כולם נופלים

אליסון וייס, רעיה ואם למופת מפרבר אמיד של פילדלפיה, אישה משכילה שכותבת בבלוג פופולרי על אימהוּת ונשיות, נעזרת בכימיקלים רק כדי לעגל את הפינות: בהתמודדות עם בעלה העיתונאי ההולך ומתרחק ממנה ככל שמשׂרתו בסכנה גדולה יותר, ביחסיה עם בתה הרגישה והתובענית, עם אביה שאובחן כחולה אלצהיימר ועם אמה שמתקשה להתמודד עם היחלשותו, ועם הלחצים הכלכליים הכרוכים בצורך לתחזק משפחה בורגנית בסביבה עתירת בתי־מידות, חינוך יוקרתי ובגדי מעצבים. אבל כשהגלולות הופכות לציר המרכזי של קיומה, וסוחפות אותה במערבולת אכזרית של שקרים, הסתרות והוצאות עתק, אליסון מבינה כי היא צריכה להחזיר לעצמה את השליטה בחייה. אלא שגם בחלומותיה השחורים ביותר היא לא תיארה לעצמה שהדרך במעלה המדרון תהיה כל כך תלולה וחלקלקה. ברומן מטלטל שבמרכזו אישה עוצמתית, מצליחה ג´ניפר ויינר לגעת לעומק ברגישות ובהומור באחד הנושאים הכאובים שאינם מדוברים כמעט. מאבקה של אליסון מציב מראה אמיתית ובלתי מתפשרת מול חייה של כל אישה במאה העשרים ואחת. ג’ניפר ויינר חיברה רבי־מכר שתורגמו לשפות רבות, וביניהם ‘בנעליה’, ‘טוב במיטה’, ‘חברות טובות לנצח’, ‘ואז הגעת’, ו’כמעט מושלם’, שיצאו לאור בעברית בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-53088

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

אליסון וייס, רעיה ואם למופת מפרבר אמיד של פילדלפיה, אישה משכילה שכותבת בבלוג פופולרי על אימהוּת ונשיות, נעזרת בכימיקלים רק […]

---

1

האם אתה צורך אלכוהול או תרופות יותר מפעם בשבוע?

היססתי. ידי ריחפה מעל הדף. נטלתי לידי את המגזין כדי לקרוא כתבה בשם “איך להתאים את בגדייך לגזרה שלך?” שפורסמה בשער הגיליון, אבל הוא נפתח בשאלון בחן את עצמך שכותרתו היתה “האם צריכת האלכוהול או התרופות שלך הפכה לבעיה?”, ומשהו עצר אותי. אולי התצלום בשחור־לבן שהציג צדודית של אישה הרוכנת בעגמומיות מעל כוס יין, ואולי הנתונים הסטטיסטיים שפורסמו לצד השאלון וטענו שמנת יתר של משככי כאבים במרשם נמצאת כעת בראש רשימת הסיבות למוות אקראי של נשים באמריקה, ושמספר מקרי המוות האלה עולה אפילו על מקרי המוות בתאונות דרכים. החזקתי עט ביד – כדי למלא את ערימת הטפסים המיועדים לבדיקה הרפואית השנתית של אלואיז בת החמש – וכמעט בלי לחשוב סימנתי X בחלון של התשובה החיובית.

שילבתי את רגליי וסקרתי במבטי את חדר ההמתנה של דוקטור מקארתי. לרגע חששתי שמישהו יראה מה שסימנתי, אבל מובן שאיש לא שם לב לפינה הקטנה שלי על הספה. גשם מעורב בשלג זלג על שמשות החלונות הגדולים, רדיאטור תיקתק בפינה. אווירה נעימה וחמימה, הפוגה ממזג האוויר החורפי העגום, שררה בחדר המואר ברכּות ששכן בקומה השלישית של בניין משרדים בפינת הרחובות תשע וצֶ’סְטְנַאט. מתנדבת לבושה סינר מפוספס ישבה ליד שולחן בגובה הברך וקראה את הספר ‘אמליה בּדליה’ לילדים שישבו בכיסאות זעירים. שלוש שנים קודם לכן עברתי עם דייב בעלי ועם בתי ממרכז פילדלפיה אל בית בהֵייווֶרְפוֹרד שמיאנתי לקרוא לו נובורישי, אף על פי שזה בדיוק מה שהיה. על כל פנים, אהבתי את הרופא של אֶלי עד כדי כך שלא ניסיתי אפילו למצוא לו מחליף בפרברים, ולכן הגענו באיחור של יותר מחצי שנה לבדיקה השנתית שלה, שעמדה להיערך במרפאה שבה ביקרתי עם אלי מאז היתה בת שבוע. חנינו במגרש החניה ברחוב תשע וצעדנו ברגל בשלג המרופש האופייני לחודש פברואר. אלי פסעה בעדינות מעל ערימות השלג העכור והקרוש ומעל השלוליות הקרות כקרח שנקוו בפינות הרחוב והגיעו עד לגובה הקרסול, והתאוננה שכפות הרגליים שלה נרטבות ושהגרביים שלה כבר ספוגים במים. פיתיתי אותה להמשיך הלאה בהבטחה לפינוק במסעדת ‘פֶדֶרל דוֹנאטְס’ בתום הבדיקה.

אלי משכה בשרוול שלי. “עוד כמה זמן?”

“אני לא ממש יודעת, חמודה. הרופאים צריכים לדאוג קודם כול לילדים החולים, ולך יש מזל. את לא חולה.”

היא שירבבה את שפתה התחתונה בצורה מוגזמת, כמו בסרט מצויר. “זה לא הוגן. קבענו תור.”

“נכון. אבל את זוכרת שהיה לך כאב גרון ממש חזק? דוקטור מקארתי ראה אותך על המקום. אפילו לפני הילדים שקבעו תור.”

היא צימצמה את עיניה וכססה את שפתה. לאחר מכן הנמיכה את קולה ללחישת במה, שהיתה מהוסה רק במעט מצווחה ממוצעת. “יש לי רעיון. אולי נגיד לאחות שכואב לי הגרון עכשיו!”

הנדתי בראשי לשלילה. “לא. אנחנו לא משקרות. קארמה שלילית.”

אלי הירהרה בדבריי. “אני שונאת קרמל.” היא החליקה על חצאיתה וניגשה לסלסילת הצעצועים. שילבתי את רגליי ובחנתי במבטי את הנוכחים במקום.

כצפוי, החדר היה הומה אדם. היו שם אמהות לילד ראשון מהשכונות קְווין וילג’ וסוֹסייטי היל, שהצמידו את התינוקות שלהן לגופן במטרים רבים של כותנה אורגנית שנצבעה ביד ונארגה בידי אורגות פרואניות ילידיות שקיבלו שכר מינימום. האמהות מהדיור הציבורי הסיעו עגלות משומשות והאכילו את התינוקות שלהן מבקבוקי פלסטיק – ניגוד מוחלט לאמהות האחרות, שהניקו בראוותנות או שהגניבו לתינוק כמה מיליליטרים של תחליף חלב אם אורגני בבקבוק נטול ביספינול־אֵיי עם פטמה נטולת סיליקון, החבוי תחת סינר הנקה מעוצב יפה ובעל שם חמוד.

בימים שבהם אתה לוקח תרופות או שותה אלכוהול, האם אתה צורך שלושה משקאות/שלוש מנות ביום או יותר?

תגדירו “מנה”. כדור פֶּרְקוֹסֶט אחד מהבקבוקון שקיבלתי אחרי שעקרו לי שן בינה? שני כדורי ויקודין שנרשמו לי אחרי שחטפתי פריצת דיסק בשיעור אירובי־מדרגה בחדר הכושר? לא לקחתי אף פעם יותר משני כדורים מכל סוג, חוץ מאשר ביום שבו אבא שלי אובחן כחולה אלצהיימר ואמא שלי התבצרה זמנית בחדר האורחים שלנו. האם שלושה כדורים יכולים להיחשב למנה אחת? החלטתי לא לענות.

האם אתה משתמש בתרופות או באלכוהול כדי “להתרפות” או “להירגע”?

ברצינות. בשביל זה הם קיימים. ומה כל כך גרוע בזה בעצם? כמה פעמים שמעתי את בעלי אומר: “אני צריך לצאת לריצה” או את החברה הכי טובה שלי ג’נט אומרת “אני זקוקה לכוס יין”? מה שאני עשיתי לא היה שונה. זה היה למעשה טוב יותר. ריצה מבזבזת זמן וגורמת להזעה ופוגעת במפרקים. יין עושה כתמים.

“אמא?”

“חכי שנייה, מותק,” אמרתי. האייפון צילצל בתיק שלי. “רק רגע.”

“את תמיד אומרת את זה. את תמיד אומרת רק רגע וזה תמיד לוקח לך שעות.”

“ששש…” לחשתי ונחפזתי אל הדלת. שם יכולתי לפקוח עליה עין ולשוחח בו־זמנית. “היי, שרה.”

“אליסון,” אמרה שרה בקולה הצרוד והענייני שהפתיע תמיד אנשים בשל גזרתה הקטנטונת, שערה השחור והחלק הגזוז בתספורת קארה, וחוטמה הסולד והמנומש. “העורכת התקשרה?”

“לא היום.” ה’וול־סטריט ג’ורנל’ היה בעיצומה של התגלית החצי־שנתית הקבועה שלו שנשים פעילות ברשת. הם הכינו כתבה על בלוגריות, ו’חדר־נשים.קום’, האתר שכתבתי בו וששרה ניהלה, עמד לככב בה. הייתי מסוחררת מן המחשבה על המידה שבה יעלה הפרסום את החשיפה של האתר, ובמקביל חשתי בחילה מעצם הרעיון שהתצלום שלי יופיע בדפוס.

“היא רק קראה לי את הציטוטים ממה שאמרתי,” אמרה שרה. “הם נשמעו נהדר. יש לי הרגשה ממש טובה!”

“גם לי,” שיקרתי. הייתי אופטימית ביחס לכתבה… חלק מהזמן, בכל אופן.

“א־מא!”

בתי ניצבה במרחק של עשרים סנטימטרים בערך מהפרצוף שלי. בעיניה החומות נקוו דמעות, ושפתה התחתונה רטטה. “אני חייבת לסיים,” אמרתי לשרה. “אנחנו אצל הרופא.”

“אוי ואבוי. הכול בסדר?”

“הכול בסדר גמור!” עניתי והשתדלתי בכל כוחי להחדיר קצת עליצות לנעימת הקול שלי. החזרתי את הטלפון לתיק. שרה, שטכנית היתה הבוסית שלי, היתה בת עשרים ושבע ולא היו לה ילדים. היא ידעה שאני אמא – הרי בשל כך שכרה אותי לעבודה, כדי להעניק לקוראים דיווחים חיים בזמן אמת על חייה של אישה־נשואה־פלוס. אבל השתדלתי להיות עובדת למופת, שתמיד נגישה לשיחה בזמן העריכה ושתמיד יכולה לעזור בסיעור המוחות על כותרת כלשהי, גם כשאלי נמצאת איתי. השתדלתי גם להיות אמא למופת ולהעניק לאלי את ההרגשה שהיא נמצאת במרכז היקום שלי, שאני נוכחת תמיד ועומדת לרשותה, גם כשאני מדברת בטלפון ודנה, למשל, בשימוש במילה “צורמני” לעומת “מוטעם” או שקועה בדיון בשאלה באיזו תמונה של הילרי קלינטון נשתמש כדי לעטר כתבה נוספת העוסקת בשאלה אם היא תרוץ או לא תרוץ. זה היה כרוך בלוליינות רבה ובמעברים מהירים ובמריחה של חיוכים על הפרצוף. “מצטערת, מותק. מה את צריכה?”

“אני סְמאה,” אמרה, בנעימת הקול ששחקנית ברודווי מהאסכולה הישנה היתה אולי משתמשת בה כדי להכריז על מותה הקרב והבא.

הצבעתי על מתקן המים בצידו האחר של החדר. “תראי! הנה, יש שם מים!”

“אבל שם נמצאים הילדים החולים.” דמעה נשרה על לחיה הרכה של בתי.

“אלי, אל תהיי כל כך היסטרית. פשוט לכי לשתות. יהיה בסדר.”

“אני יכולה לבדוק מה יש לך בתיק?” הפצירה בי. לפני שהספקתי לענות תחבה בזריזות את שתי ידיה לתיק שלי ושלפה את בקבוק המים המינרלים המועשרים שלי.

“אלי, זה…” בטרם יצאו מפי המילים “של אמא”, היא סובבה את המכסה והתחילה ללגום.

עינינו נפגשו. עיניי הביעו ללא ספק תחנונים, ועיניה נצצו בזדוניות ובסיפוק. שקלתי מהן האפשרויות העומדות בפניי. יכולתי להעניש אותה, להגיד לה שלא יהיו מסכים ולא יהיה ‘בוב ספוג’ הלילה, ולאחר מכן לסבול את סערת הצווחות הבלתי נמנעת – ולאלץ כל אדם נוסף הנמצא בחדר לסבול את זה. יכולתי להתעלם ממה שעשתה וכך לאשש את הרעיון שבאמצעות התנהגות שלילית היא תשיג בדיוק את מה שהיא רוצה. יכולתי לקחת אותה החוצה ולדבר איתה שם, אבל ברור שפקידת הקבלה תקרא לנו בדיוק כשנהיה במסדרון, ופירושו של דבר שאזכה בעונג של התפרצות זעם וגם בעונג של חצי שעת המתנה נוספת.

“נדבר על זה במכונית. הבנת אותי?” שמרתי על קשר עין קבוע, כפי שהמליץ ספר ההורות האחרון שקראתי, ושפת הגוף ונעימת הקול שלי יידעו אותה שאני האחראית כאן. קיוויתי שיתר האמהות לא צופות במחזה הזה וצוחקות. אלי לגמה לגימה הפגנתית נוספת, הניחה ללגימת מים נטולי קלוריות בטעם לימון לחזור אל הבקבוק והושיטה לי אותו.

“אלי! את יורקת לבקבוק!”

היא ציחקקה. “הנה, אמא. את יכולה לשתות את מה שנשאר,” אמרה ודילגה ברחבי חדר ההמתנה עם האייפון המהבהב שלי בכף היד. לאחרונה התמכרה למשחק בשם ‘מלכת הסטייל’, שמטרתו להרוויח נקודות באמצעות רכישת אביזרים ואיפור לדמות מצוירת שכל כולה שיער ארוך ועקבים. ככל שהרווחת אביזרים רבים יותר לדמות שלך – נעליים, כובעים, צעיפים, ערכת איפור – יכולת להגיע לשלבים נוספים של המשחק. בכל שלב, הסבירה לי אלי בתוספת אנחות כבדות ופלבולי עיניים, אפשר להשיג חבר חדש.

“מה עם עבודה?” שאלתי. “מלכת הסטייל עובדת כדי להרוויח כסף בשביל כל האיפור והחצאיות והכול?”

אלי הזעיפה את פניה וזקרה אגודל שמנמן ושתי אצבעות. “היא יכולה להיות שחקנית, דוגמנית או זמרת.” לפני שהספקתי לשאול שאלות־משוב או לנסות לנצל את הרגע החינוכי הזה, שבו אדגיש את חשיבות ההשכלה והעבודה קשה ואזכיר לה שאסור שהמראה החיצוני יהיה הדבר שהכי חשוב לה, הסתלקה הבת שלי מהמקום והותירה אותי מהרהרת בשאלה איך תוך דור אחד עברנו מהספרים ‘המיסטיקה הנשית’ ו’חופשיים להיות… אתה ואני’ לזה.

המגזין היה עדיין פתוח בשאלון ומונח לידי על הספה. נטלתי אותו והרכנתי את ראשי כדי להימנע מסקירתה של האם העילאית שישבה במרחק שני מושבים ממני ושהעולל המקסים שלה התערסל על גופה במנשא אינדיאני. היא היתה היחידה שלא לבשה טייטס שחורים ומכוסים דבלולים שנקנו ב’טארגט’ ושהגבות שלה נהנו לא מזמן מתשומת ליבה של פינצטה.

האם אתה לוקח לפעמים יותר מהכמות שנרשמה לך? כן. לא תמיד, אבל לפעמים. נהגתי לקחת כדור אחד, ואחרי עשר דקות, רבע שעה או עשרים דקות, אם לא הרגשתי בשיפור ובהתרפות המצופה של חגורת השרירים סביב העורף והכתפיים, לקחתי עוד כדור.

האם השתכרת/הסתממת מאלכוהול או מתרופות יותר מפעמיים בשנה החולפת? (אתה שיכור או מסומם אם אתה לוקח כמות גדולה עד כדי כך שאינך מסוגל לתפקד בצורה בטוחה או נורמלית, או אם אנשים אחרים חושבים שאינך מסוגל לתפקד בצורה בטוחה או נורמלית).

שאלה מכשילה. כשלוקחים משככי כאבים לא מתחילים לשבש מילים או להתנהג בצורה אווילית. הילד שלך לא יחזור מבית־הספר ויגלה שאמא התעלפה בתוך שלולית הקיא שלה (או של כל אדם אחר). שני כדורי ויקודין, ואני מסוגלת לתפקד מצוין. הדבר הכי גרוע היה הפעמים הבודדות שבהן דייב האשים אותי שאני ממש לא בעניינים. “את בסדר?” שאל ונעץ את מבטו בפניי כאילו זה עתה נפגשנו, או התנצל על כך שהוא משעמם עד כדי כך שאני לא מסוגלת לגייס חמש דקות של תשומת לב כדי לשמוע איך עבר עליו היום ככתב לעניינים עירוניים ב’פילדלפיה אקְזמינר’. ולא משנה שהאנקדוטות שלו נטו להיות ארכניות ופרטניות והיו תלויות בעניין העמוק שגילה המאזין בהתנהלות הפנימית של הממשל בפילדלפיה. היו ימים שגיליתי בזה עניין. היו גם ימים שבהם כל מה שרציתי היה שקט ושלווה וצפייה בפרק של תוכנית הריאליטי הקנדית ‘Love It or List It’. אבל קרה שהייתי משועממת וחסרת עניין גם לפני שנתיים, לפני שהשימוש שלי בוויקודין ובפרקוסט הלך והתגבר והפך מקטע של ‘מדי פעם’ לקטע של ‘כמה ימים בשבוע’ ולבסוף לקטע של ‘יותר ימים כן מאשר לא’. לא שאסון אחד ויחיד הפך אותי ללקחנית כדורים כפייתית, אלא מתח מצטבר הכרוך בחיים מוצלחים למדי ועמוסים ביותר. אלי נולדה, התפטרתי מהעבודה, עברנו לפרברים והשארתי מאחורי את השכונה ואת החברות שלי, ואז אבא שלי אובחן כחולה אלצהיימר. לא דבר אחד, אלא עשרות דברים שהצטברו, עד שהכדורים כבר לא היו מותרות אלא צורך חיוני שאיפשר לי לעבור את היום בשלום ולהירדם בלילה.

סימנתי “לא” כשאלי חזרה אלי בדילוגים. “אמא, כבר כמעט הגיע תורנו? זה נמשך שעות.”

הכנסתי את ידי לתיק שלי. “את יכולה לצפות קצת ב’עלובי החיים’,” אמרתי. היא החזירה לי את הטלפון ונטלה את האייפד מידיי בטרם הספקתי להניד עפעף.

“זה כל כך חמוד,” אמרה האם שזה עתה התיישבה לידי על הספה. “היא רואה מחזות זמר? שני הילדים שלי… אם זה לא מצויר – תשכחי מזה.”

הנחתי לעצמי להתענג על השבח הנדיר מדי. חיבתה העזה של אלי למחזות זמר היתה אחד הדברים שהכי אהבתי אצלה, כי גם אני אהבתי מחזות זמר. כשהיתה קטנה וסבלה מגזים ומאקזמות ובקושי ישנה, הייתי מסתובבת במכונית ההונדה הכחולה והקטנה שלי עם אלי הרתומה למושב הבטיחות שלה ומשמיעה לה הקלטות של ‘ברנשים וחתיכות’ ו’רֶנְט’ ו’סיפור הפרברים’ ו’יוּרין טאון’. “טורה! טורה!” נהגה לצרוח במושב האחורי כשהיתה בת שנתיים בערך. “אני רוצה את הטורה!” לקח לי עשר דקות עד שקלטתי שהיא מנסה לומר “אוברטורה”, וסיפרתי את הסיפור הזה שנים. איזו מצחיקה. איזו מפותחת. איזו מתוקה, היו האנשים אומרים… עד שמלאו לאלי ארבע שנים, ואחר כך חמש, והיא היתה מצחיקה ומפותחת ומתוקה, אבל נטתה גם להתפרצויות זעם שהלכו וגברו ולתנודות במצבי הרוח שלא היו מביישות דיווה הסובלת מתסמונת קדם־וסתית רצחנית. רגישה – זה מה שאמר לנו דוקטור מקארתי.

רגישות יתר, אמר דוקטור סינג, המטפל שלקחנו אותה אליו אחרי שהגננת בגן טרום־חובה דיווחה שאלי מעבירה את ההפסקה בישיבה בפינת החצר ונועצת את האצבעות באוזניים, ושברור שהיא סובלת מהצעקות ומהרעש שמקימים חבריה לגן. “רועש כאן מדי!” היתה מוחה ונרתעת כשהתקרבנו אל גן השעשועים. “יותר מדי בלגן!” ייבבה כשניסיתי לשדל אותה לצאת החוצה ולשחק תופסת או מחבואים או להעסיק אותה בצבעי אצבעות ובערימה של ניירות חלקים. סרטים עשו “יותר מדי רעש”, אור השמש היה “מסנוור מדי”, כל המאכלים חוץ מתפוחים, אצבעות גבינה ולחם לבן קלוי מרוח בחמאה ונטול קרום נדחו כי היה להם “טעם מרגיז”, ודבק ונצנצים עשו לה “דקירות באצבעות”. לגבי אלואיז לארסון וייס, העולם היה מקום מייסר, מפחיד ודביק שעוצמת הקול מכוונת בו תמיד למקסימום. דייב ואני קראנו את כל הספרים, החל ב’הילד הרגיש מדי’ וכלה ב’לגדל ילד הסובל ממצבי רוח’. למדנו איך להימנע מגירוי יתר, איך לעזור לאלי ברגעי מעבר ואיך לשוחח עם הגננות שלה על ההתאמות שהיא זקוקה להן. השתדלנו כמיטב יכולתנו לעצב מחדש את דרך החשיבה שלנו, להבין שאלי סובלת ולא עושה סתם בעיות, אבל זה היה קשה. במקום לזכור שאלי בנויה אחרת מילדים אחרים, שהיא בוכה ונתקפת התקפי זעם כי לא נוח לה או כי היא חרדה ומתוחה, גיליתי לפעמים שאני חושבת עליה כעל סתם ילדה מרגיזה או כעל ילדה שעושה את כל המאמצים להיות קשה.

האישה שלצידי הורתה בניד ראש על בנה, שנראה בערך בן שמונה. היה לו פלסטר על המצח, והוא פלט נהמות, רכון מעל משחק וידיאו נייד. “היה כל כך נחמד אם היתה לי בת. אני צריכה לתת לבריידן שוחד כדי לשכנע אותו להיכנס לאמבטיה.”

“אוי, זה לא רק קטע של בנים. אלי לא מוכנה להתקרב לאמבטיה אם אין בה פצצות אמבטיה, שעולות שמונה דולר לכדור.”

האישה חשקה את שפתיה. הרגשתי שהפנים שלי לוהטות. פצצות אמבטיה במחיר שמונה דולר הן פינוק המיועד למבוגרים. מגוחך לקנות אותן לילדה בת חמש, בייחוד בהתחשב בכך שתשלומי המשכנתא שלנו בהייוורפורד היו גבוהים הרבה יותר מאשר בפילדלפיה, ושבמקום לקבל העלאה בשכר בשנה שעברה, דייב וכל שאר עובדי ה’אקזמינר’ קיבלו חופשה ללא תשלום. כשהגשנו את דוח המיסים השנתי האחרון, שנינו הופתענו – ובמקרה של דייב גם הושפלנו – כשגילינו שאני מרוויחה יותר כבלוגרית מאשר הוא כעיתונאי. מובן שזה לא היה חלק מהתכנון. דייב היה אמור להיות המצליח… ועד לאחרונה הוא היה כזה.

שלוש שנים קודם לכן כתב דייב סדרת כתבות על העוני בעיר, על ילדים הזוכים לארוחות המאוזנות היחידות שלהם בבית־הספר ועל הורים שמגלים שמשתלם יותר להישאר בבית וליהנות מקצבאות הרווחה מאשר לחפש עבודה, על שירותי סעד דלים מדי ועל מורים ומתנדבים הרואיים שמנסים להפוך את חיי הילדים האלה על פיהם. סדרת הכתבות זכתה בפרסים ובתשומת ליבם של כמה סוכנים ספרותיים, שאחד מהם השיג לו חוזה לכתיבת ספר ומקדמה נדיבה. דייב לקח את הכסף שקיבל כשחתם על החוזה ונסע להייוורפורד, עיירה שהתאהב בה כשמבקר המסעדות של העיתון לקח אותו אליה לילה אחד לארוחת ערב. הייוורפורד היתה מקסימה, על עציה הענפים ומדשאותיה המטופחות למשעי. בתי־הספר היו מצוינים, הגישה אל מחוץ לעיר היתה סבירה, והכול השתלב בחזונו של בעלי באשר לחיינו העתידיים.

לדאבון הלב, דייב לא שוחח איתי על החזון הזה, עד שאחר צהריים מסוחרר אחד הוא שכר את שירותיו של מתווך נדל”ן, מצא בית ונתן הצעת מחיר. אז, ורק אז, הוא הוביל אותי אל המכונית והסיע אותי אל מעבר לשדה התעופה, אל מעבר לכביש הראשי, עד למרכז העיירה. השמש שקעה וצבעה בזהב את העצים ואת גגות הבתים, ואוויר הסתיו הצונן היה אפוף בקולותיהם של ילדים ששיחקו משחק תופסת פרוע. כשחנה מול הבית בסגנון הקולוניאלי, שעל הדשא שלו ניצב שלט למכירה, הגיעו לאוזניי קולות הילדים ששיחקו ברחוב ולנחיריי הגיע ריח הסטייקים הנצלים על האש. “את תמותי על זה,” אמר והוביל אותי במהירות ברחבי המטבח (הנוצץ והעמוס מכשירי נירוסטה, משטחי גרניט ורצפות אריחים). עברנו על פני חדר המלתחה ועל פני השירותים ועלינו במדרגות אל יחידת ההורים, שם התנשקנו שוב ושוב עד שהמתווך כיחכח פעמיים בגרונו, דפק על הדלת ואמר לנו שהוא צריך לתת למוכר תשובה תוך שעה.

“כן?” שאל דייב. עיניו זהרו. כל פרצופו זרח. לא ראיתי אותו אף פעם נערי ומאושר כל כך, והיה עלול להיות אכזרי להגיד לו משהו חוץ מאשר את מה שרצה לשמוע.

“כן.”

לא חשבתי על זה לעומק. לא היה זמן. לא הבנתי אז שאני חותמת על חוזה, שלא זו בלבד שמחייב אותי לרכוש בית חדש ולגור בעיר חדשה, אלא גם מחייב אותי למעשה לפתוח בחיים חדשים לגמרי, חיים שבהם – בעידודו של דייב – אשב בבית עם תינוקת במקום לנסוע איתו העירה ברכבת מדי בוקר ולהגיע לעבודה. דייב רצה שאהיה דומה יותר לאמא שלו, שוויתרה בשמחה על הקריירה שלה כעורכת דין כשנולד הבכור בשלושת בניה והחליפה את התיקים המשרדיים ואת התצהירים בהסעות ובמטלות של האמא שעוזרת למורה. הוא רצה אמא בנוסח המסורתי שיושבת בבית, רעיה הדואגת לקניות ולבישול, שנגישה לקבל את החבילות שמגיעות בדואר ושמחזירה את הבגדים מן המכבסה, ושבאופן כללי תהפוך את חייו לא רק לסבירים אלא גם לקלים. הבעיה היתה שהוא לא אמר לי מעולם שזה מה שהוא רוצה, ופירוש הדבר היה שלא נאלצתי קודם לחשוב אם זה גם מה שאני רוצה.

אולי זה היה מצליח אם העולם לא היה מחליט שהוא כבר לא זקוק במיוחד לעיתונים… או אם הבלוג שכתבתי כתחביב לא היה נהפך לעבודה והופך את הסידור הכספי שלנו על פיו, כך שאני נעשיתי המפרנסת העיקרית, ומשכורתו של דייב סיפקה בסופו של דבר מותרות כמו בית־ספר פרטי וחופשות וקייטנה. אולי החיים שלנו היו מתנהלים בצורה חלקה יותר אם לא הייתי מגלה שהבית גדול ומבהיל כל כך, ושעומד בו איזה סירחון של מזל רע, סירחון שאני הרחתי, על כל פנים. “המוכרים מעוניינים מאוד,” אמר לנו המתווך, ודייב ואני הבנו במהירות מדוע: הבעל, יועץ תדמית לפוליטיקאים, נעצר בעקבות מעילה בכספי תרומות למסע בחירות, שהשתמש בהם כדי לממן את ההימורים שלו… וגם, כפי שנודע לבסוף לקוראי ה’אקזמינר’, גם את הפילגש שלו.

דייב ואני גדלנו שנינו בבתים בגודל סביר בפרברים, אבל בבית בהייוורפורד היו אינספור חדרים, ונראה שלחלקם לא היה תפקיד ברור. היה מטבח, ולידו מטבח קטן נוסף, ובו כיור ואי עשוי גרניט, שהמתווך כינה “המזווה של רב־המשרתים”. אין לנו רב־משרתים, אמרתי לדייב. “וגם אם היה לנו, לא הייתי נותנת לו מזווה!” המטבח הראשי היה גדול מספיק כדי לאכול בו, ולצידו היה חדר אוכל, והיו גם סלון, חדר משפחה וחדר עבודה ובו כונניות ספרים שהשתרעו מהרצפה ועד התקרה. בקומה העליונה היו לא פחות מחמישה חדרי שינה וחמישה חדרי אמבטיה מצוידים במלואם. היתה יחידת הורים ומשהו שנקרא “הסוויטה של הנסיכה” וכלל חדר הלבשה פרטי. בנייתו של המרתף טרם הסתיימה, והיה בו מקום לחדר כושר ביתי. מאחור השקיפה מרפסת מוקפת רשת על השיפוע הענוג של המדשאה.

“נוכל לעמוד במחיר?” שאלתי. התברר שכן, הודות למקדמה של דייב ולייאושו של המועל. הצלחנו לרכוש את הבית אבל לא הצלחנו למלא אותו. כל הרהיטים שהיו ברשותנו, כולל שולחן הקלפים המתקפל ששימש לי כשולחן כתיבה והפוטון מהחדר של דייב במעונות באוניברסיטה, בקושי מילאו רבע מהחלל, וזה לא נראה טוב. התקרות הגבוהות והחלל הענק של חדר האוכל בהייוורפורד גימדו את השולחן, שהתאים בצורה מושלמת לבית הטורי שלנו בפילדלפיה. הספה הזוגית שהתכרבלנו עליה בעיר קיבלה בפרברים ממדים של ספה בבית־בובות. המיטה הזוגית שלנו נראתה ביחידת ההורים כמו קרוטון שצף בקערת מרק ענקית. ושתי המלתחות שלנו מילאו בקושי שליש מהמדפים ומהקולבים שבחדר הארונות המרווח.

המומה, נטולת עבודה ועם תינוקת הזקוקה לטיפול שוטטתי בחדרים והכנתי רשימות של חפצים שאנחנו זקוקים להם. קניתי ערימות של מגזינים, גזרתי תמונות, דיפדפתי באתר ‘פּינטֶרֶסט’ והכנתי לוחות של תמונות שהכילו ספות שמצאו חן בעיניי, שולחנות לחדר האוכל שהיה נדמה לי שיתאימו, טפטים יפים ושטיחים מהממים. הלכתי לחנות חומרי בניין וחזרתי עם רצועות של דוגמאות צבע. הורדתי תוכנות מחשב שאיפשרו לי להעביר רהיטים ממקום למקום בתוך חדרים דמיוניים. אבל כשהגיע הזמן ממש לקנות משהו – את השולחן לחדר האוכל שהיה ברור שאנחנו זקוקים לו, מיטות לחדרי האורחים הריקים, מגבות כדי למלא את המדפים בחדרי האמבטיה של האורחים – נתקפתי בהלה. לא ראיתי מעולם את עצמי כאדם לא החלטי או כאדם החושש מהתחייבות, אבל משום מה המחשבה שהמיטה שאני קונה תהיה המיטה שתשרת אותי עד יום מותי עוררה בי דחף לנתק את הטלפון או לסגור את המחשב הנייד עוד לפני שהספקתי למסור את הספרות הראשונות של כרטיס האשראי שלי.

ארבעה חודשים אחרי שדייב קיבל את המקדמה יצא ספר שהתבסס על סדרת כתבות שהופיעה באחד מעיתוני ניו־יורק ושעסק בילדה חסרת בית ובמערך המבוגרים – הורים, מורים, עובדים סוציאליים ופוליטיקאים – הנוגעים לחייה. סדרת הכתבות זכתה ליותר ממיליון צפיות, אבל הספר לא הצליח למשוך יותר מאלף קוראים בחודש הראשון שלו בשוק. המו”ל של דייב נכנס ללחץ – אם ספר על עניי ניו־יורק לא מצליח להימכר, מה הסיכויים של ספר העוסק בעניי פילדלפיה? ההוצאה ניצלה את האופציה שלה לבטל את החוזה. דייב לא היה צריך להחזיר את הכסף שקיבל בעת חתימת החוזה, אבל לא ייכנסו סכומים נוספים. הסוכנת שלו השתדלה ללא הצלחה לשכנע מו”ל אחר לקחת על עצמו את המיזם. העוני פשוט לא סקסי. לא כשיש קוראים רבים כל כך המשתדלים בכל כוחם לשלוט במצבם הכספי ולשמור על העבודה שלהם.

הסוכנת של דייב עודדה אותו לנצל את המומנטום ולהגות רעיון אחר – “כולם אוהבים את הקול שלך!” אמרה – אבל בינתיים דבק דייב ברעיון שיוכל למצוא דרך לקבל תשלום על מה שכבר כתב ולא ייאלץ להתחיל הכול מהתחלה. ולכן נשאר בעיתון, וכששרה יצרה איתי קשר והציעה לי לפרסם את הבלוג שלי באתר שלה, תשובה חיובית היתה הברירה הברורה. ברגע שהתחלתי לעבוד כבר לא היה לי זמן להתעסק ברהיטים. רק למצוא בגדים נקיים בבוקר ומשהו שנאכל כולנו בערב היה אתגר מספיק. כך שהבית נשאר ריק ולא גמור. חוטי חשמל ביצבצו מהקירות כי לא קניתי גופי תאורה, ושלושה חדרי שינה היו ריקים וקירותיהם מסוידים בצבע בז’ צנוע. בהיעדר שידות וארונות איחסנו את הבגדים שלנו בסלי כביסה ובמכלי טאפֶּרוור, ובנוסף לספה הארוכה ולספה הזוגית ניצבו בסלון כיסאות חוף מתקפלים מברזנט – פתרון זמני שנמשך כבר יותר משנתיים, בערך כמשך מצב הרוח הרע של דייב.

נזכרתי איך הזעיף את פרצופו בעקבות ההוראה של ה’אקזמינר’, שלפיה כל כתבה תפורסם כעת גם באינטרנט, וליד שמו של העיתונאי יופיע לחצן שיאפשר לקוראים לעשות לו “לייק” בפייסבוק.

“לא מבקשים מהם אפילו לאהוב את הכתבות,” התלונן. “מבקשים מהם לאהוב אותי.” הוא אפילו לא חייך כשאמרתי “אני אוהבת אותך” וכשחיבקתי אותו. העברתי את כפות ידיי מכתפיו אל שיפולי גבו ואחר כך חפנתי את ישבנו ונשקתי ללחיו. אלי היתה שקועה בפרק של ‘יו גאבא גאבא’, ולעוף נשארה עוד חצי שעה בתנור. “רוצה לעשות מקלחת?” לחשתי. שנתיים קודם הוא היה מוריד לי את הבגדים תוך דקה ופותח את הברזים. באותו ערב הוא רק נאנח ושאל: “יש לך מושג כמה זה משפיל כשמתייחסים אליך כמו אל מוצר?”

ולא שלא יכולתי להזדהות איתו. גם אני עבדתי ב’אקזמינר’ כמעצבת אתר האינטרנט של העיתון לפני שאלי נולדה. האמנתי בשליחותם של העיתונים, בחשיבות תפקידם ככלבי שמירה התובעים דין וחשבון מבעלי עמדות הכוח, המנחמים את המיוסרים ומייסרים את הנינוחים. אבל זו לא היתה אשמתי שעיתונים בכלל וה’אקזמינר’ בפרט נמצאים בירידה. לא אני זו ששינתה את העולם ושגרמה לכך שכל דבר יהיה נגיש מייד ברשת, ושאפילו הסבים והסבתות שלנו כבר לא מחכים לעיתון הבוקר כדי שיספר להם מה חדש. לא אני זו ששינתה את פני הדברים וגרמה לכך שההשקפה “כמה שיותר דם יותר טוב” נעשתה כמעט מיושנת. לאחרונה הציג דף הבית של ה’אקזמינר’ תצלומים ממסיבת הפנויים־פנויות הלוהטת שערכו העורכים הנואשים וממירוץ האופניים בעירום, שבו רכבו המשתתפים המעורטלים לאורך שישה־עשר קילומטרים ברחוב בְּרוֹאד (סיקור האירוע, בתוספת התצלומים המטושטשים באמנותיות, הפך לכתבה הכי נקראת של השנה וניצח ללא קושי גם את סיקור הבחירות וגם את הכתבה על חבר מועצת העיר המושחת שמעל במיסים ונעצר בסופו של משא ומתן עקר, לאחר שטיפס אל גג בית־העירייה ואיים לקפוץ למטה אם לא יסופקו לו מטוס, מיליון דולר בשטרות לא מסומנים ושני תריסרי קנולי ממסעדת ‘פּטיטוֹס’). “לייק זה לא סוף העולם,” אמרתי אחרי שהתחוור שהעתיד אינו צופן לי מקלחת סקסית. ואחרי זה חזרתי אל האייפד שלי, והוא חזר לצפות במשחק… אבל כשהרמתי אליו את עיניי גיליתי שהוא מחמיץ את פניו כאילו הטחתי את האייפד בראש שלו.

“מה?” שאלתי בבהלה.

“שום דבר,” אמר, זינק מהספה, סובב את הכתפיים, טילטל את זרועותיו ופכר כמה פרקי אצבעות בקול, כאילו הוא מתכונן להיכנס לזירת אגרוף. “שום דבר.”

ניסיתי לשדל אותו לשוחח על הבעיות, בתקווה שיבין שכמי שהכניס אותנו לתסבוכת הזאת – או לפחות לבית הגדול הזה, לחיים הגדולים האלה, להורים המתנשאים מבית־הספר הפרטי ולחשבונות מס הרכוש המזעזעים – יש לו מחויבות לעזור לחשוב איך נוכל לטפל במצב. בארוחת בוקר אחת, שבוע לאחר הטרוניות על לחצן ה”לייק”, בזמן שאלי השתהתה ליד הכיור ורחצה את ידיה שוב ושוב עד שכל זכר לסירופ נעלם מהן, הצעתי בשקט שנפנה לטיפול זוגי, אמרתי לו שרבות מחברותיי הולכות לטיפול כזה (שקר, אבל הכרתי לפחות זוג אחד שכן הלך), והוספתי שכל זוג היה משתגע מהמתח הנובע משילוב החיים בעיר חדשה, ההורות לילדה חדשה והנישואים לאישה שעברה מעבודה בת עשרים שעות בשבוע למה שהיה אמור להיות ארבעים שעות אבל היה קרוב יותר לשישים. שפתו התעקלה. “את חושבת שאני משוגע?”

“ברור שאתה לא משוגע,” השבתי לו בלחישה. “אבל שנינו עוברים תקופה מטורפת, ואני פשוט חושבת…”

הוא קם מהשולחן ועמד רגע במכנסי הריצה הקצרים ובחולצת הטריקו ממירוץ עשרת הקילומטרים שהשתתף בו בסתיו החולף. דייב גבוה, בעל כתפיים רחבות וירכיים צרות, שיער שחור ועבה, עיניים חומות שקועות ומפרצים בשיער שהוא מסתיר באמצעות חבישת כובעי מצחייה בכל פעם שמתאפשר לו. כשהתחלנו לצאת יחד נהגנו ללכת יד ביד, ומדי פעם ניסיתי לקלוט בחטף את הבבואה שלנו בחלונות ובזגוגיות של תחנות אוטובוס, כי ידעתי כמה טוב אנחנו נראים יחד. דייב היה שקט ומהורהר וניחן במעין שתקנות, שבגללה לא היה דבר שרציתי יותר מאשר לשמוע אותו צוחק, ובחוש הומור מטופש שכשהסתכלת עליו לא היית מאמין שיש לו. מים שקטים חודרים עמוק, חשבתי אז. בשלב מאוחר יותר למדתי ששתיקה היא לא תמיד ערובה לעומק. אם הפרעת לבעלי באחד מרגעי השתיקה שלו, שאלת אותו על מה הוא חושב ושיכנעת אותו לספר לך, בחלק מהמקרים התשובה היתה קשורה לשערורייה האחרונה בעירייה או לניסיונותיו לאשש שמועות על עוזר לחבר קונגרס שזייף את החתימה של הבוס שלו. במקרים אחרים התשובה היתה קשורה לניסיונו המתמשך לדרג את חמשת שחקני הכדורסל האהובים עליו מקבוצת ה’סֶבֶנטי סיקְסֶרז’.

ובכל זאת, לא היה אדם שרציתי להיות איתו יותר מאשר עם דייב. הוא הכיר אותי טוב יותר מכל אדם אחר, ידע אילו סרטים אני אוהבת, מהן המנות האהובות עלי במסעדות האהובות עלי, איך אפשר לשפר מייד את מצב הרוח שלי בעזרת בראוניז או באמצעות שידור חוזר של הסרט ‘עימות חזיתי’ בכבלים. דייב שיכנע אותי לצאת איתו לריצות כי ידע כמה טוב ארגיש אחרי שאסיים ולקח את אלי לאכול דונאטס בבוקרי שבת ונתן לי לישון עד עשר אחרי שעבדתי בלילה עד שעה מאוחרת.

הוא ידע להיות מתחשב, אוהב ומתוק. בבוקר שבו הצעתי לו ללכת לטיפול הוא לא היה כזה, אלא ירד בזעף למרתף בלי להוציא מפיו מילת פרידה אחת. כעבור רגע ניעור ההליכון לחיים בקול טרטור. דייב התכונן למרתון הראשון שלו, מטרה שתמכתי בה עד שקלטתי שפירושן של הריצות הממושכות בכל סוף שבוע הוא שלא אראה אותו ארבע־חמש שעות ברציפות בימי שבת או בימי ראשון, ושהעונג שבחברתה של אלי יהיה כולו שלי. בזמן שההליכון טירטר לו במרתף קמתי על רגליי, נאנחתי, ונטל היום התמקם סביב כתפיי.

“אלי,” אמרתי. אלי עדיין עמדה ליד הכיור ושיפשפה בחולמנות את ידיה בסבון נוזלי. “את צריכה לפנות את הכוס ואת הצלחת שלך.”

“אבל הן כבדות מדי! והצלחת ממש דביקה! ואולי היא תיפול!” התאוננה. היא עדיין לבשה את כותונת הלילה עם הציורים של בת הים הקטנה וגררה את כפות רגליה היחפות על רצפת הטֶרה־קוֹטה. לבסוף גערתי בה: “אלי, פשוט תני לי את הצלחת ומספיק עם ההצגות האלה!”

מובן שהיא פרצה בבכי ונחפזה אל חדרה שבקומה העליונה, כשהיא מותירה טביעות סבון לאורך המעקה. מילאתי את מדיח הכלים, ניגבתי את המשטחים וטיאטאתי את רצפת המטבח. החזרתי את החלב, המיץ והחמאה למקרר ואת הקמח והסוכר למזווה. ואז, לפני שניגשתי אל אלי כדי להתנצל ולהגיד לה שכדאי ששתינו נשתמש בקולות הפנימיים שלנו, לקחתי כדור, הוויקודין השני שלקחתי מאז שקמתי בבוקר. היום השתרך לפני עד אין קץ – הבת הבכיינית, הבעל הזועף, ערימות הכביסה, חדר השינה ההפוך, פוסט בבלוג שצריך לכתוב, ומן הסתם עשרות טוקבקיסטים זועמים העומדים בתור כדי לספר לי שאני חובבנית חסרת כישרון וזונה שמנה ומטומטמת. אני זקוקה לזה, חשבתי, והנחתי למרירות להתמוסס על לשוני. זכרתי שהשעה אפילו לא היתה תשע בבוקר.

האם הרגשת פעם שעלייך למתן את צריכת האלכוהול או התרופות?

לרגע חשתי בחילה. הרמתי את ראשי וסקרתי במבטי את חדר ההמתנה כדי לבדוק אם מישהו רואה שאני לוקחת את השאלון הזה ברצינות. האם עלה בדעתי למתן את המינון? בטח. לפעמים. לעיתים קרובות יותר ויותר אחזה בי ההרגשה המטרידה שהמצב מתחיל לצאת משליטה. ומייד חשבתי: אוי, באמת. יש לי מרשמים לכל דבר שאני לוקחת (ואם דוקטור א’ לא יודע מה דוקטור ב’ רשם לי, זו לא בהכרח בעיה – כי אם כן, בתי־המרקחת היו ערוכים למנוע את זה. נכון?) הכדורים עזרו לי לשלוט בכל דבר שהיה עלי לשלוט בו.

האם אנשים אחרים מותחים ביקורת על צריכת האלכוהול או התרופות שלך או מוטרדים ממנה?

סימנתי “לא” במהירות ובנחרצות והשתדלתי לא לחשוב על זה שאין מי שימתח ביקורת על הצריכה שלי כי אף אחד לא יודע עליה. דייב ידע שיש לי מרשם לוויקודין – הוא היה בבית בערב שבו חזרתי בצליעה מחדר הכושר – אבל לא היה לו מושג כמה פעמים חידשתי את המרשם ואמרתי לרופא שאני מבצעת בדבקות את תרגילי הפיזיותרפיה שנאמר לי לבצע (לא ביצעתי אותם), אבל עדיין זקוקה למשהו נגד הכאבים. דייב לא ידע כמה זה קל אם את אישה בעלת ביטוח בריאות והשכלה, אישה שמדברת ומתלבשת ומציגה את עצמה בצורה מסוימת. נימוסים טובים ודקדוק טוב בתוספת תוצאות בדיקת MRI שמראה על פריצת דיסק או על שיניים טוחנות כלואות יכולים להשיג לך פחות או יותר כל מה שאת רוצה. בתוספת חידושי מרשם. כאבים אי אפשר לראות וקשה לכמת, ואני ידעתי באילו מילים להשתמש, אילו תנועות ידיים לעשות ואיך לשבת ולעמוד כאילו כל נשימה מייסרת אותי. זה היה הסוד הקטן שלי, והיה בכוונתי להמשיך לשמור עליו.

“אלואיז וייס?” הרמתי את עיניי. אחות עמדה בפתח, ובידיה התיק הרפואי של אלי.

זינקתי בבהלה לעמידה וחשתי שהגב שלי נותן לי דקירת אזהרה, כאילו כדי להזכיר לי איך נכנסתי לכל התסבוכת הזאת. רציתי כדור. לקחתי רק כדור אחד בבוקר, שש שעות קודם, ורציתי משהו, סכר נגד החרדה שהלכה וגברה בשל התהיות אם חיי הנישואים שלי קורסים ואם אני אמא טובה ומתי אמצא את הזמן לסיים את הפוסט שאני אמורה להגיש בשעה שש. רציתי להרגיש טוב, להרגיש ממוקדת, שלווה ומאושרת. רציתי להיות מסוגלת להעריך את מה שיש לי – את המטבח שטוף השמש שסחלבים פורחים בו על אדני החלונות, את החדר של אלי, שמצאתי לו סוף כל סוף את הנברשת הוורודה המושלמת. רצתי לגלוש לתוך הבועה התרופתית שלי, הבועה שבתוכה הייתי בטוחה ומאושרת ושלא היה בה דבר שמסוגל לפגוע בי. ברגע שזה ייגמר, אמרתי לעצמי וראיתי את עצמי בדמיוני יושבת מאחורי ההגה מייד לאחר שהרופא ישחרר אותנו ובולעת את הגלולה הלבנה והמוארכת בזמן שאלי תתעסק בחגורת הבטיחות שלה. כשהתמונה הזו מתמקמת במוחי הושטתי את ידי אל בתי.

“בלי זריקות,” היא אמרה, ושפתה התחתונה התחילה כבר לרטוט.

“אני לא חושבת שיהיו זריקות.”

“בלי זריקות! את אמרת! את הבטחת!” ראשים פנו אלינו בשיפוטיות. אמהות בטח חשבו: תודה לאל שהילד שלי לא כזה. אלי שילבה את זרועותיה על חזה ועמדה שם – תשעה־עשר קילוגרמים של זעם בשמלה פרחונית, גרביים וסוודר תואמים, ונעלי סניקרס גבוהות עם הדפס נמר, רכוסות ברוכסן. שערה החום הדק השתלשל בקוקיות קלועות, קשורות בגומיות סגולות, וסרט פרחוני היה כרוך בסגנון היפי סביב מצחה.

האחות חייכה אלי חיוך שהיו בו גם אהדה וגם עייפות כשספק־פסעתי־ספק־גררתי את בתי אל המשקל ואל שרוול לחץ הדם. אלואיז ייבבה, התנגדה והתכווצה כששקלו אותה ומדדו את גובהה. האחות מדדה לה חום ולחץ דם. אחר כך נשארנו שם והמתנו בחדר הבדיקות. “תלבשי את זה,” אמרה האחות והושיטה לאלי חלוק כותנה. אלי צבטה את החלוק בין שתי אצבעות. “זה יגרד!” אמרה ופרצה בבכי.

“קדימה,” אמרתי ונטלתי בידי את החלוק, על מרקמו הגס והקשירה המעליבה מאחור. “אני בטוחה שאם רק תורידי את השמלה, הכול יהיה בסדר.”

אלי, שעדיין משכה באפה, הרכינה את מותניה בחן – היא ירשה את קלילותה בעולם הגופני מאביה, שרץ והחליק על הקרח ואשר בניגוד אלי לא שָׁכַן ביקום שבו הרהיטים ממקמים את עצמם בדיוק כדי שאמעד מעליהם או אתנגש בהם. התבוננתי בה כשפתחה את הרוכסן של נעליה הגבוהות, הוציאה את כף רגלה מהנעל הימנית, פשטה את הגרב הוורוד והניחה אותו בקפידה מעל הנעל. והנה נחלצה גם הנעל השנייה. וגם גרב שמאל נפשט. התיישבתי בכיסא הפלסטיק כשאלי עברה אל הסוודר. לא התנכלתי לה אף פעם כשהייתי בהשפעת הכדורים. לא צרחתי אף פעם (טוב, לא צרחתי בצורה מפחידה), לא נהגתי בגסות רוח ולא אמרתי לה שהיא צריכה להתלבש כבר, לעזאזל, כי אסור שנאחר שוב לבית־הספר, כי אני לא מסוגלת לסבול הרצאה נוספת על האחריות שלי בסְטוֹנְפילְד – קהילת לומדים (אם המקום ייקרא פשוט בית־ספר, שיערתי, זה לא יוכל להצדיק את שכר הלימוד השערורייתי). להפך. הכדורים הרגיעו אותי. הם העניקו לי תחושת שלווה. כשבלעתי אותם הרגשתי שאני מסוגלת לבצע הכול ולסיים הכול, אם מדובר בכתיבת פוסט על הנסיקה בעלות טיפולי הפוריות ואם בשכנוע הבת שלי להגיע בזמן לבית־הספר.

“א־מא!” הבטתי באלי. הללויה. היא עשתה את כל הדרך עד לתחתוני נסיכת דיסני. החזקתי את החלוק הפתוח. היא העוותה את פרצופה. “רק תמדדי,” אמרתי. לבסוף, ביוהרה של דוגמנית צמרת שנאלצת ללבוש בגד מפוליאסטר, תחבה את זרועותיה לשרוולים והרשתה לי לקשור את הקשרים מאחור בעוד היא צובטת את האריג בקצות אצבעותיה, מרחיקה אותו ביומרנות מגופה ומקפידה שהתווית לא תיגע בה. היא נטלה שוב את האייפד שלי וחזרה אל ‘עלובי החיים’. חזרתי אל השאלון. האם צרכת פעם יותר מכפי שאתה יכול להרשות לעצמך כספית? ממש לא. הרופאים שלי כותבים לי מרשמים. ההשתתפות העצמית שלי היא בסך חמישה־עשר דולר לבקבוקון. אבל נכון שהבקבוקונים כבר לא מחזיקים מספיק זמן כפי שהם אמורים להחזיק, והתחלתי לבזבז את מה שהתחיל להיראות כלא מעט זמן בניסיונות לחשב כמה כדורים נשארו לי ולאיזה רופא לא התקשרתי בזמן האחרון ואם הרוקח מסתכל עלי בצורה משונה כי קניתי ויקודין פעמיים או שלוש פעמים בשבוע.

תיכננת פעם לא להשתמש ביום מסוים ובכל זאת עשית את זה?

כן. עלה בדעתי להפסיק. כמה פעמים ניסיתי והצלחתי לא להשתמש כמה ימים… אבל במהלך הימים הלא כל כך מוצלחים החולפים דומה שהגוף והמוח שלי התנתקו זה מזה באיזה צומת קריטי. עמדתי למשל בחדר הארונות שלי, לגופי חולצת טריקו או בגדי התעמלות שלבשתי בתקווה שאם אלבש אותם יתחשק לי יותר לעשות ספורט, וחשבתי לא בעודי מתבוננת בגוף שלי מבחוץ, מביטה בידיים שלי שמסובבות את הפקק של הבקבוקון, מסתכלת באצבעות שלי שבוחרות כדור.

האם קרה שלא היית מסוגל להפסיק כשתיכננת להפסיק?

“אמא?” אלי ישבה על מיטת הבדיקות ברגליים שלובות, כשהחלוק פרוש יפה בחיקה. “את כועסת?” שאלה. שפתה התחתונה רטטה. היא נראתה על סף דמעות. מצד שני, אלואיז נראתה לעיתים קרובות על סף דמעות. כשהיתה תינוקת די היה בטריקת דלת או בצלצול טלפון כדי שתתעורר בטלטלה מתנומה קלה ותפצח בצווחות. היא היתה מתכווצת בעגלה בגלל רעשים ברחוב, בגלל צלצול טלפון, בגלל צפירה של מונית. אפילו הרשרוש הלא־צפוי של ענפי העצים העביר רעד בגופה.

“לא, מותק. למה?”

“הפרצוף שלך נראה ממש מכווץ.”

אילצתי את עצמי לחייך. פרשתי את זרועותיי ואחרי רגע של היסוס אלי זינקה מהמיטה, התיישבה על הברכיים שלי ואימצה את פלג גופה העליון אל גופי. שאפתי לנחיריי את ריחה, ריח של ילדה קטנה – ריח של צמר גפן מתוק, של קרקרים ושל ספרי ספרייה – הצמדתי את לחיי אל שערה הרך, וחשבתי תוך כדי כך שאף שאלי מתוחה ורגישה כל כך, היא גם נבונה ומצחיקה וללא ספק מקסימה, ושאעשה כל שביכולתי כדי להגדיל את סיכוייה להיות מאושרת. לא אהיה כמו אמא שלי, נערה שעדיין חגגה במסיבות בסוף שנות השבעים ולא קלטה שהמסיבה נגמרה, אישה שבגיל עשרים ושש דפקה שלוש שכבות של לק מהיר ייבוש על הציפורניים – בתוספת שיער מנופח, אייליינר שחור בנוסח חתולי, שרבוב שפתיים חלקלקות ומשוחות בגלוס ונתזי בושם ג’ורג’יו – והיתה קשורה כל כך לנבחרת הטניס שלה, לחבריה לצעדות הבוקר, לנשים ששיחקה אתן מא־ג’ונג ולבעלה ולבריאות שלו, עד שלא נותר לה הרבה זמן או עניין בבת היחידה שלה. ידעתי שאמא שלי אוהבת אותי – זה מה שהיא אמרה, בכל אופן – אבל בילדותי, כשישבתי אל השולחן בארוחת הערב או כשהייתי במוסך ושיעשעתי את עצמי בזריקת כדור טניס אל הקיר, אמא שלי היתה מרימה את עיניה מהצפייה בציפורני האצבעות שלה או מהמגזין ‘פּיפּל’ ובוהה בי כאילו הייתי אורחת במלון, שכבר היתה צריכה לעזוב לפני כמה שבועות ומשום מה עדיין מסתובבת בשטח.

כשהייתי כמעט בת שמונה שאלו אותי הוריי מה אני מבקשת ליום ההולדת שלי. חשבתי על זה כבר שבועות תמימים וידעתי בדיוק מה לענות. רציתי שאמא שלי, שבדרך כלל ישנה כשיצאתי לבית־הספר, תיקח אותי לאכול ארוחת בוקר בפּיטֶרמנ’ז, המזללה המקומית ששכנה במרכז הכיכר בצומת של שני כבישים ראשיים בצֶ’רי היל. כולם אכלו שם. שם קנו הילדים גביעי גלידה אחרי הלימודים, לשם הלכו משפחות לארוחות ערב שכללו המבורגרים על האש בשביל אבא ודג טונה יבש על מצע חסה בשביל אמא ומגש כנפי עוף, טבעות בצל וצ’יפס עם רוטב ראנץ’ ורוטב חרדל ודבש בשביל הילדים. קֶלי גולדרינג, אחת מחברותיי לכיתה, אכלה שם ארוחת בוקר עם אמא שלה בכל יום רביעי. “היא קוראת לזה יום הבנות,” סיפרה קלי בפעולה בצופים והקפידה לגלגל את העיניים כדי להראות כמה מטומטמות נראות לה ארוחות הבוקר השבועיות האלה, אבל נעימת קולה ומראֶיהָ כשסיפרה איך התחלקה עם אמא שלה ב’מנה המיוחדת לגברת הרעבה’ ועדיין נשארו לה כמה צ’יפסים שהביאה איתה לארוחת צהריים, אמרו שארוחות הבוקר האלה היו בדיוק מה שגברת גולדרינג התכוונה שיהיו – משהו מיוחד. ראיתי בדמיוני את קלי ואת אמא שלה באחד התאים לשניים. גברת גולדרינג לבושה בשמלה, לרגליה נעליים בעלות עקבים גבוהים, וסרט משי רפוי קשור סביב צווארה. קלי, שבדרך כלל לבשה ג’ינס וחולצת טריקו, לבושה חצאית החושפת את ברכיה המשופשפות. ראיתי בדמיוני את המלצרית מבליטה את האגן ומחזיקה פנקס ביד ושואלת: “מה אני יכולה להביא לכן, בנות?” כשדמיינתי את הביקור שלי במסעדה, ראיתי את אמא שלי מזמינה סלט פירות ואותי מזמינה חביתה עם בייקון. הביצים יהיו אווריריות, הבייקון יהיה פריך, ואמא שלי, שהפירות והקפה החזק יחזקו אותה, תשאל על המורה שלי, על הלימודים שלי ועל הקבוצה שלי בצופים, וממש תקשיב לתשובות שלי.

זה מה שרציתי: לא זוג אופניים חדשים ולא מכשיר אטארי, לא קלטות של סטינג או של ג’נסיס ולא ספרים מסדרת ‘טריקסי בֶּלדֶן’. רק ארוחת בוקר עם אמא שלי: שתינו, בתא, לבדנו במשך ארבעים וחמש הדקות הדרושות כדי לאכול את ארוחת הבוקר המיוחדת.

הייתי צריכה לחשוד שהעניינים לא יתנהלו כפי שקיוויתי שיתנהלו כשאמא שלי ירדה למטבח בבוקר יום הולדתי ונראתה חיוורת. עין אחת היתה מאופרת ומשוחה במסקרה, והעין השנייה חיוורת ועירומה. “בואי,” אמרה. המבטא של פילדלפיה היה חזק מהרגיל, וקולה היה צרוד. ידה רעדה כשהושיטה את ידה אל המפתחות שלה, והיא התכווצה כשפתחתי את הדלת כדי לוודא שהמונית ממתינה בחוץ. רק לעיתים רחוקות ראיתי את אמא שלי יוצאת מהמיטה לפני תשע בבוקר ואף פעם לא ראיתי אותה ללא איפור מושלם. באותו בוקר פרצופה היה חיוור, והיא נראתה קצת מעורערת, כאילו מגע אור השמש בעורה מכאיב לה, והרצפה רועדת מתחת לכפות רגליה.

תיארתי לעצמי שזה קשור לתאונה – הַתאונה בהא הידיעה – תאונת הדרכים שאמא שלי היתה מעורבת בה כשהייתי בת ארבע. לא ידעתי הרבה פרטים – רק שהיא נהגה במכונית, שירד גשם, שהיא החליקה על קטע חלקלק של הכביש וממש התהפכה במכונית. חודש וחצי לא היתה בבית לאחר מכן. בהתחלה היתה בבית־חולים, שם הושתלו מסמרי מתכת בכתפה, ואחר כך היתה בשיקום. עדיין היו לה צלקות – קו נטוי חיוור על לחיה השמאלית, צלקת מהניתוח על זרועה. והיו גם מה שאבי כינה “הצלקות שלא רואים”. אמא שלי לא נהגה מאז אותו לילה. היא קפצה למשמע טריקת דלת או הצתה מוקדמת של מכונית. היא לא היתה מסוגלת לצפות במירוצי מכוניות או בתאונות דרכים בסרטים ובטלוויזיה. כמה פעמים בחודש היתה פוסחת על משחק טניס, וכשהגעתי הביתה מבית־הספר מצאתי אותה שוכבת בחדרה והאורות מעומעמים, סובלת ממיגרנה.

בבוקר יום הולדתי החליקה אמא שלי למושב האחורי והתיישבה לידי. לנחיריי הגיע ריח של בושם ג’ורג’יו ושל משחת שיניים, ומתחת להם הריח העבש של השינה.

המונית חנתה לפני המסעדה. אמא שלי תחבה את ידה לכיס הז’קט שלה והושיטה לי שטר של עשרה דולר. “זה מספיק, נכון?” בהיתי בכסף בפה פעור. אמא שלי נראתה נבוכה. גבותיה המצוירות בעיפרון התכווצו.

“חשבתי שתאכלי איתי,” אמרתי לבסוף.

“אה!” לפני שהסבה את ראשה אל החלון ראיתי על פניה הבעה של פליאה והיה לי נדמה שגם של בושה. “אוי, חומד, אני כל כך מצטערת. כשאמרת ‘אני רוצה שתיקחי אותי לפיטרמנ’ז’ חשבתי…” היא נופפה ביד אחת כאילו היא מתכחשת לרעיון שבת תרצה לאכול ביום הולדתה ארוחת בוקר עם אמהּ. “ידעתי שאקום מוקדם, אז קבעתי משחק זוגות.” היא הציצה בשעונה. “אני חייבת לרוץ להחליף בגדים… מיצי ואלן כבר בטח נמצאות שם.”

“זה בסדר,” אמרתי. חשתי כבר בדמעות הדוקרות את עפעפיי וצורבות את גרוני, אבל ידעתי שמוטב לא לבכות. אל תדאיגי את אמא שלך, נהג אבא שלי לומר.

“עשרה דולר זה מספיק?”

איך הייתי אמורה לדעת? לא היה לי מושג… אבל בכל זאת הינהנתי. “אז שיהיה לך יום נעים. יום הולדת שמח!” היא נתנה לי נשיקה ונופפה אלי בעליזות. יצאתי מהמונית וסגרתי בעדינות את הדלת.

לא העזתי להיכנס למסעדה. אמנם זה לא היה יום רביעי, אבל בכל זאת ראיתי בדמיוני איך אני יושבת ליד הדלפק ורואה את קלי ואת אמא שלה בתא. לא ידעתי אפילו אם ילדה בת שמונה יכולה לשבת במסעדה ולהזמין לעצמה – מובן שיכולתי לקרוא את התפריט, אבל התביישתי לדבר עם המלצרית ופחדתי מכל ההתארגנות הכרוכה בבקשת חשבון ובהשארת טיפ. במקום זאת ניגשתי אל דלפק המאפים, שם הצבעתי על תיבת התצוגה – בחרתי בשני דונאטס עם זיגוג, בשניים ממולאים שוקולד, בשניים ממולאים ריבה, ובאחד עם מילוי וניל וקרם שוקולד. ביער עבר שביל שהוביל ממרכז העיר אל בית־הספר, ובאותם ימים ילד – ואפילו ילדה – יכלו ללכת לבדם ביער בלי שהוריהם יחששו שיחטפו אותם או שיטרידו אותם מינית. פסעתי בצל העצים, בעטתי במחטי האורנים וזללתי את ארוחת הבוקר שלי. טרפתי את הדונאטס בנגיסות ענקיות, בלי לנשום, דוחסת לקרבי את העצב, משתדלת להיזכר במה שאמא שלי אמרה – שהיא אוהבת אותי – ולא ברגשות שעוררה בי. בשיעור לשון והבעה כבר היתה לי בחילה איומה, ואמא שלי נאלצה לקחת מונית כדי להחזיר אותי מבית־הספר. בחדר האחות, עדיין לבושה בבגדי הטניס הלבנים שלה, היא היתה חסרת סבלנות וגילגלה את עיניה כשבדקתי אם כל הספרים נמצאים בילקוט שלי, אבל במושב האחורי של המונית נעלם שרבוב השפתיים שלה והיא נראתה כמעט נחמדה.

היא לבשה חצאית טניס וז’קט ספורטיבי מניילון כחול עם פסים לבנים. רגליה היו שזופות, וירכיה בקושי התפשטו על המושב. הרגליים שלי, שהיו נתונות בגרבונים שחורים מתחת לחצאית הסקוטית הכי יפה שלי, המשובצת באדום ובירוק, דווקא נמרחו על כל המושב.

“כנראה הארוחה לא עשתה לך טוב,” אמרה. היא תחבה את ידה לתיק שלה והוציאה ממנו מגבת ואת התרמוס שלה, נתנה לי לגימה וניגבה בעדינות את המצח שלי ואחריו את פי.

במרפאתו של רופא הילדים נאנחתי כשנזכרתי כמה מיוחדת הרגשתי משום שאמא שלי התחלקה איתי בתרמוס הכחול המיוחד שלה, ואיך לא הייתי חולמת אפילו לשלוף אותו מהתיק שלה, ובטח לא לירוק לתוכו. באותו רגע נכנס הרופא לחדר.

“שלום, מיס אלואיז!” דוקטור מקארתי לבש חולצת פשתן כחולה שהתאימה לעיניו, מכנסיים לבנים, וחלוק רופאים לבן ומגוהץ ששמו היה רקום עליו בכחול. אלי זינקה מזרועותיי ונעמדה רועדת בפתח, מוכנה ומזומנה לנוס על נפשה. הרמתי אותה על הידיים והושבתי אותה על הנייר הלבן המרשרש שעל המיטה, מתעלמת ממחאותיו של הגב שלי. הרופא, על זקן התיש הלבן והמטופח שלו והמסכֵּת הכרוך בחינניות סביב צווארו, ניגש אל המיטה והושיט לאלי את ידו בכובד ראש.

“אלואיז,” אמר. “מה שלום מלון פלאזה?”2

היא פלטה צחקוק, מצמידה יד אחת לפיה כדי להגן על השן המתנדנדת היחידה שלה. משזכתה בתשומת ליבו של גבר נאה היתה כולה מתיקות וחדווה והתיישבה על שפת המיטה ברגליים שלובות, בטוחה מספיק כדי להופיע ב’פגוש את העיתונות’. “הלכנו לשם לשתות תה בַּיום־הולדת שלי.”

“באמת?” בזמן שהם פיטפטו על התה של יום ההולדת שלה, על הכפפות הלבנות שלבשה, על הצב שהיה לה, כמובן, וששמו היה סקיפֶּרדי, כמו הצב של אלואיז מהספר, ועל כך שמשחק המחשב שלה “מתוחכם מאוד”, הוא ערך לה בזריזות את הבדיקה, הציץ לתוך עיניה ולתוך אוזניה, האזין לליבה ולריאותיה ובדק את הרפלקסים שלה.

“אז מה, מיס אלי,” אמר. “משהו מטריד אותך?”

היא טפחה באצבעה על שפתיה. “אֶה…”

“קשה לך להירדם? או להשתמש בשירותים?”

היא ניענעה את ראשה לשלילה.

“מה עם אוכל? את אוכלת הרבה דברים טעימים ובריאים?”

היא הצטהלה. “אני אוהבת כריכים עם מלפפון!”

“מי לא אוהב כריך טוב עם מלפפון?” הוא הסב אלי את מבטו וחייך חיוך רחב. “היא מושלמת, אליסון. אני מציע לך להשאיר אותה אצלך.” לאחר מכן הנמיך את קולו ונטל את זרועי. “בואי נדבר רגע בחוץ.”

ליבי עמד מלכת. האם ראה את השאלון שעניתי עליו? האם עשיתי או אמרתי משהו שהסגיר אותי?

הושטתי לאלי את האייפד ויצאתי אל המסדרון. בחורה צעירה, אחת הסטודנטיות לרפואה שעזרו במרפאה, נכנסה פנימה כדי לפקוח עין על המטופלת. “את אוהבת מחזות זמר?” שמעתי את בתי שואלת כשדוקטור מקארתי הוביל אותי אל החלון שבקצה המסדרון.

“רק רציתי לשמוע מה שלומך. יש לך שאלות? דאגות?”

השתדלתי לא להקים רעש רב מדי כשנשפתי את האוויר שעצרתי בריאותיי. אולי בחרתי בדוקטור מקארתי מטעמים שטחיים – הוא היה רופא הילדים הראשון שפגשנו שלא קרא לי אמא’לה – אבל התברר שזו היתה הבחירה המושלמת. הוא הקשיב לי כשדיברתי, הוא לא האיץ בי אף פעם לצאת מהמרפאה ומעולם לא התייחס בזלזול לאחת משאלותיי המגוחכות, שאלות של הורה לילד ראשון. והוא יצר איזון חיוני ביני, אישה הנוטה להיתפס לחרדה, לבין דייב, שהיה מסוג הבחורים שכורכים נייר דבק מסביב לרגל שבורה ומבחינתם הכול תם ונשלם.

דוקטור מקארתי הניח את התיק הרפואי של אלי על הרדיאטור. “מה עם האקזמה?”

“אנחנו עדיין משתמשות במשחה, וניפגש שוב עם דוקטור הווארד בחודש הבא.” בעיות בעור, למדתי, הן אחד הפינוקים שהולכים יחד עם ילד רגיש – וגם אלרגיות למזון.

“ובגן הכול בסדר?” הוא עילעל בתיק הרפואי של אלי. “איך היה המעבר מגן טרום־חובה לחובה?”

העוויתי את פניי ונזכרתי ביום הראשון בגן חובה, ובאלי הנצמדת אל כף רגלי וגועה בבכי כאילו שלחתי אותה לגלות ולא ליום לימודים בן שש שעות בגן השוכן בקמפוס בית־הספר בעל המוניטין המשובח (והיקר להחריד) הקרוי סטונפילד: קהילת לומדים. (במחשבותיי נשאתי נס מרד סמוי מהעין כשחשבתי עליו פשוט כעל בית־הספר סטונפילד). “השבועות הראשונים היו קשים. עכשיו זה בסדר…” המילה “בסדר” היתה אולי הגזמה, אבל אלי לפחות לא מיררה בבכי ולא ביצעה את נעילת הרגל הסרטנית שלה בכל פעם שהורדתי אותה מהמכונית. “היא קוראת, וזה נהדר.”

הוא הציץ שוב בתיק הרפואי שלה. “מה עם החלומות הרעים?”

“זה השתפר. היא עדיין לא אוהבת רעשים חזקים.” וסרטים בקולנוע, וכל פעילות – כמו סדנת צביעת חמר או שעת סיפור בספרייה – שבה יותר משלושה ילדים עלולים לדבר יחד. נאנחתי. “היא כאילו מרגישה כל דבר יותר מילדים אחרים.”

“ואולי היא מרגישה באמת,” ענה. “אבל כמו שאמרתי, לרוב הילדים זה עובר כשהם מתבגרים. כשהיא תהיה בת עשר היא תתחנן אלייך ללמוד לנגן בתופים.”

“זה כל כך קשה,” אמרתי. ואז השתתקתי. שנאתי איך שאני נשמעת כשאני מתלוננת על אלי, בידיעה שיש נשים שמנסות להיכנס להיריון ולא מצליחות ושיש בעולם ילדים שסובלים מבעיות אמיתיות וחמורות הרבה יותר מתגובות קשות לרעשים רמים ומפריחה פה ושם. יש אמהות חד־הוריות, נשים שיש להן הרבה פחות אמצעים ממני. מי אני, עם הבית הגדול והעבודה הנהדרת שלי, שאתלונן על משהו?

דוקטור מקארתי הניח את ידו על זרועי והביט בי בכזאת חביבות, שגיליתי שלמרבה הגיחוך אני עומדת לפרוץ בבכי.

“אז תגידי לי. איך את מטפלת בעצמך?”

לשבריר שנייה עלה בדעתי לשקר, להמציא איזה סיפור על כך שאני באמת משתתפת בחוג היוגה ולא סתם משלמת עליו, או על כך שאני עושה פילאטיס, כשבעצם כל מה שהיה לי היה שובר מתנה שקיבלתי לפני שנתיים ליום ההולדת ושקמל במגירת השידה שלי. תחת זאת אמרתי: “שום דבר בעצם. פשוט אין זמן.”

הוא יישר את המסכת שלו. “את חייבת לפנות זמן. זה חשוב. את יודעת מה אומרים במטוסים, שבמקרה חירום המבוגרים יחבשו קודם את מסכות החמצן שלהם? לא תעזרי לאף אחד אם לא תטפלי בעצמך.” עיניו הכחולות נראו עדינות כל כך מאחורי המשקפיים, ויציבתו היתה רגועה כל כך, כאילו אין לו לאן ללכת ואין לו דבר דוחק יותר לעשות מאשר לעמוד שם כל אחר הצהריים ולהקשיב לבעיות שלי, בעיות של אדם מפונק ושבע. “את רוצה לשוחח עם מישהו?” לא עניתי. לא רציתי לשוחח עם אף אחד. רציתי לשוחח איתו. רציתי להיכנס למשרד שלו – הוא היה קטן אבל נעים ונוח, והיו בו מדפים גדושים ספרים, שולחן עמוס בתיקים רפואיים וספת עור נוחה ומהוהה השעונה על הקיר. הוא יציע לי לשבת ויגיש לי ספל תה וישאל אותי מה לא בסדר, מה באמת לא בסדר, ואני אספר לו: על דייב, על אלי, על אבא שלי, על אמא שלי. על הכדורים. אני אתכרבל מתחת לשמיכה ואנמנם קצת בזמן שהמתנדבות יעסיקו את אלי בחדר ההמתנה ודוקטור מקארתי יהגה תוכנית איך לרפא אותי.

במקום זאת בלעתי את רוקי. “אני בסדר,” אמרתי בקול קצת צרוד וחייכתי אליו, חיוך כמו זה שחייכתי אל אמא שלי בדרך הביתה במונית ביום ההולדת השמיני שלי.

“את בטוחה? אני יודע עד כמה התפקיד הזה יכול להיות קשה. אפילו אם תוכלי למצוא עשרים דקות ביום כדי לצאת להליכה, או סתם לשבת בשקט…”

עשרים דקות. זה לא נשמע הרבה. לא עד שהתחלתי לחשוב על העבודה ועל הזמן העצום שהתברר שנדרש לצורך כתיבת חמישה פוסטים בבלוג בשבוע, ועל כך שבנוסף למשרה שלי בתשלום התנדבתי גם לעצב מחדש את האתר של המכירה הפומבית השנתית של סטונפילד. היו תשלומי המשכנתא – עדיין הרגשתי שזה סכום עצום שצריך להיפרד ממנו מדי חודש – והיה ה’אקזמינר’, שם התהלכו שמועות על כך שבקרוב יהיה סבב פיטורים נוסף. היתה הכביסה שאף פעם לא קופלה, ואימוני הכושר שלא בוצעו, הירקות האורגניים שיירקבו ויתמוססו במקרר כי אחרי שמונה שעות ליד השולחן ועוד שעתיים שבהן הבת שלי צרחה עלי כי לא הצליחה למצוא דובון מסוים אחד שהיא רוצה מתוך חצי תריסר הדובונים שברשותה, לא הצלחתי להסתדר עם מציאת מתכון והכנת ארוחה ושטיפת הכלים לאחר שסיימתי. חיינו על ארוחות מוכנות מהסופרמרקט, על משלוחים ממסעדות סיניות, על פיצות קפואות, ואם הרגשתי אשמה במיוחד בימי ראשון אחרי הצהריים – על תבשיל קדירה כלשהו, שהכנתי ממנו כמות כפולה והקפאתי מחצית ממנה.

דוקטור מקארתי תחב את התיק הרפואי של אלי לבית שחיו והשפיל את עיניו אל המגזין שבידי. “את קוראת את אחת הכתבות בנוסח ‘איך להיות טובה יותר במיטה?'” שאל. חייכתי חיוך קלוש וסגרתי את המגזין כדי שלא יוכל לראות מה באמת קראתי. זה היה טירוף. לא היתה לי בעיה. לא יכול להיות.

הוא שלח מבט אל מעל לראשי, אל השעון שעל הקיר. מאחורי דלת חדר הבדיקות הגיעו לאוזניי קולותיהן של אלי ושל הסטודנטית ששרו את השיר ‘ארמון על גב ענן’. “לא צועקים שם כל הזמן… לא בארמון שבענן.”

חייכתי אליו שוב. הוא טפח בחביבות על זרועי בפעם האחרונה. “תשמרי על עצמך,” אמר והלך.

תחבתי את המגזין לקרקעית התיק שלי. הלבשתי את אלי, יישרתי את אִמרות הגרביים שלה, כיפתרתי את השמלה שלה, קלעתי מחדש את השיער שלה. אחזתי בידה כשחצינו את הכביש, שילמתי על החניה, ואז, לפני שהתחלתי לנסוע לכיוון דרום־מערב ל’פדרל דונאטס’ כדי לשתות את השוקו החם שהבטחתי לבת שלי, הושטתי את ידי אל קופסת הפח של סוכריות המנטה שבתיק שלי.

לא, חשבתי ונזכרתי בשאלון. האם תיכננת פעם לא להשתמש ובכל זאת עשית את זה? איזה תירוץ יש לי לקחת כדורים?

אולי אמא שלי היתה צוננת ומזניחה… אבל זה היה בשנות השבעים, לפני ש”הורות” הפכה למקצוע וכשאמהות הכניסו דרך קבע את הפעוטות שלהן ללול בזמן שעירבבו לעצמן מרטיני או הדליקו סיגריה דקה. אז יש לי בית גדול בפרברים. זה לא מה שכל אישה אמורה לרצות? יש לי עבודה שאני טובה בה, עבודה שאני אוהבת, גם אם לפעמים אני מרגישה שהמתח בלתי נסבל. יש לי בת מקסימה, ובאמת, האם להיות קצת רגישה זה כזה סיפור? אני בסדר, חשבתי. הכול בסדר. אבל כבר בזמן שחשבתי את המחשבות האלה פתחו האצבעות שלי את הקופסה הקטנה, איתרו את הגלולה המוארכת והאבקתית ותחבו אותה, כמו את לחם הקודש, אל החלל הממתין לה תחת הלשון. שמעתי את הכדור חורק תחת שיניי כשלעסתי, נרתעתי כשהמרירות המוכרת הציפה את פי, וכשהתנעתי את המכונית דמיינתי שאני מסוגלת להרגיש את המתיקות הכימית המרפה את השרירים התפוסים, מאיטה את קצב פעימות הלב, משתיקה את הפטפטת האינסופית שבמוחי ומאפשרת לריאות שלי להתרחב מספיק כדי לנשום נשימה עמוקה.

בפינת הרחובות שש וצ’סטנאט ראיתי אישה על המדרכה. פרצופה היה אדום. כפות הרגליים שלה בלטו מתוך סניקרס נטולות שרוכים, והיא החזיקה ספל פלסטיק. שפתיה היו מכווצות מעל חניכיים נטולות שיניים. ידיה היו מלוכלכות ונפוחות, וגופה היה עטוף בשכבות של סוודרים, ומעליהם מעיל חום ומוכתם. מאחוריה ניצבה עגלת קניות מלאה שקיות זבל. כלב קטן היה מונח על השקית העליונה, עטוף בסוודר כחול בלוי.

אלי קראה לאיטה בקול את המילים הכתובות על השלט בזו אחר זו: “חסרת בית. צריכה עזרה. אלוהים יברך אתכם. אמא, מה זה חסרת בית?”

“זה אומר שאין לה מקום לגור בו.” שמחתי שדייב לא היה במכונית. יכולתי לדמיין את התשובה שלו: זה אומר שהיא לא רוצה לעבוד כדי לדאוג לעצמה וחושבת שמחובתו של מישהו אחר לשלם על מה שהיא זקוקה לו. כשהתחתנתי עם בעלי ידעתי שהוא שמרן יותר ממני, אבל בעשר השנים שחלפו מאז נראה שהחליט שכל דבר שלא הולך בחיים שלו או בחיים של כל אדם אחר הוא באשמת הליברלים.

אלי הירהרה בזה. “אולי היא יכולה לגור בחדר האורחים שלנו.”

החנקתי את התשובה המיידית שלי שהיתה: לא, מותק. אבא גר שם. זה היה נכון, על כל פנים בחודש וחצי האחרון. ואולי יותר. לא רציתי לחשוב על זה. במקום זאת אמרתי: “היא אולי זקוקה לעזרה מיוחדת. לא רק למקום מגורים.”

“איזו מין עזרה?”

מזל שהאור ברמזור התחלף לירוק. השתלבתי בתנועה ונסעתי אל המסעדה, כשאני חשה בזוהר הנרקוטי האופף אותי ומאמץ אותי בחוזקה. כשיצאנו מהמסעדה קלטתי לרגע את בבואתי בחלון הראווה והשוויתי לאישה מקרן הרחוב את מה שראו עיניי – אישה לבנה וממוצעת קומה, לבושה מעיל גשם בצבע חום בהיר, לרגליה מגפי רכיבה בצבע חום אגוז שנקנו העונה, שערה מוחלק וגולש על כתפיה. קצת איפור, חשבתי בפתיחות ובחמימות שאפיינו את החשיבה שלי אחרי שלקחתי כדור אחד או שניים, ואוכל אפילו להיות יפה. וגם אם לא, חשבתי כשנהגתי בחזרה הביתה, כשאלי שרה עם קרלי ריי ג’פסן וכשהעיר שהייתי כל כך מאושרת בה חמקה ונעלמה במראה האחורית, גם אם לא, אני מרוחקת מרחק עולם ומלואו מהאישה שראינו. האישה הזאת נראית כמו שנראית התמכרות. לא כמוני. לא כמוני.
2. הרופא מתייחס לסדרת הספרים ‘אלואיז’ מאת קיי תומפסון (שני ספרים בסדרה יצאו לאור בעברית בהוצאת מודן). אלואיז היא בת עשירים שחיה במלון פלאזה ומגדלת צב בשם סקיפֶּרדי (המתרגמת).