החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

על אנני לא מדברים

מאת:
מהולנדית: אירית באומן | הוצאה: | 2022 | 208 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

39.00

רכשו ספר זה:

סיפורה האמיתי של חנה נאדל היהודייה, שניצלה מאימת רדיפת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה הודות לעבודתה כמשרתת בבית משפחת המנהיג הנאצי הבלגי הידוע ביותר לשמצה.

סימון קורקוס מעוררת לחיים את סיפורה הלא ייאמן של חנה, פוגשת את בני המשפחה הבלגית שפרשה עליה את חסותה ושופכת אור על האזורים האפורים של החיים בצל מלחמה. בעת שהיא משחזרת את חייה של חנה בבריסל, היא חושפת סודות משפחתיים ומתמודדת עם דעות קדומות משלה. על אנני לא מדברים הוא מסע מרתק אל העבר שמתחיל בפולין של לפני המלחמה ומסתיים בישראל של ימינו.

סימון קורקוס, עורכת דין, סופרת ועיתונאית, חיה ופועלת בישראל זה עשרים וחמש שנה.

שלושה ספרים פרי עטה יצאו לאור וספרה הארץ וההבטחה, שעוסק בחיי האדם הפשוט משני צידי גדר ההפרדה, היה מועמד לתואר "ספר העיון הטוב ביותר בהולנדית". היא כותבת עבור כלי תקשורת שונים וזכתה בפרס העיתונות הבינלאומית של ארגון SFCG על עבודתה בסיקור המזרח התיכון.

מקט: 4-249-51017
סיפורה האמיתי של חנה נאדל היהודייה, שניצלה מאימת רדיפת היהודים בימי מלחמת העולם השנייה הודות לעבודתה כמשרתת בבית משפחת המנהיג […]

פרק 1
צדיק, רשע ושאינו יודע לשאול

את הסיפור של חנה ושל משפחת קורנט שמעתי לראשונה בערב סתיו חמים של שנת 2012, בחצר הפנימית של מנזר נזירות נצרת.

קווי המתאר הכהים של כנסיית הבשורה המפורסמת בלטו על רקע השמש השוקעת. הקתולים מאמינים שבמקום הזה הופיע המלאך גבריאל בפני הבתולה מריה ובישר לה שהיא הרה וכי בקרוב תלד את ישו.

הרציתי בפני קבוצת עולים לרגל מבלגיה על עבודתי. זה חמש עשרה שנה אני עובדת ככתבת חוץ של העיתונות הבלגית בישראל ומסקרת עבור כלי תקשורת הולנדיים ובלגיים את המצב במזרח התיכון בכלל ובישראל ובשטחים הפלסטיניים בפרט. סיפרתי לאורחיי על חיי כאן כנוכרייה בארץ זרה. אינני יהודייה, מוסלמית, ישראלית או פלסטינית. אני הולנדית. גדלתי בבֶּרחֶלייק שבהולנד ובנירפֶּלט שבבלגיה, אני רעייתו לשעבר של גבר בלגי־מרוקאי־ישראלי ואימא לשלושה ילדים הולנדים־בלגים־ישראלים.

בחמש עשרה שנותיי באזור זה חוויתי וסיקרתי את האינתיפאדה השנייה, שתי מלחמות (לבנון, עיראק), מלחמת אזרחים (סוריה), האביב הערבי ונפילת המשטר במצרים, מבצעים צבאיים בעזה, מתקפות על ישראל מעזה והכיבוש המתמשך.

המזרח התיכון היה, ועודנו, נפיץ כמו חבית אבק שריפה. המתח בשל הסכסוך הישראלי פלסטיני נמשך, וגם שכנותיה של ישראל נמצאות במצב של סכסוך תמידי כמעט זו עם זו.

המתיחות בין מדינות ערב היא בת מאות שנים. לפני אלף וארבע מאות שנה התגלעה מחלוקת סביב השאלה מי יהיה מנהיג המוסלמים אחרי מות מוחמד, מחלוקת שהפכה למלחמה. מאז ועד היום נותרו שני המחנות מפולגים וכיום הם מוכרים כזרם השיעי והזרם הסוני. המתיחות שבין שני הזרמים עדיין מתלקחת לעיתים קרובות.

הצדדים השונים עושים שימוש במחלוקת הדתית למען מטרותיהם שלהם. במזרח התיכון נאבקים משטרים שיעים (סוריה, עיראק) במורדים סונים (תימן); השיעים זוכים לתמיכת איראן וחיזבאללה (שיעים גם הם), בעוד שהסונים יכולים לסמוך על עזרתה של ערב הסעודית הסונית ומדינות מפרץ אחרות.

מלחמת האזרחים הסורית לא פרצה על רקע דתי אלא הייתה מרד אזרחי נגד שליט עריץ. רק לאחר התערבות כוחות חיצוניים הפכה לסכסוך אלים בין פלגים. האלימות עקרה מיליוני סורים מביתם. על פי נתוני סוכנות הפליטים של האו”ם (UNHCR), בשנת 2014 הפכו כמחצית מאזרחי סוריה לפליטים בארצם או מחוץ לה, בפרט בארצות שכנות כגון טורקיה, לבנון וירדן שהוצפו בפליטים. גם לאירופה החל להגיע זרם מהגרים גדול והתקפות דאעש הגדילו את מספר הפליטים עוד יותר. הכול סובלים היום מבעיית הפליטים ונדמה שאין פתרון באופק.

הפרדוקס בסיפור הוא שנראה שהדבר היחיד שמאחד את ארצות ערב הוא השנאה המשותפת לישראלים היהודים, שרבים מהם הגיעו לארץ כמהגרים וכפליטים מאירופה מיד אחרי מלחמת העולם השנייה.

כבר חמש עשרה שנה אני מקשיבה לטיעונים, רטוריקה דיפלומטית, חילופי האשמות וגידופים של המזרח התיכון ומדווחת עליהם בכתבותיי. הנימה השלטת היא של עצב, כאב, ייאוש וזעם. אפשר לומר שזו נימה שאפשר לזהות בקולם של כל הצדדים.

כשמישהו מהקהל שואל בסקרנות איך באמת נראים חייהם של הישראלים, אני משיבה: “אפשר לומר שחייהם של היהודים בישראל נעים בין חרדה, אפתיה ושמחה. חרדה מלאבד את ארצם ואת אמונתם. חרדה מפני האפשרות שאושוויץ תקרה שנית. חרדה מפני איראן, חמאס, חיזבאללה. הרגשה שיש להגן על המדינה היהודית בכל מחיר וגם להגן עליה מפני כניסת מהגרים לא יהודיים. ישנה גם אפתיה, סוג של אדישות, כלפי משא ומתן על שלום וכלפי יוזמות חדשות. ויש שמחה, אופוריה, למעשה, מהעובדה שיש ליהודים בית. יש אחווה, בין כולם כמעט, בין אם הם מהימין ובין אם הם מהשמאל של המפה הפוליטית.”

אחרי ההרצאה כמה מהאורחים נשארים מאחור כדי לשאול שאלות או לחלוק את חוויותיהם האישיות. אנחנו יושבים עם הקפה שלנו לרגלי פסל המשפחה הקדושה. נושא השיחה הוא מלחמה. אנחנו מדברים על הסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל כעבור זמן מה – כמו נכנסנו פתאום אל תוך מכונת זמן – אנחנו מתחילים לדבר על מלחמת העולם השנייה ועל רדיפות היהודים.

השיחה על מלחמת העולם השנייה והשואה במקום השליו הזה, חצר המנזר בנצרת, עם אורחים ששרועים נינוחים בכיסאות הגן ולוגמים קפה – מבלבלת אותי. אני מבינה שקשה לי להביע דעה על חייהם של אנשים בזמן המלחמה בכלל והשואה בפרט. כמובן, היו פושעי מלחמה: מי שביצעו את הזוועות או שהיו שותפים להן. אבל לדעתי, רוב האנשים במהלך המלחמה היו בסך הכול אנשים רגילים שניסו לשרוד. איך אני יכולה להחוות דעה עליהם?

פעם, לפני שעבדתי במזרח התיכון, חשבתי אחרת על הדברים. כילדה שנולדה אחרי המלחמה – שתים עשרה שנה לאחר סיומה, ליתר דיוק, למשפחה קתולית לא אדוקה, גדלתי עם דימוי מסוים של המלחמה. זה היה הסיפור על הרעים – הנאצים, משתפי הפעולה הבלגים וההולנדים – מצד אחד, וגיבורי המחתרת והיהודים מצד שני. מה שקרה בפועל בחייהם האישיים של יהודים ואזרחים אחרים נותר תחת מעטה שתיקה.

כך גם בבלגיה. היעדר מרחק רגשי יחד עם מדיניות ארכיון סגורה יצרו אקלים שבו קלישאות מחליפות כל גישה ביקורתית.

בתקופת ה’בעיה המלכותית’ של 1950 – הכוונה היא לשאלה אם המלך ליאופולד השלישי יכול להמשיך לכהן כמלך הבלגים לאחר שבלגיה נכנעה כניעה מוחלטת לכוחות הצבא הגרמני, דבר שגרם למשבר פוליטי עמוק – שום פוליטיקאי לא שש להוסיף את סוגיית שיתוף הפעולה עם הנאצים לרשימת הסוגיות הארוכה שכבר גרמה למתח רב במדינה.

אני זוכרת איך ב־1982 היינו דבוקים לטלוויזיה כשערוץ BRT/RTBF שידר את הסדרה התיעודית ‘הסדר החדש’ (De Nieuwe Orde) שעסקה במשתפי הפעולה בזמן מלחמת העולם השנייה. החקירה הצולבת החריפה של העיתונאי מוריס דה וילְדֶה – שלא הסתיר את שנאתו כלפי הנאצים ואת סלידתו מהם וממשתפי הפעולה – חשפה פשעי מלחמה בלגיים רבים.

בילדותי, קרו פה ושם דברים שלא ידעתי את פשרם. הילדים הגדולים בכפר נהגו להפחיד אותנו ולומר שבגן הקטן של הכפר גר ה’יוּד’, שאוכל ילדים קטנים. לימים, הבנתי שב’יוד’ הכוונה הייתה ל־Jude (יהודי בגרמנית) או Jood (בהולנדית). פעם, כששאלתי את אמי כבדרך אגב אם כל הגרמנים פשעו בזמן המלחמה, אפילו האופה הגרמני הפשוט שבפינת הרחוב, ענתה: “לעולם אל תעזי לדבר על הדברים האלה.”

הסיפור שסופר לי ולבני דורי עיצב את הדרך שבה סיווגתי אנשים כ’טובים’ או כ’רעים’. לדרך מובנית זו של שימת תווית על העבר שלנו היו יתרונות משלה. לא נאלצת לשאול את עצמך כיצד הדור שקדם לנו התנהג במלחמה. בדרך זו יכולת לעקוף את ‘האזור האפור’ של הדברים, האזור שבו רוב האנשים – אפילו ההורים שלנו – היו קצת טובים וגם קצת רעים.

אבל היום, שבעים שנה אחרי מלחמת העולם השנייה, כשאני מסקרת אזור מלחמה, אני כבר לא כל כך בטוחה באותה חלוקה. אני חושבת שבלגיה של מלחמת העולם השנייה שונה מבלגיה של ספרי ההיסטוריה שלנו. ערפל סמיך היה נסוך על פני הדברים, ערפל שבו אי אפשר להבחין בין טוב לרע.

איני מכירה את הפרטים, כי דבר לא נכתב על הנושא, אבל יש לי שאלות רבות. כיצד הרגישו בני הדורות הקודמים כשיותר ויותר מהגרים, מרביתם יהודים, חצו את הגבול והתיישבו בבלגיה, לרוב באופן בלתי חוקי? מה חשבו על היהודים האלה, שהיו מוכנים לעבוד בכל עבודה ובשכר נמוך בהרבה מהבלגים? כיצד חשבו הורי הורינו על השכונות שבהן התגוררו, התפללו ולמדו יחד הזרים?

מה ידעו היהודים והבלגים על תכניות הגרמנים, על רדיפות היהודים ועל מה שקורה במחנות הריכוז? מה יכלו לדעת?

כמה בלגים, שהיו ‘שחורים’, מחברי הבריגדה השחורה, כלומר משתפי פעולה, הואשמו – על בסיס סיפורים או בשל קרבה משפחתית כלשהי – והוקעו מהחברה? היה ברור לכולם ש’שחור’ הוא כמו מצורע, אדם שלא מתרועעים עמו. הדין נחרץ מהר מאוד.

מצד שני, כמה מן האזרחים, אותם האנשים ששפטו את משתפי הפעולה, היו צריכים לבוא חשבון קודם כל עם עצמם משום שבמהלך המלחמה עמדו מנגד והביטו שווי־נפש במתרחש מבלי לנקוף אצבע?

בשביל בני דורם של ילדיי, מלחמת העולם השנייה היא סיפור מהעבר הרחוק שעליו אינם יודעים פרטים רבים, מלבד המידע ההיסטורי. יותר ויותר ילדים גדלים מבלי שיש בסביבתם מישהו שחווה את התקופה על בשרו. רבים מהאנשים, שנראים בתמונות מנופפים לכוחות השחרור האמריקאים והקנדיים, כבר הלכו לעולמם. מי שהיו בשנות העשרים שלהם בסוף המלחמה הם כיום בשנות התשעים לחייהם.

בקרב בני דורי, הסקרנות ושימת הלב לנושא גוועו, אולי, במקצת עם מותם של אנשי התקופה – הורינו וסבינו. ההתלבטויות, הדעות, הרגשות והזיכרונות של אותם ימים, של האנשים שהתמודדו ושרדו את הסכסוך הגדול ביותר בהיסטוריה; בקרוב לא נוכל עוד לשאול על אודותיהם. מן הראוי שנזדרז.

רבים ימשכו בכתפיהם ויאמרו שיש היום בעיות אחרות בעולם. האם זה נכון? הרי אובדן זיכרון מלחמת העולם השנייה אינו מאפשר לנו לומר שאנו רשאים להתחמק מן האחריות האנושית שמוטלת עלינו.

כשאנחנו חושבים על העבר, אנחנו נוטים להניח שאנשים היו אז פשוטים יותר בדרכיהם וטהורים יותר בכוונותיהם. אבל לי נראה סביר יותר שקודמינו היו לא פחות עקשנים, חסרי אחריות, חרדתיים, אופורטוניסטים ויציבים במידה זו או אחרת במאווייהם משאנחנו היום. איננו שונים מסבינו וסבותינו, שהתמודדו עם דילמות אתניות ונאלצו להתמודד עם שאלת המהגרים היהודיים.

שאלות אלה ואחרות מבזיקות במוחי בעודנו יושבים ושותים את הקפה שלנו בחצר המנזר הקתולי, אבל אינני מבטאת אותן בקול. אני משיבה בהיסוס שכמובן, איני היסטוריונית, אבל שלדעתי הטוב והרע מתערבבים בקלות בתוך כל אחד מאיתנו. מובן שהיו פושעי מלחמה גדולים, אני אומרת, אבל אני תוהה אם חיי היום־יום של שאר האוכלוסייה לא היו אמביוולנטיים הרבה יותר ואם לא שלטה בהם מידה מסוימת של אופורטוניזם, גבורה צנועה, טריוויאליות, פחדים ויחסים ‘רעים’ עם המוסר ה’טוב’.

מחוויותיי במזרח התיכון אני יודעת שבעת סכסוך, הכרעה כזו או אחרת נעשית לעתים בשבריר שנייה, ואת השלכותיה מרגישים רק כעבור זמן רב, ושהכרעה בזמן מלחמה קשה הרבה יותר מחריצת הדין בדיעבד.

“ההתנהגות של אנשים בזמן מלחמה, ובפרט במהלך מלחמת העולם השנייה, היא תחום אפור כל כך,” אני אומרת. “זה היבט שכמעט ולא עוסקים בו בבלגיה. אבל חייבים לדבר עליו, כי באמצעות ידע רב יותר על זהותנו ועל ‘הסיפור הקטן של בלגיה’, כמו גם על האחריות שמוטלת על כתפי הבלגים, נוכל אולי להבטיח שהדור הבא לא ייפגע כפי שנפגעו הדור שלנו והדור הקודם לנו.”

התפנית הראשונה והזהירה באופן שבו נתפסה מלחמת העולם השנייה התאפשרה לאחר נאומו של ז’אק שיראק ב־1995, בזמן טקס הזיכרון למצוד ולודרום ד’איבר (גירוש היהודים מפריז ב־1942). שיראק היה הנשיא הראשון שהכיר באחריות ארצו לגירוש היהודים בזמן מלחמת העולם השנייה. עד לאותו יום סירבה ממשלת צרפת להתנצל על חלקם של השוטרים הצרפתים במצוד אחר היהודים ובגירושם או על כל שיתוף פעולה אחר של צרפת עם גרמניה הנאצית.

חמש שנים אחר כך הושמעה לראשונה בבלגיה בקשת סליחה היסטורית דומה לזו; לא על ידי ראש הממשלה אלא על ידי היסטוריון פלמי שהיה בנו של פלמי ש’סרח’. בזמן טקס ה־IJzerbedevaart (טקס הזיכרון לחיילים הבלגיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה), גינה פרנס־יוֹס פֶרדוֹט את שיתוף הפעולה של חלקה הארי של התנועה הלאומית הפלמית ההיסטורית עם גרמניה הנאצית. בניסיון לשבור את הטאבו של רגשות האשם סביב מלחמת העולם השנייה, טאבו שמשפחות רבות עדיין מתמודדות איתו, אמר פרדוט: “על בקשת הסליחה לנפץ את האשליה שמקיפה אותנו ושאנו ממשיכים לאחוז בה. למעשה כזה אין כל קשר להשפלה או להרס עצמי. נהפוך הוא, זו פעולה של ריאליזם. זו גישתו של מי שיודע להישיר מבט הרחק אל העבר, הופך את הדף השחור בחמלה גדולה ולאחר מכן מביט קדימה, אל העתיד.”

ב־2007 עשו כדוגמתו ראש עיריית אנטוורפן, פטריק ינסן, וראש הממשלה, גִי פֶרהוֹפסְטַט, וביקשו סליחה על רדיפת היהודים באנטוורפן בימי מלחמת העולם השנייה ועל מעורבות הרשויות הבלגיות בגירוש היהודים.

בשנים האחרונות נכתב בעיתונות לא מעט על תפקידה של בלגיה בשואה. סוף כל סוף מכירים הבלגים באחריותה של המדינה למותם של יותר מ־28,000 יהודים בלגים. האם לא אמר ראש ממשלת בלגיה לשעבר, אליוֹ די רוּפּוֹ, שעלינו לאזור אומץ ולהתמודד עם האמת?

הערתו היא ציון דרך חשוב, גם אם מאוחר, מאוחר מאוד. לא תמיד אנו מודעים לכך, אבל מלחמה משאירה פצעים איומים שיכולים להיות מכריעים גם שבעים שנה לאחר מעשה.

“ובכן,” אני אומרת, “אם המדינה מבקשת להתפייס עם עברה, אולי הגיע גם זמנו של האזור האפור, זה של אזרחי המדינה, עבר אפור שמעולם לא נכתב.”

בנקודה זו מופיע סיפורה של חנה.

אחד האורחים אומר: “אם כעיתונאית את מתעניינת בתחום האפור הזה, אז יש לי סיפור בשבילך. זה סיפור על משפחת קורנט הבלגית ועל חנה נַדֶל היהודייה (שם נעוריה היה גנסיק או גנזיק). ידעת שהמשפחה הזאת הצילה שלושה יהודים? את חנה, את אמה ואת בת הדודה שלה. הם גרו בבית משפחת קורנט, ממש מתחת לאפם של הנאצים. בני משפחת קורנט הם גיבורים אבל הם הואשמו ונשפטו על ידי בני ארצם. בגלל זה הם העדיפו להישאר עד היום מאחורי הקלעים. אני אפילו לא יודע איפה הם גרים או אם הם בכלל בחיים. נראה שהם חוששים מהתקשורת. אבל אם הסיפור של חנה מעניין אותך, אני יכול לקשר ביניכן. תאמיני לי, את לא תתאכזבי. סיפור כזה עוד לא שמעת.”

אני מהנהנת במעורפל, הנהון שבדרך כלל משגע את ילדיי כי פירושו שאימא לא באמת מקשיבה.

הוא מניח את ידו על זרועי: “האישה הזאת באמת מיוחדת מאוד. זה סיפור של עמוד שער.”

אני מוציאה את הפנקס והעט, שישנם תמיד בכיסי, וכותבת בצייתנות את שמה של חנה, את מספר הטלפון שלה ואת כתובתה. “בהחלט אתקשר אליה,” אני אומרת.

כמה שבועות לאחר מכן, כשעיתון בלגי מבקש ממני כתבה על יום הזיכרון למלחמת העולם השנייה שחל ב־8 במאי, אני נזכרת בחנה ומחליטה לצלצל אליה.

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.