תאופיל גוטייה (1872-1811) – הסופר והמשורר הנודע והנחשב היה גם גדול מבקרי המחול במאה התשע עשרה. הוא ליווה בלשונו השנונה […]
הרקדנים הספרדים
אם אינכם מאובּן מסוג דוּגוֹנג, קבורים עמוק בשכבה השלישונית, ודאי ראיתם את הרקדנים הספרדים; הזוג המקסים קַמְפְּרוּבִּי ודוֹלוֹרֶס; אם עשיתם את הטעות הנוראה ולא הזמנתם מבעוד מועד מושב או תא בתיאטרון ה”וַרְיֶטֶה”, שעה ששני פרפרים זוהרים אלה הברישו בקצות כנפיהם הגולשות בפרץ פייטים את הקרשים המאובקים, שכמעט קרסו תחת כפכפי העץ הכבדים של פרא אדם זה, אוֹדְרי, אנטינואוס של הטבחים, תוכלו רק להכות על חזותיכם בסלע לאות חרטה, כמו הרונימוס הקדוש, ולתלות את עצמכם היטב על מסמר חזק, כשעניבת קנביס חדשה כרוכה לצוואריכם, כדי ללמד את ראשיכם מהו משקל רגליכם, שכן הפסדתם את אחת ההופעות המרהיבות והפיוטיות ביותר בתבל.
יודעים אתם כמה נתעב מראהו של הרקדן המצוי, גולם מגודל בעל צוואר ארוך ואדום מנופח משרירים, הבעה טיפוסית ומקובעת של שופט, עיניים כעיני האמייל של בובת קפיץ, שוקיים עבות כשל שַׁמש כנסייה שווייצרי, זרועות כיצולי עגלה ובנוסף, התנועות החדות הגדולות, מרפקים וכפות רגליים ישרי זווית, גינונים של אדוניס ושל אפולו, רונד־דה־ז’אמְבּ, פירואטים ומחוות אחרות של בובות ממוכנות. אין דבר מחריד יותר, ובאמת אינני יודע כיצד אפשר להימנע מליידות בו תפוחים טריים וביצים קשות, במקום מטר הפרחים המקובל באופרה.
ריקודו של סניור קַמְפְּרוּבִּי נעים לעין בדיוק כמו ריקודה של אישה, ועם זאת הוא שומר על האופי ההרואי והג’נטלמני של תנוחותיו, שאין לו דבר עם העמדת הפנים המטופשת של הרקדנים הצרפתים.
והרקדניות, איזו עדה עלובה! איזה כיעור, אומללות, דלוּת צורות מעוררת חמלה: הן רזות כלטאות שהורעבו זה שישה חודשים; וכשמתבוננים בהן ללא מִשקפת בשיא ריקודן, שדיהן, הניכרים בקושי במערבולת השברירית של זרועותיהן ורגליהן, מקנים להן מראה של עכבישות מוטרדות המתרוצצות בקוריהן בטירוף. איני יודע אם עלה בדעתכם להקדיש מחקר מיוחד לצוארה ולחזָהּ של רקדנית; עצמות הבריח, כשהן מוארות מלמטה, יוצרות בליטה אופקית מחרידה שאליה מחוברים, כמיתרי כינור לגשר, ארבעה או חמישה גידים, מתוחים להתפקע, שפָּגניני יכול היה בקלות לנגן עליהם קונצ’רטו. הצוואר, שנעשה רגיש יותר בגלל הרזון, יוצר בליטה הדומה לגבשושית בגרונו של תרנגול הודו שבלע אגוז בשלמותו, ולשווא נחפש בשפֵלת קסמיהן קורטוב מאותה רכות המזכירה את מה שהאדונים המשוררים מכנים בלשונם “הגבעות התאומות”, או “זוג הררי השלג הקטנים”, ועוד ביטויים נאים שפחות או יותר עבר זמנם. באשר לאברים התחתונים, הריהם עבים באופן חסר פרופורציה לגמרי, עד שנדמה כי ניסרו את פלג גופה העליון של נערה שחפנית וחיברו אותו לרגליים של גרֶנָדִיר מן המִשמר.
לדוֹלוֹרֶס יש חזה מלא, זרועות מעוגלות, רגליים עדינות וכפות רגליים קטנות; אף שהיא רוקדת היטב, היא נאה מאוד; אם צריך לדרוש במפגיע יופי ממישהו, הרי זה בלי שום ספק מרקדנית. כל העולם רשאי להיות מכוער, למעט השחקנים והשחקניות, הרקדנים והרקדניות. אפשר לסבול שחקנית בעלת כישרון גדול שאינה נעימה וחיננית, אבל רקדנית חייבת בהחלט להיות יפה מאוד. הריקוד הוא אמנות חושנית בתכלית, חומרית בתכלית, שאינה מדברת אל הרוח ולא אל הלב, אלא פונה לעיניים. עִמדו ישר על קצות אצבעותיכם, הסתובבו רבע שעה כמו סביבון, הניפו רגל עד לתקרה, מה טעם בכל זה, אם עינַי אחוזות פלצות?
אישה שמופיעה עירומה למחצה, בחצאית מלמלה דקיקה, בגרבונים צמודים, לאור שמונים זרקורים מול משקפי האופרה שלכם, שאין לה עניין אחר אלא להראות לכם את כתפיה, את חזה, את זרועותיה ורגליה במחרוזת אטיטודים המחמיאים להם, נראית לי כבעלת חוצפה מופלאה ביותר, אם אין היא יפה כמו פָאינָה, אַגְלאוּרָה ופָּסִיטֵיאָה. אין לי עניין לראות דמות מכוערת מפזזת קדורנית בשוליו של בלט כלשהו. האופרה אמורה להיות גלריה של פסלים חיים, שבה מתאחדים כל טיפוסי היופי. כך יסייעו הרקדנים, בשלמות צורותיהם ובחן תנוחותיהם, בפיתוח חוש היופי הדועך מיום ליום. יהיו אלה המודלים הנבחרים ככל האפשר אשר יבואו להופיע בפני הקהל ולבדרו ברעיונות של אלגנטיות וטוב טעם. אין די בידיעת הצעדים, ביכולת לנתר גבוה מאוד ולנענע צעיף כדי להיות רקדנית. הזריזוּת אינה אלא תכונה משנית.
לדולורס ולקמפרובי אין כל זיקה לרקדנינו; זוהי תשוקה, התלהבות, חדוות־חיים לאין שיעור; אין הם דומים בשום אופן לאחרים, הרוקדים לפרנסתם, אלא לתענוגם ולסיפוקם האישי; אין במנהגם שום דבר מכני, שום דבר נרכש המזכיר בית ספר; ריקודם הוא ריקוד של מזג יותר מאשר ריקוד של עקרונות, ובכל תנועה חשים את להט הרגש הדרומי — ריקוד כזה, עם שיער בלונדיני, היה ניגוד מוחלט.
כיצד ייתכן שריקוד כה לוהט ונועז, בעל תנועות מודגשות כל כך, מחוות משוחררות כל כך, אינו ראוי לשמץ של גנאי, בעוד שהסטייה המזערית ביותר של רקדנית צרפתייה נחשבת לחוסר מוסריות מזעזע? התשובה היא כי הקָצ’וּצָ’ה הוא ריקוד עממי בעל אופי פרימיטיבי, שישירותו כה תמימה עד שהיא הופכת ענווה; החושניות כה כנה, האהבה כה עזה, בטרזנותה המתריסה, בלהט המזג המטורף של הנעורים, שאפשר לסלוח בנקל בדיוק על פזיזותן האנדלוסית של מַניירות מסוימות; זהו שיר רב־קסם שנכתב בנענועי ירכיים, בהבעות מצודדות, כף רגל קרֵבה ומתרחקת, מלוּוה בנקישות הקסטנייטות, ואשר הוא כשלעצמו מביע יותר מכרכים שלמים של שירה ארוטית.
ישנה עמידה אחת בעלת חן מענג; זהו הרגע בו הרקדנית כמעט כורעת ברך, גֵווה מוטה לאחור בגאווה, שערותיה השחורות היפות, שוורד גדול פורח בהן, פרועות למחצה, הזרועות מושטות מעולפות ומנענעות את הקסטנייטות ברפיון, מחייכת מעבר לכתפה אל מאהבהּ, הקרֵב לעברה כדי לגנוב נשיקה. אי אפשר לתאר העמדה חיננית יותר; אין שם ולא כלום מן החן המטופש והדֵהה של ה”אופרה קוֹמִיק”. תנועותיו של המחזר מיומנות, קלוּת תנועתן ערנית וגאה; הוא גמיש, מדויק, קל תנועה וזריז כמו יגואר צעיר. האישה צעירה, קלה, משוחררת בעמידותיה, מעצבת את תפנית תנוחותיה בדייקנות מעוררת הערצה, לא מציגה את חיוכה הזוהר אלא ברגע הנכון, כלל לא מרימה את קפלי חצאיתה מעל לברך, ולעולם לא מתפתה להרמות הרגליים שגורמות לאישה להיראות כמו מצפֵּן מפורק.
מוזר שלא הציעו לצמד זה חוזה באופרה. היה קל מאוד למצוא עבורם תעסוקה. מחולות עממיים אלה, שאופיים כה מקורי, היו מגַוונים באורח מופלא את הרפרטואר הכוריאוגרפי החדגוני כל כך מטבעו. דומני שעל האופרה למשוך אליה את כל הרקדנים והרקדניות היפים ביותר בעולם, כל מי שהוא בעל מוניטין בתחום זה. האם ניתן להאמין, למשל, שתפקיד בָּיאדֶרָה, אם יבוצע על ידי ביאדרה אמיתית מכלכותה או ממַסוּליפַּתנאם, לא יהווה אטרקציה חיונית? מדוע אין לנו רקדנים נודדים בתיאטרון של רחוב לֶה פֶּלֶטיֶיה? יחסינו החדשים עם המזרח יאפשרו לנו להעסיק אחדים ללא הוצאות יתרות ובלי קשיים מרובים.
מסייה לוּבֶּר, מנהל האופרה לשעבר ומבקר מֵבין בעניינים אלה, שסייר ברחבי הלֶבַנט, מאשר כי שום דבר אינו מתקרב לדרגת השלמות של רקדניותיהם. אף על פי כן אין להסיק מכך כי נרצה שתפקידי סינים יבוצעו רק על ידי סינים וכן הלאה; אנו מקבלים את מוסכמות האמנות בצורה גורפת מכדי להידרדר לילדותיוּת כגון זו; אך האמנות הכוריאוגרפית, אמנות אילמת ופוזיטיבית, בוודאי מתמסרת יותר מכול לאותו חידוש שאינו עשוי אלא לתבל את המסגרת המשעממת עד מוות של הבלט; הסַלטָרֶלוֹ והטַרַנטֶלָה שרקדו הרומאים והנפוליטנים, הקַצ’וּצָ’ה, החוֹטָה מאַרָגוֹן, הזַפַּטֵיאדוֹ של הספרדים; מחול הצעיפים של הרקדנים הנודדים והביאדֶרות, כל אלה ודאי יזכו בכוח משיכה שאינו מנת חלקם כשהם מבוצעים על ידי רקדנים רגילים. אך בעודנו ממתינים לרקדנים הנודדים, מן הראוי היה להחזיק בספרדים ולהביא נוספים ממדריד, שם, כך אומרים, יש עוד טובים מהם.
אין עדיין תגובות