החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אלפיים ועוד

מאת:
הוצאה: | 2021 | 264 עמ'
קטגוריות: מבצע חגי תשרי, עיון
הספר זמין לקריאה במכשירים:

19.50

רכשו ספר זה:

אלפיים ועוד – מחשבות על תרבות בישראל – גיליון 3

מקט: 4-249-50873
אלפיים ועוד – מחשבות על תרבות בישראל – גיליון 3

"קונביבנסיה" אינטלקטואלית מזרחית: אל־רקה, מוסול, חלבּ, אז והיום
שרה סטרומזה

שטף החדשות שאנחנו נחשפים אליו מדי יום בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה, מעצב את תמונת הגיאוגרפיה שלנו ומקבע אותה בתודעה. איזכורן של עיראק וסוריה מעלה, כברפלקס מותנה, תמונות של הרס ואלימות נוראה, טבח ביֶזידים ורדיפה של הנוצרים, ושמות הערים אל־רקה, מוסול וחלבּ מתקשרים אסוציאטיבית עם שלטון דמים של קנאות דתית חשוכה. הדברים שלהלן באים להזכיר עבר אחר באותם מקומות.

במחקר המודרני של העולם המוסלמי מוצמד הכינוי "תור הזהב" בדרך כלל לספרד של ימי הביניים. חצי־האי האיברי התברך ביותר מתור זהב אחד: זה המוסלמי, באל־אנדלוס (ספרד המוסלמית), בעיקר במאות העשירית והאחת עשרה; זה היהודי, המתאפיין בפריחה התרבותית שממנה נהנו יהודים תחת שלטון האסלאם באותה תקופה; ו"המאה של הזהב", זו שממנה נהנתה ספרד הנוצרית במאות השש עשרה והשבע עשרה (לאחר גירושם של היהודים והמוסלמים ועם התרחבות השלטון הספרדי במושבות שמעבר לים). בתיאורי תור הזהב המוסלמי נכרך לעתים קרובות המונח "קונביבֶנסיה" (convivencia), המתאר את החיים המשותפים של הקהילות הדתיות השונות בשלטון האסלאם. מונח זה, שיכול היה לשמש לתיאור טכני, נייטרלי, של הצורה שבה חיו קהילות אלה זו לצד זו (con-vivencia) ושל המרקם החברתי/דתי/לשוני שנוצר כתוצאה מכך, הפך במשך הזמן לכותרת של תיאור מגמתי, לעתים מתַקתק, של הקשרים הבין־דתיים באל־אנדלוס, ובצורתו זו גם זכה לתפוצה נרחבת, המעלה על נס את הסובלנות ההדדית המַפרָה בין שלוש הדתות בתקופה זו. כבר נכתב רבות על הטעות וההטעָיָה שבתיאור זה, המשתמש בצורה אנכרוניסטית במושגים של החברה הליברלית המודרנית. אמנם אמת הדבר שבתולדות האסלאם בימי הביניים מעטות היו הפְּרעות ביהודים, אך אחד ממקרי הפְּרעות הנדירים והבולטים אירע דווקא בקורדובה המוסלמית במאה העשירית.

נוסף על כך, אף שיש מן האמת בתיאור המציאות המשותפת השלווה יחסית (למשל בהשוואה לרדיפות היהודים והמוסלמים בספרד הנוצרית), היא לא היתה ייחודית לחצי־האי האיברי באותה תקופה. פריחה תרבותית המאופיינת בפתיחות היא תופעה חוזרת ונשנית במקומות שונים ברחבי האימפריה המוסלמית בימי הביניים, ובתקופות ובמקומות שבהן התאפשרה פריחה זו התקיימו גם קשרים תרבותיים הדוקים בין בני הדתות השונות. את התנאים למציאות זו יצר המרחב הלשוני־פוליטי: אזור עצום המשתרע בין הודו למְצָרֵי גיברלטר, הנשלט כולו על ידי שליטים מוסלמים ושפתו העיקרית היא הערבית. יהודים ונוצרים שמרו אמנם על שפות התרבות המיוחדות להם — עברית, ארמית, או סורית — ופיתחו צורות ייחודיות לשימוש בשפה הערבית המשותפת (ערבית־יהודית, כלומר ערבית הכתובה בדרך כלל באותיות עבריות ומשלבת בערבית גם עברית וארמית; וקרשוני, כלומר ערבית הכתובה באותיות סוריות), אך השפה הערבית נהפכה לשפתם העיקרית של הלא־מוסלמים, הן בדיבור הן בכתיבה. שלא כלטינית באירופה בימי הביניים, שהיתה לשון המשכילים והכנסייה, הערבית לא היתה לשונם של המשכילים בלבד ולא זוהתה עם ממסד דתי אחד. השימוש הגורף והמקיף בשפה הערבית אִפשר מגעים תרבותיים בין־קהילתיים בקנה מידה שקשה לתארו. בעיקר בולט הדבר בקרב הקבוצה, הקטנה בהכרח, של מי שעסקו במדע ופילוסופיה. פילוסופים ומדענים בני דתות שונות קיבלו אותה הכשרה עצמה, זו המבוססת על הספרות הפילוסופית הקלאסית שתורגמה מיוונית לערבית ועל הספרות הערבית של דורות קודמים, ובהיותם מיעוט מבוטל גם בקהילתם, חיפשו כדרך הטבע קשרים אינטלקטואליים עם דומיהם בקהילות אחרות. תפיסת הזהות המשותפת, חוֹצַת הקהילות, שאפשר לראות אצל המשתייכים לקבוצה קטנה זו בכל הנוגע לעיסוקם הפילוסופי, היא חריגה גם בהשוואה למציאות החברתית־כלכלית הנוחה יחסית שאותה תיאר שלמה דוב גויטיין כמציאות שבה חיו יהודים בסימביוזה עם הרוב המוסלמי.[1] הקשרים בין מי שהתעניינו בפילוסופיה ובמדע נבנו בעיקר על חילופי ספרים וידע, אך על רקע זה נוצרו לפעמים גם קשרים אישיים הדוקים. המקורות שבידינו אינם מרבים לדווח על קשרים אישיים בין־דתיים, ובכל זאת, עדויות לקיומם של קשרים כאלה עולות מהמקורות בכל רחבי העולם המוסלמי.

הדברים שלהלן מוקדשים לכמה עדויות כאלה מצפון עיראק וסוריה של היום, אזור שבתקופה הנידונה (בין המאה העשירית למאה השלוש עשרה) ישבו בו ריכוזים גדולים של לא־מוסלמים, נוצרים (שבמקומות מסוימים עדיין היוו את רוב האוכלוסייה) ויהודים.

אל־רקה (الرقة)

לעיר אל־רקה, על גדתו הצפון־מזרחית של הפרת, יש היסטוריה תרבותית מפוארת למן העת העתיקה, ולאחר מכן בתקופות ההלניסטית והביזנטית, שבהן נקראה Callinicum. בשנים 796-809 לפנה"ס היתה אל־רקה בירתו של הח׳ליף העבאסי החמישי, הארון אל־רשיד. בתולדות הפילוסופיה הערבית ידועה אל־רקה כעיר של פתיחות יחסית, וכמה מן ההתפתחויות המוקדמות החשובות ביותר בפילוסופיה הערבית קשורות בה. בהיסטוריוגרפיה הערבית היא נזכרת כמקום מושבם של מי שכונו הצאבּאים, פגנים עובדי כוכבים ומזלות, ששימרו מסורות הֶרמֶטיות. בגלל עיסוקם באלכימיה, אסטרונומיה, אסטרולוגיה ומתמטיקה רואים כיום בצאבּאים חוליה רבת־חשיבות בהנחלת המדע והפילוסופיה של יוון העתיקה לערבים.

מסתבר שאל־רקה היא גם עיר מוצאו של הפילוסוף היהודי הראשון בימי הביניים, דאוד אבן מרואן אל־מֻקַמץ אל־רקי (שכתב כנראה במחצית הראשונה של המאה התשיעית). כפי שמספר לנו המחבר הקראי בן המאה העשירית יעקוּבּ אל־קרקסאני, אל־מֻקַמץ היה יהודי שהמיר את דתו לנצרות ולמד שנים רבות בנציבין, אצל הפילוסוף הנוצרי נאנא (מקובל לזהותו עם נונוס מנציבין, שנפטר אחרי 861). אל־מֻקַמץ חזר ליהדות, ובזכות הידע שרכש אצל הנוצרים התחיל פרק חדש בהגות היהודית. חיבורו עשרים מאמר הוא החיבור התיאולוגי השיטתי המקיף הראשון של מחבר יהודי בימי הביניים, והשפעתו ניכרת בכתבי מחברים יהודיים אחריו, רבניים וקראים כאחד: סעדיה גאון, אל־קרקסאני, בַּחיי אבן פקודה ואחרים. אל־מֻקַמץ גם תרגם מסורית לערבית פירושים נוצריים לספר בראשית ולמגילת קהלת (מן הסתם בהתאמות מסוימות), ובכך הניח יסוד למסורת המפוארת של פרשנות יהודית שיטתית לספרי המקרא בימי הביניים. סוגה אחרת שהתמחה בה היא ספרות הפולמוס, הן כחיבורים נפרדים, הן כשהפולמוס משולב בדיון תיאולוגי או פרשני. עיקר הלהט הפולמוסי שלו הופנה נגד הנצרות, אבל קטע אחד בעשרים מאמר מתאר מפגש אישי עם מוסלמי. אף על פי שאינו מזכיר את ההקשר שבו התקיים המפגש, סביר להניח שהדיון התקיים באחד הפורומים לדיונים אינטלקטואליים, מעין סלונים תרבותיים, שהיו נפוצים ביותר בתקופה זו, בדרך כלל בחסותו של גביר או בעל שררה. מפגשים אלה, המכונים "מושבים" (מַג׳אלֶס), סיפקו לאנשי רוח מחוגים ומזרמים שונים מסגרת מוּבנֵית ללבן בה שאלות פילוסופיות, ספרותיות, תיאולוגיות ואחרות, וזומנו אליהם בני דתות שונות. הדיון המסוים שעליו מספר אל־מֻקַמץ התקיים בדמשק, ונסב על שאלה פילוסופית־אתית כללית: השיפוט הערכי של התנהגות בני האדם. בן שיחו של אל־מֻקַמץ היה שבּיבּ אל־בצרי; אל־מֻקַמץ אומר עליו שהיה "אחד המופלגים שבחכמי זמנו ונמנה על הפרושים שבבני דתו, והיה אומר שכל מעשינו טוב ואין בעולם רע כלל, ושהשם ׳רע׳ אינו אלא ביטוי ומִלה שבאמצעותם מצביעים על הסֵבֶל, והסֵבֶל אינו אלא טוב".[2] את הדיון ביניהם מסכם אל־מֻקַמץ כמעמד שבו שׂם הוא עצמו לצחוק את שבּיבּ ("לעבת בה"). עם זאת, דברי ההערכה שהוא אומר על בן־שיחו, וגם פירוט שלבי הוויכוח שבו נשמרו כללי הדיון והטיעון ב"מושב", מעידים על קיומו של שיח אינטלקטואלי מכַבֵּד שהתקיים בין בני דתות שונות.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלפיים ועוד”