החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

כמעט שלושים

מאת:
הוצאה: | 2020 | 190 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

“בדרך לחוף אני עוצר בקיוסק, קונה לעצמי בקבוק יין אדום ושתי כוסות פלסטיק; אין לי מושג למה שתי כוסות, אולי פשוט הרגשתי שלשתות לבד, ועוד בחוץ, זה קצת עצוב. בעודי מפדל אני נתקל בהמון מבטים. רוב האנשים שמסתכלים עליי משועשעים מהעובדה שגבר גדול פיזית רוכב על אופניים קטנים כל כך. חלק מהמבטים מגיע מאנשים שמופתעים מזה שיש לי בסלסילה בקבוק יין עם שתי כוסות פלסטיק, אבל כמה מהם רגישים שמשהו עובר עליי, כאילו בעיניים הם מסמנים לי “בהצלחה”. משהו חשוב עומד לקרות היום.”

 

כמעט שלושים הוא סיפור על הפחד מלהיות כמו כולם. המרדף אחרי האושר. החשש מזוגיות שגרתית ומתסכלת. האמונה באהבה. תחושת ההחמצה הבלתי פוסקת. הסלידה ממסלול ה’תיכון-צבא-טיול-לימודים- עבודה-חתונה’. מציאת הייעוד העצמי והגשמתו. בדרך מחכים החיים.

 

גל ילון

פאק, אני לא מיוחד כמו שחשבתי שאני,

וזה דווקא ממש בסדר,

או ככה לפחות אני מספר לעצמי.

 

אתר הספר: http://www.galy.co.il/

מקט: 4-1272-867
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
“בדרך לחוף אני עוצר בקיוסק, קונה לעצמי בקבוק יין אדום ושתי כוסות פלסטיק; אין לי מושג למה שתי כוסות, אולי […]

ההרגשה הזאת קצת מוזרה… תחושת סיפוק עילאית, רגע של אושר מעורבב בהמון ספקות וחששות. אני לא חושב שיש מילים שיכולות להסביר רגעים כאלה. זה כמו הרגע הזה שאתה מנשק את הילדה הכי יפה בכיתה, זאת שבחיים לא חשבת שתשיג, בזמן שאתה בכלל יושב שבעה על אבא שלך ויש בך ספק שאולי אלו רחמים. זה כמו לקום במיוחד בחמש בבוקר כדי לראות את הזריחה, אבל בדיוק כשהשמש יוצאת לדפוק את הזרת באיזה סלע. זה כמו להשיג משהו שהיה חשוב לך מאוד, שעבדת בשבילו שנים, אבל מה שתכלס הביא לך אותו היה איזה שקר קטן. השגת, אבל לא באמת השגת.

 

ככה אני מרגיש הערב.

 

יושבים מחובקים במרפסת הקטנה שלנו, לא ברחוב הכי מוצלח בתל אביב אבל גם לא מהרחובות האלה שאתה מתבייש לספר שאתה גר בהם, משהו כמו "ליד קינג ג'ורג". ברקע, מוזיקה בריטית ששנינו אוהבים. השעה בערך שש בערב, רוח נעימה מלטפת את פנינו — ללא ספק מהרגעים האלה שאתה מתפלל לאלוהים שיימשכו לנצח ושלעולם לא יעברו.

 

אני ילד בן 29, היא אישה בת 26. ילד ואישה. תמיד טענתי שנשים בוגרות הרבה יותר מגברים, למרות שפגשתי גם בנות 50 שמתנהגות כמו בנות 20. בתפיסה הכללית, בגיל 23 — אחרי הטריפים והטרקים שהן עשו או לא עשו בהודו — הן מגיעות לבשלוּת מסוימת, בשלות שגבר כנראה יגיע אליה רק בשנות השלושים לחייו.

 

בחזרה למרפסת.

 

מוזיקה בריטית, רוח נעימה, הכול טוב ויפה. רגע לפני הצעת הנישואין שהיא הולכת לקבל ממני. אני כבר בן 29, יש לי עבודה מכובדת. אני יודע, פחות או יותר, מה אני רוצה מחיי — וזה מרגיש נכון.

 

היא בדיוק בגיל "התפר". מהו גיל התפר? הגיל הזה שהיא בשיא הבשלות שלה. הציצים עדיין עומדים, היא כבר סיימה ללמוד ובדיוק מצאה לעצמה עבודה מכובדת. היא עדיין בגיל שהיא נכנסת לברים ובערב טוב גם תעשה שורה וכמה צ'ייסרים. היא תיכנס לפני כל הגברים בסלקציה במועדונים. אבל היא כבר מתחילה להרגיש את הסוף, כי היא יודעת שלהיות בת 28 בלי גבר זו כבר הכרזה על שלב ההתפשרות.

 

אם בגיל 16 היא חיפשה את הגבר־גבר עם המאזדה 323 וה־M—16 מהצבא, ויכלה להשוויץ בו כאילו זכתה בשעון רולקס. בגיל 18, אחרי שעלתה על מדים, מצאה לעצמה איזה גבר תל אביבי עם דירה בבוגרשוב שתוכל להתרברב בו בבסיס ולהכריז שהיא כבר בוגרת ומתכננת חיים אמיתיים. בגיל 22, בדרום אמריקה, היא תעשה את זה עם אלחנדרו וליאונל ותרגיש מלכת העולם, למרות שהיא בסך הכול משכונה ממוצעת ברחובות. עד גיל 28, היא תחפש הרפתקאות מעניינות בדרך למציאת הגבר שיכלכל אותה, שינעים את זמנה ושיספק אותה מינית, עד לאותו רגע שבו תמצא את עצמה עם ארבעה ילדים, ממורמרת, בבית בכפר. מה יקרה אם עד גיל 28 כל זה לא יגיע? יתחיל שלב ההתפשרות. אותו שלב שפתאום האף־הנוטה־שמאלה שלו לא נורא כל כך. ש־1.68 מטר זה סבבה, כי גבוה זה מאיים. ששערות בגב ובתחת זה דווקא גברי. ושהעובדה שהוא בן 34 ועדיין גר עם ההורים, זה כי הוא מחושב כלכלית וכי "הוא מחכה לרגע הנכון".

 

אז כן, אני בן 29 והיא בת 26. בדיוק הזמן הנכון. חוויתי מספיק נשים כדי להבין שהיא מה שאני רוצה לידי, ואני די בטוח שהיא רואה בי עתיד נכון ומה שהיא דמיינה לעצמה כל חייה. אני יכול להגיד כמעט בוודאות שהיא אוהבת אותי, אבל אמיתי, מכל הלב. שום סיכוי שהיא מאכילה אותי ברקס, ושכל אחד ימשיך את חייו בדרכו שלו. עוד כמה חודשים בטח נהיה תחת חופה, נשבור את הכוס ונתחיל את חיינו כזוג נשוי.

 

אבל משהו בראש מפריע לי.

 

תמיד הייתה לי רתיעה גדולה מהמספר הזה, 30. זה התחיל איפשהו בגיל 16 או 15, אני חושב. הייתי מסתכל במראה, ורואה ילד ממוצע, שהגוף שלו עדיין מבולבל מגיל ההתבגרות. הבטתי אז באותה מראה ואמרתי לעצמי: 'רועי, יום אחד נסתכל במראה ונהיה בני 30, אתה קולט?!' תמיד זה נראה רחוק, וגם הדחקתי את המחשבה שהיום הזה יגיע. חוץ מזה, היה לי ברור שכל מה שאני רוצה אשיג עד אז גם ככה, לא?

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.