החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

כל הימים נולדו שווים

מאת:
הוצאה: | 2016-11 | 204 עמ'
קטגוריות: סיפורת עברית

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

נועם, תל אביבי בשנות השלושים לחייו, בעליה של חברת הייטק וקצין מעוטר בצל"ש, הוא גם בעל חלומות על צדק חברתי ושינוי. בימים שבהם יוקר המחיה עולה מיום ליום, העבודה נהפכה כבר מזמן לעבדות, והאושר הוא רק מילה במילון, מחליט נועם לשבור את הכלים. הוא מאתר את שני חבריו מהיחידה המובחרת – ליאור, שנאבק על חייה של אהובתו, ותומר, שרץ אחרי הזנב של עצמו כדי לגמור את החודש, ומה שנדמה בתחילה כדיבור תמים נהפך לתוכנית פעולה שאין ממנה דרך חזרה. במלחמתם על הבית חותרים השלושה למוטט את סמלי ההון.

ברומן הביכורים של יוני ויצמן, "כל הימים נולדו שווים" הגבולות נפרצים, החוקים מאבדים את תוקפם, הדרמה שוברת שיאים, והשינוי, כך נראה, הוא בר-השגה.

מקט: 4-99-2041
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
קטע וידאו/אודיו קשור
קטע וידאו/אודיו נוסף
מאמר על הספר בעיתונות
סקירת הספר באתר סימניה

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


נועם, 27 במאי

המהירות שבה החום האנושי מתחלף מנעים ומלטף למעיק ובלתי נסבל, היממה אותו בכל פעם מחדש. נועם חילץ באטיות ובזהירות את ידו הימנית שנכלאה מתחת לראש העדין שהיה מוטל לצדו. די היה בהתרחקות כדי סנטימטרים ספורים על מנת לחוש בהקלה שהתפשטה בגוף כולו.

היא אפילו לא זזה.

אור המשיכה לישון כמו היה החיבוק שלו חסר משמעות. איתו או בלעדיו שנתה לא הופרעה, בניגוד מוחלט לשעות הערות שבהן היטלטלה בכל פעם שנדמָה לה כי התרחק ממנה.

מי יכול לישון בשלווה כזאת בלילה כזה? תהה. מי מסוגל להירדם בכלל בידיעה שבבוקר כל החיים עומדים להשתנות? מובן מאליו שטקס ההכנה לשינה — שכלל צחצוח שיניים במשותף, שטיפת פנים והצצה קצרה בטלוויזיה — היה לצורכי הפרוטוקול בלבד. שינה לא אפשרית במצב כזה.

אורו של השעון המעורר צבע באדום בוהק את הקירות ואת התמונות הבודדות שהיו תלויות עליהם. מבטו שוטט על פני החדר האילם, חולף על פני כורסת הווינטג' שקנו לאחרונה, המראה הגדולה שאור התעקשה עליה, אף היא משוק הפשפשים, ונעצר בבגדים שפשטו. אלו הוטלו על הרצפה, כמו גוויות המחכות למשטרה שתסמן אותן בגיר.

רגליה הרזות של אור, הלבנות בדרך כלל, נצבעו אף הן באדום, כמו פיצוי לשיזוף מיוחל שלא יכול להתממש. גוון עור מהסוג שאינו משתזף לעולם. לא היה בעובדה זו כדי להטריד את מנוחתו, אך גם לא היה בכך כדי לפייס את דעתה.

"אני חייבת לתפוס קצת צבע," היה משפט שגור בפיה בכל פעם שהשמש הגיחה גם אם לשעה קלה ביום של חורף. מעולם לא הבין את תשוקתה לשיזוף. איך יכול להיות שבחורה חושבת כמוה נכנעת לציווי האופנתי הזה? הכמיהה האנושית לצבע עור מפוחם היתה ונשארה אניגמה מבחינתו. מובן מאליו שהבין את המתמטיקה הפשוטה לפיה שיזוף שווה פנאי שווה הצלחה. ואף על פי כן, הרי עד לפני זמן לא רב כל כך סימל השיזוף עבודת פרך, שעבוד, עוני.

עם זאת, כבן לאם ממוצא מזרחי התהדר בעור כהה יחסית. אולי משום כך, חשב במין הפוך על הפוך, ייתכן כי לעולם לא יוכל לדעת איך מרגיש אדם שנולד בצבע הלא־נכון.

זקיקי שיער שחורים עיטרו כזיפים בני יום את רגליה, ודחקו בו להחליק את כף היד לאורך רגלה השמאלית, זו הקרובה אליו, כדי לחוש בחספוס. בלבו תהה אם פעולה כזאת יכולה להעיר אותה. אילו הביט כך ברגליה באור יום היתה קרוב לוודאי פולטת: "אני יודעת, אני קצת מזניחה את עצמי בזמן האחרון." אך נועם ידע היטב שיש לה קווים אדומים בכל הקשור להזנחה של הגוף, כך או כך זה לא באמת הפריע לו. הוא אהב בה אפילו את זקיקי השיער.

לבסוף החליט להתאפק. תחת זאת החליק את ידו לאורך המיטה בגישוש אחר השלט של המזגן. בחדר השינה שלהם הוגפו החלונות והתריסים בכל עונות השנה — די היה באור קלוש כדי להפריע את שנתה הקלה. לרוע המזל, היעדר אור היה גם היעדר חמצן. וכך, עם הזדחלות הלילה לקראת השחר, טיפסה הטמפרטורה בחדר לגבהים שלא אפשרו להמשיך לישון. כדבר שבשגרה התעורר רק כדי לתת מכת מזגן מרוכזת שתאפשר לצלוח אשמורת אחרונה. לכל הפחות יכול היה להתנחם בחיסכון בחשמל.

הגישושים איתרו את השלט הלא־נכון, זה השמן של הטלוויזיה שוטט איכשהו לאזור החלציים. אחרי סדרת מאמצים שעלתה בתוהו החליט לוותר. היו אלה ימי טרום הקיץ ומזג האוויר הסביר פנים. כל עוד לא יחבק אותה, חשב, יוכל להמשיך לנשום, אך לצערו לא הביא בחשבון את אלמנט הלחץ לקראת יום המחרת ואת הזיעה שבעקבותיו. בתנועה מהירה מחה את הזיעה בסדין הירקרק ששימש אותם כשמיכת מעבר, התהפך על גבו, עצם את העיניים והתאמץ בכל הכוח להימנע ממחשבות על העתיד להתרחש בעוד כמה שעות. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה מחה זיעה מגופו במסגרת מאמציו שלא להפריע את מנוחתה. בחייו הבוגרים חווה לא מעט סיוטים שטרדו את מנוחתו. לרוב פשוט עצם את עיניו בשנית עד שנרדם, תוך התעלמות הפגנתית מהמתרחש.

על הצג האדום של השעון התנוססה השעה 05:13. הוא ידע שבחוץ כבר פוקעות קרני שמש בתוליות, אבל בחדר האטום שלהם לא היה שום סיכוי להבחין בכך. לעזאזל, איך היא מצליחה לישון ככה? תהה. המוח המרדן קיפץ בין מחשבות שניסה להדחיק, שרשרת הפעולות שיבצע ברגע שיקום מהמיטה — התארגנות הבוקר, ההליכה למכונית הגנובה, שחנתה למרגלות הבניין, הנסיעה הקצרה לשדרות רוטשילד, פחות מקילומטר בקו אווירי, הכניסה ל… ככל שהתקדמו מחשבותיו החל לבו להאיץ. די! עזוב את זה עכשיו, גער בעצמו כאילו לא היה הפרוטגוניסט.

בעדינות הפנה את גופו אליה והתרווח בשכיבה על הצד. הוא בחן בפעם המי יודע כמה את האישה היפה ששכבה לצדו. החלק העליון של גופיית הסבא שלבשה קרץ מחוץ לשמיכה. שדיה היפים יצרו תבליט נושם, מתרומם ויורד מעלה מטה.

בפעמים הראשונות שנשארו לישון יחד, הרבה לפני שעברו לגור בדירה אחת, נהגה להירדם ללא חולצה. שנייה לפני הצלילה למיטה הצליבה את ידיה הזריזות, פשטה את החולצה ובעקבותיה את החזייה והניחה אותן על הקולב בעל שלושת הווים שקנה בהום סנטר וקדח בעצמו בלי לפלס כראוי. לבסוף קפצה למיטה כשהיא לבושה בתחתונים. למה לא הורידה את התחתונים, לא הצליח להבין. גם אם קדמה לשינה מקלחת של סוף יום, התעקשה להתעטף בלבוש מינימלי. זה דרש משא ומתן קשוח, אך לבסוף הסכימה להצריח את העירום העליון בעירום התחתון.

"אתה לא מעדיף להרגיש את החזה שלי?" שאלה בחוסר הבנה. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אור עם הציצים המעולים." אך הוא החזיק מעצמו איש של ישבנים, הגם שכדי להרגיש את החזה נדרש ממנה לשכב עם הפנים אליו, והנשימות שנכלאו בין שניהם גרמו לו לתחושה קלסטרופובית.

לעתים רחוקות נשארה עירומה לחלוטין. בדרך כלל כשחזרו שיכורים מבילוי עם חברים, או אחרי לילות של סקס שבהם היתה עייפה מהרגיל. הוא אהב את הפעמים האלה, וניצל את ההזדמנות להתחכך בה ללא הרף עד שהיתה נרדמת.

נועם משך את הסדין בעדינות וחשף את ישבנה, נזהר במיוחד שלא להקיצה. אחוריה החשופים עוררו אותו מיד. על אף התאורה האדמדמה ניתן היה לראות את קימוריה היפים. מדויקים כל כך, חשב, נכונים. גופה נשרע על המיטה, כמו מודל רב־השראה שצויר על ידי רב־אמן. יצירת מופת, סיכם בינו לבין עצמו, וללא ספק פלאית בהתחשב בפעילות הספורטיבית האפסית שלה. חוסר צדק קוסמי.

גופה היפה הצליח להשכיח ממנו לכמה דקות את התוכנית הגדולה, ולפוגג במעט את המתח. הדבר הנכון עכשיו מבחינתו היה זיון. סקס טוב היה משחרר אותו, אבל לצערו ידע היטב כי אם יש משהו בסקס שאור לא אוהבת הוא זיון בוקר.

דבר לא היה דומה לרגעי החיבור העילאיים שחוו יחדיו, ובכוונתו היתה לעשות הכול על מנת שאלה יימשכו לנצח. למרות הכול בחר — גם אם מתוך אמונה תמימה בכוחו ובמזלו הטוב שלו — לסכן את כל מה שיש לו, את כל מה שצבר במהלך שלושים ושתיים שנותיו. יותר מכול חרד מן האפשרות שייאבד את אור, את חייהם המשותפים, את אהבתם.

לרגע חזר וגלגל בראשו את כל אותן פעולות מוכרות, אלא שהפעם נלוו לכך גם ספקות. לא סיבה לחרטה, שהרי המחשבה מאחורי התוכנית לא נסדקה כהוא זה. נועם בטח בצדקת הדרך, הספקות התעוררו ביחס לכשלים אפשריים. האם באמת חשב על כל פרט ופרט? האם התייחס לכל המשתנים האפשריים, לבלתי צפוי? די היה בשיבוש קל שבקלים כדי להכניס אותו לבית סוהר לכל ימי חייו. ובניגוד לאחרים, המתרברבים כי היו מקריבים עצמם בשביל נשותיהם, נועם רצה לחיות בשביל אור.

ככלל, נושא ההקרבה האישית הן למען עיקרון והן למען בן אדם נראה לו חסר היגיון. איזו מטרה משרת המוות? למה שמישהו ישים על גופו חגורת נפץ ויפוצץ לא רק את המטרה שלשמה יצא אלא גם את עצמו? עם זאת, בפעם אחרונה שבדק כל זה עדיין התרחש ברחבי העולם, ואפילו די הרבה.

לפני שמוחו ייהפך לעיסת מחשבות לא מבוקרת מיהר נועם וטאטא את קודקודו היגע. הרי עבר על השלבים אינספור פעמים, ניהל את השיחה הזאת עם עצמו אולי מיליון פעם, התווכח, התלבט, טען והתפלסף, ובכל אחת מהפעמים הגיע לאותה מסקנה — הגיע הזמן לשים לזה סוף. ועכשיו, הרכבת כבר יצאה מהרציף, ומחשבות שניות לא יועילו.

חם או לא, החליט לחבקה. הקרבה אליה תעניק לו את התוספת הקטנה של הביטחון שנזקק לה עכשיו. הוא החליק את ידו אל מתחת לראשה, הצמיד את בטנו וחזהו אל גופה בתנוחת הכפיות המפורסמת — כמה ששנא את הדימוי הזה — והסדיר את נשימתו שיצאה לרגע מאיפוס. אור התנערה קלות, מתחה את עורפה המלכותי ונשפה נשיפה רגועה.

אך לא חלפו שניות מעטות וגופו התכסה בזיעה. חום תל אביבי ארור. החיבור המושלם חִייב מזגן, ובידו לא נותרה ברירה למעט גירוש מגן העדן החיבוקי.

נועם חש רגשני ומאוהב מהרגיל. הוא ידע שמערכות יחסים נבחנות תחת זכוכית מגדלת במצבים קיצוניים. הוא נדחף על שאריות גל הבעירה ומצא את עצמו בקצה המיטה, שוכב פרקדן. השעה היתה 05:21, חלפו רק שמונה דקות מאז הביט בשעון בפעם האחרונה.

*

לבסוף התעוררה.

נשימת היקיצה המוכרת שלה היתה מתוקה כרגיל. מין כחכוח עדין של הגרון המסייע לניקוי הליחה שהצטברה בו במשך הלילה. אלא שלאור לא הצטברה כל ליחה, ואין לדעת מתי ולמה אימצה לעצמה את הגינונים האלה. היא שכבה עדיין בגבה אליו, כפי שישנה בשעתיים האחרונות, מקופלת בתנוחה עוברית. לרגע תהה אם לאפשר לה שניות נוספות עם עצמה בטרם יתנפל עליה בחיבוקים שלו, והחליט כי היום מותר לו הכול. במאמץ קל משך אותה אליו בלי להפר את התנוחה שבה שכבה. בחוץ כבר האיר היום החדש, אך בחדר השינה זרח עדיין האור האדום של השעון המעורר. לרגע כמעט נקוו דמעות בעיניו.

"אני מפחדת," אמרה והפנתה אליו את פניה ובעקבותיהן את גופה המלא. שדיה הגדולים והחמים נלחצו אליו, בעודו חש בהלמות לבה.

"אין מה לפחד," הפריח בקול חם ואוהב את אחד המשפטים השקריים שבני אדם נוהגים להגיד במצבים כאלה.

היו לא מעט סיבות לפחַד, לחרדה אפילו, לאימה משתקת. גם הוא פחד, אך ידע כי בשלב הזה מוטב להיצמד לפעולות. לעשות במקום לתת דרור לרגשות.

"די! בואי נקום, נשטוף פנים, נשתה כוס קפה ונתחיל את היום," הוסיף.

"לא ישנת בכלל, נכון?" ספק שאלה ספק קבעה. "אני מצטערת שנרדמתי ככה. בכלל לא שמתי לב."

"את נסיכה אמיתית, מספיק עם השטויות," אמר ומחה בעדינות את רסיסי הזיעה הזערוריים שכיסו את מצחה. כך עשה פעם אחר פעם, מחליק את ידו ממצחה למורד ראשה, כמו אבא המבקש להרגיע את בתו הקטנה. גופה נרעד, ולרגע נדמָה לו שהיא עומדת לפרוץ בבכי. הרעידות השפיעו עליו באופן מיידי. גופה פרפר בין ידיו מבלי שידע מה עוד הוא יכול לעשות לבד מלחבקה. הוא ידע שאין לה כל שליטה עליהן. נדירות הפעמים שנרעדה כך. עד שלא יחזור הביתה בשלום לא יהיה אפשר להפסיקן.

"הגיע הזמן לקום ולהתארגן," אמר בעודו משווה לקולו גוון סמכותי קל, מנסה להתניע את מהלך העניינים ללא הצלחה. לא נראה כי היה בכוונתה של אור לשחרר אותו. החיבוק המאמץ, נוסך הביטחון, התהדק מרגע לרגע ונהפך לדרמטי יותר ויותר.

כך הוסיפו לשכב במשך רבע שעה, מחובקים ושותקים עד שניתק ממנה בהבטחה הרצויה, גם אם מטופשת, שאין לו כל כוונה להסתלק לה מהחיים רק מפני שמתחשק לו לשנות את העולם. הוא התנער בגמישות אופיינית מבין זרועותיה, קם על רגליו ונפנה לעבר החלון כדי להרים את תריס הגלילה הישן. קרני אור של חודש מאי חדרו בעוצמה ושטפו את החדר. תקרת באוהאוס גבוהה ואריחים מצויים שהשתמרו יפה מהימים ההם, ארון בגדים גדול ניצב אל מול המיטה, שולחן כתיבה מאיקאה עם כיסא תואם הצטופפו בפינת החדר, מראה גדולה סמוכה לחלון, ולצדה כוננית ועליה טלוויזיה גדולה מהסוג הישן. על הכול חלשה מיטת קינג סייז בעלת מזרן משובח בתירוץ שאי־אפשר להתווכח איתו. אנחנו מבלים שליש מהחיים שלנו במיטה, נהג לומר לחבריו, האם אתם יכולים לחשוב על השקעה טובה יותר? באופן לא מפתיע גילה כי רבים מחבריהם סברו כי מדובר בבזבוז של מקום יקר. לוותר על יותר מחצי חדר בתל אביב בשביל מיטה? למרות מאמצי השכנוע נותר תמיד בעמדת מיעוט.

יתרת חדר השינה כבר נוצלה היטב, ובלטה בסדר ובארגון. שלא כמו אצל אחיו ואחותו שנאבקו על כל שקל, מצבם הכלכלי אפשר עזרה בניקיון. הם נהנו להיפרד מכל אגורה שהועברה למרכוס, האיש האחראי לצחצוח. מרכוס, פליט מסודן, נזקק מטבע הדברים לכל הכנסה אפשרית, ולעתים קרובות הצטערו כי אין ביכולתם להעסיקו בתכיפות רבה יותר. היתה זו דילמה מובנית; גם אילו יכלו לעמוד בכך כלכלית, הרי מדובר בשחיתות. בשעה שאחיו ואחותו הצליחו אך בקושי לגמור את החודש, הוא ואור השתכרו יפה. הגם שבניגוד אליהם לא היו להם ילדים ולא חלו עליהם ההוצאות הגדולות הנלוות לגידולם.

דור שלישי למחסור, חשב, ובמובן הזה לא היו אחיו שונים מצעירים אחרים. עובדים כמו חמורים ולמרות הכול לא משתכרים מספיק כדי לנהל אורח חיים משביע רצון. הוריו, לכל הפחות, הצליחו לחסוך מעט כסף, ואפילו לקנות דירה קטנה ולזכות בביטחון של קורת גג, משאת נפש הרחוקה שנות אור מאחיו ומאחותו.

שפר מזלי, חשב, וזכיתי בעבודה טובה. אמנם בהייטק איש לא יבטיח לך את המחר, אך בניגוד לצעירים אחרים יש לי סיכוי. אחיו ואחותו, שניהם בוגרי אוניברסיטה, לשניהם מקצועות טובים, שניהם עובדים וכך גם בני זוגם, ואף על פי כן אינם יכולים להגיע לרווחה. כך או כך, פעם בשבועיים זכו מן ההפקר והתהלכו יחפים על הרצפה הנוצצת מבלי להסתכן בכפות רגליים שחורות מפיח עירוני.

אור עקבה בדריכות אחר תנועותיו של נועם. כמו מבקשת לנצור כל רגע מהבוקר הזה. היא אהבה את מראהו. את גופו היפה, שרירי במידה ושעיר במידה, נעים למגע וריחני תמיד. בבוקר זה גם פניו נראו לה מושלמות. למעשה אהבה את שׂערו הקצר שהיה נעים למגע, את עיניו החומות הישראליות כל כך, גדולות ומאירות, את הזיפים שגולחו פעם בשבוע והגיעו הבוקר לשיאם. אפילו סנטרו הרחב, כמו אפו, שנראו לה לעתים גסים משהו, זכו הבוקר להימנות עם תווי פניו האהובים עליה. ככל שאני מכירה אותו, חשבה, כך הוא נראה לי יפה יותר. באותו בוקר הכריזה כי פניו הן הפנים היפות ביותר על הפלנטה. נועם פרץ בצחוק ואז משך מהרצפה את הטי־שרט השחורה, והלך למטבח להכין להם קפה.

המים במכונת הקפה החלו לרתוח, ונועם חש בבעבוע משלו. סחרחורת קלה תקפה אותו ותפסה אותו לא מוכן. לרגע התיישב על כיסא הבר הגבוה, ונשם נשימה עמוקה. נשימת סרעפת מלאה ומרגיעה. משהו בכל זאת נשאר לו משיעורי היוגה הפלצניים, חשב. הוא קיווה שאור לא תמהר להיכנס למטבח. הדבר האחרון שרצה הוא להפגין בפניה חולשה. לעתים התחרט ששיתף אותה בתוכנית ונטע בלבה חרדות מיותרות. ממילא לא היתה יכולה להושיט עזרה, ואילו ייתפס חלילה הרי גם היא תיקרא לחקירה. בחושיה החדים הבחינה כי מתרחש דבר מה, ולבסוף חילצה את הפרטים הכלליים.

על אף מסגרת הזמנים הלוחצת הרשה לעצמו דקותיים לפני שקם להשלים את הכנת הקפה — שלה בכוס הוורודה ושלו בכוס הענקית השקופה ונטולת הידית. עד כה לא עלה על דעתו שאור שותפה לתוכנית בעל כורחה. היא יודעת הכול. הוא החליט להניח לעצמו. זה לא הזמן למחשבות תבוסתניות, וממילא היה יהיר מספיק בשביל להאמין שימלא את חלקו על הצד הטוב ביותר ויחזור הביתה ללא פגע.

לבסוף השלים את טקס הכנת הקפה. מאז רכשו מכונת אספרסו הוטל עליו להכינו, בטענה המדרבנת שהוא מכין קפה טוב יותר. תחילה הקציף את החלב עד רתיחה כמו שאור אוהבת — את שלו שתה ללא חלב וללא סוכר. בהמשך בזק כפית סוכר ועוד נגיעת קסם בכוס שלה, והפעיל את המכונה. ריח עז של קפה התפשט באוויר ונישא עד נחיריה של אור.

"אני כבר באה," קראה מחדר האמבטיה. "אולי הבוקר תאכל משהו לפני שאתה יוצא," אמרה כשהתקרבה אליו. אך נועם, שלא היה רגיל בארוחות בוקר, סירב גם הפעם. עצם המחשבה על אוכל העלתה בו בחילה. כל מה שרצה בשלב הזה הוא לצאת לדרך, ובעיקר לחזור ממנה. הוא פסע לחדר השינה, לבש מכנסי ג'ינס, החליף את הטי־שרט השחורה בחולצה שחורה מכופתרת, פתח את מגירת הנעליים בארון הישן והטוב ושלף ממנה זוג נעליים שאור קנתה לו פעם בפרץ של אופנתיות. הוא לא אהב את הנעליים האלה, אך דווקא משום שמיעט לנעול אותן בחר דווקא בהן. לא היה מאחורי הבחירה הזאת נימוק משכנע. לרגע התלבט אם לשים חגורה — כאילו היה בדרכו לראיון עבודה שבו כל פרט, קטן כגדול, יכול להכריע את הכף — אך ויתר. לבסוף חבש את הפאה הנוכרית השחורה שתאמה לראשו בדיוק רב, ובהרף עין התחלף שֹֹֹערו החום, ששיבה עדינה זרקה בו, בשיער שחור.

אור הופיעה לפתע, מופתעת ממראהו החדש. היא נשענה על משקוף דלת ההזזה של חדר השינה ונראתה אבודה לחלוטין. עיניה היו נפוחות ואדומות, והבהבו כמו שני פנסי אזהרה.

"מה את אומרת?" שאל אותה, ולפני שהספיק לסיים את השאלה פרצה בבכי. "שאני תמיד אוהב אותך, גם עם שיער שחור וגם עם שיער לבן ואפילו עם קרחת," ענתה בין התייפחות אחת לשנייה.

נועם נענע את ראשו כמבקש לבדוק את יציבותה של הפאה.

"מבגר אותי השחור?" ספק שאל ספק אמר בעודו מנער מעליו את מילותיה הסנטימנטליות.

"מעניק לך מראה מכובד," אמרה.

אחרי שייצב את הפאה, פנה להדבקת השפם.

"ממש פורים," אמר וחייך לדמותו שבמראה.

"אתה נראה כמו שחקן קולנוע משנות השמונים," פלטה בטון הומוריסטי ושניהם פרצו בצחוק.

"שחקן פורנו, אולי," הוסיף נועם.

"בנושא הזה כדאי לשאול את תומר," אמרה אור. מעולם לא חיבבה אותו, ופחות מזה את הסיפורים ששמעה על התמכרותו האובססיבית לאתרי פורנו מהסוג הגרוע ביותר.

בשעה שנועם היטיב את מראהו מול המראה צעדה בשבריריות פנימה והתיישבה על האסלה. ניכר כי לא רצתה להחמיץ ולו רגע אחד. ולהבדיל מנועם, שהיה בטוח בעצמו או לכל הפחות טרח להציג כך את עצמו, אור היתה אפופת חרדות. המעשה הגדול שהתעתד לבצע הסתכם מבחינתה בשאלה אחת — האם יֵצא מכל זה ללא פגע?

אחרוני האביזרים שנעלו את שרשרת ההתארגנות בשירותים היו כובע המצחייה והמשקפיים — משקפי ראייה, חצי מספר, שקנה במבצע חיסול בסופר־פארם כדי להסוות את מראהו. כשמדד אותם בחנות הופתע לגלות שראייתו לא רק שלא היטשטשה אלא חל בה שיפור קל. מובן שהתעלם מכך.

*

התיקים הענקיים הונחו בערמה בפינת הסלון. מתבונן מן הצד עשוי היה לחשוב שקבוצת מטיילים נחתה בדירה וממתינה לצ'ק־אין. כל כך רחוק מהמציאות, חשב נועם שעה שהרים את התיק שבראש הפירמידה — מעין צ'ימידן המזכיר תיק נשיאה צבאי. בזהירות מרבית הניחו בצד. דווקא זה נדרש אחרון לתא המטען. התיק שמתחתיו היה בק־פק טיולים ענקי, בלוי ופרום. מה לא עבר על הידיד הקשיש הזה! המחשבות המשיכו להדהד בראשו. אילו רק היתה מוצמדת אליו מצלמת גו־פרו היה סרט חייו הבוגרים מוקרן לפניו — החל בשירות בצבא, עובר דרך הרי ההימלאיה, ממשיך במסע בפרו, וכלה בטיול הבלתי נשכח במקסיקו עם אור.

אילו רק יכלו תיקים לדבר.

הוא כופף את ברכיו והניף את התיק על גבו בתנועה סיבובית מהירה ומיומנת. היה זה משא כבד, אך בעברו הרים תיקים כבדים מזה. למעשה, לאחרונה ממש, זכה בשבוע כיף מטעם הצבא שבמהלכו העמיס על גבו משקל לא סביר. מיותר לציין שחבילת הנופש כללה גם שינה בעמדות הסוואה, ניווטי שטח באזורי מדבר טרופיים וארוחות טעימות ממיטב המטבח הצה"לי.

שבוע המילואים הגיע בתזמון אומלל במיוחד, שכן באותו שבוע ממש אמור היה לנסוע לסן פרנסיסקו עם אלכס, שותפו להקמה ולניהול של חברת הסטארט־אפ שבבעלותם. זאת לצורך השלמת הרוד־שואו — אותה מצגת המכוונת למשקיעים שתכליתה לסייע בגיוס הכספים.

למרבה המזל הצליח — עדיין לא הבין איך — לדחות את המצגת בשבוע. גם ברגעים אלו קיווה כי אלת המזל תמשיך ללוות אותו ותוודא שהתוכנית הגדולה תצא לפועל בלי לגבות קורבנות בנפש. בתקופה האחרונה הרגיש כמעט כול יכול. היחסים עם אור הלכו והתהדקו, החברה עמדה להמריא, והוא זכה להערכה רבה בבית ובמשפחה וגם בעבודה.

בניגוד לאחרים, דווקא מזלו הטוב אותת לו שאחרים אינם בני־מזל כמותו, ומיום ליום החל להרגיש כי מוטלת עליו אחריות. "מזל" היתה בפירוש מילת המפתח. רבים מחבריו היו מוכשרים לא פחות ממנו, משכילים לא פחות ממנו ואף על פי כן לא הצליחו לנהל את אורח החיים ששאפו אליו. המשוואה שגודלו על ברכיה — לפיה אם תלמד תצליח — לא הוכיחה את עצמה. במובנים רבים, חשב, במקום להגיע רחוק יותר מהוריהם הרי רבים מחבריו השיגו פחות. אף אחד לא מסכן, חשב, אבל עם ההשכלה שרכשו ועם העבודה שהם משקיעים לא ייתכן שנטל החיים יכריע אותם. משהו מעוות במערכת הכלכלית, ולא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה. לא צריך אפילו לקרוא את המוספים הכלכליים, די בשיחות עם חברים כדי להבין את המספרים.

נועם הניף על כתפו השנייה את הצ'ימידן ובשתי ידיו החזיק שני תיקים נוספים קלים יותר. מהורהר יצא מהסלון, חצה את המבואה הקטנה וניגש אל הדלת. כל אותו הזמן אור דלקה אחריו. הוא פתח את הדלת כדי סדק לוודא שהשטח פנוי משכנים. אחר הפנה את פניו לאור ואמר לה שהוא אוהב אותה, ואז טרק מאחוריו את הדלת והותיר אותה חסרת אונים. אור היתה מתורגלת בפרֵדות החטופות האלה, בעיקר מיציאותיו למילואים. אני לא מאלה שנפרדים, אמר לה לא פעם. אני הולך בלי כל הטקס הזה כי אני יודע שאני אחזור.

למרות המשא הכבד ירד במדרגות בזריזות אופיינית. לראשונה תהה אם די בפאה, בשפם ובמשקפיים כדי להסתוות ותהה גם שמא צפה בסרטים רבים מדי. רק שלא אתקל במישהו מוכר, התפלל בלבו. ההרהורים הכבידו על צעדיו, ובתוכו קיווה כי ייפסקו כבר בשלב הזה. הרחוב הוא זמן הפעולה, לא זמן התהייה. צינת בוקר מאי טפחה על פניו. שלֹמה המלך נראה מנומנם עדיין. למעט שתי תלמידות שגררו את ילקוטיהן המתנייעים כמו היו דיילות אוויר, לא נראתה נפש חיה. בניגוד לרצונו התפזרו מחשבותיו לכל הכיוונים. הוא ידע שעליו להיות קשוב ודרוך, אך למחשבות היו דעות משל עצמן. המאבק שניהלו הוריו מול הנהלת בית הספר נגד תיקי הלימוד הכבדים שהוטל על התלמידים לסחוב על גבם מדי יום, עבר בראשו. תיק על גלגלים — איך לא חשבו על זה קודם?

המכונית הגנובה חנתה כחמישים מטרים מהכניסה לבניין. מאזדה שלוש משפחתית, לבנה ופופולרית, כפי שביקש. כשקיבל אותה לא היה קשה להבחין במדבקה גדולה של חברת מזון שהתנוססה באחורי הרכב. כשהחל מקלף אותה בקושי רב, הבין כי מדובר באותן מדבקות סוררות. הוא תהה אם המשטרה תקשר בין חברת המזון לתוכנית הגדולה. אך כשם שעלתה המחשבה כך גם התפוגגה. מצד אחד, השכל הישר לא יוביל לכיוון חקירה כזה, מצד שני, מה למשטרה ולשכל הישר?

בזריזות פתח את תא המטען וגילה להפתעתו עגלת תינוק. מישהו התעורר הבוקר בלי עגלה, חשב. המכונית הגנובה נשכחה לרגע. מעייניו התרכזו בעגלת התינוק ובתינוק שיעשה את דרכו לגן על הכתפיים של אבא. אבא מעוצבן, יש לומר. מלבד עגלה היו זרוקים על רצפת התא מכל שמן מנוע, ערכת עזרה ראשונה ושמיכת פיקה ישנה. הוא שלף את העגלה והניחה על המדרכה. במקומה הניח את התיק הגדול והכבד ולצדו את הצ'ימידן. את אחד מהתיקים הקטנים הניח מתחת לכיסא התינוק שבמושב האחורי, ואת תכולתו של התיק השני פיזר בתא המטען ובמושב האחורי של המכונית — מחבט טניס ישן, מגבת רחצה, מזרן ים חבוט שהאוויר הוצא ממנו — כל מה שמצא בבוידם בדירתם של הוריו. את העגלה הניח על התיקים. על הסחת דעת תמימה ומן המוכן כמו זו לא חשב כלל.

*

"בחיים שלי לא פחדתי ככה," נזכר במילותיה של אור בשעה שהתיישב במושב הנהג ודחף אותו עד לקצה המסילה. הוא הביט במראות כדי לוודא כי אין איש בסביבה, ונתקל בבבואתו המחופשת. הוא חייך ורכן אל חוטי החשמל החשופים שמתחת להגה. אחר כך חיבר כבל צהוב לכבל צהוב, כפי שהדגים בפניו הבחור הצעיר שמסר לידיו את המכונית. מובן כי לא היה זה הגנב עצמו וגם לא אחד שהגנב מסר לו את המכונית. בתוכנית הגדולה כל פרט הובא בחשבון.

מעשה קסמים! חשב בשעה שנשמע טרטור המנוע. כל כך פשוט. אפילו בסרטים זה נראה מסובך יותר, לכל הפחות ממושך יותר. ברדיו הקריא הקריין את עיקר החדשות. נועם זפזפ בין הרשתות השונות, שכולן כמעט שידרו מבזקי חדשות. למה לעזאזל כל התחנות מפציצות במבזקי אקטואליה? חשב בכעס. הוא כיבה את הרדיו והחל מנסח בראשו את המשפט שיפתח את מהדורת החדשות לאחר שהתוכנית הגדולה תצא אל הפועל. הוא פשפש במוחו ולא מצא את המילים הראויות. דבר אחד בטוח, חשב — אף עורך חדשות לא ימתין לשעה העגולה וגם לא למחצית השעה כדי לבשר למאזינים את החדשות הנוראות. נוראות למי? שילכו להזדיין הם והכסף שלהם. העליות בנכסים שבהם מחזיקים העשירים אינן יד המקרה. מדובר במדיניות מכוונת של ממשלת ישראל, ובעיקר בחמש שנים האחרונות. יש עשירים טובים ויש עשירים רעים. הראשונים עושים את הכסף שלהם בחוץ לארץ, כמו למשל תעשיית ההייטק או היצואנים, והשניים מנצלים קשרי הון־שלטון, רגולציה הפועלת לטובתם, ותחרות נמוכה — כל אלה על חשבון הצרכן הישראלי. נועם חימם את עצמו.

למה לא לתת לבני אדם להתעורר עם שיר טוב? למה לשטוף את המוח בחדשות על הבוקר? הוא הדליק שוב את הרדיו, אולי הסתיימו המבזקים. כמו בתזמון מכוון מראש תפס את זנב השיר "נו סורפרייזס" של רדיוהֵד, להקת הרוק האהובה עליו. הוא לא יכול היה לבקש מילים מדויקות יותר שילוו את נסיעתו באותו בוקר. רצון לסדר חברתי־פוליטי חדש. המכונית שייטה אל המטרה על רקע הגיטרות, החשמלית והאקוסטית. התרגשות טובה אחזה בו. "הגיע הזמן להפיל את הממשלה, הם לא מדברים בשבילנו…" שר טום יורק, סולן הלקה. נועם, שהכיר את המילים בעל־פה, ליווה את הצלילים בשירה מזייפת. רדיוהֵד על הבוקר — לרגע הרגיש שהארץ והשמים איתו. כך היה בכל משימה שיצא אליה. נבואות מגשימות את עצמן, שינן לעצמו.

הנהיגה בכלי הרכב הגנוב, הלא־מוכר, לוותה בתחושה של נסיעה במכונית חדשה. לרגע נזכר בנסיעת המבחן שעשה למכוניות שקנו לחֶברה. הם הרגישו כמו מלכים. מי האמין שיום אחד הוא יחתום על הסכם לצי רכב של עובדים משלו? דוושת הגז הגיבה אחרת, ההגה היה רך באופן מפתיע, והתצוגה בלוח המחוונים היתה דיגיטלית. דבר אחד אינו משתנה ולא משנה באיזו מכונית — תמיד מופיע משולש לצד מד הדלק, חשב וחייך לעצמו.

בתחילת הרחוב זיהה את עובדי פלאפל "הקוסם" נערכים לקראת יום עבודה נוסף — חבושים בכובעי טבח עשויים מנייר, מסדרים את השולחנות ברחבה הקטנה שבחוץ. משם ניווט ימינה לאזור דיזנגוף סנטר, שם שכב הקבצן הקבוע למרגלות הכספומט. כמה אירוני, חשב נועם, ועם זאת כמה יעיל. מהסנטר פנה שמאלה לשדרות בן ציון שם הבחין להפתעתו בירדן, חברתה הטובה של אור, רוכבת על אופניה האדומים. רגליה דיוושו אך בקושי במעלה השדרה הנחשבת לאחת העליות הקשות ביותר בעיר. הנה עוד אחת שאין לה סיכוי במקום הזה. תואר שני בפסיכולוגיה ושכר רעב בתקופת ההתמחות. מבחני קבלה מייאשים לקראת התואר השני. כמה כסף שילמה על הקורס לקראת המבחן, על קורות החיים. כמעט צפר לה לשלום, ורק ברגע האחרון התעשת. המשימה שלפניו השתלטה שוב על תודעתו.

התנועה הזדחלה במעלה השדרה ולבסוף פנה ימינה לרוטשילד. בשעה שהעיר שהוא אוהב התעוררה ליום חדש הוא נוסע מחופש, במכונית גנובה, בתא מטען עמוס, לעבר המטרה. רגע בהלה ראשון ליווה אותו בשנייה שהבחין בקצה השדרה בניידת משטרה הנוסעת בנתיב הנגדי, כפסע לפני הפנייה המתוכננת שמאלה לרחוב בצלאל יפה. הניידת התגלגלה במהירות שיוט. נועם נכנס לכוננות ספיגה. עצם המחשבה שייתפס, ועוד במרחק של כשלוש מאות מטר מהיעד, הקפיאה את דמו. גם אם מטרתה המוצהרת של הניידת הארורה היא לחפש כלי רכב גנובים, פצח בדו־שיח עם נוסע מדומיין שישב לצדו, וגם אם צמד השוטרים שנסעו בה מחפשים את הרכב הזה באופן ספציפי, הסיכויים שיצליחו לזהות משהו כשהשדרה חוצצת בינו לבינם הם קלושים. לרגע נדמָה לו כי האדם הדמיוני היושב לידו מהנהן בהסכמה.

באטיות פנה שמאלה, שניות ספורות אחרי שהניידת חלפה על פני הצומת בדרכה צפונה. הדופק הלם ברקות, הפה יבַש. מעולם לא דמיין לעצמו שתחושת הפחד המצמית שהשתלטה עליו לעתים במסגרת הפעילות הצבאית תשתלט עליו גם בתל אביב. שירה הלא־מוכר של להקה חדשה בשם "משמרת שנייה" התנגן בחלל הרכב. בפזמון חזרו המילים "שיווי משקל" ללא הפסקה. אם יש תזמון מושלם זה התזמון, חשב. אנחנו בדרך לשיווי משקל. חרטומו של הרכב הגנוב הסתער על רחוב יהודה הלוי. סמל ה־M המכונפת של מאזדה התביית ככוונת טלסקופית על מגדל דיסקונט החולש במלוא עוצמתו האדריכלית על הרחוב. מגדל זקור השמימה, המפיל את חיתתו על הבתים נמוכי הקומה ששרדו את ההתחדשות האורבנית של האזור.

הרמזור האדום עצר את התקדמותו. מבטו נע בחשדנות ימינה ושמאלה, ולפתע תקפה אותו סחרחורת, כמו זו שחווה קודם לכן בשעה שהכין קפה במטבח. בהיסח הדעת פתח את החלונות הקדמיים של המאזדה ונשם מלוא ריאותיו את אוויר הבוקר המרגיע. בו־ברגע חתך אותו מימין, במרחק שֹערה, אופנוע שליחים שכמעט תלש את מראת הצד. בתוך שנייה חזר לעצמו.

הרמזור התחלף לירוק. כמאה מטר לפני המגדל כבר נראה בבירור בית הקפה שלמרגלותיו, ולימינו מחסום הכניסה לחניון ועמדת השומר הצמודה אליו. נועם שבר את ההגה בחדות ובלם סנטימטרים ספורים לפני המחסום. לא כך התכוון להיכנס לחניה. לרגע חשש כי עורר תשומת לב שלא לצורך. אלה שניות המאני־טיים, חשב. כמתאגרף בזירה אלו הם הרגעים שעליו להציג את הביצועים הטובים ביותר. הנה הוא עוטה את מבטו המאיים ומסיח את היריב. עכשיו לא נותר אלא לקוות שיסיים את הקרב כשידו על העליונה. הוא כאן כדי לנצח. מונחה על ידי אינסטינקט הישרדותי חייתי שתפקידו להבטיח שרידות, המשכיות, חיים.

"בוקר טוב!" קרא אל עבר השומר במאמץ לשוות לקולו סמכותיות. באוזניו נשמע קולו חנוק וצפצפני. "אני לפגישה אצל שניידרמן, כהן," אמר בדלגו על ושות' כמי שמוזמן אל משרדיהם כדבר שבשגרה.

המאבטח התקרב אל החלון הפתוח במלואו. נועם זיהה את הגלוק סי־19 שבצבץ מנרתיקו ונחגר סביב מותניו. מאז השתחרר מהצבא והזדכה על אקדח תשעת המילימטרים האוסטרי שלו, כבר הגיעו דגמים חדשים שצוידו במפצה סטייה. קדחים קטנים שהקטינו את קפיצת הקנה למעלה אחרי הירי, והפכו את האקדח הזה לאחד המדויקים בשוק. במהירות סרק את אזור עמדת השמירה, אך לא הבחין בפרט יוצא דופן. השסתום האנושי הניח את הקפה השחור על גבי שרפרף קטן שניצב מחוץ לעמדה.

"מה השם?" שאל המאבטח בקרירות. איש מבוגר, חשב נועם. בקלות אני יכול לגבור עליו, רק שלא אצטרך להגיע לכך.

"דוִד שפירא," ענה נועם, בעודו מביים חיוך חינני.

השומר סב על עקבותיו ונכנס לעמדה.

"מקבוצת יואלי הנדסה," הוסיף, ותהה אם האחרון הספיק בכלל לשמוע.

אלוהים! אמר בלבו. המתח היה בלתי נתפס. נועם נדרך במושבו. משהתמהמה השומר שחרר את חגורת הבטיחות וקרא לעברו בקוצר רוח מעושה: "יש לי פגישה עם עורך דין כהן בשמונה וחצי."

אך זה לא נראה כמתרגש יתר על המידה בעודו מתקשר לוודא כי אמנם נקבעה פגישה. נועם התקשה לייצב את ההתרגשות הכללית ולבו המשיך להשתולל. השניות שחלפו נדמו לנצח. קדימה, קדימה! האיץ בשומר במחשבותיו. אך זה המשיך להתעכב. מכונית נעצרה מאחוריו. כלי רכב בצבע לבן, ספק ג'יפ, ספק כלי רכב מסחרי. אזלו סיכוייו לחילוץ מאחור. צלילים ראשונים של "איי וונט טו ברייק פרי" התנגנו ברקע. נועם הגביר מעט את הווליום. האם נדמה לו או באמת כל השירים הבוקר נושאי משמעות? תחזור כבר, אמר בלבו. כמה זמן לוקח לוודא פגישה?

"היית אצלם פעם?" נשמעו לבסוף המילים המיוחלות מתוך העמדה.

"עשרות פעמים," ענה נועם.

"אז אתה יודע איפה החניות שלהם?" בן אדם טוב אחרי הכול, רוצה לעזור, חשב נועם וענה: "בוודאי," בחיוך לחוץ. מתג זעיר נשלף מכיסו של המאבטח. לחיצה קצרה והמחסום החל להתרומם.

מבלי לעשות את טקס החיטוט בתא המטען, המאבטח המזדקן התקרב לעבר המכונית הבאה בתור, והמחסום נפתח במלואו. יכול להיות שזה יעבוד? נועם כמעט נשם לרווחה. הוא דהר פנימה, כמו חושש שלפתע ישתנו ההנחיות ויידרש להסתובב על המקום. הוא החל מתגלגל למטה, חולף על פני מאות חניות ריקות, פוסח על שש קומות חניה ויורד עד לחניה בקומה מינוס שבע.

כבר במינוס שתיים הרדיו השתתק, ונועם לחץ פליי על כפתור הסי־די. שיר ילדים מרעיש מילא את חלל המכונית. "יום הולדת, חגיגה נחמדת מה נעים ומה נחמד שכל בן וכל בת לא נולדו ביום אחד…" ליווה בקולו העמוק את הזמרת.

אמנם המשימה היתה רחוקה מלהסתיים, אך בכל רגע שחלף חש הקלה מסוימת. בעוד שעה קלה הכול יהיה מאחוריו. חיים חדשים יחלו. מזרח תיכון חדש, כדבר האִמרה. הצלילה לקומת המרתף עברה ללא תקלות ובסופה החנה את המכונית, הניף את בלם היד ודומם את המנוע. הוא הרים את עיניו והשתהה דקה ארוכה על השלט הצהוב. באותיות שחורות נכתב:

"זהירות, צובר גז. סכנה! גז מתלקח. העישון אסור".

בזריזות יצא מהרכב, שלף מפתח קטן מכיס הג'ינס והתיישב באנחה במושב האחורי, כמו אחרי מסע ארוך. הוא עצם את עיניו וראה את אור, את הוריו, את שני אחיו. הוא חילץ את התיק שמתחת לכיסא התינוק והניחוֹ על המושב. אחר פתח את מנעול המטיילים הפשוט שנעל את הרוכסן וחייך לעצמו. אמצעי הגנה פשוט אך קריטי. אם היה נתקל במאבטח ערני במיוחד נועדה הנעילה למשוך זמן, להקשות, ובעיקר לאפשר לו לנצל את השניות היקרות כדי להימלט על נפשו.

המפתח לא נכנס למנעול. כמו תמיד, פעולות פשוטות נהפכות למסובכות תחת לחץ או מצוקה. חרא מנעול, דיבר לעצמו. הייתי צריך לנסות אותו לפני שסגרתי את התיק המזוין. לנשום עמוק, הזכיר לעצמו. לעצום עיניים, להירגע. בניסיון הרביעי הצליח להכניס את המפתח בהצלחה. לבני חבלה וחומר נפץ צה"לי תקני הצטופפו בתיק הקטן יחסית. נועם שלף את מתקן ההשהיה שהונח בראש הערֵמה. לחיצה קלה הפעילה את שעון העצר שהאיר באחת את פנים התיק. המראה של כמות חומרי הנפץ עורר בו מחשבות מטרידות על פיצוץ מוקדם. ידיו המשיכו לאכזב. האם איבד את קור הרוח המאפיין אותו? כבר חיבר מטענים במקומות שבהם נשקפה סכנה לחייו, ומעולם לא גמגם כך. אולי היה עליו לחזור ולהתאמן על יבש? הרי למרות הכול הוא מומחה קטן לענייני חבלה.

לחיצה כפולה על מד הזמן החלה לקזז את הספרות. המספר 60 התחלף במהירות ל־40, כפי שקיווה. השעון בלוח המחוונים הורה על 86. למעט חריגה קלה בלוח הזמנים, כזאת שאפשר לתקן, עד כה לא נתקל בבעיה. זה הולך חלק מדי, חשב. לחיצה נוספת והמספר 40 החל להבהב על מד הזמן. הוא המתין דקה בדריכות כדי לוודא שהספרות מתחלפות. מד הזמן הבהב שלושים ותשע.

הוא תחב את מתקן ההשהיה בין הלבנים, סגר את הרוכסן, והניח את התיק בעדינות מרבית למרגלות כיסא התינוק, כמו היה תינוק בעצמו ולא מטען חבלה קטלני.

הגיע הזמן לעוף מפה, אמר בקול רם, רם מדי אפילו, בשעה שהחל להתרחק מהמכונית. כעבור כמה צעדים סב על עקבותיו וּוידא כי לא השאיר דבר מה מחוץ למכונית. הוא נזכר בכובע. פתח את תא המטען, חבש אותו, ובצעדים מהירים פנה אל המעלית.

לבו דפק באלימות. ביודעו כי הבניין מרושת במצלמות משך את המצחייה לפנים להסתיר מעט מפניו. למרות הסיכוי הקלוש שיהיה אפשר לזהותו, העדיף שלא להסתכן. טפיפות עקבים של נעלי אישה הדהדו מאחוריו. הוא האיץ את צעדיו. אחר נכנס למעלית בחופזה, ושלא כהרגלו לחץ בזריזות על כפתור לקומה הראשונה מבלי להמתין לאותה גברת שצעדה מאחוריו. לרווחתו לא היו בה נוסעים אחרים. תיקן מיד לקומת אפס. זה קורה לו תמיד. למה לא לכתוב "קומת כניסה" או "כניסה" באותיות מאירות עיניים?

המעלית נסקה ונעצרה במבואה רחבת הידיים. השעה היתה שמונה עשרים וחמש והחלל המה אדם. רבים הצטופפו מול המעליות המובילות אל הקומות הגבוהות. מאבטחת צעירה צדה את עינו בצדה השמאלי של המבואה. היא ישבה בעמדת השמירה ונראתה מנומנמת למדי. השאננות תהרוג אותם, חשב וחייך לעצמו. בקלילות חמק החוצה, ופנה לכיוון הרצל. כל מה שיכול היה לחשוב עליו באותו רגע הוא כוס קפה. תחושת המועקה סירבה להתפוגג.

"רק שהאחרים הצליחו גם כן," התפלל בקול. "רק שהאחרים הצליחו."

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “כל הימים נולדו שווים”