'הרפתקאות אליס בארץ הפלאות' – ספר בלי מוסר-השכל, בלי מסר, ועם עושר של היגיון אבסורדי, רעיונות פילוסופיים והרפתקאות לשוניות – […]
החתול רק חייך כשראה את אליס. הוא נראה טוב-מזג, חשבה: ובכל זאת היו לו ציפורניים ארוכות מאוד, והמון שיניים, כך שהיא חשה שיש לנהוג בו בכבוד.
“שׁוּנַר צֶ’שֶר“, היא פתחה בהיסוס, מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי: אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. “טוב, עד כאן הוא מרוצה”, חשבה אליס, והמשיכה. “התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?”
“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול.
“לא איכפת לי כל-כך לאן – “אמרה אליס.
“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי”, אמר החתול.
“– בתנאי שאגיע לאנשהו“, הוסיפה אליס כהסבר.
“בטוח שתגיעי”, אמר החתול, “אם רק תתמידי בהליכה”.
אליס הרגישה שאין מקום לערער על זה, ולכן ניסתה שאלה אחרת. “איזה מין אנשים גרים כאן בסביבה?”
“בכיוון ההוא“, אמר החתול, מנופף בכפו הימנית, “גר הכובען, מסובב על כל הראש, ובכיוון ההוא“, מנופף בכפו השנייה, “גר ארנביב, שמשתולל באביב. בקרי אצל מי שאת רוצה: שניהם מטורפים”.
“אבל אני לא רוצה להסתובב בין מטורפים”, העירה אליס.
“אין לך ברירה”, אמר החתול: “כולנו מטורפים כאן. אני מטורף. את מטורפת”.
“איך אתה יודע שאני מטורפת?” אמרה אליס.
“זה ברור”, אמה החתול, “אחרת לא היית באה לכאן”.
אליס לא חשבה שזו הוכחה משכנעת בכלל: אף על פי כן, המשיכה: “ואיך אתה יודע שאתה מטורף?”
“נתחיל מזה”, אמר החתול, “שכלב אינו מטורף. את מסכימה?”
“נניח”, אמרה אליס.
“ובכן”, המשיך החתול, “את יודעת שכלב רוטן כשהוא כועס, ומכשכש בזנבו כשהוא מרוצה. אבל אני רוטן כשאני מרוצה, ומכשכש בזנבי כשאני כועס. לכן אני מטורף”.
“אני קוראת לזה ‘נוהם’ ולא ‘רוטן'”, אמרה אליס.
“תקראי לזה איך שאת רוצה”, אמר החתול. “את משחקת היום קרוקט עם המלכה?”
“היית מאוד שמחה לשחק”, אמרה אליס, “אבל עוד לא הזמינו אותי”.
“אז נתראה שם”, אמר החתוך ונעלם.
אליס לא הופתעה מזה במיוחד, כל-כך התרגלה כבר לכל מיני מוזרויות. כשעמדה מתבוננת במקום שהיה בו קודם, פתאום חזר והופיע.
“אגב, מה קרה לתינוק?” אמר החתול. “כמעט שכחתי לשאול”.
“הוא הפך לחזרזיר”, ענתה אליס בשלווה, ממש כאילו שב החתול באופן טבעי ביותר.
“ידעתי שזה יקרה”, אמר החתול ושוב נעלם.
אליס המתינה מעט, למקרה שתראה אותו שוב, אבל הוא לא הופיע, וכעבור דקה או שתיים המשיכה בכיוון שבו אמור היה להתגורר הארנביב. “כבר ראיתי כובענים קודם לכן”, אמרה לעצמה, “הארנביב נשמע מעניין בהרבה. ואולי , מאחר שכבר סוף האביב, לא ישתולל – לפחות לא כמו בראשית האביב”. כשאמרה זאת נשאה את עיניה ושוב ראתה לפניה את החתול, יושב על ענף של עץ.
“אמרת ‘חזרזיר’ או ‘זרזיר’?” אמר החתול.
“אמרתי ‘חזרזיר'”, ענתה אליס. “בבקשה, אל תופיע ותיעלם בפתאומיות כזאת: אתה גורם לי סחרחורת”.
“בסדר”, אמר החתול; והפעם נעלם לאט מאוד, הָחֵל בקצה זנבו וכלֵה בחיוכו, שנשאר עוד זמן-מה לאחר שנעלם כל היתר.
“מוזר”, חשבה אליס; “כבר ראיתי הרבה חתולים בלי חיוך, אבל חיוך בלי חתול! זה הדבר הכי מוזר שראיתי בחיי!”
היא לא התרחקה הרבה כשנגלה לה ביתו של הארנביב: היא שיערה שזה הבית, כי שתי הארובות שלו עוצבו בצורת אוזניים והגג היה מרופד בפרווה. היה זה בית גדול כל-כך, שאליס חששה להתקרב אליו, בטרם תנגוס עוד מפיסת הפטרייה שביד שמאל, ותגיע לגובה של שישים ס”מ; ואפילו אז התקרבה לעברו די בהיסוס, אומרת לעצמה, “ומה אם הוא בכל זאת משתולל? אני כבר כמעט מצטערת שלא הלכתי לבקר אצל הכובען במקומו!”
אין עדיין תגובות