אלכס, אשה נאה ומושכת כבת שלושים, נחטפת באלימות בעודה צועדת בנחת לביתה באחד מרחובות פריז. גבר שתקן שאינה מכירה מכה אותה ומענה אותה מבלי לתת שום הסבר למעשיו. כשהמשטרה מצליחה לגלות את המקום שבו היא מוחזקת, הוא כבר ריק. אלכס נעלמה בלי להותיר עקבות. המצוד המשטרתי בראשותו של קאמי וֶרהוֹבֶן, הפקד קטן-הקומה והמיוסר, הולך ומסתבך: איש אינו יודע מה שמה האמיתי של האשה היפה; הייתכן שיש קשר בין היעלמותה לסדרת מעשי רצח אלימים שהתרחשו ברחבי צרפת בשנה האחרונה? ואיך ייתכן שאף אחד לא מדווח על היעדרה?
אלכס הוא ספר מתח אפל שעלילתו המסחררת מתפתחת בכיוונים בלתי צפויים ומפתיעה את הקורא שוב ושוב. פייר למטר טווה ביד אמן את הסיפור המטלטל הזה, סיפור מסעיר על נקמה וצדק.
פְּיֶיר לֵמֶטְר, יליד 1951, הוא סופר ותסריטאי צרפתי. בשנת 2013 זכה בפרס גוֹנקוּר על הרומן ההיסטורי שלו להתראות למעלה, העוסק במלחמת העולם הראשונה. אלכס הוא הספר השני בטרילוגיית ורהובן.
קטגוריות: מתח ופעולה
37.00 ₪
מקט: 4-497-1192
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
1
אלכס מתה על זה. כבר קרוב לשעה היא מודדת, מהססת, יוצאת מהחנות, חוזרת פנימה, שבה ומודדת. פאות נוכריות ותוספות שיער. היא מסוגלת לבלות בחברתן ימים שלמים.
היא גילתה את החנות הזאת בבּוּלוואר סטְרָסְבּוּר במקרה, לפני שלוש או ארבע שנים. היא לא ממש הסתכלה, סתם נכנסה מתוך סקרנות. היא נדהמה כל־כך לראות את עצמה ג’ינג’ית, התמורה שעברה הייתה קיצונית כל־כך, שהיא רכשה את הפאה תיכף ומייד.
אלכס יכולה ללבוש כל דבר מפני שהיא יפה. זה לא תמיד היה כך, זה קרה בגיל ההתבגרות. לפני כן היא הייתה ילדה די מכוערת ורזה להחריד. אבל כשזה השתחרר, זה פרץ כמו רוח סערה, גופה השתנה כמעט בבת־אחת, כמו גלגול בהילוך מהיר, ובתוך כמה חודשים אלכס נעשתה יפהפייה. בגלל זה, בגלל שאף אחד כבר לא ציפה לאותו משב יופי פתאומי, קל וחומר היא עצמה, היא מעולם לא הצליחה להאמין בזה באמת. עד היום.
פאה ג’ינג’ית, למשל. מימיה לא שיערה שדבר כזה יכול להתאים לה כל־כך. ממש תגלית. היא לא צפתה את עוצמת השינוי, את הדחיסות שלו. פאה נוכרית זה עסק מלאכותי לכל דבר, ובכל זאת, מוזר ככל שזה נראָה, היה נדמה לה שבאמת ובתמים משהו חדש מתחולל בחייה.
בסופו של דבר היא מעולם לא יצאה עם הפאה הזאת. ברגע שחזרה איתה הביתה היא הבינה שהאיכות שלה ירודה. הפאה שידרה זיוף, עליבות, דלות. היא זרקה אותה. לא, לא לפח האשפה, אלא לאחת המגירות בארון. מדי פעם הייתה שולפת אותה, חובשת אותה ומתבוננת בעצמה במראה. על אף שהפאה הזאת הייתה דוחה, מאלה שחרות עליהן “אני זבל סינתטי מהסוג הבזוי ביותר”, מה שאלכס ראתה במראה הצית בה תקווה שרצתה להאמין בה. לכן חזרה לבולוואר סטרסבור ובחנה ביסודיות פאות באיכות טובה, לפעמים קצת יקרות מדי למשכורת של אחות מחליפה, אבל כאלה שאפשר באמת לחבוש. וזה מה שעשתה.
בהתחלה זה לא פשוט. צריך לאזור אומץ. אדם בעל אישיות מסובכת כמו אלכס זקוק לחצי יום לפחות כדי להעז לעשות דבר כזה: לשלב את האיפור הנכון, להוסיף בגדים, נעליים, תיק – בקיצור לשלות מהמלאי כל מה שיכול להתאים, הלא אי אפשר לקנות מלתחה חדשה כל פעם שמחליפים תסרוקת… אבל אז את יוצאת לרחוב ובִן רגע את מישהי אחרת. לא באמת, כמעט. זה אולי לא משנה סדרי עולם, אבל זה עוזר להעביר את הזמן, בייחוד כשכבר אין ציפיות מי־יודע־מה מהחיים.
אלכס אוהבת פאות עם אמירה, כאלה ששולחות מסרים ברורים בנוסח “אני יודעת מה אתה חושב” או “אני גם מבריקה במתימטיקה”. זו שהיא חובשת היום אומרת משהו בסגנון “אותי לא תמצא בפייסבוק”.
היא לוקחת דגם שנקרא “הלם אורבני” ובאותו רגע ממש מבחינה מבעד לחלון הראווה בָּאיש. הוא עומד על המדרכה ממול ומעמיד פנים שהוא מחכה למישהו או למשהו. זו הפעם השלישית תוך שעתיים. הוא עוקב אחריה. עכשיו זה בטוח. השאלה הראשונה שהיא שואלת את עצמה היא למה אני? כאילו גברים יכולים לעקוב אחרי כל בחורה חוץ ממנה. כאילו לא הרגישה זה מכבר את המבטים שלהם נחים עליה בקביעות, בכל מקום, בתחבורה הציבורית, ברחוב. בחנויות. אלכס מוצאת חן בעיני גברים בני כל הגילים, זה היתרון בגיל שלושים. ובכל זאת היא עדיין מתפלאת. “יש כל־כך הרבה אחרות ויפות ממני.” אלכס תמיד חסרת ביטחון, תמיד אכולת ספקות. מאז שהייתה ילדה. היא גמגמה עד שהתבגרה. עד היום זה קורה לה כשהיא בלחץ.
היא לא מזהה את הגבר הזה. מראה חיצוני כמו שלו היא הייתה זוכרת, לא, היא מעולם לא ראתה אותו קודם. חוץ מזה, גבר בן חמישים שעוקב אחרי בחורה בת שלושים… לא שהיא שמרנית, היא פשוט מופתעת, זה הכל.
אלכס משפילה את מבטה אל דגמים אחרים, מעמידה פני מתלבטת ואז חוצה את החנות ונעמדת בפינה שממנה היא יכולה להשקיף על המדרכה. הוא בטח היה ספורטאי פעם, נראה שצפוף לו בתוך הבגדים, גבר במשקל כבד. בעודה ממששת פאה בלונדינית היא מנסה להיזכר מתי השגיחה בו בפעם הראשונה. במֶטרוֹ. היא הבחינה בו בירכתי הקרון. מבטיהם הצטלבו והיא הספיקה לראות את החיוך ששלח אליה, חיוך שביקש להיות נחמד, לבבי. יש משהו כפייתי במבט שלו, וזה לא מוצא חן בעיניה. ויותר מזה, אין לו כמעט שפתיים. זה מעורר בה חשדנות אינסטינקטיבית, כאילו כל האנשים בלי שפתיים מסתירים משהו, סודות אפלים או רוע לב. והמצח שלו גבנוני. חבל שלא הספיקה להסתכל בעיניים שלו. אלכס מאמינה שהעיניים לא משקרות, היא תמיד שופטת אנשים לפי העיניים. ברור שבמקום כמו המטרו, עם טיפוס כזה, היא לא רצתה להתעכב. היא הסתובבה בטבעיות מעושה, הפנתה אליו את הגב וחיטטה בתיק שלה, חיפשה את ה־mp3 שלה. היא בחרה בשיר Nobody’s child ולפתע שאלה את עצמה אם לא ראתה אותו כבר, יום או יומיים קודם, מחוץ לבניין שלה. התמונה מעורפלת, היא לא בטוחה. היא יכולה לנסות לחדד את הזיכרון המטושטש אם תסתובב ותתבונן בו שוב, אבל חוששת שזה יעודד אותו. מה שבטוח הוא שכחצי שעה אחרי הפגישה במטרו היא ראתה אותו שוב בבולוואר סטרסבור, כשחזרה על עקבותיה. היא שינתה את דעתה והחליטה לבדוק שוב את הפאה החומה, המתולתלת, בגובה הכתפיים, וברגע שהסתובבה הבחינה בו, מעט הלאה משם, על המדרכה. הוא עצר והעמיד פנים שהוא מתבונן בחלון ראווה. בגדי נשים. הוא לא נראה משכנע במיוחד כשניסה להפגין עניין במחזה שלפניו…
אלכס מניחה מידיה את הפאה. ידיה רועדות למרות שאין לכך סיבה. זה טיפשי. היא מוצאת חן בעיניו, הוא עוקב אחריה, הוא מנסה את מזלו, הרי לא יתקוף אותה באמצע הרחוב. אלכס מטלטלת את ראשה כאילו ביקשה לעשות סדר במחשבותיה, וכשהיא מביטה שוב אל המדרכה, האיש נעלם. היא גוחנת ימינה, ואז שמאלה, אבל לא, אין אף אחד, הוא איננו. ההקלה שפושטת בה נדמית מוגזמת. זה טיפשי, היא חוזרת ואומרת לעצמה, אבל נשימתה מתייצבת. היא לא מתאפקת ונעמדת על מפתן החנות, שבה ובודקת. לשבריר שנייה נדמה כי היעדרו הוא שמדאיג אותה.
אלכס מציצה בשעונה, אחר־כך בשמים. יום יפה, נשארה לה עוד כמעט שעה שלמה של אור. אין לה חשק לחזור הביתה. כדאי שתעצור במכולת. היא מנסה להיזכר מה נותר במקרר. בכל הנוגע לקניית מזון היא קצת רשלנית. כל מעייניה נתונים לעבודתה, לנוחות שלה (אלכס קצת משוגעת בדברים האלה), ולמרות שהיא מתקשה להודות בכך, לבגדים ולנעליים. ולתיקים. ולפאות. היא הייתה שמחה אילו היו נתונים לאהבה, אבל אהבה היא עניין בפני עצמו, היא האזור המוכה אסון של חייה. היא קיוותה, השתוקקה ולבסוף ויתרה. היום היא כבר לא רוצה להתעכב על הנושא הזה, היא משתדלת לחשוב עליו כמה שפחות. היא רק מנסה לא להמיר את הצער הזה בארוחות ערב מול מסך הטלוויזיה, לא להוסיף קילוגרמים, לא להזניח את עצמה. אף שהיא רווקה היא מרגישה בודדה לעיתים רחוקות בלבד. יש לה תוכניות שחשובות לה, שממלאות את זמנה. נכון שאהבה היא לא הצד החזק שלה, אבל אלה החיים. וזה פחות קשה מאז שהיא מכינה את עצמה להזדקן לבד. למרות הבדידות הזאת אלכס משתדלת לחיות חיים רגילים, למצוא עונג בדברים. מנחמת אותה המחשבה שהיא מסוגלת למצוא לעצמה תענוגות קטנים, המחשבה שגם היא זכאית להם, לא פחות מאחרים. היום, לדוגמה, היא החליטה לשוב למסעדת מון־טוֹנֶר שברחוב ווֹז’יראר לארוחת ערב.
היא מקדימה קצת. זו הפעם השנייה שלה כאן. הראשונה הייתה שבוע קודם לכן, וג’ינג’ית מצודדת שסועדת בגפה זה משהו שלא שוכחים. הערב היא מתקבלת כלקוחה קבועה, המלצרים תוקעים זה בזה מרפקים, מפלרטטים בגמלוניות עם הסועדת היפה, היא מחייכת, המלצרים נשבים בקסמה. היא מבקשת לשבת באותו שולחן, גבהּ למרפסת ופניה לחדר, מזמינה אותו חצי בקבוק יין אלזסי קר. היא נאנחת. אלכס אוהבת לאכול, כל־כך אוהבת שעליה להיזהר, לחזור ולשנן זאת לעצמה. המשקל שלה עולה ויורד כמו יויו, אבל היא עדיין מפליאה לשלוט בו. היא מסוגלת להוסיף עשרה קילוגרמים, אפילו חמישה־עשר, להיראות אדם אחר, וכעבור חודשיים לחזור למשקל המקורי שלה. בעוד שנים אחדות כבר לא תוכל לשחק בו כך.
היא מוציאה את הספר שלה ומבקשת מזלג נוסף כדי להחזיק את הספר פתוח בזמן שהיא אוכלת. מולה, קצת מימין, יושב הבחור בעל השיער הערמוני שראתה גם בשבוע שעבר. הוא אוכל עם חברים. כרגע הם רק שניים, אבל מדבריהם משתמע שהאחרים יגיעו עוד מעט. הוא הבחין בה מייד, ברגע שנכנסה, היא מעמידה פנים שאינה שמה לב שהוא נועץ בה מבטים. ככה זה יהיה כל הערב, גם כשכל חבריו יגיעו והם ישקעו בדיונים אינסופיים על עבודה, בחורות, נשים, גם כשיספרו כל אחד בתורו את מעלליהם הוא לא יפסיק להסתכל בה. אלכס נהנית מהמצב הזה אבל מסרבת לעודד אותו בגלוי. הוא נראה לא רע, בן ארבעים או ארבעים וחמש, רואים עליו שהיה נאה פעם. הוא שותה קצת יותר מדי, והמשקה משווה לפניו ארשת טראגית. הפנים האלה מעוררות באלכס רגשות חזקים.
היא לוגמת מהקפה שלה. ויתור אחד, במינון מדויק: מבט אל הגבר לפני שהיא יוצאת. מבט חטוף. אלכס אשפית בזה. למראה המבט העוגב שהוא תולה בה היא חשה צביטה של כאב, הוא הופך את קרביה כמו הבטחה לעצבות. כשמדובר בחיים שלה, אלכס לעולם אינה אומרת לעצמה את המילים, את המילים האמיתיות. כך גם הערב. היא מודעת לכך שהיא זוכרת תמונות קפואות, כאילו הסרט של חייה נקרע והיא לא מסוגלת לחזור אחורנית, לספר לעצמה מחדש את הסיפור, למצוא את המילים. אם בפעם הבאה שתאכל כאן תישאר יותר, אולי הוא יחכה לה בחוץ. אי אפשר לדעת. בעצם כן. אלכס יודעת היטב איך הדברים קורים. תמיד אותו סיפור פחות או יותר. הפגישות החוזרות שלה עם גברים אף פעם לא מולידות סיפורי אהבה מסעירים. לפחות את החלק הזה של הסרט היא כבר ראתה וזוכרת. טוב, ככה זה בחיים.
בחוץ חשוך לגמרי ומזג האוויר חמים. אוטובוס הגיע. היא מאיצה את צעדיה, הנהג מבחין בה במראה הפנימית ומחכה לה, היא מזדרזת, אבל רגע לפני שהיא עולה היא משנה את דעתה. לא, היא תצעד קצת, תעלה על אוטובוס אחר בדרך, היא מסמנת לנהג והוא מחזיר לה נפנוף קלוש של צער, כאילו אמר שלא צריך לזלזל בגורל. ואף־על־פי־כן הוא פותח את הדלת:
“אין עוד אוטובוס אחרי, אני האחרון להערב…”
אלכס מחייכת, מודה לו בתנועת יד. לא נורא, היא תעשה את שארית הדרך ברגל. היא תלך ברחוב פָלְגִיֶיר ואחר־כך ברחוב לָבּרוּסְט.
היא גרה באזור פּוֹרְט דֶה ואנְב כבר שלושה חודשים. היא מחליפה דירות לעיתים קרובות. לפני כן התגוררה בפּוֹרְט דה קליניאנקוּר, ולפני כן ברחוב קוֹמֶרְס. יש אנשים ששונאים לעבור דירה, אבל בשבילה זה הכרחי. היא אוהבת את זה. אולי זו התחושה, כמו עם הפאות, שהיא מחליפה חיים. זהו קו מנחה. יום אחד היא תחליף גם חיים. כמה מטרים לפניה רכב מסחרי לבן עולה עם שני גלגלים על המדרכה כדי לחנות. כדי שתוכל לעבור, אלכס צריכה להיצמד לבניין. היא חשה בנוכחות כלשהי, גבר, אין לה שהות להסתובב, אגרוף מוטח בגבהּ וכולא את נשימתה. היא מאבדת את שיווי המשקל, מתנודדת לפנים, מצחה נחבט בדופן הרכב בקול רעש עמום, היא שומטת כל מה שבידיה בניסיון להיאחז בדבר־מה, אין כלום, הוא אוחז בשערותיה אבל תופס רק את הפאה הנוכרית, שנשארת בידו. הוא מסנן קללה שהיא לא מבינה, לופת בזעם קווצת שיער אמיתי ובידו השנייה מטיח עמוק בבטנה אגרוף שיכול להרוג פר. אלכס לא מספיקה לצעוק מכאב, היא מתקפלת תחתיה ומקיאה. הגבר הזה ודאי חזק מאוד כי הוא הופך אותה עם הפנים אליו כאילו הייתה דף נייר. הוא כרך את ידו סביב מותניה ועכשיו הוא מרתק אותה בכוח ותוקע חתיכת בד מגולגלת לכדור עמוק לתוך פיה, ממש עד הגרון. זה הוא, זה האיש מהמטרו, מהרחוב, מהחנות, זה הוא. לשבריר שנייה הם מסתכלים זה בזה בעיניים. היא מנסה להיאבק, אבל הוא מהדק את ידיה חזק אל גופה. הוא כמו מלחציים, היא לא יכולה להתנגד לכוח כזה, הוא מושך אותה למטה, ברכיה כושלות, היא נופלת על רצפת הרכב. הוא בועט במותניה בכוח. אלכס נדחפת פנימה, לחיה משתפשפת ברצפת המכונית. הוא מטפס מאחוריה, מסובב אותה באלימות, שותל את ברכו בבטנה ומטיח אגרוף בפניה. הוא היכה אותה כל־כך חזק… הוא באמת רוצה להכאיב לה, הוא באמת רוצה להרוג אותה… זה מה שעובר לאלכס בראש ברגע שהאגרוף הזה מוטח בה. גולגולתה נחבטת ברצפה וניתרת בחזרה, המכה שולחת חץ של כאב איום, כאן, בחלק האחורי של הגולגולת, בעורף, כן, בדיוק, חושבת אלכס, בעורף. מעבר למילה הזאת, היא רק מצליחה לחשוב אני לא רוצה למות, לא ככה, לא עכשיו. מכווצת בתנוחת עוּבּר, פיה מלא בקיא, ראשה עומד להתפוצץ, היא מרגישה שמושכים את ידיה בכוח לאחור וקושרים אותן, וגם את קרסוליה. אני לא רוצה למות עכשיו, חושבת אלכס. דלת הרכב נטרקת, המנוע מותנע, הרכב נעקר מהמדרכה בהדף חד, אני לא רוצה למות עכשיו.
אלכס מטושטשת אבל ערה לְמה שקורה לה. היא בוכה, נחנקת מדמעותיה. למה אני? למה אני?
אני לא רוצה למות. לא עכשיו.
היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אלכס”
יש להתחבר למערכת כדי לכתוב תגובה.
אין עדיין תגובות