החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אחרי חצות

מאת:
מגרמנית: מרים קראוס | הוצאה: | 2015-11 | 160 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

סוזנה מודר בת ה-16 עוזבת בשנת 1933 את בית הוריה ומגיעה לבית דודתה אדלהייד בקלן. דודתה מאוכזבת מחייה ומשום כך נהפכת לחסידה נלהבת של היטלר. כעבור שנתיים היא מלשינה לגסטאפו על אחייניתה, שאינה חביבה עליה, מה עוד שזו התארסה עם בנה פרנץ. אחרי שימוע שמסתיים בשלום סוזנה משתחררת. בינתיים מנסה פרנץ להקים חנות סיגריות קטנה, אבל מתחרה שלו, נאצי מוצהר, מלשין עליו והוא נשלח לבית הסוהר. אחרי שהוא משתחרר הוא נוקם נקמה נוראה באיש שבגד בו וסוזנה ניצבת לפני הכרעה קשה – האם היא בעד פרנץ או נגדו.

הסיפור של סוזנה מציג תמונה אותנטית של 'הפשיזם היום-יומי המצוי': זהו רומן שבו אירמגרד קוין מראה כיצד אחרי ניסיון של ארבע שנות דיקטטורה נציונל-סוציאליסטית אנשים מסתדרים עם המשטר ומסתגלים אליו.

אירמְגַרְד קוֹיְן נולדה בברלין ב-1905. היא זכתה להצלחה מסחררת עם פרסום שני הרומנים הראשונים שלה – גילגי, אחת מאתנו (Gilgi, eine von uns), שיצא לאור ב-1931, ונערת המשי המלאכותי (Das kunstseidene Mädchen), שראה אור שנה אחריו. ב-1933 החרימו הנאצים את ספריה והיא גלתה מארצה. בן זוגה באותה תקופה היה יוזף רוט. ב-1940, אחרי הפרידה ממנו, היא חזרה לגרמניה בעזרת דרכון מזויף וחיה שם באלמוניות. בעולם הספרות של אחרי המלחמה כבר לא יכלה להסתמך על הצלחותיה מן העבר, ורק בסוף שנות ה-70 גילה הקהל מחדש את הרומנים שלה. אירמגרד קוין נפטרה בשנת 1982.

מקט: 4-249-50305
מסת"ב: 978-965-540-458-6
לאתר ההוצאה הקליקו כאן

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


1

בן אדם פותח מעטפה של מכתב ומוציא מתוכה משהו שנושך או עוקץ אף על פי שלא מדובר בחיה, היום הגיע מכתב כזה מפרנץ. "סָנָה יקירתי", הוא כותב לי, "אני רוצה לראותך עוד פעם ולכן אולי אבוא. זמן רב לא יכולתי לכתוב לך, אבל חשבתי עלייך הרבה, את ודאי ידעת והרגשת זאת. אני מקווה ששלומך טוב. ברכות מכל הלב, סנה יקירתי. פרנץ שלך".

מה קרה לפרנץ? האם הוא חולה? אולי הייתי צריכה לעלות מיד על הרכבת ולנסוע אליו לקלן. לא נסעתי. קיפלתי את המכתב לחלקים קטנטנים והכנסתי אותו לתוך המחשוף שלי ועכשיו הוא שורט לי את השדיים.

אני עייפה. הכול היה כל כך מרגש ומתיש היום, כמו החיים בכלל עכשיו. אני לא רוצה לחשוב, לא מסוגלת לחשוב – במוח שלי יש רק כתמים בהירים וכתמים כהים המסתובבים סחור סחור זה בתוך זה.

כמה הייתי רוצה לשתות כוס בירה בשקט, אבל כשאני שומעת את צירוף המילים 'השקפת עולם', אני יודעת שעומדת לפרוץ מריבה. גרטי לא הייתה צריכה להרגיז את איש ה-ס.א.[1] ולומר לו שלאנשי משמר הרייך[2] יש מדים יפים יותר ובכלל הם נראים טוב יותר – ולהגיד שאם זה כבר צריך להיות גבר מהזן הצבאי, היא מעדיפה גבר מה'רייכסווהר'. ברור שדיבורים כאלה מרחפים סביב קורט פילמן כמו צרעות, משתוללים ועוקצים אותו עד עמקי נשמתו – ואם הוא לא מת מיד, הוא נעשה נבזי. זה הרי ידוע.

קורט פילמן נראה פתאום חולה לגמרי בעוד שקודם היה עליז כל כך, עכשיו הוא מעורר רחמים ממש. הרי רק לפני שלושה ימים קיבל כוכב והיום נסע במיוחד מווירצבורג לפרנקפורט כדי לראות שוב את גרטי ואת הפיהרר. הפיהרר הגיע היום לפרנקפורט כדי להתבונן ברצינות בעם מבניין האופרה, ולשמוע את התרועות מפי המתגייסים החדשים. אני רוצה להזמין עוד סיבוב של בירה על חשבוני, כדי להסיח את הדעת, מקווה שהכסף יספיק לי.

"אדוני המלצר", הערב יש כאן תנועה מטורפת, "אדוני המלצר", "מר קולמבך, קרא לו בבקשה, אתה יכול יותר בקול רם. תגמור בבקשה עד הסוף – עוד ארבע כוסות בירה אקספורט, אדוני המלצר… הוא שוב הסתלק".

"אולי יש לך סיגריה בשבילי, מר קולמבך?" אני לא רוצה שמר קולמבך ישמע איך גרטי מדברת באופן מסוכן כל כך עם קורט פילמן, ולכן אני מדברת אתו, סתם מה שעולה לי בראש, רק כדי להסיח את דעתו. באוזן אחת אני שומעת את המילים שאני אומרת בקול רם, ובאוזן השנייה – איך המריבה בין גרטי ופילמן הולכת ומתקרבת.

כשאני משתתקת לרגע, הרעש של הקולות סביבי מעייף אותי עד שמתחשק לי לישון.

אנו יושבים בפונדק הנינגר, נודף כאן סירחון של בירה ועשן סיגרים וקולות צחוק רמים. דרך החלון רואים את האורות של כיכר האופרה, שנראים די עייפים ועגמומיים, כמו פרחים צהובים חצופים שלפתע מתחשק להם לומר "לילה טוב".

השעה שלוש אחר הצהריים ואנחנו כבר בדרך, גרטי ואני. אני מיודדת עם גרטי מאז שהגעתי הנה, לפרנקפורט. כבר שנה שאני כאן.

גרטי נראית נהדר כשהיא יושבת לה שם עם השדיים הכחולים שלה. השדיים אינם כחולים, כמובן, רק השמלה שמעליהם. גרטי תמיד עושה רושם כאילו היא לא לבושה בכלל. אבל אצלה זה לא נראה לא צנוע, מפני שהיא חצופה כל כך עם הגוף שלה והדברים שהיא אומרת, וכלל לא סודית. תלתליה הבהירים מאירים ועיניה זוהרות בכחול עז, והפנים – כמו ענן ורוד.

אני לגמרי לא זוהרת. זאת כנראה הסיבה שגרטי מחבבת אותי כל כך, אף על פי שהיא אומרת שיכולתי להיראות נחמדה מאוד, רק שאני פשוט לא יודעת איך לטפח את עצמי. לכן גרטי וליסקה רבות אתי והן באמת ובתמים רוצות שאטפח את עצמי. גם אני רוצה, אבל אני לא ממש מצליחה.

כשאני מסתכלת במראה לפני שאני הולכת לישון, אני מגלה לפעמים שאני נאה מאוד ואוהבת את העור שלי מפני שהוא לבן וחלק כל כך. שתי עיניי אפורות ואוצרות סוד ונדמה לי שלאף שחקנית קולנוע בכל העולם אין ריסים שחורים וארוכים כמו שלי. ברגעים כאלה מתחשק לי לפתוח את החלון ולקרוא לכל הגברים ברחוב שיבואו ויתפעלו מהיופי שלי. מעולם לא יכולתי לעשות זאת, כמובן, אבל חבל נורא שבן אדם הוא הכי יפה דווקא בעיני עצמו, ואולי באמת רק הוא חושב כך. כאשר אני יושבת ליד גרטי אני רואה את עצמי רק קטנה וחיוורת. אפילו השֵער שלי לא זוהר, אמנם יש לו גוון בלונדיני, אבל הוא ישֵן.

לא הייתי צריכה להזמין את הבירה – עכשיו מר קולמבך מזמין סיבוב של קירש. הוא מלצר ב'איינהורנכן' וכאשר מלצרים הולכים לפונדק אחר, הם כמעט תמיד נדיבים.

"לבריאות, מר קולמבך". "לחיי הפיהרר שלנו!" יום נפלא היה לנו היום, אומר קולמבך – חוויה מיוחדת במינה הייתה היום לתושבי פרנקפורט.

מהשולחן הסמוך מביטים בנו כמה אנשי ס.ס. ואני לא יודעת אם הם מתכוונים לגרטי או לפיהרר. אולי הם שיכורים ומתכוונים לכל העולם, אבל כמובן לא ליהודים, לסוציאל-דמוקרטים, לרוסים, לקומוניסטים, לצרפתים ולאנשים כאלה.

אני מספרת לקולמבך שאני נמצאת בפרנקפורט כבר שנה. נולדתי בלפסהיים ליד המוזֶל,[3] "זאת מולדתי, מר קולמבך, ומולדת לא שוכחים לעולם". אני בת תשע עשרה וגרטי קצת יותר מבוגרת ממני. הכרתי אותה דרך ליסקה כי היא עוסקת במלאכת מחשבת, ולהוריה של גרטי יש חנות למלאכת מחשבת באזור הכי טוב בפרנקפורט, וגרטי עוזרת להם במכירות. לאבי יש משק חקלאי בלפסהיים ושלושה כרמים, אבל לא במיקום הכי טוב. כאשר הכרמים פורחים בקיץ, הרוח נושבת קלילה והשמש זורחת בחום, העולם מריח מדבש. המוזל הוא נחש עליז ונוצץ וסירות לבנות קטנות מניחות לקרני השמש להוביל אותן במורד הנהר. "וההרים בחוף שממול, מר קולמבך, תצטרך לעבור במעבורת ולהתקרב אליהם כדי לראות שאלה באמת הרים. במבט מהחווה שלנו הם נראים כמו ראשי תלתלים ירוקים, חמימים וידידותיים, ממש מתחשק ללטף אותם, אבל כשמתקרבים מתברר שאלה אינם תלתלים ירוקים רכים, אלא עצים קשוחים עם עלווה. וכשעולים בהר מגיעים להונסרוק. שם קריר יותר מאשר למטה, ליד המוזל, האנשים עניים יותר והילדים חיוורים ומורעבים. הפרחים שם קטנים יותר ופחות צבעוניים, וכך גם התפוחים והאגסים, ויין אין שם בכלל".

אני מוכרחה לחשוב על ההרים הנראים מרחוק כמו ראשי תלתלים עליזים וחושבת אגב כך גם על הידיים שלי. כל הזמן אני מורחת אותן בקרם המעולה של ליסקה וחשבתי לי שמעכשיו ייהפך העור שלי לפלא משיי, אבל לאלגין יש זכוכית מגדלת ואני התבוננתי פעם בידי מתחת לזכוכית המגדלת ונבהלתי כהוגן. הנמש שעל ידי נראה כמו חרא של פרה, וכי איזה אדם נהנה כשהוא רואה דבר כזה על עצמו. צריך לשבור את כל הזכוכיות המגדילות.

שמי סוזנה, סוזנה מודר, וקוראים לי סנה. אני שמחה שמקצרים את שמי כי זה סימן שמתייחסים אליי בידידות. אנשים שתמיד קוראים להם רק בשם שנטבלו אליו, ללא שינוי, הם לעתים קרובות לא אהובים.

פרנץ היה הוגה את השם שלי באהבה הכי גדולה: "סנה", כי הוא הרי חושב לאט וכמו קטיפה. האם הוא באמת יבוא? האם הוא עדיין אוהב אותי? אני מיד הולכת לבית השימוש כדי לקרוא שוב את מכתבו.

מעניין מה עושה אמו, הדודה אדלהייד, הנבלה הזאת. היה צריך לעולל לה משהו, למה לא עשיתי זאת? כילדה כבר הייתי יוזמת משהו נגדה, וזה בכלל לא היה מצחיק אותה, את החזירה הזאת. כשאדם מתבגר הוא מוכן להשלים עם הרבה דברים ונעשה נרפה. כילדים תמיד התנקמנו במי שנהג בנו בנבזות, וכך צריך להיות.

הדודה אדלהייד חסרת השכלה לגמרי, אבל היא מעמידה פנים של אישה תרבותית. אותי היא שונאת בכמה סוגים של שנאה. השנאה הראשונה כלפיי היא מפני שאבי שלח אותי לבית ספר תיכון בקובלנץ. לדעתו חשוב שילדים ילמדו משהו. אני לא מתלהבת במיוחד מהלימודים, הראש שלי לא בנוי לזה. הראש של אלגין מתאים הרבה יותר, ובאמת רואים עליו שאפשר להגיע למשהו דרך הלימודים.

אלגין מודר הוא אחי החורג והוא סופר מפורסם, גדול ממני בשבע עשרה שנה. שמו האמתי הוא אַלוֹיס, אבל הוא בעצמו שינה את שמו משום שאלויס הוא יותר שם של הומוריסט והוא לא כזה.

אחרי שאמו של אלגין מתה, נשא אבי אישה חדשה והיא ילדה אותי. גם אמי נפטרה בגיל צעיר, אבל אבי תמיד התייחס יפה לנשותיו ולא היה אשם בכלום. אחר כך שוב לקח לו אישה חדשה, שועלית כזאת מקוצ'ם. אלוהים, אבא שלי לא מסוגל, כגבר וכפונדקאי, להחזיק מעמד בחיים בלי אישה. האישה הזאת עדיין בחיים. היא לא רעה אבל ברור שהילדים הקטנים שלה היו קרובים ללבה יותר מאתנו, הילדים שנותרו מאחור, ומכיוון שהייתה די טיפשה ולא יפה, רצתה לפחות לשלוט בכול. מאז שנכנסה לביתנו, כבר לא הרגשתי טוב בלפסהיים.

בכלל, המקום עצמו קטן עליי לטווח ארוך, אני אוהבת את העיר הגדולה פי אלף. היום אסור לומר זאת בגלל הממשלה והשקפת העולם. זה לא יאה ולא אצילי לאהוב יותר עיר גדולה ולחשוב אותה ליפה יותר. גם המשוררים כולם כותבים עכשיו שחייבים לאהוב את המולדת הטבעית ואת הטבע שלה. ואף על פי כן, הערים נעשות גדולות יותר, ואוטוסטראדות נסללות על רגבי העפר המהבילים. המשמעות של הרגבים מתבטאת בכך שהמשוררים חייבים לשורר עליהם, כדי שמחשבות זרות לא ייכנסו להם לראש והם לא יחשבו על מה שקורה בערים ועל מה שקורה לבני האדם. חוץ מזה הרגבים נחוצים לסרטי מולדת שהקהל בכלל לא מתלהב מהם. הייני הסביר לנו פעם, לליסקה ולי, את כל העניין הזה. ליסקה אוהבת אותו, אבל אני לא תמיד מבינה אותו ובכל זאת לא אוהבת אותו.

אני, על כל פנים, לא מאמינה שהגַאוּלַייטֶרים[4] והמיניסטרים החשובים ישמחו לבלות חורף שלם בלפסהיים, כאשר המוזל זורם לו מלא טיט צהוב רעיל והעמק כולו עטוף בערפל סמיך כמו צמר גפן, בקושי אפשר לנשום. תמיד חושך ואנשים נופלים בדרכים המלאות מהמורות. אפשר לסבול את זה רק בתנאי שלאדם יש שם עסק משלו והוא שואף לקדם אותו, ואם לאישה יש גם ילדים ובעל שהיא מתרגזת עליו כל הזמן, אבל זה עדיין טוב יותר מלהשתעמם עד מוות. לא הייתי רוצה לחיות שם לתמיד וגם אלגין לא רוצה בכך, אף על פי שבסיפורים שלו עכשיו הוא מעמיד פנים כאילו אדם חייב לאמץ כל ערמה של גללי פרות אל לבו, כדי להיחשב לאדם הגון.

כשהגעתי לגיל שש עשרה עברתי לדודה אדלהייד בקלן. יש לה חנות למוצרי נייר בפריזנשטרסה. היא אחותה של אמי המנוחה, שנתנה לה בזמנו כסף עבור החנות שלה. הדודה אדלהייד חייבת לשלם לי סכום מסוים מן הכסף הזה מדי חודש בחודשו וגם לתת לי לגור אצלה בחינם. זו הייתה סיבה נוספת לשנאה של הדודה אדלהייד כלפיי. לעולם לא הייתי מחזיקה מעמד אצלה זמן רב כל כך – שנתיים – אלמלא פרנץ היה שם. פרנץ הוא הבן שלה, אבל קשה להאמין שהוא באמת הבן שלה, והיא גם לא אוהבת אותו. אני עזרתי לדודה אדלהייד בחנות, אני אוהבת מאוד למכור וכולם אומרים שיש לי כישרון גדול להתנהל עם הלקוחות.

כשהפיהרר עלה לשלטון החלה הדודה אדלהייד להתעסק בפוליטיקה. היא תלתה תמונות שלו, קנתה דגלי צלב קרס והלכה לאספות של ארגון הנשים הנאצי, שם התחברה לנשים מכובדות יותר, בזכות מעמדה כאישה ואם גרמנייה.

אחר כך התחילו לערוך תרגילי התגוננות מהפצצות אוויר באולם שאכסן בעבר את אגודת הצעירים הנוצרים. הדודה אדלהייד הלכה לשם בקביעות יחד אתי, ודאגה לכך שגם השכנים האחרים בבית לא ישתמטו אלא ילכו גם הם לשם. עבור האדון פוץ, הזקן והחלש, זה נהפך לסכנת חיים.

פוץ הזקן חי לו לבדו, חיים שקטים וידידותיים, כגמלאי. היה לו שֵער לבן מוברש למשעי והוא התהלך בצעדים קטנים ועדינים. הדודה אדלהייד אילצה אותו ללכת לתרגיל ההתגוננות האווירית. פעם אחת הוטל עלינו ללבוש מסכות גז, שכמעט נחנקנו מהן, ולרוץ במעלה המדרגות. פוץ הזקן עמד, רועד כולו, בפינה חשוכה, החזיק במסכת הגז בידיו הקטנות והרזות, וקיווה, כנראה, שלא יבחינו בו. אבל הדודה אדלהייד הבחינה בו בעיניה השחורות הדוקרניות. היא הלבישה על פניו את מסכת הגז והריצה אותו לפניה במעלה המדרגות. למעלה במחסן התמוטט וכולם נבהלו מאוד. אפשר היה להבחין בכך מן הידיים המתנופפות ומהצעדים הנרגשים, כי פנים אנושיות לא נראו שם, רק מסכות מפחידות. הגוף המצומק של פוץ הזקן בחליפת יום ראשון הכחולה היחידה שלו, היה מונח על הארץ ומתוך המסכה נשמעו חרחורים. הדודה אדלהייד הלבישה לו את המסכה באופן שגוי והיה קשה להוציא את הראש מתוכה. חשבתי שהוא הולך למות אבל הוא התאושש לאט לאט. זה היה פלא.

הדודה אדלהייד אמרה: "פוץ, אתה צריך להיות אסיר תודה לי, אתה מבין את זה? בלעדיי היית הולך לאבדון ברגע של סכנה חמורה". "תנו לי למות במיטה שלי, תנו לי למות במיטה שלי", ייבב פוץ בקול מצפצף כמו עכבר. "פוץ", אמרה הדודה אדלהייד בחומרה, "אתה לא תופס מהי גרמניה החדשה. אינך מבין את רצונו של הפיהרר לשקם אותה. אנשים זקנים כמוך צריך להכריח כדי להצילם או לעבור מעליהם". אחר כך הצליחה הדודה אדלהייד להיבחר למפקחת על הבית. פירושו של דבר הוא שהיא תקבל נשק להגנה בשעת סכנה אמתית מהאוויר, וכל דיירי הבית יצטרכו לציית לה, ויש לה גם זכות להרוג כל מי שלא יציית.

אלף מטוסי אויב לא יפחידו אותי כמו הדודה אדלהייד כשנותנים בידה נשק וסמכות של פיקוד. שום טייס של האויב לא צריך להטיל פצצה שתהרוג את דיירי הבית שבו הדודה אדלהייד מתגוררת, היא עצמה כבר תדאג לזה קודם, אם לא תיהרג לפני כן בידי מר שאובקר, שגם הוא נאצי נלהב ומתגורר בקומה הראשונה. הוא נראה כמו ספוג צהוב גדול ושמן והוא מנהל הבמה בתאטרון העירוני. בעבר היה חבר בארגון כלשהו שדרכו קיבל את המשרה שלו. אחר כך עמדו לפטרו משום שנהג להטריד מינית ולעשות מעשים חזיריים בניצבות בתאטרון שהוא בחר אותן והן היו כפופות לו, וגם לילדים לא הניח. אני מכירה אותו, הוא חזיר זקן ותמיד פחדתי להיתקל בו לבד בערב ליד דלת הכניסה לבית. לא פיטרו אותו אלא הסתפקו באזהרה. אבל הוא סבל הרבה בעבר ולכן נעשה אנטישמי.

יש לו אישה בכיינית ושלושה ילדים שכולם חברים ב'היטלריוגנד'.[5] הוא מוערך מאוד בחוגי המפלגה כי ידע הרבה על השחקנים ועל שאר העובדים בתאטרון העירוני. הוא רצה בכל מחיר להיות האחראי על הבית ואלמלא הדודה אדלהייד, היה זוכה בתפקיד הזה, אבל לדודה אדלהייד יש עדים שיעידו שאמר פעם, מאחורי גבו של מוכר ההגרלות למפעל לסיוע החורף,[6] "לא עולה על דעתי לקנות משהו מערמת החרא של המפסידן הזה". זו הייתה חתירה מובהקת נגד המפעל לסיוע החורף, כי הדודה אדלהייד הייתה צריכה רק להלשין עליו. היא גם ידעה היטב איך להפחיד את שאובקר, עד שהניח לתפקיד האחראי על הבית. אבל אם תפרוץ מלחמה ויהיה בלגן, הוא כבר יתנקם בה.

הדודה אדלהייד עשתה מעשה נבלה כלפיי ויכולתי למות בגלל זה. אחרי כן כבר לא רציתי להישאר אצלה ועברתי לאלגין בפרנקפורט. הוא ביקר אותי פעם בקלן ותמיד היה נחמד אליי. תודה לאל שהוא זקוק לי והשאיר אותי אצלו.

אלגין היה כבר בכל המקומות בארץ ואפילו בברלין, שם כתב לעיתונים. אחר כך כתב ספרים ויום אחד נעשה מפורסם ממש. בכל העיתונים הודפסו ביקורות על הספרים שלו, שהם רומנים. אחד מהם עוסק באישה שגנבה מחנות כל-בו, ואף על פי כן הייתה אישה טובה, פשוט לא הייתה לה בררה אחרת. קופאי אחד נהג בה בנבזות ואחר כך היו לה יחסים עם מלצר אחד וגם מהם לא רוותה נחת.

אלגין שלח לנו את הספרים ללפסהיים וקראנו בהם, זה היה בנובמבר והבציר כבר הסתיים וכך גם תנועת התיירים. אבי קרא בכל ערב חצי עמוד, אבל נראה לי שמעולם לא הצליח לסיים אף ספר.

אחר כך אפילו עשו סרט מהספר של אלגין והוא הוצג בקובלנץ. אבי ואני ועוד חמישה אנשים מהכפר נסענו במיוחד כדי לראות אותו. בקולנוע הרגשנו כאילו הקולנוע באמת שייך לאלגין וגם כל השחקנים, וכאילו עשה כל זאת בעצמו, אפילו את הפנסים הזוהרים הקטנים בידי הסדרניות. על הכרזות בחוץ נכתב באותיות קידוש לבנה: "צל ללא שמש! (Schatten ohne Sonne) מבוסס על הרומן הידוע מאת אלגין מודר". לא חשבנו הרבה אם הסרט באמת מוצא חן בעינינו, שמחנו והיינו גאים מאוד, בייחוד אבא שלי. הוא לא אמר דבר, אבל אפשר היה לראות זאת על פניו מפני שאחרי הסרט הזמין את כולנו לפונדק קוניגסבכר ובזבז עלינו המון כסף.

את הספר הניח אחר כך על השולחן הקטן ליד הדלפק שעליו מונחים תמיד גם העיתונים. כל האורחים חייבים לראות אותו. וגם עיתון שבו מופיעה תמונה של אלגין וביקורת עליו, בתוך מסגרת יקרה ויפהפייה, נתלה על הקיר מעל לספה בחדר האורחים.

אלגין היה שולח חליפות, שמלות, אפודות צמר וקוניאק יקר לאבי, כי הוא מבין משהו במשקאות. אבי שלח לו את הלַקס הכי גדול שדג בנחל האלצבך ואת היינות שלנו מהבציר הטוב ביותר. כל אנשי הכפר קינאו בנו בגלל אלגין, ופורסטמייאר הזקן אמר אפילו: "מודר, אתה יכול להיות גאה, הבן שלך באמת הגיע למשהו בחיים". אולי אבי היה אפילו גאה יותר אילו הגיע אלגין לדרגת גנרל, כי אבי היה באותה תקופה שטלהלמר[7] ותיק. כנראה שהזמנים גרמו לכך שאלגין לא יכול היה להיות גנרל.

לכן נאלץ אבי להסתפק בכך שבעיתונים הדפיסו דברים נהדרים על אלגין והוא היה מרוצה וגאה. הוא אפילו התרגז על הכומר בנדר, האדם היחיד בכפר שקרא את הספר של אלגין, שאמר: אלוהים חנן את אלגין בחסדו בכישרונות רבים, וזה לא מעיד על הכרת תודה מצדו שהוא מכחיש את קיומו של הנותן.

עכשיו הכומר בנדר יושב במעצר משום שהחטיף מכות הגונות לבן של יושב ראש הכפר, כי זה נעמד להשתין בכנסייה בִמקום ליד עץ או בבית השימוש. הנער היה בעל מעמד ב'היטלריוגנד', ואביו לא היה רק יושב ראש הכפר, אלא גם לוחם ותיק ומפקד של חיילים.

עכשיו הספר של אלגין כבר אינו מונח על השולחן ליד הדלפק, כי הנאצים הכניסו אותו לרשימה השחורה, זאת משום שהוא גורם מערער בחברה ומנוגד לשאיפת השיקום של הרייך השלישי, כך כתוב בעיתון הנציונל-סוציאליסטי בקובלנץ. אבי לא היה נאצי בהתחלה אבל תמך בשאיפת השיקום היסודית.

הוא גם היה חייב להתחשב באורחים ולכן תלה את התמונה של הפיהרר מעל לספה במקום את הביקורת הממוסגרת על אלגין. אבי כעס שאלגין כותב ספרים אסורים אחרי שהוא הוציא כסף רב כדי לאפשר לו ללמוד כל כך הרבה. בסופו של דבר, אמר אבא, יש לתת כבוד לפיהרר וגם לאותות הכבוד, ובעל הפונדק זגברכט, שהגיע למחנה ריכוז, הביא את זה על עצמו במו ידיו. הזגברכט הזה מסוגל לסבול הרבה אבל הוא משתכר עוד יותר. פעם, כשהיה שיכור, צייר את צלב הקרס בבית השימוש שלו, וכאשר פיטר של למברט שאל אותו בפונדק מה פירוש הדבר, ענה לו בצעקה ובזעם: "כדי שמלחכי הפנכה המטומטמים האלה יראו בעד מי הם הצביעו". דבר כזה כמובן לא יכול לעבור בשלום.

אלגין בכל זאת הגיע למשהו, כל אחד חייב להודות בזה. חשבתי לעצמי שזה צריך להיות נהדר וגם אני הייתי ברצון זוהרת כמוהו, עכשיו אני כבר לא רוצה כל כך, הכול נהרס מהר כל כך ולא נהנים מזה הרבה זמן.

כשאלגין נהיה מפורסם הוא רצה לבנות לעצמו משהו, ועכשיו הוא סובל מזה והדבר נהפך לעול שהוא לא מצליח להיפטר ממנו. הממשלה החדשה הטילה חרם על ספר שלו ולכן עליו להתנהג ללא דופי בכתיבה שלו והוא כבר לא מרוויח הרבה כסף. כל החיים וכל העבודה שלו מבוקר עד ערב נועדו רק כדי לשלם עבור הדירה והרהיטים. כשהתפרסם שכר לעצמו דירה עם חדרים גדולים ויפים בברוקנהיימר לנדדשטראסה, שם התגוררו תמיד האנשים האמידים ביותר, ובאביב פורחים שם עצי מגנוליה עשירים ויפהפיים בגינות שלפני הבתים.

אחר כך התחתן אלגין עם ליסקה כי היא גדולה ויפה כל כך, ואפילו נשים שלא אוהבות אותה אומרות עליה: "היא בכל זאת מייצגת משהו". הוא התחתן אתה כי היא העריצה אותו כסופר אלוהי, ומשום שאישה, כמו דירה, היא חלק מהשיקום. הם ריהטו את הדירה בשטיחים וכריות יקרים וברהיטים כל כך נמוכים, שכשרואים אותם חושבים תמיד שביום חורף קר אחד הורידו את הרגליים של השולחנות והכיסאות ושרפו אותם בתנור הסקה, אף על פי שבדירה יש חימום מרכזי. הקירות בחלקם חלולים כדי שאפשר יהיה להכניס ספרים לתוכם. עבור אלגין הייתה הדירה הזאת הצגת תאטרון נפלאה שהוא מציג.

אנשים היו אמורים להיכנס אליה, למחוא כפיים ולדעת שהוא משחק בה תפקיד ראשי.

אלגין כבר אינו מאושר וגם ליסקה לא מאושרת. אני אוהבת את שניהם. כשבאתי אליהם, נתנו לי מיד חדר ואוכל. עכשיו אני מנהלת להם את משק הבית כי ליסקה יודעת לעשות רק אי-סדר וחיות מבד. בעבר למדה מלאכת יד בברלין, וגם עכשיו היא עוסקת בזה. היא אפילו מרוויחה מזה קצת כסף. החיות מבד טיפשיות ומשוגעות, אבל גם מצחיקות וחביבות.

עכשיו מר קולמבך שוב מזמין סיבוב של קירש ומחר אני צריכה לעבוד כמו מטורפת כי בערב יש לנו חגיגה גדולה לליסקה.

היום בצהריים באה גרטי לקחת אותי כי היא רוצה לקנות לעצמה חולצה ורודה ואני אמורה לומר לה בחנות איזו חולצה הכי הולמת אותה. אפילו ליסקה חושבת שיש לי טעם טוב בבגדים, וכולם רוצים שאסרוג להם סוודרים. אני בהחלט מסוגלת לסרוג מהר ויפה, ואם אי פעם בכל זאת אתחתן עם פרנץ, תמיד אוכל להרוויח קצת כסף מהסריגה. כאן בפרנקפורט יש לי מהלכים בחברה אחרת לגמרי מזו שפרנץ ואני הורגלנו בה. כאן אני נמצאת בחברה של אנשים מכובדים, עשירים ואינטליגנטיים, שפרנץ בכלל לא מסוגל לשוחח אתם.

ובכן, היינו בדרך לקניית החולצה, גרטי ואני. הסתכלנו על החנויות בגתהשטרסה וברחוב צייל. אחר כך הציעה גרטי שנלך קודם לקפה ברוסמרקט וכך עשינו. בקפה הזה מבקרים לפעמים גם יהודים, כי אין עליו שלט: "יהודים אינם רצויים", שתלוי כמעט בכל בתי הקפה והפונדקים.

היהודים המכובדים והאמידים יותר נשארים בדרך כלל בדירותיהם, ואם הם בכל זאת רוצים להיראות ולראות אנשים אחרים, יש להם עוד שלושה בתי קפה בפרנקפורט. אלה הם שלושת בתי הקפה הכי יפים, וכמה עצוב שהארים מפחדים לשבת בהם. הם מפחדים שהשטירמר[8] יכתוב עליהם שהם משרתים של היהודים, ואם הם פקידים, הם עלולים להיות מפוטרים. רק ארים מעטים ואמיצים מעזים להיכנס לשם, בתנאי שאין להם משרות שהם עלולים לאבד.

לקפה ברוסמרקט מעזים לפעמים יהודים אמיצים להיכנס. הם שותים בירה לבנה, שאינה טעימה להם, כדי לא למשוך תשומת לב ולעשות רושם של ארים, ודווקא בבית הקפה הזה הארים לא שותים בירה בכלל.

גרטי הציעה שנשתה כוסית וֶרמוּט עם הקפה ואחר כך עוד אחת, היא מזמינה אותי. כל הזמן הסתכלה על הדלת, הצוואר בטח כאב לה מרוב סיבובים. היא קיוותה שדיטר אהרון ייכנס.

פעמים רבות אמרתי לגרטי: "אל תאמללי את עצמך, גרטי, וגם את דיטר". הוא מישלינג[9] מדרגה ראשונה או שלישית – אני לא מצליחה להבין את ההגדרות האלה. בכל אופן, אסור לגרטי להתעסק אתו בכלל, בגלל חוקי הגזע, ואם גרטי תשב פעם בחברת דיטר באיזו פינה בבית קפה והם ילחצו ידיים, הם עלולים להיענש קשות באשמת פגיעה ברגשות העם. אבל מה אכפת לבחורה מהחוק כשיש לה תשוקה לגבר? וכשגבר חושק באישה, אפילו אם יעמוד תליין מאחוריו עם גרזן, לא אכפת לו כלום חוץ מדבר אחד. אבל כשזה נגמר, כבר כן אכפת לו.

שלא תחשבו, חלילה, שדיטר אהרון הוא מישלינג אסור במגע. הוא אדיב ומנומס ויש לו עיני קטיפה חומות, עגולות ורכות. מעולם לא היה נמרץ ומוכשר במיוחד לעסקים, ואביו לא רווה ממנו נחת. אהרון הזקן הוא דווקא מוכשר ועשיר ומתגורר בווילה מפוארת עם חניה סגורה צמודה. הוא מוכר וילונות ורהיטים למדינות אחרות. גרטי אומרת שקוראים לזה אקספורט, ובאקספורט מותר לעסוק ואין איסור על כך. לכן אהרון הזקן לא סובל מקשיים בעסק שלו אף על פי שהוא יהודי שלם, אבל הוא לא רוצה שיגידו עליו שהוא יהודי, ואומר על עצמו שהוא לא-ארי.

לפעמים אני מוזמנת אצל משפחת אהרון יחד עם אלגין וליסקה, ותמיד פורצות שם מריבות בין אלגין ואהרון הזקן, כי אלגין מתנגד לנאצים ואהרון הזקן לא. הוא סבור שהנאצים עשו סדר במדינה במובן הגרמני והצילו אותה מהקומוניסטים שהיו לוקחים ממנו את כל רכושו. בבתי המלון הגדולים והיקרים אף פעם לא מתנכלים לו אלא מתייחסים אליו בכבוד, וברשות המסים אפילו מציעים לו כיסא לשבת. בין היהודים יש אספסוף נחות, והוא מסוגל להבין את האנטישמיות, ואילו בצבא יש בחורים נהדרים, תאווה לעיניים. אשתו של אהרון אינה יהודייה, היא יבשה וקשה כמו קש יבש ושולטת בבעלה. בזכות האישה הלא-יהודייה הזאת, אהרון הצעיר הוא מישלינג. אמו אוהבת אותו כל כך שזה כמעט מביש.

דיטר אוהב את גרטי, אבל מפחד פחד מוות מאמו. קודם עבד במפעל כימי הודות לתיווך מייגע ויקר של אביו, אבל היום כבר אסור לו לעבוד שם. איש לא יודע מה יהיה בסופו. בינתיים הוא נוהג במכונית של אביו ומוביל אותו לפגישות עסקיות ולוקח את כלב הדוֹבֶּרמַן אל מתחת לעצים. חוץ מזה הוא מחפש את גרטי וגרטי מחפשת אותו.

שני אלה יושבים להם בפונדק ומביטים זה בזה, והאוויר סביבם רועד מרוב התאהבות. בטוח שכל האנשים בפונדק מבחינים בזה וזה לא ייגמר טוב. הם חיים ומייצרים אוויר רועד ולא חושבים כלל מה יהיה בסופם. גרטי חושבת שאלוהים הטוב יעזור כי היא יפה כל כך ואלוהים הוא זכר. דיטר חושב לסירוגין – פעם מה חושבת אמו ופעם מה חושבת גרטי, וחוץ מזה הוא עדיין מפחד מאבא שלו.

לפעמים דיטר וגרטי רוצים לחשוב על משהו לגבי העתיד, אבל אחר כך הם מסתכלים זה לזה בעיניים וכל מחשבותיהם מתעופפות עם הרוח. מדי פעם אני הולכת אתם כדי שהרושם שהם עושים בפונדק יהיה פחות מסוכן. אני לא עושה זאת ברצון ומרגישה טיפשה בעיני עצמי. בא לי ליילל מרוב פחד. שניהם יפים ונחמדים ואולי מחר יישלחו לכלא. למה הם מטורפים כל כך? אני לא מסוגלת להבין זאת. אנשים רוקדים, אבל הם לא יכולים. ברדיו מנגנים בכינור, מוזיקה רכה כמו מיטה. ביין זוהר אור צבעוני. הוא חמוץ אבל שותים את הקרניים הצבעוניות החמות. אני נתקפת געגועים לפרנץ והקול של גרטי נעשה קטן ושבור. בעל המקום כל הזמן מסתכל לכיוון שלנו – אולי הוא מכיר את גרטי מהחנות ומחר ילשין עליה. גם את דיטר מכירים בעיר בגלל אבא שלו. בשולחן לידם יושבים אנשים עם סמלים של חבר מפלגה – אלוהים אדירים, צריך להסתלק מהמקום הזה. חייבים למצוא מקום אחר, ושוב אחר, ופעם זה ייגמר רע.

אולי הם לא היו מאוהבים כל כך אילו היה מותר להם, אבל אין דבר אידיוטי יותר מאשר לשבור את הראש למה אנשים אוהבים זה את זו, כשהם אוהבים זה את זו.

כשישבנו, גרטי ואני, היום אחר הצהריים בבית הקפה ברוסמרקט, היא חשבה שאולי דיטר יבוא משום שפעמים אחדות כבר ישבה אתו שם באותה שעה אחר הצהריים, אבל הם לא נדברו להיפגש. אף על פי כן היא כמעט בכתה מרוב זעם כשדיטר לא הגיע. היא תראה אותו רק מחר בחגיגה של ליסקה, שאליה הוזמנו גם האהרונים. שם יצטרכו להיזהר מאוד מאבא ואימא של דיטר וגם מבטי רף. גם באורחים האחרים אני לא בוטחת שלא יהיו מסוכנים.

גרטי רצתה לשתות עוד כוסית ורמוט. היא נראתה פתאום כבויה ומתה לגמרי כמו שאישה נראית אחרי שחיכתה בכל נפשה ומאודה, לשווא. היא כבר לא רצתה לקנות חולצה ורודה וממילא הכסף לא היה מספיק.

רצינו להגיע הביתה בלי החולצה, השעה כבר הייתה חמש אחר הצהריים.

בכיכר האופרה הייתה המולה של אנשים, דגלי צלב קרס, שרשרות של ענפי עץ אשוח ואנשי ס.ס. שררה שם אנדרלמוסיה של הכנות נרגשות, כמו בחלוקת מתנות של הורים אמידים לכמה ילדים בחג המולד. התרגלנו שבגרמניה תמיד קורה משהו שקשור בחגיגות קדחתניות עד שכבר לא שואלים למה שוב חוגגים עם דגלים ושרשרות של צמחים.

קפאנו מקור ומיהרנו הביתה, אבל אנשי ה-ס.ס. לא רצו להרשות לנו לעבור את כיכר האופרה לברוקנהיימר לנדשטרסה. שאלנו למה לא ומה החגיגה? אבל אנשי ה-ס.ס. תמיד חצופים ומעמידים פנים חשובות, ואף על פי שכל מה שהם עושים הוא לעמוד שם, לא היה ל-ס.ס. האלה זמן לענות לנו. אולי הם עובדים כל כך קשה בתוך תוכם שהם מסוגלים רק למשוך בכתפיהם הצבאיות.

עיניה של גרטי השחירו כמו פחם. אני מכירה את זה אצלה, אז היא נעשית מסוכנת ומסכנת את עצמה מאוד. לכן שאלתי את איש ה-ס.ס. שוב במתיקות של סוכריית מַלט ובענווה רבה, כאילו אני חושבת אותו לשליט העליון בגרמניה – הרי הגברים רוצים שבחורות יתייחסו אליהם ככה.

איש ה-ס.ס. אמר לי שבשעה שמונה יבוא הפיהרר במכונית דרך המיינצר לנדשטרסה, ואנחנו נאלצנו לעשות עקיפה כדי להגיע לצד השני. ברור, הפיהרר מגיע! איך יכולתי לשכוח דבר כזה, כאשר ברטכן, הבת של משפחת סיליאס, היא פורצת שורות[10] והגברת סיליאס לא מדברת על שום דבר אחר כל היום.

גשם התחיל לרדת. בכיכר האופרה התאספו אנשים ומספרם גדל כל הזמן. המצב נראה מסוכן כאילו האנשים עומדים לדרוס זה את זה למוות. כולם רצו לראות משהו ומקצתם לא ידעו אפילו מה יש לראות, ובכל זאת סיכנו את חייהם.

אולי חשב הפיהרר אחר כך שהעם זרם יחד מתוך אהבה אליו, אבל בהיותו פיהרר, יש להניח שהוא חכם מכדי להאמין בזה. למצעד הקרנבל בקלן מגיעים פי אלף יותר אנשים ויושבים על הפנסים ועל הגגות הכי גבוהים, שוברים ידיים ורגליים ולא אכפת להם, מפני שכל העסק הזה הוא ספורט וגאווה בשבילם: שיהיה להם מקום ממנו ניתן לראות משהו, כדי שיוכלו להאמין ולהגיד שהיו שם. אנשים מכובדים הרי תמיד רוצים להיות במקומות המכובדים – כמו נשפי עיתונות ומחזות תאטרון חדשים, אבל הם צריכים לשלם הרבה כסף בשביל זה, ולכן הדוחק שם לא מסוכן כמו במקומות שאליהם מגיעים המוני העם, אלו שאין להם כסף והם יכולים להגיע רק למקומות שלא עולים כלום.

אנחנו הגענו למיינצר לנדשטרסה, שהייתה כולה, מלמעלה עד למטה, שרשרת של אנשי ה-ס.א., שבימים חשובים כאלה נראים תמיד שמנים יותר מאשר בימים רגילים. בדרך כלל אין להם הרבה מה לעשות והם מתרוצצים קצת מכווצים אנה ואנה. גם קורט פילמן ומר קולמבך סובלים מזה שעכשיו זו כבר לא עת למאבקים של ממש, אבל היום הם יכולים ליצור שרשרת סגירה חשובה וזה נותן טעם לחייהם.

גרטי ואני רצינו לחדור דרך השרשרת וגם אנשים אחרים רצו בכך, אבל רק לעתים רחוקות, מדי פעם, מותר היה לפתוח את השרשרת כמו שפותחים מחסום של רכבת.

גבר אפור ורזה עם אופניים התמרמר על השומרים שאינם מאפשרים לו לעבור. הוא טען שסוף סוף מצא משרה חדשה ועליו להתייצב בדיוק בזמן, כי חוסר דיוק מצדו עלול לגרום רוגז ונזק, וגם אם המעסיקים שלו יבינו שאינו אשם באיחור, הם עלולים לכעוס עליו. הרי כך זה כמעט תמיד בחיים: כאשר אדם גורם קשיים לאדם אחר, תמיד ידבק בו משהו אפל, בין אם הוא אשם בכך ובין אם לאו. "תהיה נבון, בן אדם" אמר מפקד ס.א. בכיר לאדם האפור הרזה ושתה קפה מתוך מימייה. "אל תקטר, תהיה אסיר תודה לפיהרר שיש לו אידאלים גדולים". "כן, לפיהרר יש אידאלים ולנו יש דאגות". קולו של האיש האפור רעד ואפשר היה להרגיש שהעצבים שלו מרוטים לגמרי. האנשים ששמעו אותו נאלמו דום מרוב בהלה ואיש הס.א. הסמיק ולא יכול היה לנשום. האיש האפור נראה כאילו נכבה במכה אחת ונשבר בתוך תוכו. שלושה אנשי ס.א. לקחו אותו והוא לא התנגד.

האופניים נפלו ארצה והאנשים עמדו סביבם במעגל ובהו בהם בדומייה ובהתרגשות. הם נצצו קצת בגשם ונראו עוינים למדינה ואיש לא העז לגעת בהם. רק גברת שמנה אחת עטתה ארשת פראית על פניה, הרימה את זרועה לאוויר לברכת הייל, צעקה "פוי" ודרכה ברגל על האופניים ואז גם נשים נוספות עשו כן. אחר כך נפתחה השרשרת ויכולנו לעבור.

קפה אספלנדה נמצא באלכסון מול בית האופרה. בקיץ פורחים שם פרחי אמנון ותמר ובקפה מבקרים רק יהודים. גרטי ואני היינו צריכות להגיע למורד של הברוקנהיימר לנדשטרסה, אבל גם שם הכול היה חסום, אז נכנסנו לקפה אספלנדה. מיד צלצלתי לליסקה והיא אמרה שארוחת ערב קלה היא יכולה להכין לבד ובטי רף יכולה פעם גם לעזור. גרטי צלצלה לאמה וזו אמרה לה שקורט פילמן מווירצבורג מחכה לה בפונדק הנינגר-בראו.

קורט פילמן אוהב את גרטי ורוצה להתחתן אתה. אביו השקיע הרבה כסף בחנות של הוריה של גרטי ואם יוציא את הכסף עכשיו, החנות תיהרס. דבר כזה צריך להבין ולהפנים. דיברתי על לבה של גרטי שתסכים לפגוש את פילמן. היא יכולה להתייחס אליו בידידות, אבל בהחלט לא להתחתן אתו בקרוב, וגם לא להתנשק אתו ובכלל לא לעשות אתו כלום. לאדם כמו קורט פילמן היא פשוט צריכה לומר שהיא מאושרת שאדם כמוהו קיים בעולם ושהוא יכול ללמד אותה מהו נציונל-סוציאליזם ולהכניסה לעולם הרעיונות הנפלא שלו. היא מודה שעדיין אינה בשלה להיות רעייתו של גבר נציונל-סוציאליסטי ולוחם ותיק, אבל היא רוצה להכשיר את עצמה לזה, והוא יוכל לעזור לה בכך אם ישלח לה חומר קריאה בונה. קורט פילמן כזה ישלח לה, כמובן, חומר קריאה בונה, ולו רק משום שאז יאמין שבאמת קרא את הדברים האלה בעצמו. אני מכירה את העסק הזה מאבי ומהדודה אדלהייד וגם מאנשים אחרים. הקריאה הרבה יותר מדי מאמצת ומשעממת עבורם. אני מוכנה להתערב עם כל אחד שהם אפילו לא קראו את מיין קמפף (Mein Kampf) מתחילתו ועד סופו, גם אני לא קראתי אותו, אבל הם קנו אותו ופעם גם הציצו בו, ועכשיו הם עצמם מאמינים שבאמת קראו אותו.

הייני אמר פעם: "או שאתם קונים ספר ולא קוראים אותו או שאתם שואלים ספר, לא מחזירים אותו וגם לא קוראים אותו, או שאתם שואלים ספר, מחזירים אותו מבלי שקראתם אותו, אבל שמעתם כל כך הרבה על הספר והיו לכם כל כך הרבה קשיים אתו משום שקניתם אותו או שהייתם צריכים להחזירו, שהספר קרוב אליכם כמעט כמו הגופייה שאתם לובשים, ואתם מכירים אותו מבלי שקראתם אותו". באופן כזה גרמנים רבים קראו את גתה ואת ניטשה ומשוררים ופילוסופים אחרים, מבלי לקרוא אותם באמת, ובעניין הזה יש משהו משותף בין הפיהרר שלנו לבין גתה.

גרטי ואני ישבנו באספלנדה וסביבנו המקום הלך והתרוקן. כל היהודים הסתלקו וברמקולים רעמו הנאומים בקול גדול. הקפה התמלא בנאומים על הפיהרר העומד להגיע, על גרמניה החופשית ועל ההתלהבות של ההמון. שתי גברות קשישות נכנסו לקפה, הן היו רזות ונקיות, רווקות בעלות אמצעים מצומצמים, כמו מורות מעיר קטנה שיצאו לטיול. הן הזמינו קפה ועוגת תפוחים עם שמנת. כשהגברות הקשישות רצו להתחיל לאכול התנגן ברדיו ההורסט וסל,[11] הן שמטו את הכפיות, קמו ממקומן ופשטו את זרועותיהן. חייבים לעשות זאת, כי אף פעם לא יודעים מי מתבונן בנו ועלול להלשין עלינו. גם גרטי ואני קמנו.

הרדיו השתתק לרגע ומלצר ניגש אלינו ושאל את גרטי אם אנחנו רוצות לראות הכול מאחת המרפסות. כבר היינו שם פעם ולכן רצינו, כמובן, לראות את זה. ירדנו ועלינו במעלית עם המלצר, ואף על פי שכל המרפסות דמו לקנים מלאים באנשים, הוא בכל זאת מצא מרפסת אחת שהצליח לדחוס אותנו לתוכה. הוא עצמו לא היה מעוניין לראות כלום.

ישבתי כמעט על ברכיו של גבר שמן אחד שלא הצלחתי לזהות את פניו, והנשימות שלו דמו לכדור שומן מסריח וכל הזמן נשבו לי על הפנים. מאחורינו ישבו גברים ונשים אלגנטיות שהתנהגו בשקט והקשיבו בתשומת לב מנומסת כמו ביציע של תאטרון. גרטי אמרה שהיא מרגישה כאילו קיבלנו כרטיסי חינם למקומות בתאטרון שאיננו שייכות אליהם וגם לא לבושות בהתאם.

מימין, בצד של כיכר האופרה, נוצר ים שחור של אנשים שנעו מעלה מטה כמו גלים, ומעליהם ריחף אור עייף. בכיכר שהשתחררה מן האנשים קפצו והתרוצצו אנשי ס.ס. נרגשים, והניעו את זרועותיהם בהתרגשות פראית, ואחרי כל זה עדיין לא קרה כלום.

לעתים הוצאו נשים מתעלפות מתוך ים האנשים ונישאו בידי אנשי הס.ס. ובכך מנעו מהאנשים שעל היציעים במרפסות להשתעמם בזמן שהמתינו.

פתאום החליקו מכוניות על פני הרחוב – רכות ומהירות כמו נוצות פוך מעופפות ויפות כמותן! בחיים לא ראיתי מכוניות נהדרות כאלה, וכל כך הרבה מכוניות הגיעו! כל הגאולייטרים ובכירי המפלגה המקורבים אליהם נסעו במכוניות האלה, זה היה נפלא. אלה בוודאי עשירים מופלגים. כשאני חושבת על פרנץ ומדמיינת לעצמי שהיה חי מאה שנה ועובד מן הבוקר עד הערב – אם תהיה לו עבודה – ומאה שנה לא ישתה כלום ואפילו לא יעשן קצת – גם אז לא יצליח לקנות לעצמו אוטו כזה תוך מאה שנה, אולי תוך אלף שנה, אבל איזה אדם חי אלף שנה?

מראה המכוניות היפות האלה גורם לי שמחה, מלמעלה הן נראות כמו חרקים מבריקים נהדרים, הרצים בכל הכוח. גם הקהל הגדול למטה, שכבר בטח עייף עד מוות מלחכות, שמח עכשיו כי קיבל תמורה, אף על פי שרק העומדים מלפנים יכלו לראות משהו.

מרחוק נשמעו קריאות: הייל היטלר, קריאות ההמון גאו כמו גלים, התקרבו יותר ויותר ועלו גם אל המרפסת שלנו – בקול צרוד ועייף שהתפשט בשטח. מכונית עברה בנסיעה אטית ובתוכה עמד הפיהרר כמו הנסיך בתהלוכת הקרנבל, אבל הוא לא היה עליז ושמח כמו נסיך הקרנבל וגם לא זרק סוכריות וזרים לקהל, אלא רק הרים זרוע ריקה.

כדור קטן בצבע תכלת התגלגל מתוך השורות הכהות לקראת המכונית שברחוב. זאת הייתה ברטכן סיליאס, שקיבלה תפקיד של פורצת שורות, כי הפיהרר מבקש לפעמים להצטלם עם ילדים. הפעם לא היה לו חשק לזה וברטכן עמדה שם כמו נקודה קטנה ובודדה ובידיה זר פרחים ענק.

הפיהרר התרחק, אנשי הס.ס. הקיפו את ברטכן, אורות הבהבו ומצלמות צילמו. אולי ברטכן בכל זאת תגיע לעיתון עכשיו, גם אם רק בחברת אנשי ה-ס.ס. במקום עם הפיהרר, ולגברת סיליאס תהיה נחמה קטנה.

על המרפסת הארוכה של בית האופרה נעמדו הגברים המפורסמים בעמידה חגיגית, קדו בנימוס זה לזה, וברכו גם את העם.

הם לא עשו שום דבר מעניין אבל מותר היה להסתכל עליהם.

גרטי אמרה שבעצם לאלה שמסתכלים על גברים מנהיגים לא יוצא שום דבר מזה, אבל לגברים המנהיגים יוצא הרבה מזה שכולם מסתכלים עליהם.

לעומת זאת כמה מהגברות במרפסת שלנו שמחו שמחה גדולה כשזיהו את גנרל בלומברג[12] ואת גרינג[13] משום שהיה לו משהו אדום על הג'קט. מן התצלומים שלו יודעים כולם שהוא אוהב ללבוש בגדים יוצאי דופן, וזאת אף על פי שכיום הוא כבר כל כך מפורסם, שאין לו צורך להתבלט באמצעות בגדים מיוחדים.

בחור צעיר אחד – שחקן – מבקר לפעמים אצל אלגין. הוא לא מוצא עבודה וחייב להתבלט בהופעה שלו ולכן הוא לובש עניבות יקרות ונעליים מבריקות מעור חזיר, אבל גם לגרינג, בדרכו שלו, יש מחויבות. מצד שני גם שחקני קולנוע מוכרים לעולם לא יודעים מנוח וחייבים להציע לקהל שלהם את המיטב באופנה ובזוהר. אדם כמו גרינג צריך לחשוב הרבה כדי להציג תמיד חידושים לעם, ויחד עם זאת, האנשים האלה צריכים גם למצוא זמן למשול, וקשה לי לדמיין לעצמי איך הם מצליחים לעשות את כל זה. הפיהרר לבדו מקדיש כמעט את כל חייו להצטלם למען עמו. תארו לעצמכם את גודל המשימה הזאת: להצטלם ללא הפסק עם ילדים ועם הכלבים האהובים, בחוץ ובתוך חדרים, וגם לטוס כל הזמן במטוסים ולשבת שעות באופרות הארוכות של וַגנֶר, כי זוהי אמנות גרמנית, שגם למענה הוא מקריב את עצמו.

פרסום תמיד תובע קרבנות, זאת קראתי פעם בכתבה ארוכה על מרלן דיטריך. מספרים לנו שהפיהרר אוכל רק צנוניות ולחם שחור עם גבינה לבנה, גם זה קרבן למען הפרסום. שחקניות הקולנוע בהוליווד אוכלות לפעמים הרבה פחות, כי אסור להן להשמין והן גם לא שותות ולא מעשנות, למען היופי. ליסקה לעתים מרעיבה את עצמה כמעט עד מוות, רק כדי לרזות.

אני יכולה לתאר לעצמי שהפיהרר שלנו רוצה מאוד שיהיה לו גוף יפה ורזה כי הוא תמיד מצולם ומופיע ביומני השבוע ובסרטי תעמולה של מפלגת הרייך. אולי הוא גם רוצה להוות ניגוד לגרינג ולמיניסטר לי ולראשי הערים הרבים שכולם השמינו לבלי הכר. אפשר להיווכח בכך יום יום מן התמונות שלהם במגזינים המצוירים.

והנה עומדים השליטים הללו באופן אישי על המרפסת של בית האופרה. הם נותרו מוארים ואילו בחוץ ירד הלילה. אורות הכיכר כובו כדי שהרייכסווהר יבלוט במלוא הדרו, כי היו להם קסדות פלדה מבריקות על ראשיהם ולפידים בוערים בידיהם, שעמם רקדו מין ריקוד בלט לקול צלילי המוזיקה. בריקוד נשמעה תרועה לכיבוי אורות, הוא הציג רגע היסטורי ונראה יפה מאוד.

האולם היה גדול וצבעו – כחול כהה, והגברים הרוקדים היו שחורים ונראו אותו דבר – דוממים ללא פנים, בתנועה שחורה. ראיתי פעם בסרט-תרבות ריקוד מלחמה של כושים שהיו קצת יותר תוססים, אבל גם הריקוד של הרייכסווהר מצא חן בעיניי.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אחרי חצות”