על דיאלוג

עוד לא היתה תקופה שבה נזקקנו כל-כך להקשבה עמוקה ולתקשורת פתוחה יותר כדי להתמודד עם עם המורכבות של האתגרים הניצבים בפני ארגונים, עסקים והחברה בכלל. המדען הנודע, דייויד בוהם, 'אחד המוחות החוקרים המובילים של הפיזיקה המודרנית' (מגזין Nature),האמין כי יש לאנושות דרך טובה יותר למצוא משמעות ולהגיע להרמוניה. הוא הכיר בדיאלוג יצירתי, המבוסס על שיתוף של סברות והבנה, ככלי שבאמצעותו יכולים הפרט והחברה כולה כמכלול ללמוד עוד על עצמם ועל אחרים ולהגיע אל תודעה של תכלית מחודשת.

מקט: 4-415-157

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

עוד לא היתה תקופה שבה נזקקנו כל-כך להקשבה עמוקה ולתקשורת פתוחה יותר כדי להתמודד עם עם המורכבות של האתגרים הניצבים […]

---

מבוא

‘על דיאלוג’ הוא התיעוד המקיף ביותר הקיים כיום של התהליך שדייוויד בוהם מכנה בפשטות, ‘דיאלוג’. מהדורה מתוקנת ומורחבת זו של החוברת המקורית שהתפרסמה תחת אותה כותרת מיועדת לשמש הן כמדריך מעשי לאלו המעוניינים לפתח דיאלוג והן כבסיס תיאורטי למעוניינים להעמיק לחקור את השלכות השקפת העולם הדיאלוגית של בוהם. תרגול הדיאלוג אמנם עתיק לא פחות מהתרבות האנושית עצמה, אבל בעת האחרונה התפתחו תרגולים, שיטות והגדרות רבים הנעים סביב המונח ‘דיאלוג’. אף שאין גישה אחת שיכולה להיחשב כ’נכונה’, בהחלט אפשר להשוות בין העמדות השונות ולהבהיר את הטיעונים שבבסיס כל אחת מהן. מסיבה זו, המהדורה הנוכחית של ‘על דיאלוג’ מדגישה את המשמעות הבסיסית, את המטרה ואת הייחוד של מחקרו של דייוויד בוהם בתחום זה.

על פי הגותו של בוהם, דיאלוג הוא תהליך רב-רבדי שהוא הרבה יותר מאשר דיון או חילופי דברים בשיח. מדובר בתהליך לימוד של החוויה האנושית בטווח רחב באופן יוצא דופן, הכולל את הערכים החשובים לנו, את טבעם של רגשות ועוצמתם, את דפוסי תהליכי החשיבה שלנו, את תפקיד הזיכרון, את חשיבותם של מיתוסים תרבותיים המועברים מדור לדור, ואת האופן שבו נבנית חוויית הרגע במערכת העצבים שלנו. אולי החשוב מכול הוא שדיאלוג בוחן את האופן שבו מחשבה – אשר לפי תפיסתו של בוהם היא אמצעי מוגבל מטבעה ואינה ייצוג אובייקטיבי של המציאות – נוצרת ומתבססת במישור הקולקטיבי. לבחינה כזאת נדרשת בדיקה מעמיקה של הנחות יסוד שונות בתחומי התרבות, המשמעות והזהות. אם כן, במובן המעמיק ביותר, דיאלוג הוא הזמנה לבדוק אם הגדרות מסורתיות של משמעות האדם הן אכן בנות קיימא וכן לבחון באופן קולקטיבי את האפשרות להעצים את האנושות.

במהלך הקריירה שלו כפיזיקאי חוקר, בוהם נהג להעיר את תשומת הלב לעובדה שלמרות הטענות על שאיפה לגלות את ה’אמת’, המאמץ המדעי לעתים קרובות נגוע באמביציה אישית, בהגנה עקשנית על התיאוריה ובכובד המשקל של המסורת – כולם על חשבון שיתוף פעולה יצירתי להשגת המטרות המשותפות של המדע. בהסתמך על הבחנות כאלו, לעתים קרובות ציין כי רוב רובה של האנושות לכוד ברשת דומה של כוונות ופעולות סותרות. סתירות אלה, לפי דעתו, מובילות לא רק למדע משובש אלא לכל מגוון הפיצולים האישייים והחברתיים. על פי בוהם, פיצולים כאלו מתקיימים בתרבויות ובאזורים גיאוגרפיים שונים, ומחלחלים באנושות כולה עד כדי כך שכבר התרגלנו לקיומם.

כדי להמחיש את משמעות הפיצולים, נעזר בוהם לעתים קרובות בדוגמה של שעון המתנפץ לרסיסים אקראיים. הרסיסים הללו שונים למדי מהחלקים ששימשו להרכבת השעון. החלקים קשורים זה לזה בקשר אינטגרלי. בין הרסיסים, לעומת זאת, אין כל קשר מהותי. באופן דומה, תהליכי המחשבה הרגילים של האנושות נוטים ליישם תפיסת עולם המתבססת על פיצול, על ‘פירוק של דברים שבעצם אינם נפרדים’. בוהם טוען כי תפיסה כזאת מובילה באופן טבעי לעולם של לאומים, כלכלות, דתות, מערכות אמונה וזהויות פרטיות שונים מאוד זה מזה, אם כי פה ושם יש ניסיונות מוצלחים לכפות סדר חברתי. אם כן, אחת הכוונות העיקריות של הדיאלוג של בוהם היא להבהיר את פעולת הפיצול הזאת – לא במסגרת ניתוח תיאורטי בלבד אלא גם כתהליך חווייתי מעשי.

על פני השטח נראה כי דיאלוג הוא פעילות פשוטה למדי. מתכנסת קבוצה של חמישה-עשר עד ארבעים אנשים (מספר המשתתפים שמציע בוהם אינו חד-משמעי) שמסכימים מרצונם החופשי לשבת במעגל. לאחר כמה הבהרות מקדימות על אופי התהליך, הקבוצה אמורה להחליט כיצד להמשיך. מאחר שהקבוצה התכנסה ללא סדר נושאים מוגדר לדיון, בחירת הנושא (או הנושאים) עשויה להימשך זמן מה ולעורר מידה מסוימת של תסכול. בשלבים המוקדמים הללו אפשר להיעזר במנחה, אבל רצוי לוותר על נוכחות המנחה כמה שיותר מהר כדי לאפשר לקבוצה להתוות לעצמה נתיב משלה. הניסיון מוכיח כי כאשר קבוצה כזו נפגשת באופן קבוע, המוסכמות החברתיות נשחקות ומתחילים להתגלות תכנים המעידים על הבדלים בין תת-תרבויות, ללא קשר לנושא שעל סדר היום. החיכוך המתעורר בין ערכים מנוגדים הוא לב-לבו של דיאלוג, מכיוון שהוא מאפשר למשתתפים להבחין בהנחות היסוד הפעילות בקבוצה, כולל הנחות היסוד המאפיינות כל משתתף ומשתתפת בעצמם. הכרה בכוחן של הנחות היסוד הללו והקדשת תשומת לב לאופיין ה’ויראלי’ יכולה להוביל להבנה מחודשת של הנטייה הטבעית לפיצול ולהרס עצמי המאפיינת את רוב תהליכי המחשבה שלנו. עם הבנה חדשה כזו ניתן להפחית התבצרות בעמדות מגננה ולאפשר לאווירת נועם ואחווה טבעית להתפשט בקבוצה.

אם כל זה נראה קצת מאולץ מדי, קצת כמו נוסחה גורפת, זה נכון. אמנם הניסיון המצטבר של אנשים רבים באזורים רבים בעולם מראה כי תהליך כזה בהחלט יכול להתרחש, אך אין מדובר בתוצאה מובטחת. התקדמות של קבוצת דיאלוג מתרחשת לעתים נדירות במעבר חלק מנקודה אחת לשנייה. לרוב היא מתאפיינת יותר בנסיגות עם שינויי כיוון בלתי צפויים ודינמיים בעקבות רגעים של תסכול, שעמום או סערת נפש, במעגלים חוזרים ונשנים. גם אז, הפוטנציאל היצירתי של הדיאלוג – היכולת לגלות דרכו מבנים עמוקים יותר של תודעה – משתנה בהתאם לרצינות ולמשך היישום שלו על ידי המשתתפים. במסגרת הדיאלוג נדרשת מידה רבה של תשומת לב כדי לעקוב אחר המשמעויות העדינות של הנטיות של כל אחד ואחת להניח/להגיב, ובמקביל לזהות דפוסים דומים בקבוצה כמכלול. בוהם מציין כי תשומת לב או מודעות כזאת אינן תוצר של ידע או מיומנות נרכשים, והמטרה אינה ‘לתקן’ את כל מה שעשוי להתגלות במסגרת הדיאלוג. למעשה מדובר בהתנהלות שהיא ביטוי רגוע של סקרנות נטולת שיפוטיות, כאשר העיקר הוא להבחין בדברים סמוך להופעתם ובבהירות רבה ככל שניתן. טיפוח תשומת לב כזאת, עניין שבדרך כלל מעדיפים לדלג עליו בגרסאות תועלתניות יותר של דיאלוג, הוא מרכיב מרכזי בגישתו של בוהם לתהליך.

העיסוק במה שנדמה כקושי לפתור את חוסר הקוהרנטיות של המחשבה האנושית הוביל את בוהם להתעמק ולבחון את הנושא יחד עם אנשים בעלי דעות דומות לשלו. אחד האישים הבולטים ביניהם היה המחנך והפילוסוף ההודי ג’ קרישנמורטי. שני נושאים שבמיוחד העסיקו את שניהם התגלו כמרכיבים שהעשירו את תפיסת הדיאלוג של בוהם: האפשרות שקשיי המחשבה הם קולקטיביים מיסודם ואינם בהכרח אישיים, והפרדוקס של ‘הצופה והנצפה’, שהשתמע ממנו כי שיטות מסורתיות של בחינה עצמית ושל העצמה אישית אינן מספקות מענה הולם בכל הקשור להבנה מעמיקה של טבעה האמיתי של התודעה.

בוהם חקר את טבעם של התקשורת והדיאלוג גם עם הפסיכיאטר האנגלי ד’ר פטריק דה-מארה. מתוך שלל הרעיונות שבחן דה-מארה בקשר לדינמיקה קבוצתית, שניים השתלבו בלב תפיסת הדיאלוג המתפתחת של בוהם: מושג ‘האחווה הלא-אישית’ שמשמעו שבמסגרת הקבוצה ניתן לגלות אמון אותנטי ופתיחות גם כאשר המשתתפים אינם חולקים עבר אישי משותף נרחב; ובנוסף, תיאוריית ה’מיקרו-תרבות’ הטוענת כי מדגם מייצג של תרבות שלמה יכול להימצא בקבוצה של כעשרים משתתפים או יותר, שמביאים אליה מגוון דעות וערכים.

במקביל למעורבותו במחקרים הללו, בוהם ואשתו שרה נסעו ברחבי אירופה וצפון אמריקה והעבירו סמינרים בנושאים מדעיים ופילוסופיים. אחד הסמינרים האלה, שנערך באביב שנת 1984 במיקלטון, אנגליה, הוביל לגילוי שני היבטים נוספים של דיאלוג – מושג המשמעות המשותפת בתוך קבוצה, והיעדר מטרה או נושאי דיון מוגדרים מראש. בוהם תיאר את חשיבותו של הסמינר במילים הבאות:

סוף השבוע החל בציפייה לסדרת הרצאות ודיונים עם דגש מובהק על התוכן. בהדרגה התגלה כי למעשה מדובר במשהו חשוב יותר – התעוררות תהליך הדיאלוג עצמו כזרימה חופשית של משמעות בין כל המשתתפים. תחילה, אנשים הביעו עמדות מקובעות ונטייה ברורה להגן עליהן, אבל אחר כך התברר ששמירה על אווירה חברית בקבוצה חשובה יותר מהיצמדות לכל עמדה שהיא. חברות כזו ניתן להגדיר כבלתי אישית מאחר שאינה תלויה בקשר אישי קרוב בין המשתתפים. דרך כך מתחיל להיווצר סוג חדש של תודעה, שמתבססת על משמעות משותפת המשתנה בכל עת תוך כדי תהליך הדיאלוג. אנשים מרפים מעמדות ההתנגדות שלהם, גם אי-אפשר לומר שהם מתקשרים זה עם זה, אלא הם משתתפים במאגר המשמעות המשותפת, שיש לו יכולת להתפתח ולהשתנות ללא הפסק. בפיתוח הזה לקבוצה אין שום מטרה מוגדרת מראש, אם כי בכל רגע נתון עשויה להתגלות מטרה כלשהי, שיכולה להשתנות באופן חופשי. כך מתחילה להיווצר בקבוצה מערכת יחסים דינמית חדשה, שאינה פוסלת שום דובר ושאין בה שום תוכן שאינו מקובל. עד כה אנחנו רק בראשית גילוי האפשרויות הטמונות בדיאלוג כפי שתיארנו כאן, אבל אם נמשיך בכיוון הזה עשויה להיפתח בפנינו אפשרות לשינוי משמעותי יותר, לא רק של הקשרים בין אנשים אלא שינוי של טבע המודעות עצמה, שממנה נובעים הקשרים הללו .2

נמצאת כאן הגדרה בעלת חשיבות רבה: דיאלוג מכוון להרחיב את הבנת המודעות עצמה, נוסף על בחינת האופי הבעייתי של קשרים ושל תקשורת יומיומיים. הגדרה זו משמשת כבסיס או כנקודת התייחסות למרכיבים העיקריים של דיאלוג: משמעות משותפת, טבעה של מחשבה קולקטיבית, יכולת החלחול של הפיצול, תפקיד המודעות, ההֶקשר המיקרו-תרבותי, חקירה בלתי מכוונת, אחווה לא-אישית, ופרדוקס הצופה והנצפה. מגוון מרכיבי היסוד הללו מעיד על תפיסה נרחבת, שממנה ניתן להבין את טבעו הרדיקלי של חזון הדיאלוג של בוהם. ואולם, כפי שבוהם עצמו הדגיש, דיאלוג הוא תהליך של מפגש ישיר, פנים אל פנים, ואין לבלבלו עם העלאת ספקולציות ושטיחת תיאוריות אינסופית. בעידן המתאפיין בתאוצה מסחררת של הפשטות ושל ייצוגים דיגיטליים מושלמים, ההתעקשות להתמודד עם אי-הנוחות וחוסר הסדר של החוויה הגשמית היומיומית היא אולי העניין הרדיקלי ביותר.

דייוויד בוהם המשיך לדייק את מחשבותיו על דיאלוג עד מותו בשנת 1992, ופרסם חומרים חדשים גם בשנים האחרונות לחייו. בנוסף, בין מחקריו קיימים חומרים עוד משנת 1970 המתייחסים לפיתוח דיאלוג וליסודות התיאורטיים של הנושא. ספר זה מציג לראשונה מבחר מהחומרים הללו ומציע סקירה מקיפה של מחקרו של בוהם בתחום.

החומרים נאספו משני מקורות עיקריים. הפרק הראשון – ‘על תקשורת’, והפרק הרביעי – ‘הבעיה והפרדוקס’, הם מאמרים בנושא שכתב בוהם בשנת 1970 ובשנת 1971, בהתאמה. שני המאמרים פורסמו לראשונה בעלון של קרן קרישנמורטי באנגליה. שאר החומרים מקורם בעיקר בסמינרים ובמפגשים בהרכב מצומצם שנערכו באוג’יי, קליפורניה, בין השנים 1992-1977. הספר, אם כן, כולל שילוב של מצגת מאולתרת ושל מאמרים מדוקדקים ומכוונים, במטרה לשמש כמבוא כללי לדיאלוג, ולהציע לקוראים פרקים לעיון ולהתייחסות המתכתבים עם חלק מהנושאים המרכזיים בתיאוריית הדיאלוג. כך, הפרק השני, ‘על דיאלוג’, יכול לשמש את הקוראים כמבוא ראשוני, והפרקים האחרים יכולים להציע עיון מעמיק יותר בנושאים שזכו להתייחסות מצומצמת בלבד במאמר זה.

הפרק הראשון, ‘על תקשורת’, שופך אור על השלבים הראשונים בגיבוש משמעות הדיאלוג על פי בוהם, בעיקר האופן שבו הרגישות ל’דומה ושונה’ משתלבת במדע, באמנות ובתקשורת היומיומית. נושא ה’הקשבה’, אשר לעתים קרובות מדי אינו מובן כהלכה בתהליך הדיאלוג, זוכה במאמר זה להתייחסות המעידה על העתיד לבוא. הנטייה הרווחת היא להתייחס ל’הקשבה’ בדיאלוג כאל רגישות מעמיקה, שקולה, אמפתית, למילים ולמשמעויות שמבטאים חברי הקבוצה. עניין זה הוא אכן חלק מדיאלוג, אבל בוהם מדגיש כאן הקשבה מסוג שונה, הקשבה שבמהלכה דווקא תפיסה שגויה של כוונת הדובר עשויה להוביל ליצירת משמעות חדשה בו במקום. הבנה של עניין זה היא חיונית להבנת המושג שבוהם יכנה בסופו של דבר כ’זרימת המשמעות’ בדיאלוג.

‘על דיאלוג’, הפרק השני, מציג סקירה מקיפה ואת הרציונל של תהליך הדיאלוג, כולל פירוט ההיבטים המעשיים ואופן היישום. מרכיבים יסודיים של דיאלוג – השהיה, רגישות, הדחף הנובע מ’צורך’ – מוצגים ומוסברים. בנוסף נסקרים הקשיים שעלולים להתעורר במהלך דיאלוג וניתנות הצעות כיצד ניתן להיעזר בקשיים הללו כדי להעמיק את הבנת התהליך עצמו. בוהם מציג גם את מה שהוא מכנה ‘חזון הדיאלוג’ – האפשרות להתמיר את הנטייה שלנו להיסחף בלי מחשבה לפעילות קבוצתית לכדי יצירת אחווה שיתופית נבונה, אם רק נשכיל להתמודד עם טבען האמיתי של הבעיות הקיימות בינינו.

ב’טבעה של המחשבה הקולקטיבית’, בוהם מציג את האפשרות של ‘מאגר ידע’ – חבוי וגלוי כאחד – שהצטבר במשך האבולוציה האנושית. לדברי בוהם, מאגר הידע הזה הוא הבסיס לחלק ניכר מהשקפת העולם שלנו, מהמשמעויות שאנחנו מייחסים לאירועים, ומתחושת העצמי שלנו. ידע כזה, או מחשבה כזאת, נעים בחופשיות בלי קשר לאדם מסוים או אפילו לתרבות כלשהי – ממש כמו וירוס. מנקודת מבט כזאת, הניסיונות שלנו לפתור בעיות דרך ניתוח אישי או על ידי ייחוס תכונות מרושעות ל’אחר’, אם כקבוצות ואם כפרטים, מניבים תוצאות מוגבלות. לדברי בוהם נדרש מאיתנו להתייחס מחדש לתנועת המחשבה, לחפש במקומות שהתעלמנו מהם עד עכשיו. בוהם נעזר באנלוגיה לנהר שמקורותיו מזוהמים כל הזמן כדי להראות כיצד טיפול בזיהום במורד הנהר לא באמת יכול לפתור את הבעיה. הפתרון האמיתי נמצא בטיפול בגורם הזיהום במקורות.

כדי להמחיש את אחד ההיבטים של זיהום המחשבה המתפשט הזה, בוהם בוחן את האופן שבו הידע התפיסתי מתאחד עם הזיכרון ליצירת ייצוגים, שמנחים אותנו בחוויה המיידית שלנו. בניית הייצוגים הללו, שהיא טבעית והכרחית, היא גם התהליך המצוי בלב חוסר הקוהרנטיות הקולקטיבית. על פי בוהם, הקושי העיקרי כאן הוא בכך שאנחנו מניחים אוטומטית שהייצוגים שלנו משקפים את המציאות כפי שהיא באמת, במקום לראות בהם קווים מנחים יחסיים, המסתמכים על זיכרונות רפלקסיביים שלא נבדקו לעומק. כאשר אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהייצוגים הם אמת לאמיתה, הם ‘מציגים’ את עצמם כמציאות ולנו לא נותר אלא לפעול בהתאם. אין כאן כוונה להציע לנו לנסות לערוך שינויים בתהליך הייצוג (דבר שהוא אולי בלתי אפשרי), אלא שנקדיש תשומת לב לעובדה שכל ייצוג שהוא – הנתפס באופן אינסטינקטיבי כ’מציאות’ – עשוי להיות לא לגמרי מציאותי או נכון. נקודת מבט כזאת יכולה לאפשר לנו להיעזר בתכונת התבונה הרפלקטיבית – כושר אבחנה שמאפשר לנו לזהות ייצוגים כוזבים מיסודם, לוותר עליהם ולדייק יותר ביצירת ייצוגים חדשים. האתגר המשמעותי ביותר, אומר בוהם, הוא להתייחס כך אל ייצוגים שנוצרו ונשמרו באופן חבוי במישור הקולקטיבי.

בפרק ‘הבעיה והפרדוקס’, בוהם מציין כי הנטייה הטבעית שלנו, במישור המעשי והטכני, היא ראשית להגדיר את הבעיה שברצוננו להתמודד עמה ואחר כך ליישם באופן שיטתי פתרון כלשהו. אלא שבתחום מערכות היחסים, בין באופן מופנם ובין באופן מוחצן, הגדרה של ‘בעיה’ הזקוקה לפתרון יוצרת בדרך כלל מבנה של סתירה בסיסית. בניגוד לבעיות מעשיות, שבהן ה’עניין’ הדורש פתרון אינו כרוך בנו (למשל, שיפור המבנה של כלי שיט המיועדים לחציית אוקיינוסים), קשיים פסיכולוגיים אינם עצמאיים במידה כזאת. אם אני מזהה שאני מושפע מחנופה ואני רואה בכך בעיה הדורשת פתרון, הבדלתי בין ‘אני’ לבין ‘להיות מושפע מחנופה’, הפרדה שלמעשה אינה קיימת בפני עצמה. בעקבות זאת נראה שאני הפנימי מורכב לפחות משני חלקים: דחף להאמין לחנופה ודחף לא להאמין לה. מכאן אני מתקדם על בסיס של סתירה, שתוביל למעגל של ניסיונות מבולבלים ‘לפתור בעיה’, שבמהותה אינה דומה כלל לבעיה טכנית. בוהם טוען כי למעשה מדובר בפרדוקס ולא בבעיה. מאחר שאין פתרון אפשרי לפרדוקס יש ליישם לגביו גישה שונה, כלומר, יש להפנות את תשומת הלב לפרדוקס עצמו במקום להתעקש להיפטר מה’בעיה’. על פי בוהם, הקושי להבדיל בין בעיה ובין פרדוקס משפיע על החברה בכל המישורים, מהאישי ועד הגלובלי.

בפרק ‘הצופה והנצפה’ נמשכת חקירת טבעה הפרדוקסלי של החוויה הפנימית. בוהם מתייחס במיוחד לתופעה של ‘מהות מרכזית’, ‘עצמי’, שצופה ופועל על עצמו. לדוגמה, כאשר אני מזהה שמתעורר בי כעס, ‘אני’ יכול לנסות להתגבר על הכעס ‘שלי’. בנקודה זו נוצרת הבחנה: ישנו הצופה – ‘אני’, וישנו הנצפה – ‘כעס’. בוהם טוען כי הצופה הוא קודם כול תנועה של הנחות יסוד ושל חוויות – כולל כעס – אבל מיוחס לו מעמד של ‘ישות’ מתוך הרגל, חוסר תשומת לב ומוסכמות תרבותיות. תודעת הישות הפנימית הזאת היא בעלת ערך רב, ובהתאם מתפתח מנגנון הגנה שמאפשר ל’צופה’ לבחון מגוון ‘בעיות’ מבפנים ומבחוץ אך לא מאפשר לבחון ברצף את מהות הצופה עצמו. מגבלה זו בטווח הפעילות של התודעה היא משתנה נוסף בחוסר הקוהרנטיות הגנרי של המחשבה.

‘השהיה, הגוף ופרופריוספציה’ הוא מחקר של היבטים שונים של מודעות שביכולתם להתגבר על הבלבול שנוצר בעקבות המשמעות הרבה המיוחסת לדעה קולקטיבית, לייצוגים שבסיסם רעוע ולאשליית הצופה והנצפה. בוהם טוען שניתן ‘להשהות’ הנחות יסוד, הן באופן עצמאי והן במסגרת דיאלוג. לדוגמה, אם אתה מרגיש שמישהו הוא אידיוט, כדי להשהות זאת תוכל: א) להימנע מלהגיד את זה בקול רם ו-ב) להימנע מלהלקות את עצמך על כך שאתה חושב דברים כאלו. בדרך זו ההשלכות של המחשבה ‘אתה אידיוט’ (סערת נפש, כעס, תרעומת) לא מודחקות, אבל זה נעשה באופן שמאפשר להן להיראות מבלי להזדהות איתן באופן מוחלט. במילים אחרות, השהיית הנחת היסוד או התגובה, אין משמעה הדחקה או מימוש אלא בחינה מתוך תשומת לב מלאה.

לגוף תפקיד חשוב בפעולת ההשהיה. כאשר דחף חזק מושהה, בלתי נמנע שיהיה לו ביטוי גופני – עלייה של לחץ הדם, אדרנלין, מתח שרירי, וכדומה. בהתאם תתעורר גם קשת רחבה של רגשות. על פי בוהם, המרכיבים הללו – מחשבות, רגשות, תגובות גופניות – הם בעצם מכלול שלם. אלא שהם תומכים זה בזה בכך שהם נראים כביכול נבדלים – מחשבה חולפת, כאב בצוואר, וצופה שמנסה איכשהו להסתדר עם כל זה. בשולי הפעילות הזאת קיימת הנחת יסוד נוספת, שכל הקושי הזה נגרם על ידי משהו ‘אחר’, משהו ‘מבחוץ’.

בעקבות זאת טוען בוהם כי ‘פרופריוספציה של מחשבה’ אולי תצליח להשפיע באופן ישיר על מעגל הבלבול. מבחינה גופנית, פרופריוספציה מספקת לגוף משוב מיידי על הפעילות שלו. למשל, אפשר לעלות ולרדת במדרגות בלי לכוון את תנועת הגוף באופן מודע. מעבר לכך, ניתן להבחין באופן ברור בין דבר שמקורו בגוף לבין דברים שמגיעים מבחוץ. כאשר אנחנו מזיזים את היד אין לנו רושם שגוי שמישהו אחר הזיז אותה עבורנו. אבל נכון לעכשיו, אין לנו משוב מיידי כזה על תנועת המחשבה. לכן לעתים קרובות קורה שאנחנו תופסים את הקושי כאילו מקורו מחוצה לנו, כאשר מדובר בעצם במבנה של מחשבה. בוהם טוען כי באמצעות ההשהיה, תנועת המחשבה יכולה להפוך להיות פרופריוספטיבית בדומה לתנועת הגוף.

הפרק ‘מחשבה השתתפותית והבלתי מוגבל’ חוקר את הקשר בין מה שבוהם מכנה ‘מחשבה מילולית’ ובין ‘מחשבה השתתפותית’. מחשבה מילולית היא מעשית וממוקדת להשגת תוצאות, ומטרתה ליצור תמונה מובחנת וברורה של הדברים ‘פשוטם כמשמעם’. מחשבה מדעית וטכנית היא דוגמה עכשווית למחשבה מילולית.

בוהם טוען כי בעוד שהמחשבה המילולית היא המחשבה השלטת מאז ראשית התרבות האנושית, הרי שצורה עתיקה יותר של תפיסה, שנוצרה במהלך כל האבולוציה האנושית, עדיין קיימת באופן לטנטי – ולפעמים גם באופן פעיל – במבנה התודעה שלנו. הוא מתייחס אליה כאל ‘מחשבה השתתפותית’, אופן מחשבה שלפיו גבולות ברורים נתפסים כחדירים, ישנם יחסי גומלין תת-קרקעיים בין אובייקטים שונים, ותנועת העולם המוחש נתפסת כמשתתפת באיזו מהות חיונית. לדברי בוהם, גם היום תרבויות שבטיות רבות משמרות היבטים של ‘המחשבה ההשתתפותית’.

למרות ההכרה בכך שמחשבה מסוג זה עשויה להתאפיין בהשלכה לא מודעת ובטעייה, בוהם בכל זאת טוען כי במהותה המחשבה ההשתתפותית מסוגלת לתפוס רבדים של מערכות יחסים שבדרך כלל אינם נגישים מנקודת המבט ה’מילולית’. למעשה, בוהם טוען כי השקפתה של המחשבה ההשתתפותית אינה שונה מחזון הסדר החבוי שהוא מציג, שלפיו תופעות בעולם הנגלה מובנות כהיבטים ארעיים של מהלך של סדר טבעי עמוק יותר, בתהליך נצחי של ‘כיסוי’ ו’גילוי’. העניין שחשוב לקחת בחשבון הוא, לדברי בוהם, שגם למחשבה המילולית וגם למחשבה ההשתתפותית ישנן מעלות ומגבלות. הוא מעודד בחינה מחודשת של הקשר הראוי להתקיים ביניהן, וטוען כי דיאלוג מתאים במיוחד למחקר כזה.

לסיום, בוהם מטיל ספק באפשרות שקיימת דרך מחשבה כלשהי שמסוגלת להבין את מה שהוא מכנה ‘הבלתי מוגבל’. מאחר שהמחשבה מטבעה בוחרת מידה מוגבלת של הפשטות מתוך עולם ומלואו, למעשה אין לה אף פעם את היכולת להגיע אל ‘תשתית קיומנו’ – שהיא בלתי מוגבלת. אבל במקביל, לבני האדם יש צורך מולד להבין את ‘הממד הקוסמי’ של הקיום ולהתייחס אליו. כדי להתמודד עם הפיצול הזה בחווייתנו, בוהם מציע שתשומת הלב, שלא כמו המחשבה, יכולה להיות בלתי מוגבלת ולכן גם מסוגלת להבין את טבעו העדין של ה’בלתי מוגבל’.

השפה המשמשת למחקר כזה היא בהכרח מטאפורית והיקשית, ובכל זאת בוהם מתעקש על כך שבחינה מתמשכת של טבע התודעה ושל ‘תשתית הקיום’ היא חיונית ליצירת אפשרות כלשהי של עולם ללא פיצול. הוא האמין בכל לבו שהפיצול מושרש בחוסר הקוהרנטיות של תהליכי המחשבה שלנו ואינו חוק טבע. מבחינתו, כל כיוון שאליו יוביל חקר חוסר הקוהרנטיות הוא ראוי, ללא מגבלות וללא הבחנות ברורות בין ממדי האנושות – האישי, הקולקטיבי או הקוסמי. במובן זה, דיאלוג – המשמש תמיד כאבן בוחן למגבלות הידע הנרכש – מציע אפשרות של סדר חדש לגמרי של תקשורת ושל מערכות יחסים בינינו לבין עצמנו, בינינו ובין הזולת ובינינו ובין העולם שבו אנו חיים.

לי ניקול

ג’מז ספרינג, ניו מקסיקו

נובמבר, 1995

---