החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

על פני ימים סוערים

מאת:
מצרפתית: מעינה (מאיה) בשור | הוצאה: | 2017-08 | 424 עמ'
זמינות:

37.00

רכשו ספר זה:

לאה מרקשייד, ילידת בלגיה, הייתה בת שש כאשר עצרו שוטרי משטר וישי את אביה בכפר הקטן לאקוֹן (Lacaune) בדרום צרפת, שאליו הוגלתה משפחתה. לאה, שהייתה עדה למעצרו של אביה, לא ראתה אותו עוד.
עשרות שנות חיים עברו עד שהתגלו מכתבים שכתב האב בדרך למחנות בצרפת ובגרמניה. בין המכתבים היה גם מכתב מצעיר צרפתי שסיכן את נפשו למען האב. פיסות עדות מרגשות אלה היו הניצוץ שהבעיר את האש בלבה של המחברת. היא יצאה למסע כדי להתחקות אחר קורות משפחתה בצל המאורעות הגורליים בתולדות העם היהודי החל מסוף המאה התשע עשרה בגליציה וכלה בישראל של ימינו. עדויותיהם של ניצולי שואה שפתחו לבם בפני המחברת, מחקר היסטורי, ניתוחים סוציולוגיים ופסיכולוגיים וזיכרונות אישיים מובילים את הקורא מתיאור גורל משפחה אחת לתיאור גורל המשותף לאלפי משפחות יהודיות ממזרח אירופה, משפחות שהיגרו למערב אירופה בעשורים הראשונים של המאה העשרים ומצאו עצמן לכודות בצרפת תחת הכיבוש הנאצי.
הספר מסתיים באמירה אישית אופטימית המביעה אמון בדור הצעיר וביכולתו ליצור עולם שבו רצח עם לא יעלה על הדעת.

לאה מרקשייד היא ביוכימאית. מתגוררת בישראל משנת 1961. עד צאתה לגמלאות פרסמה רק מאמרים מדעיים. עם פרישתה התפנתה לחקור את האירועים ההיסטוריים שקבעו את גורל בני משפחתה וגורל דורות שלמים של יהודים. ספר זה הוא תולדת מחקר זה, אשר נמשך יותר מעשר שנים. במהלך תקופה זו פרסמה גם שני מאמרים בכתבי עת היסטוריים בצרפתית. ספר זה פורסם במקור בצרפתית וזכה לתשבחות.

מקט: 4-249-50468
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פתח דבר

אמי תמיד סרבה לבוא ולהשתקע בקרבתנו בישראל. כל פעם שנסינו לשכנעה היא חזרה ואמרה: ‘אני לא אעזוב את ביתי כל עוד אני חיה’.

בשנת 1988, הגענו אחותי ואני בדחיפות לבריסל, מודאגות בעקבות שיחותיה הטלפוניות התכופות, שנעשו פחות ופחות מובנות. היא לא יכלה להסתיר יותר את מחלת האלצהיימר, אשר מזה שנים צמצמה בערמומיות את תפקודיה השכליים והפיזיים. בדיקה רפואית מעמיקה לא השאירה מקום לספק לגבי הדרך שיש לנקוט בה: היא חייבת לעזוב את ביתה למוסד מתאים, לצמיתות.

מאחר שלקחתי על עצמי לארגן את ענייניה, מצאתי חבילת מסמכים מתוארכים לשנות הארבעים של המאה העשרים, מוסתרת מתחת למגירה. המכתבים שאבי שלח לנו לאחר מעצרו נמצאו ביניהם. אמי מעולם לא הראתה לי אותם וגם לא דיברה אתי עליהם.

מבט חטוף הספיק לי כדי לחוש שלא יעמוד בי כוחי להתמודד עם גילוי זה. לא הייתי מסוגלת אפילו לגעת בניירות אלה, אולם שמרתי עליהם בקפידה רבה, וכמה שנים מאוחר יותר, הפקדתי את שימורם בידי ארכיון ‘יד ושם’ בירושלים,[4] לאחר ששמרתי העתקים מהם.

ערב אחד באפריל 2002, הפכה שיחה תמימה את חיי על פיהם, כמעט בלי ידיעתי, שיחה שדחפה אותי להירתם לסדרה של מחקרים שידרשו ממני את כל האנרגיה שלי במשך שנים.

ליאת, בת שבע, נוהגת מזה זמן רב לחזור על המילים הבאות, עם החיוך שאין לעמוד בפניו שהיא שומרת רק עבורי: ‘אני מיוחדת, כי אני עשיתי אותך סבתא!’ מאז שהיא מודעת לקיומי, מותרת לי הכניסה לתחום שהוא מחוץ לתחום לאחרים, ואנחנו מבינות זו את זו במבט. היום, נעשיתי מפורסמת: ‘את מפורסמת! קוראים לך לאה, היית ילדה ושרדת. אם כך עליך דיברו הבוקר בבית-הספר בטקס הזיכרון לשואה’. זה מה שליאת הבינה וזכרה מהטקס, ואני מסיקה, שאי-אפשר להשלים עם הבורות שלה. בתחושה פתאומית של חרדה אני שואלת את עצמי אם אני צריכה להעביר לה את סיפור חיי ולהתעלם מהסכנות שהרעלים ההרסניים של העבר עלולים לחשוף אותה להן. למעשה, אפילו שלא דיברתי על כך עם אמה ועם ילדיי האחרים, אני יודעת שהם סבלו וסובלים עדיין מההשלכות שלהם. אני מבינה שהבחירה אינה בידי, ואני מחליטה להקדיש חודש או חודשיים לכתיבת היסטוריה קצרה של משפחתי הקרובה בצל מלחמת העולם השנייה.

כך נכנסתי להרפתקה הקשה והמרתקת, הרצופה בנסים, שבמהלכה פגשתי את האנשים שעזרו לי ללא סייג: חסידי אומות העולם, לוחמים וקרבנות, ניצולים ובני הדור הממשיך של תקופה שתמיד הדחקתי. אפילו שחלקם הגדול מבוגרים מאוד, זיכרונם הוא ללא רבב. אחדים מביניהם מתחרטים על כך ששמרו תמיד על שתיקה לגבי העבר. כולם הוכיחו הבנה עמוקה ורצון טוב אדיר, כולם נתנו אישורם לגבי אותו חלק בסיפורי הנוגע להם ונתנו הסכמתם לפרסומו. למעשה לא נתקלתי אף פעם בסירוב. הסיפור האישי של גברים ונשים בלתי רגילים אלה שופך אור על התקופות השונות של הסיפור המשפחתי שלי. כל אחד מהם עזר לי להבין ולקבל היבט מסוים של מציאות העבר.

למחרת השיחה עם ליאת התחלתי בתרגום לעברית של המסמכים שגיליתי אצל אמי. משימה זאת אילצה אותי להתייחס לכל הפרטים המופיעים במסמכים והובילה אותי בהדרגה לנסות ולהתחבר להיסטוריה של עמי. זאת הייתה משאלתו של אבי באחד ממכתביו האחרונים. הרגשתי שכדי להשיג מטרה זאת עליי להבהיר קודם את פרטי גורלו של אבי ושל בני משפחה אחרים, להתמודד עם טראומה מודחקת ולמלא את הפערים העצומים בזיכרון שלי. השִכחה כבר לא הייתה פתרון. היה עליי לחקור את שורשיי ולהשלים אתם, על-מנת שאוכל להעביר לילדיי ולנכדיי את היסודות החיוניים לבנייה של חיי משפחה נורמליים ולהמשכיותם.

בין המסמכים שתרגמתי היה מכתב שהקריאה בו עוררה, בתחילת הקשר הישיר שלי עם העבר, קשיים עצומים, נפשיים ורגשיים. זה היה מכתב משנת 1945, שז’ורז’ פּאוֹט, בחור צרפתי מעיר קטנה בדרום צרפת בשם גְרוֹיֶיה (Graulhet), שהיה אז בן 24, כתב לאמי ימים מספר לאחר שחזר משבי בגרמניה. אני מביאה כאן את תרגומו (הערה: מכתב זה נכתב בידי אדם שכמעט לא למד בבית-הספר. ניסיתי להעביר בתרגום את סגנונו הפשוט ואת ריבוי שגיאות הכתיב שלו):

גרויה 27.7.45

מאדאם,

ברגה שחזרתי אני ממהר לשלוח לך את הכמה מילים האלה כדי לתת לך כמה ידיאות שאת מחקה להן לצערי כמה חודשים בוודאי לא קיבלת ידיאות ממנו מאז אוגוסט 44. זה אני שעשיתי את קול המכתבים שלו כי למסייה מרקשיד לא היה רגע פנוי לא בשתח העבודה, לא במכנה תמיד עקבו אחריהם קרוב קרוב. הוא קבל את התמונה שלך שעשה אותו מאושר מאוד, את יכולה להעמין לי כמה פעמים הוא אמר לי תודה בשביל זה ואני הייתי אותו דבר בשבילו אני ריכמתי אליהם מאוד כי הם היו הכי מיסקנים. כששאלת אותי אם הוא יכול לקבל חבילוט הוא לא רצה ואמר שהילדים שלכם צריכים לאכול. הוא רזה מאוד כל כמה זמן הייתי מביא לו לחם אנחנו היינו כמו שני אחים אבל עשינו את כל זה בסוד כי היו חושבים שאני מרגל לא יכלו להתקרב עליהם. יצא לי לעבוד איתו כמה חודשים ועזרתי לו כמה שיכולתי וזה רק בסוף דצמבר שהתחלתי לא לראות אותו כי היינו בבית-חרושט גדול של דלק סינטטי שהיה 40 ק’מ מרובעת. הם היו במחנה ריכוז שמסביב כירות גבוהים כמו אסירים אמתיים וקמו בבוקר בשעה 3 עד 4 כדי ללכת לעבודה שלהם ב-6 העבודה שלהם נגמרה בערך 6 בערב 11 שעות בלי הפסקה דכפו אותם מאוד אבל הוא היה בא הרבה לנוח על ידי. בתור אוכל זה לא היה מספיק בשביל העבודה שהם עשו האס.אס. הרביצו להם הרבה פאמים החיילים המקוללים שקראנו להם ‘המשוגעים’. כשאודיעו שהרוסים מתקדמים בסקטור שלנו סגרו כולם במכנה שם היגיעו גם כמה חברים שבאו מאווויץ (פולין) מרכז גדול של אסירים פוליטי שם הם התחילו לאשות רצח אמתי. איפה שהם אברו בכל מקום היו עקבוט נוראיים אלה שנשארו בחיים הם שמו אותם ביחד אם אלה מבית חרושת שלנו אבל אחרי יומיים הרוסים התקדם כשידאו מי מנצח, ראינו את המחנה שלהם שנשרף, יחד עם יריות ורימונים, וזה שם שאיבדתי את האקבות שלו היו הרבה כורבנות זה היה נורא לראות איך הפושאים הגרמנים ארסו אותם.

אחרי ששאלתי על חבר צרפתי שאני שם את הכתובת שלו במכתב זה שלי הוא יכול לטת לך אני מקבה כמה ידיעות נכונות על הרגעים האחרונים שלהם במכנה. אני לא יכול לאגיד לך שום דבר שהוא מדויק על בעלך, אבל אני מקווה שהוא צריך עוד להיות בחיים. הוא דיבר איתי הרבה אליך ואל הילדות כל זה עשה אותו מאושר אם הוא חוזר אלינו כמו שאני מקבה תגידי לי בבקשה. במכתב הזה שלי אני לא יכול להגיד יותר אליו הייתי מאושר מאדאם להקיר אותך ואת הבנות שלך הייתי אומר יותר ארוך אבל בזה אני לא יכול. אני חזרתי ביום ראשון בערב 22 ביולי מסטארוקוסטנטינוב איר באוקראינה. עברנו בברוסל אצמה שם קיבלו אותנו בחום עברנו שם ב-20 האחרון. מיד כשאגעתי יכולתי לקרוא את כל המכתבים ששלחת להורים שלי וההורים שלי סיפרו לי הרבה אליך. מאדאם את לא צריכה לאבד תקבה יש עוד הרבה צרפתים שלא חזרו הביתה ואולי איזה יום בעלך יחזור עליך שיהיה לך עוד קצת אומץ. אני מקווה שהילדות שלך בריעות לגמרי, והן למדו הרבה בלימודים שלהם.

אנחנו חזרנו די בריעים. היה לי ניתוח בזמן שאברנו לרוסיה שום דבר רציני למזלי. חזרנו בדיוק בזמן לחגוג את יום ההולדת שלי ה-24 ואח שלי יום הולדת שלו ה-25. הרוסים לקחו אותנו ב-25 בינואר ומאז נשארנו 3 חודשים בפולין ו-3 חודשים באוקראינה אבל גם לא צריך להגיד לך שרצינו לחזור, בשבילנו וגם בשביל המשפחה שלנו, שמזמן לא ידאה אלינו קלום. מאדאם אם יום אחד תחזרי לארץ שלנו אני מקבה שתבקרי אותנו בגרוייה. כשחזרתי חשבתי למצוא אותך בארץ שלנו במקרה זה היתי יכול להגיד לך יותר.

אני אשים לך את הכתובת של חבר צרפתי שאיה ברגעים האחרונים עם מסייה מרקשיד באותו המכנה. לא יצא לי לדבר אל זה אתו, כי זה אח שלי שאכיר אותו, הוא רצה לכתוב ספר על החיים שלו במכנות ריכוז זו הכתובת שלו.

מסייה פול ראשת (Paul Rochatte)

Provenchères sur Save

Vosges

אני מקווה שהוא ייתן לך ידיעות יותר מלא ממני, בעיקר, על סוף השבי שלהם במכנה ריכוז

אני לא שם לך יותר כרגע אני מקווה שאת תאני לי למכתב הזה שלי, ושהוא יגיע מאר.

מאדאם תקבלי את החברוט הכנה שלי

דש לכל המשפחה שלך

חתום: PAUTHE

תשומת הלב שנדרשה ממני להקדיש לכל מילה במכתב זה על מנת לתרגמו בצורה נאמנה ככל האפשר, אפשרה לי להבין את האיכות האנושית יוצאת הדופן של מחברו. עלה בידי למצוא אותו ולפגוש אותו בגרוייה, עיר הולדתו, באוגוסט 2002. הוא לא שכח דבר מתקופת שביו בגרמניה והזמן לא שינה את זיכרונותיו. הסיפור שלו תאם להפליא למכתב משנת 1945, שלא הראיתי לו. בסוף פגישתנו החלטתי להגיש בקשה להכרה כחסיד אומות העולם. בשנת 2005, לאחר מאמצים רבים הוא זכה להכרה זו.

ז’ורז’ פאוט גם הביא אותי, בעקיפין, להתחיל בחיפושים הקשורים לשהייה של משפחתי בצרפת. למעשה, לפני נסיעתי לגרוייה, כשהבנתי שהמסע יביא אותי לאזור ששהינו בו משנת 1940 ועד שנת 1945, ניצלתי את ההזדמנות כדי לבקר במקומות שונים שהתגוררנו בהם. במהלך עלייה לרגל זאת מצאתי חומר מפתיע, באמצעות אנשים שסייעו לי במיוחד, בתחילה בלאקון שם נעצר אבי, ולבסוף בלָארָה (Larra), המקום הראשון שמצאנו בו מקלט בשנת 1940.

חזרתי מהנסיעה עם זיכרונות שהתעוררו מחדש, עם עדויות של אנשים שהכירו את משפחתי, עם תיעוד רשמי נרחב מארכיון עיריית לאקון ועם אנשי קשר חדשים.

בהמשך הבנתי שעליי לנסות למצוא ניצולים ממחנות הנאצים שאבי היה כלוא בהם. המסמכים שאמי שמרה שימשו כנקודת מוצא לחיפושים אלה. פרסומים שונים ועיונים מעמיקים בארכיונים אפשרו לי למצוא ניצולים, שכולם ציינו לפניי את שמות החברים מתקופה זאת שעדיין היה להם קשר אתם. עדויותיהם עזרו לי לשחזר את המסלול שעשה אבי. מאוחר יותר, מסמכים ארכיוניים אמתו את הממצאים שלי.

במהלך ילדותי ונעוריי סיפרה לי אמי פיסות מזיכרונותיה, אולם הן היו חלקיות מאוד והייתי ערה לחד-צדדיות שלהן. כדי לחזור לשורשים של משפחתי היה עליי לחפשם בגליציה (פולין), משם באו הוריי, ובבלגיה, לשם היגרו בסוף שנות העשרים של המאה העשרים. ידעתי שהאחים והאחיות של אמי עלו לארץ בשנות העשרים והיכרתי כמה מהם ומצאצאיהם, אבל עד לספטמבר 2014 לא היה לי כל מידע על הקרובים של אבי, אשר נולד מנישואיה השניים של אמו והיה הצעיר מבין אחד-עשר או שניים-עשר ילדיה. שאז, בעקבות הפרסום השני של ספרי ולאחר שנים של חיפושים, יצרה אתי קשר אישה בלגית שהוריה היו חברים של הוריי בשנות השלושים של המאה העשרים, וכילדה הכירה את אמי. היא ערכה חקר אילן היוחסין של משפחתי ומצאה את שמותיהם של אחֵי אבי. תשעה מהם מתו בגיל ילדות מוקדמת (עובדה המעלה חשד לפגם גנטי, קרוב לוודאי מחלת טאי-זקס, השכיחה מבין המחלות הגנטיות בקרב יהודים אשכנזים). לא ידוע מה עלה בגורלם של השניים שלא מתו בגיל צעיר, בן ציון שכטר (Benzion Schechter) אשר נולד בשנת 1891, ופרידה-רבקה שכטר (Frieda-Rivka Schechter) אשר נולדה בשנת 1898. עם פלישת הגרמנים לאזור נסתתמו כל מקורות המידע, אך נראה כי הסיכוי שנשארו בחיים הוא אפסי. לפי מיטב ידיעתי אבי היה היחיד מבני משפחתו שעזב את ארץ מולדתו.

המִרשתת, שהייתה כלי העזר הראשון שלי, הוכיחה את עצמה כרבת ערך. באמצעות אתר קרן לאודר, אשר בין היתר מסייעת למי שעורך חקר אילן יוחסין בפולין, השגתי את הפרטים של מלכה ז’ל, בת דודה של הוריי, ילידת שנת 1916, שגרה בתל-אביב עד פטירתה בפברואר 2015. יצרתי אתה קשר. כבר בפגישה הראשונה נוצרה ביננו קרבה רבה. היינו קשורות באחוות לבבות ורגישות שיכולות לנבוע רק מקרבה מוּלדת, מקשר משפחתי בסיסי. מלכה זכרה הכל: החיים בגליציה, שלושה מתוך ארבעה סבים שלי, הוריי לפני עזיבתם לבלגיה, שמו הטוב של אבי, אופייה של אמי, מה שאמרו במשפחה בזמן חתונתם, כל מה שקרה באזור בזמן המלחמה, לפניה ולאחריה, ועוד יותר. מאוחר יותר, קרובת משפחה רחוקה המתעניינת באילן היוחסין של משפחתנו שמעה על החיפושים שלי. היא מסרה לי את הפרטים שגילתה, שראשיתם במחצית הראשונה של המאה התשע- עשרה. העולם קיבל ממד חדש בשבילי: היו לי שורשים!

היה קל ליצור קשר עם הרשויות הבלגיות, אבל איך לאתר עדים מלפני המלחמה? נזכרתי במעורפל בביקור, מיד אחרי חזרתי לבלגיה בשנת 1946, אצל מאדאם סְטוּלְס (Stouls) בליאז’ (Liège), העיר שאבי למד בה. במהלך אותו ביקור מילאתי בקפידה אחר הוראותיה של אמי: קדתי לפני אישה זקנה ומפחידה זאת ובירכתי אותה. ידעתי שמאדאם סטוּלס היא האימא או הסבתא של אחד מחבריו ללימודים של אבי, ורעייתו של מנהל מפעל מתכת. ניסיתי בתחילה, בעזרת היסטוריון מקומי, למצוא את המפעל, שאת שמו לא ידעתי. הסתבר לי שזה קשה מאוד, אם לא בלתי-אפשרי, כיוון שמאז שנות השלושים של המאה העשרים התעשייה של האזור החליפה ידיים כמה פעמים. כמוצא אחרון, פניתי לחיפוש במִרשתת. החקירה שלי העלתה תוצאה אחת. בלי ציפיות גדולות, כתבתי מכתב. התשובה הגיעה בדואר חוזר. המשיב, ז’אן-פול סטולס (Jean-Paul Stouls), הקדים ועיין ברשימת קרובי משפחתו בוגרי האוניברסיטה וגילה שבן דוד של אביו, אנרי סטולס (Henri Stouls), היה אחד החברים לספסל הלימודים של אבי. לאחר שהחלפנו פרטים הנוגעים למשפחותינו הבנו שנינו שאנחנו מאוחדים בחברות רבת ימים בין המשפחות שהתחילה לפני כמעט מאה שנים, והחלטנו שעלינו להיפגש. הקשר היה מיידי ומהר מאוד התחדשה המסורת הבין-משפחתית, וכאן התאפשר לי להכיר מקרוב את משפחת סטולס ואת האווירה המקומית בעיר ליאז’.

כל פגישה עוררה מחשבות חדשות, כל קשר הביא רעיונות חדשים. גיליתי שהאפשרות למצוא ניצולים ומסמכים מהתקופה קיימת; די בכך שאתה יודע להציג את השאלות, ואני הייתי מלאת שאלות. לא זלזלתי בשום ערוץ, ורתמתי לעניין את כל החברים שלי בבלגיה, בצרפת ובישראל. כל אחד מהם ציין בפניי מקורות מידע והציג אותי בפני אנשים העשויים לעזור לי בתחומים שונים: ארכיונים, עדויות וביקורת מקצועית.

הודות להיענות רבה זאת מצאתי, בין היתר, את התיקים של הוריי בשירות הארכיונים והתיעוד של ‘המשרד לקרבנות מלחמה’[5] הבלגי. הם מכילים מסמכים שמקורם במחנות הריכוז, מתן מעמד של אסיר פוליטי לאבי, ואת ההוכחות להשתלטות הגרמנים על רכושנו. מצאתי בארכיונים של משטרת הזרים בבריסל את המסמכים הנוגעים להגעתם של הוריי לבלגיה.

אנשים שבקושי הכירו אותי יצרו אתי קשר לאחר ששמעו את השם ‘לאקון’. פרטים שלא פורסמו קודם לכן, הנוגעים לחיי הרוח של היהודים שנשלחו למגורים בכפייה במעצר-בית תחת פיקוח משטרתי מתמיד בלאקון, התגלו לי במסמכים שנשמרו בארכיון של הרב סומר (Robert Sommer). הרב סומר, מנהיג רוחני של אזור טולוז, מונה על ידי ‘הקונסיסטוריה המרכזית’.[6] מסמכים אלה הועברו אליי, מבלי שחיפשתי אחריהם, על-ידי אדם שמעולם לא הייתי אתו בקשר לפני כן. חומר זה שימש נושא למאמר שנכתב ביחד עם ז’אק פיז’אלקוב ופורסם בשנת 2009 ב-Revue du Tarn.[7]

רוב העדים של תקופת המלחמה שעודם מסוגלים להעיד שייכים לדורי. הסיפורים שלהם מוטלים לעתים קרובות בספק כיוון שאינם יכולים לתאר אלא את מה שראו עיניהם של ילדים. על מנת שיוכלו לחיות חיים ‘נורמליים’, חלקם הגנו על עצמם על-ידי ‘שכחה’ (הדחקה), חלקם נרדפו כל חייהם בידי זיכרונות עיקשים של התנסויות אל-אנושיות. אצל אחרים הדמיון שינה את הבלתי-נסבל והשלים את הפערים בזיכרון. בנוסף, מחקרים של השנים האחרונות מראים כי הזיכרון, בעיקר הרגשי, איננו קבוע אלא הוא חי ומשתנה במהלך השנים, ולכן יש צורך לאמת את העובדות. כדי לקבל נקודת מבט מדויקת ואמינה יותר היה עליי להשלים את המחקר שלי בעזרת מחקר היסטורי, מסמכים ארכיוניים, עדויות וזיכרונות כתובים.

לאחר שלוש שנים של חיפושים מאומצים עדיין חסרו לי פרטים רבים הנוגעים לשהייתנו בצרפת. במיוחד חסרו לי פרטי השנתיים הראשונות, שבמהלכן מצאנו מקלט בסביבת טולוז, בלארה ובגרנאד. יצאתי למסע שני, שבמהלכו פגשתי תושבים בגרנאד, בלארה, בלאקון ובכפרים קטנים ומבודדים באזור שמצאנו בו מקלט בתקופת המלחמה, כדי להתחמק מפשיטות המשטרה ללכידת יהודים. במגע עם אנשים צרפתים שורשיים אלה, הבנתי לבסוף עד כמה השפיעה עליי התרבות הצרפתית, אשר יותר מאשר הזהות היהודית ממנה ניסיתי לברוח, היא הבסיס לזהותי התרבותית והאינטלקטואלית.

חודשים מספר לפני פטירתו ביוני 2005, הפקיד ז’ורז’ פאוט את הדאגה להמשך הקשר אתי בידי בתו מרי-הלן (Marie-HélènePauthe). המפגש שלנו היה אחת מנקודות השיא של מסע שני זה בצרפת, שהיה עמוס רגשות עמוקים. הבנתי אז שז’ורז’ פאוט, שהיה חברו הטוב ביותר של אבי בימים הקשים ביותר של חייו, ביקש על-ידי יצירת הקשר בינינו לשמר את הזיכרון שלו ושל אבי.

מסע החיפוש והקריאה שלי דחפו אותי בסופו של דבר לשנות את מתכונת תכנית המסע שלי. למעשה, הייתי סקרנית במיוחד להבין כיצד אמי, אחותי ואני הצלחנו לשרוד, למרות הרדיפות האנטישמיות לפני הפלישה לאזור ה’חופשי’ ולאחריה, היכן שנשארנו לאחר הגירוש של אבי.

בעזרת כמה עדים, ורק לאחר פרסום המהדורה הראשונה של עבודה זאת, מצאתי תשובות חלקיות. בין השאר עליתי על עקבותיה של משפחה שלא שכחתי מעולם: השכנים שלנו רֶן ואנרי לֶפֶבְר (Reine et Henri Lefebvre), אשר הסתירו אותי אצלם בזמן הפשיטות, עזרו לנו והצילו גם יהודים אחרים. לאחר שפגשתי את בנם הצעיר אנרי אשר נולד אחרי המלחמה, איששתי את זיכרונותיי בעדויות של כמה אנשים שניצלו על-ידם. בספטמבר 2011, בהמשך לבקשה שהגשתי, הם הוכרו כחסידי אומות העולם.

למדתי כמה היבטים של הסיפור שלנו שפרטיהם לא היו ידועים לי מתיקי האישי ומתיקה האישי של אחותי, שנשמרו בארכיון של ‘מפעל הסיוע לילדים’, האוזֶ’ה.[8] כך יכולתי לאמת חלק מזיכרונותיי וגיליתי שהשתייכנו, בשנת 1942, לקבוצת הילדים שנקראה ‘ילדים נטושים’ שיועדו להגירה למקסיקו.

גיליתי מחדש אנשים שהיו אתי בשני בתי הילדים ששהיתי בהם לאחר השחרור. בכל שיחה עם חברים אלה משכבר הימים, חשנו, כבר בדקות הראשונות, קרבה מופלאה אשר פוגגה את כל הלחצים. ללא היסוס סיפרו לי עדים אלה את סיפורם, כפי שאחדים מהם לא סיפרו מעולם קודם לכן.

הודות להצלבת תיאורים שונים של אותן חוויות אישיות ואירועים היסטוריים כפי שתועדו במסמכי ארכיון ובמאמרים,[9] הלכה והתבהרה לנגד עיניי תמונה חיה של חיי היום-יום ושל אירועי העבר. עם זאת, היקף החומר הנוגע לשחזור ההיסטורי התרחב מיום ליום, וחרג מגבולות של פרויקט אישי. הבחירות הקשות שהוטלו עליי עקב הכמות האדירה של נתונים דרשו ממני עבודה פנימית, שבסופה הצלחתי להתגבר על החרדה הבסיסית שחלחלה לכל רגע בחיי, ולתפוס כבן-אנוש אמִתי את אותו האב שבעצם כמעט שלא הכרתי.

סוף-סוף הפך העבר להיות חלק מההווה. אולם עבורי, סיפור משפחתי ועמי לא תם. אני יודעת שאמשיך להרהר בו ולנסות להבין אותו עד יומי האחרון.

דף ראשון מתוך מכתבו של ז’ורז’ פאוט לאמי

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על פני ימים סוערים”