית. טַקוַונדוֹ, וכולי. נראה טוב במשחקים אולימפיים, אבל חסר תועלת ברחוב. להרים את הרגל כמו כלב ליד ברז כיבוי זה פשוט להזמין מכות. להתחנן לחטוף מכות עד אובדן הכרה.

הבחורים האלה ידעו את זה? הם הסתכלו על רגליו שלו? ריצ’ר נעל זוג מגפיים כבדים. נוחים ועמידים. הוא קנה אותם בדקוטה הדרומית. הוא תיכנן לנעול אותם כל החורף.

“אני נכנס פנימה עכשיו,” אמר.

שום תגובה.

“לילה טוב,” אמר.

שום תגובה.

ריצ’ר עשה חצי פנייה וחצי צעד אחורה לכיוון הדלת, תנועה חלקה של רבע מעגל, כתפיים והכול. כצפוי, שני הבחורים נעו לעברו בתנועה מהירה משלו כדי לתפוס אותו.

ריצ’ר המשיך לנוע עד שהתנועה שלהם התבססה ואז פנה בחדות רבע מעגל חזרה לכיוונם. בשלב זה הוא נע במהירות דומה לשלהם, מאה ועשרה קילו במסלול התנגשות ישיר עם מאה ושמונים. הוא התפתל עוד והטיח מכת קרס שמאלית בבחור שמצד שמאל. המכה פגעה בו כמתוכנן חזק באוזן, וראשו של הבחור נזרק הצדה ונחבט בכתף של בן זוגו. ריצ’ר כבר כיוון ושלח מכת להב ימנית מתחת לסנטרו של השני. המכה פגעה כמו בתרשים הדרכה, וראשו של הבחור נורה למעלה ואחורה כמו שראשו של הראשון נורה הצדה, וכמעט באותה שנייה. כמו בובות על חוט שהמפעיל שלהן התעטש.

השניים נשארו על רגליהם. הבחור משמאל התנודד כמו על ספינה, והבחור מימין כשל אחורה. הבחור משמאל נד בחוסר יציבות על עקביו, כשמרכז גופו חשוף ולא מוגן. ריצ’ר תקע אגרוף ימני למפתח הלב שלו, חזק מספיק שנשימתו תיעתק, חלש מספיק שלא לגרום נזק נוירולוגי ארוך טווח. הבחור התקפל לשניים וחיבק את ברכיו. ריצ’ר עקף אותו כדי להגיע אל הבחור שמימין. זה ראה אותו והניף ימנית חלושה לעברו. ריצ’ר הסיט אותו הצדה באמת ידו השמאלית וחזר על חבטת האגרוף הימני למפתח הלב.

הבחור התקפל לשניים באותו אופן.

אחר כך היה די קל לדרבן אותם בעדינות לכיוון הנכון, ואז לדחוף אותם בסוליית מגפו לעבר המכונית, אחד אחרי השני. ראשיהם נחבטו במכונית די חזק, והם צנחו ארצה, משאירים שקעים קלים בדלת. הם שכבו שם, מתנשמים בכבדות, עדיין בהכרה.

הם יצטרכו להסביר את החבטות במכונית, ויקומו עם כאב ראש בבוקר. זה הכול. הוא היה רחום בהתחשב בנסיבות. טוב לב. אפילו עדין.

זקן.

מבוגר מספיק להיות אבא שלהם.

ריצ’ר היה בווירג’יניה פחות משלוש שעות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אל תחזור”