החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

התחברות או הרשמה נדרשים רק בעת גישה לספריתך או ביצוע תשלום

על אודות יונתן

מאת:
הוצאה: | 2007 | 254 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית
הספר זמין לקריאה במכשירים:

37.00

רכשו ספר זה:

"על אודות יונתן" הוא ספר ביכורים בעל עוצמה רגשית מיוחדת. איתי בןֿאליעזר מצליח לתאר, באמינות רבה, את עולמו של נער מתבגר, על שלל תחושותיו ומשבריו. מדובר בסיפור חניכה, העוסק בנער בן להורים גרושים ובמערכת יחסיו הסבוכה עם הוריו, ועם בעלה השני של אמו, על רקע עקירתם הכפויה לניוֿג'רזי.
בחייו של הנער ערן חלים כמה משברים בעת ובעונה אחת: הוריו מתגרשים, הוא נתלש מסביבת ילדותו האהובה בתל אביב, ונאלץ לעקור יחד עם אמו לניוֿג'רזי בעקבות אביו החורג, אמן מיוסר בשם דני, שציוריו האפלים מסתיימים בטרגדיה. קשיי ההתאקלמות של ערן בניוֿג'רזי מחריפים מאוד לאחר מות אביו החורג, הדיכאון הקשה שאליו נקלעת אמו, הדחייה שהוא חווה מצד נערה יפאנית שבה הוא מתאהב, ובעיקר סוד משפחתי מן העבר שהוא חושף במחברותיו של דני הצייר – סוד שלוקח אותו למסע חיפוש עצמי בעקבות זהותו שלו, ושעליו הוא אינו יכול לדבר עם איש, ומשאירו למעשה בתחושת בדידות עמוקה. עצב קיומי מציף את תודעתו, אך גם ממלא את עולמו בתובנות חדשות לגבי עצמו (כעדותו: "נועדתי לחיי געגועים").
ערן חש, שאין עוד סיבה מבחינתו להישאר במקום, שלא רצה לגור בו מלכתחילה, והוא חולם על היום שבו יחזור לתל אביב וישאיר מאחוריו את ה"תפוח הגדול".
"על אודות יונתן" עוסק בשאלות של עקירה והלם תרבות, יחסים בתוך המשפחה, אמנות ואהבה, ובעיקר בשאלות של זהות. הרומן כתוב ברהיטות, ודמויותיו המרכזיות והמשניות – שביניהן מתבלטות אלה של האמן המיוסר דני ומוכר התקליטים הססגוני ג'ימי – מעוצבות בתנופה. איתי בןֿאליעזר הוא קול חדש, מינורי ורגיש, שמן הראוי להקשיב לו ולא להניח לו להיעלם מן המדפים.

ירון אביטוב

איתי בן־אליעזר, יליד 1977, גדל בתל אביב ובארצות הברית. כיום הוא מתגורר בהרצליה עם אשתו ובנו, ועוסק בכתיבה. על אודות יונתן הנו ספרו הראשון.

מקט: 978-965-407-736-1
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

הורי התגרשו רק פעם אחת, אבל כל אחד מהם מספר את הסיפור בדרך אחרת, כך שלעיתים נדמה לי שהם התגרשו לפחות פעמיים או שלוש. הם נפרדו עוד כשהייתי בחיתולים. אמא מספרת, שאבא הכיר מישהי בסוכנות הנסיעות שבה עבד, הם עמלו יחד על פרויקט משותף, והפרויקט התרחב גם לשעות הפנאי. את הגרסה הזו היא נהגה לספר, כשאבא עצבן אותה בטלפון. אמא טוענת שאבא מסוגל להרגיז פילים, אולם לעיתים נדמה לי שדווקא אמא היא הנוחה להתרגז. אני זוכר שיחת טלפון עצבנית במיוחד, שהתחילה, כתמיד, על מי־מנוחות, עלתה בהדרגה לטונים מתוחים, ובהמשך הידרדרה לצעקות קולניות, שהסתיימו בפינאלה של טריקת שפופרות.

"את הזין שלו הוא לא יודע לשמור במכנסיים, אז למה שאצפה ממנו לשלוח צ'ק כמו שצריך?" התרעמה אמי הזועמת בתום השיחה, כאילו אין אף ילד בסביבה.

אבא מספר את הסיפור בדרך שונה לגמרי. האמת היא שהוא לא אוהב להרחיב באשר לנישואיו עם אמא, ובטח לא בעניין הפרידה ממנה. בדרך־כלל הוא עסוק בהתחמקויות מן הסוג של "עדיף שלא תדע מזה," או "בבוא היום, תדע כל מה שצריך לדעת". הוא מנסה לייפות את המצב ולטעון ש"אמא ואני חברים טובים. תמיד היינו, ותמיד נישאר."

רק פעם אחת הסכים אבא לשוחח איתי על הפרידה. הייתי בן עשר, שאלתי אותו אם הוא בגד באמא. אבא הרצין פתאום, לגם מהקפה, הניח את הכוס על השולחן, לקח לעצמו שאכטה מהסיגריה ושחרר סילון עשן שהתאבך בפיוטיות מעל לראשי.

"תראה, אמא שלך חושבת שקרה משהו בעבודה, שהייתי עם… שנתתי קטנה לבחורה… לא משנה… אמא שלך חושבת שנישקתי ואהבתי אישה אחרת. היא העיפה אותי מהבית בגלל זה." אבא ינק ממושכות מהסיגריה ונעץ בי את מבטו. "אבל אתה חייב להבין, ערן, הדברים האלו לא היו, אני רוצה שתבין את זה, שתשמע את זה ממני. אותה בחורה שאמא שלך כל הזמן מדברת עליה, לא היה בינינו שום דבר, למרות שאולי קל לדמיין את זה מאחר ומאוד התיידדנו בעבודה."

"אמא ממציאה?" שאלתי אותו.

"אמא שלך לא ממציאה שום דבר," הוא פלט והתחיל למולל את שערות זקנו השחור, "אבל היא משוכנעת שהיא יודעת כל מה שקרה. היא באמת בטוחה בזה. אבל תאמין לי, ערן, שכל עוד אמא שלך ואני היינו נשואים, היה לנו רק אחד את השני."

אבא טוען, שדווקא אמא העיפה אותו מהבית. אמא מצִדה טוענת, כי "היה לו נוח לברוח משם כאילו הוא גר בקן צרעות. בטח חיכתה לו מיטה חמה איפשהו בעיר." כך או כך, אחרי הפרידה, נשארתי לגור עם אמא, בבית ברחוב בוגרשוב. כשגדלתי, נדדתי יותר ויותר מבוגרשוב אל עבר הדירה של אבא, בשדרות בן־ציון. סמיכות המקום אִפשרה לי לחצות כבר מגיל חמש את המרחק הזה ברגל, או להחליק בין שני הבתים על הסקטים הכחולים שלי. הורי לא הורו לי היכן לישון, ואני לא שאלתי לדעתם. נוצרה הבנה שקטה בין שלושת הצדדים – אני, אמא ואבא – שלילה אחד בשבוע אצל אבי קובי יעשה לכולם מספיק טוב על הנשמה. לפעמים אבא היה מתקשר לאמי אורנה ומבקש לדבר איתי, שואל אותי אם אני מסכים לישון באותו לילה ברחוב בוגרשוב, כיוון שהוא קצת עסוק. "קצת עסוק", למדתי להבין, פירושו שאבא מתכוון למזמז בחורה במשך הלילה, או שהוא חושב שיש סיכוי שהוא יכיר מישהי, שתסכים להתארח אצלו בתום אחד מסיבובי הבארים שלו.

אבל עכשיו, כל זה עומד להשתנות. עוד מעט אני נוסע, והמרחק בינינו עומד לגדול. אני כבר לא אישן פעם בשבוע אצל אבא. והוא יוכל לארח איזו אישה שירצה.

שבועיים לפני נסיעתי לארצות־הברית, ישבנו אבא ואני וסיכמנו מתי אבוא לבקר. "חופש חנוכה יוצא, נגיד, שבועיים, ותוסיף לזה גם את החודשיים של החופש הגדול, יוצא שאתה בארץ כמעט שלושה חודשים," חייך אבא. "תשמע, זה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע, לא?"

הוא צדק. להתארח בביתו שלושה חודשים בשנה, דהיינו רבע שנה, זה די הרבה זמן. כשגרתי בבוגרשוב, מרחק יריקה מביתו, לא ביליתי שם אלא רק שביעית מהשנה.

"ערן, אתה נראה כל־כך עצוב, איך אני יכול לעודד אותך?" אבא שאל אותי.

"אתה יודע," אמרתי בקול דומע, "אני מעדיף להישאר כאן איתך."

אבא הרכין את ראשו ושתק. שנינו ידענו שהדבר בלתי־אפשרי. אבא בקושי הצליח לכלכל את עצמו, ובוודאי שלא היה מסוגל לממן את מחייתם של שניים. לא ידעתי כמה הוא משתכר בסוכנות הנסיעות, אבל ידעתי שדירתו השכורה פצפונת וקירותיה מתקלפים וסובלים מרטיבות, שמכוניתו מקרטעת, ושהוא מקפיד לרשום את הוצאות האוכל והסיגריות על דף בתוך פנקס קטן, כדי שיצליח לעמוד במסגרת התקציב הזעום שהקציב לעצמו מדי חודש. רק פעם בשבוע, ביום שהייתי מתארח אצלו, פתח את ארנקו לרווחה והרשה לעצמו לבזבז. אולם בסתר לבי ידעתי, כי שבעה ימים כאלה בשבוע היו מותירים את אבא עם כיס מרוקן.

"אמריקה כל־כך רחוקה, ואני לא יכול לבוא מתי שאני רוצה. אני גם אתגעגע לארץ," אמרתי לו.

אבא הלך לשירותים ושב משם מצויד בטישו לניגוב דמעותי. אחר־כך הלכנו לגן מאיר לשחק כדורגל. כשהחשיך, ולא ראינו עוד את הכדור, הלכנו הביתה, התקלחנו מהר, שמנו שניצלים לטיגון, חתכנו סלט ירקות, וחיפשנו בעיתון איזה סרט מוקרן בהצגה שנייה בקולנוע "רב־חן".

"'חולית'?" צעקתי לאבא מהסלון, "או 'אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור'?"

"איפה 'חולית' מציג, ב'רב־חן'?" שאל בעודו שולף את השניצלים מהמחבת הלוהטת.

"בקולנוע 'תל־אביב'," השבתי.

סיימנו לאכול, ניגבנו את השפתיים מהשמן, ונעלנו נעליים. יצאתי בריצה מהדירה אל חדר המדרגות. קפצתי ודילגתי מעל שורות של מדרגות עד לדלת הכניסה לבניין. אבא נעל את הדלת, הצית לעצמו סיגריה וירד באיטיות במדרגות. הרגשתי כיצד אני משתחרר מהמועקה. שעתיים של סרט הם כמעט נצח, והעתיד שיבוא אחריו רחוק וכמעט בלתי־נתפס.

אמא לא אוהבת סרטים; בכל אופן, לא כמוני וכמו אבא. בטח שלא סרטי אימה אלימים, שבהם כמות הדם שנשפכת יכולה למלא עד גדותיה את האמבטיה הישנה שלנו. אם כבר היא מתיישבת ורואה סרט, זהו סרט ישן בשחור־לבן, או דרמה שגורמת לה לדמוע ולי לפהק. אבל היא לא רואה הרבה סרטים. לאמא אין הרבה זמן. היא אישה בלי זמן, כך היא אומרת. אחי התינוק, זהר הקטן, הוא בשבילה עבודה במשרה מלאה. היא מתרוצצת סביבו יומם ולילה. כשהוא בוכה, היא רצה אליו, וכשהוא לא בוכה, גם אז היא רצה אליו, כי אולי קרה לו משהו אם הוא שקט מדי.

אמא מלמדת ספרות באוניברסיטה. לפעמים היא מגיעה הביתה מהעבודה עם קרטון מלא בעבודות, או במבחנים שעליה לבדוק. ואם כבר יש לה זמן פנוי, אז היא נכנסת כרוח סערה למטבח, ומציבה סירים ומחבתות על הגז כדי שיהיה לנו מה לאכול. ואם בכל־זאת נשאר לאמא מעט זמן פנוי והיא עדיין לא מותשת, אחרי הכנת האוכל, הכביסה, הניקיון והאוניברסיטה, היא מעדיפה להיכנס למיטה עם ספר טוב ולהירדם כשהוא חבוק בזרועותיה.

אני עומד בצד, או יושב, ומסתכל על אמי התזזיתית מתרוצצת בדירה. מזהר למטבח. מהמטבח לסלון. אני נהנה לראות את התלתלים הצהובים מקפצים מעלה ומטה על ראשה. היא היפוכו של אבא. הוא נכנס לדירתו, מתיישב באיטיות על הספה, מצית לעצמו בנינוחות סיגריה, ונעלם מאחורי מסך העשן. ולחשוב שפעם הם היו נשואים. אני שואל את עצמי למי משניהם אני דומה. נראה לי, שאני דומה יותר לאבי. יש לנו טעם דומה בסרטים ובכדורגל (שנינו אוהדים את השדים האדומים), וירשתי גם קצת מהמראה החיצוני שלו. אני נמוך ורזה ובעל שיער כהה, בדיוק כמוהו, רק שכרס קטנה עוד אין לי וגם לא זקן עבה ושחור. אני גם מקווה שלא אגדל להיות מעשן כבד כמוהו. כבר הבטחתי לעצמי, שלא אתן לזה לקרות.

את חוסר השקט שזורם ברגלַי ירשתי דווקא מאמא. אני מביט בה מתנועעת, וחש שכמוה, גם לי יש נטייה להתרוצץ, כאילו לרגלַי יש חיים משלהן. וכשאני מביט בה פוסעת במהירות לאורכה ולרוחבה של הדירה, כשתלתליה הארוכים מקפצים, היא נעצרת, רק לרגע, ועיניה מצטלבות בעיניים שלי. היא מחייכת וממשיכה הלאה במרוצתה.

לעיתים אני ממהר למשחק כדורגל, או למכולת לקנות שוקו בשקית, או שב מיוזע מעוד צעדה על הטיילת שתמיד מרגיעה אותי, ואז אני מבחין בה, ממהרת אף היא לענייניה. אנחנו נתקלים זה בזו, כמו שני אצנים שמתנגשים לרגע קצר על מסלול הריצה.

בערב האחרון לפני הנסיעה, תל־אביב מעולם לא נראתה כה עצובה. העצב עטף אותה כמו שמיכה כבדה. אבא הציע שננצל את הזמן, נלך לסרט ואחר־כך לאכול צ'יפס ליד קולנוע "אסתר". כמו תמיד, הלכנו אל הקולנוע ברגל. יצאנו מהבית בשדרות בן־ציון, חצינו את רחוב המלך ג'ורג', פנינו לדיזנגוף עד שהגענו לכיכר. מהכיס האחורי של הג'ינס, שלף אבא שטר מקומט. קניתי שני כרטיסים לסרט, בעוד הוא יונק את שארית החיים מהסיגריה. בלובי של קולנוע "אסתר" עמדתי בתור לשתייה, ואבא ניצל את הזמן להדליק סיגריה אחרונה לפני שייאלץ להתאפק שעתיים. יצאתי מהתור עם שתי כוסות קולה, והנדתי בראשי שהגיע הזמן. אבא סיים את הסיגריה ומעך אותה אל תוך פח הברזל. נכנסנו לאולם ונבלענו בחשיכה.

אחרי הסרט הלכנו, כמו תמיד, לאכול צ'יפס במסעדה הקבועה שלנו על־יד כיכר דיזנגוף. התיישבנו על אחד משולחנות העץ. אבא הפשיל שרוולים וחשף שתי זרועות שעירות. המלצרית הגיעה עם המנה הקבועה שלנו, ואנחנו תחבנו אצבעותינו אל תוך סלסלת הצ'יפס השמנונית. סעדנו בשתיקה, מתקשים לשכוח שזוהי פגישת פרידה.

"אתה יודע שיהיה בסדר, ולפני שתרגיש, אתה תהיה פה בחזרה," אמר לי אבא, ואני השבתי: "אבא, אני לא רוצה לנסוע לאמריקה."

הוא הביט בי מבעד לעשן הסיגריה המתאבך, הנהן בראשו ולחש: "אני יודע, ערן, גם אני לא רוצה שתיסע."

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.