החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

על הנשים וסיפורים קצרים

מאת:
מצרפתית: ארזה טיר-אפלרויט | הוצאה: | 2008 | 218 עמ'
זמינות:

18.50

רכשו ספר זה:

"מהי אפוא האשה?" שואל דידרו. "למרות שהן נראות מעודנות מאתנו, בתוך תוכן הן נותרו פראיות לחלוטין."
דני דידרו (1784-1713), פילוסוף וסופר, אחד ממחברי האנציקלופדיה ומהאישים החשובים ביותר של עידן הנאורות, כתב במשך חייו סיפורים קצרים רבים. סיפוריו, שרבים מהם כתובים בצורה החביבה על דידרו – דיאלוג – מתאפיינים בטשטוש גבולות בין מציאות לבדיון, וכך נפגשות דמויות מחיי המספר עם דמויות מהעולם המסופר, ועוּבדות ופרטים בדויים משתרגים זה בזה.
שבע היצירות המובאות כאן, משלבים שונים בחייו של הפילוסוף, פותחות צוהר להגיגיו ומשקפים את תפיסת עולמו ועקרונותיו.
המסה החותמת את הקובץ שונה משאר היצירות, וצורפה בשל המקום המרכזי שתופסת האשה ביצירותיו של דידרו, שסוגיות המגדר, "תעלומות הנשיות" כפי שדידרו מכנה אותן, מעסיקות אותו תדיר ועוברות כחוט השני לאורך כל יצירתו.

מקט: 4-249-1876
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


העוף הלבן

סיפור כחול

הערב הראשון

פילגשו של הסולטאן שכבה לישון מוקדם מאוד ונרדמה מאוחר למדי. כדי להחיש את שנתה שבוששה לבוא, דגדגו לה את כפות הרגליים וסיפרו לה סיפורי אגדות. וכדי לא להכביד על דמיונם של המספרים ולחוס על ריאותיהם, חלקו ביניהם ארבעה אנשים את המלאכה: שני אֶמירים ושתי נשים. ארבעת המספרים המשיכו את הסיפור בזה אחר זה, לפי הוראותיה של הפילגש. הנה כך, ראשה נח מעדנות על הכרית, פשוטת איברים במיטתה וכפות רגליה מתמסרות לדגדגנית, אמרה: ‘התחילו,’ והאשה הראשונה פתחה ואמרה כדלקמן:

 

האשה הראשונה: הו, אחותי! איזה עוף נאה! מה, אינך רואה אותו בין שני ענפי הדקל, מחטט במקורו בין נוצותיו וממרק את כנפיו וזנבו? בואי נקרב אליו בלאט ונקרא לו, אולי ייגש אלינו, דומה שהוא מאולף. ‘ציפורי, לבבי, עוף שלי, מלכי הקטן, בוא אלי, אל נא תחשוש; נאה אתה מכדי שיפגעו בך לרעה. קרב הנה, כלוב רב קסם מצפה לך, ואם בדרור חפצת, ציפור דרור תהיה.’

בהיותו עגבן מטבעו, נבצר מבעל הכנף להתעלם מגינוני הפיתוי של שתי צעירות יפות תואר. הוא התעופף ונחת בעדינות על שָדה של הצעירה שקראה לו. אגאריסטה, זה היה שמה, החליקה בכף ידה על ראש הציפור והלאה לאורך כנפיה, ואמרה לחברתה: ‘הו, אחותי! מה רב קסמו! מה רכות נוצותיו! מה חלקות ובוהקות! ראי את הגוון הוורדרד של המקור ושל הכפות, את עיניו השחורות להפליא.’

אשת הסולטאן: מי היו שתי הנשים הללו?

האשה הראשונה: שתיים מאותן בתולות שהסינים כולאים במנזרים.

אשת הסולטאן: לא ידעתי שיש מנזרים בסין.

האשה הראשונה: גם אני לא. הבתולות האלה מעמידות עצמן בסכנה גדולה כשהן מאבדות את בתוליהן בלי רשות. כל אימת שאחת מהן משרכת דרכיה, משליכים אותה לתוך מערה אפלה ומפקירים אותה שם לחסדיהן של שדים תת-קרקעיים למשך כל ימי חייה הנותרים. הדרך האחת והיחידה להיחלץ מייסורי התופת הללו היא להעמיד פני משוגעת או להשתגע באמת. או אז, לפי שבדומה לנו ולמוסלמים רוחשים גם הסינים למשוגעיהם כבוד רב, הן מוצגות על גבי מיטת אפיריון להערצת ההמונים, ובעתות החגים הגדולים מוליכים אותן ברחובות לצלילי פעמונים זעירים ומעין טנבורים. צלילים הרמוניים עד מאוד, כך נאמר לי.

אשת הסולטאן: המשיכי את. טוב מאוד, גבירתי, אני חשה רצון לפהק.

האשה השנייה: כך הגיע אפוא העוף הלבן להיכלהּ של הקוֹפה הגדולה האדומה כאש.

אשת הסולטאן: ומהי קופה זו?

האשה השנייה: פסל עתיק אפוף קטורת, הפטרונית של הבית. ברגע שהבחינו חברותיה הבתולות של אגאריסטה בה ובעוף היפה הנח על אגרופה הקמוץ, באו במרוצה, הקיפוה סביב והמטירו עליה אלף שאלות בבת-אחת. בתוך כך נסק העוף לפתע למרומים והחל חג מעליהן; הוא הטיל עליהן את צלו והן הבחינו בו תנועות יחידות במינן. אגאריסטה ומליסה היו הראשונות שחוו את תוצאותיה המופלאות של השפעתו. אש אלוהית, להט קדוש ניצת בלבותיהן. איני יודעת אילו השתפכויות נפש מעודנות וקורנות חלפו בדעתן, תססו שם, והפכו את שתי הסכלות שהיו לנערות פיקחיות ואצילות רוח שמעולם לא היו כמותן בסין: הן שילבו את רעיונותיהן אלה באלה, השוו ביניהם, מסרו אותם אחת לרעותה והשפיעו עליהם, מבלי משים, רוב עוצמה ודיוק.

אשת הסולטאן: האם היו מפני כך מאושרות יותר?

האשה השנייה: איני יודעת. בוקר אחד החל העוף הלבן לזמר, וזמרתו כה ערבה לאוזן עד שהביאה את כל הבתולות לכלל שלהוב הנפש. אם המנזר, שעד אותו הרגע התנגדה לעוף ובזה לו, גלגלה עיניה מעלה, השתטחה על אריחי הרצפה וזעקה בקול רוטט: ‘הו! איני יכולה עוד!… אני מתה!… איני יכולה עוד!… עוף רב קסם, ציפור אלוה, עוד לחן קטן אחד.’

אשת הסולטאן: אני רואה בעיני רוחי את התמונה, ואני סבורה שהעוף הלבן חש רצון עז לצחוק למראה מאה נערות מוכות הלם, רוחן פרועה ובגדיהן סתורים, עיניהן מתרוצצות בבעתה, נשימתן גואה, והן ממלמלות בקול חנוק תפילות אהבה לקופה הגדולה האדומה כאש. אני משתוקקת מאוד לדעת מה אירע אחר-כך.

האשה השנייה: מה אירע אחר-כך? פלא, אחד הפלאים המפליאים ביותר שיירשמו בדברי ימי העולם.

אשת הסולטאן: האֶמיר הראשון, המשך אתה.

האמיר הראשון: רוחות קטנים רבים נולדו, מבלי שנפגעו בתוליהן של הנערות.

אשת הסולטאן: חדל, האמיר, אתה מהתל בי. אני מוכנה שיספרו לי אגדות, אך לא נלעגות עד כדי כך.

האמיר הראשון: תני לבך אפוא גבירתי לכך שהיו אלה רוחות.

אשת הסולטאן: אתה צודק. לא חשבתי על כך. אהה! כן, רוחות.

אשת הסולטאן ביטאה את המלים האחרונות הללו תוך פיהוק.

האמיר הראשון: מבשרים לאם המנזר את דבר הפלא. הכוהנים מתכנסים. מתפלמסים ארוכות על סוד לידתם של הרוחות הקטנים. מקץ ויכוחים רבים על העמדה שמן הראוי לנקוט, הוחלט לשאול את הקופה הגדולה. כהרף עין מבשרים התופים והפעמונים את דבר הטקס לעם. שערי ההיכל נפתחים, הקטורת בוערת, הקורבנות מוקרבים, אך סיבת ההקרבה נשמרת עלומה. לא קל יהיה לשכנע את עדת הנאמנים שהעוף הוא אביהם של הרוחות הקטנים.

אשת הסולטאן: רואה אני, האמיר, שעדיין אינך יודע עד היכן מגעת סכלותם של ההמונים.

האמיר הראשון: מקץ שעה וחצי של כריעות ברך, של העלאות קטורת ושל להטוטים שונים ומשונים, גירדה הקופה הגדולה באוזנה והחלה מגמגמת פרוזה גרועה שהכול חשבוה לשירה שמימית:

 

 כדי לשמר ולנצור את ניחוח הבתולים

 שאפף מדור לדור את מקדש האלילים

 שיעוף הלאה העוף, ימצא לו כלוב העגבן,

 יזמר זמירותיו אי שם, הרחק מכאן. 

 ואתן הבתולות, דִרכו בעוז רוחכן

 כך יישמר, כליל או כמעט, קרום בתוליכן,

 אִטמו לבבכן לקול בעל הכנף,

 לקול ציוציו, לרכות זמירותיו:

 כך רוצה האל.

 ואַת אגאריסטה שהפכת מקדשי למשכנו בכשף

ואותך יוקיר ויכבד בכל לב ונפש

 שכּכי צערך, סערת נשמתך;

 העוף הלבן זימר די לכבודך.

 די לאדְנוּת השקר, הן הגיעה העת,

 שישיל נוצותיו ויתור אחר ‘אמת’.

 

אשת הסולטאן: העלמה, מגע אצבעותיך נוקשה הערב ואת מדגדגת אותי חזק מדי. לאט לך, לאט… טוב, טוב, ככה טוב, …הו! כמה את מענגת אותי! מחר, בלי ספק, ייחתם האישור לקצבה שהבטחתי לך.

האמיר הראשון: לא הרבה החכימו שם מן הנבואה הזאת; יחד עם זאת היא פתחה פּתח לפרשנויות רבות מספור, שכל אחת מהן אווילית מקודמתה, כי אכן בזה יתרונן של נבואות. אמרה האחת: ”שיתור אחר אמת’ – ‘אמת’ הוא כנראה שמה של איזו יונה נוכרייה שהוא נועד לה.’ ”די לאדנות השקר,’ אמרה אחרת, ‘שישיל נוצותיו’! שישיל, אחותי! האם ישיל את נוצותיו? מה חבל, כה יפות הן נוצותיו!’ או אז דיברו כולן בבת אחת: ‘אגאריסטה אחותי כה אהבה את זמרתו! כה אהבה!’

משעִרפלו לחלוטין את הנבואה מרוב שהבהירו אותה, ציוותה הכוהנת לכלוא זמנית את העוף המופקר מחשש פן יביא לכלל שלמות את מה שהחל בו בהצלחה כה רבה, וירבה את מינו עד אינסוף. אחדות מן הפרושות הצעירות הביעו התנגדות מה, אך הזקנות עמדו איתן על דעתן, והעוף הושלך לפאתי אחד מאולמות השינה, שם בילה את ימיו בשיממון אכזרי. אשר ללילות, תמיד נמצאה איזו בתולה רחמנייה שבאה על בהונותיה לנחמו במקום גלותו. אף על פי כן עד מהרה היו לו לילותיו ארוכים כאורך הימים. שוב ושוב אותם קלסתרים! שוב ושוב אותן בתולות!

אשת הסולטאן: העוף הלבן שלך דורש יותר מדי. למה עוד הוא זקוק אפוא?

האמיר הראשון: הגם שהשפיע על הפרושות מרוחו, הן לא היו אלא צדקניות משמימות למדי: שום שאר רוח, שום תבונה, שום חיוניות מדומה, שום מהתלה מכוונת. תחת כל אלה אנחות, כמיהות, מליצות נבובות בלי סוף, והכול בנעימת תפילות מעוררת בחילה. בסופו של דבר בא העוף הלבן עצמו לכלל מסקנה שהגיעה שעתו לעוף משם ולצאת בעקבות גורלו, ואחרי שחכך עוד רגע קט בדעתו קם ועשה. יש אומרים כי לבו נקפו מעט על השְבוּעות שנשבע לאגאריסטה ולעוד כמה נזירות. אולי, איני יודע.

אשת הסולטאן: גם אני איני יודעת. אך אין ספק שנקיפות הלב אינן עומדות בפני הבחילה, והשבועות, הגם שלכופרים לא עולה דבר להישבע אותן, עוד פחות מזה עולה להם להפירן.

אחרי ההגיג הזה פיהקה אשת הסולטאן במפורש את פיהוקה השלישי, המסמן את השינה או את השעמום, ואת ההוראה לצאת את החדר. ההוראה בוצעה במלוא הדומייה האפשרית.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “על הנשים וסיפורים קצרים”