החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על רוית ליפשיץ ציון

רוית ליפשיץ ציון היא רומנטיקנית חסרת תקנה, מוזיקאית-פסנתרנית, המכורה לאופרה ולג'אז, חיית רשת חברתית ואוהבת מצלמה. לאחר כמעט עשור כדיילת אוויר באל על, תארים מתקדמים באמנות, מוזיקה ומנהל עסקים בין תל אביב לניו יורק ושבע עשרה שנות ניהול תקשורת שיווקית, ... עוד >>

אהבותיה של אמה

מאת:
הוצאה: | 2018 | 354 עמ'
זמינות:

65.00

רכשו ספר זה:

לאמה קליין מלאו חמישים. היא אשת קריירה, אוצרת אמנות ואם לבן ובת מתבגרים. היא יודעת להתלבש ועדיין יפהפייה, אך כבר לא מרגישה כך: בעיניה הגוף החטוב קמל, הזוהר הועם והערך העצמי התפוגג. שנים של נישואים שבהן התשוקה והריגוש העלו אבק, חלומות שנשכחו, בוס מתעמר ומלחמת קיום יום-יומית מביאים אותה לנקודת אל חזור.

פגישה מקרית עם גבר אנגלי בשדה התעופה מובילה אותה להרפתקה סוערת. הייתכן שקיבלה הזדמנות שנייה לאהבה ולתשוקה? האם תאהב את עצמה ותכיר שוב ביכולותיה, תמציא עצמה מחדש בחייה המקצועיים והאישיים? או שמא תראה באור חדש את שכבר יש לה?

בעל, אישה וגבר סוחפים אותנו למשולש אהבה לוהט ומרתק, הנע בין תל אביב, פריז ולונדון. על בחירות בין המוכר והבטוח לבין החדש והמסעיר, על גילוי עצמי והכוחות הטמונים בנו ועל כך שבכל גיל צריך זמן לאושר.

"'אהבותיה של אמה' הוא רומן סוחף שלא מרפה מהקורא לרגע. נשאבתי לתוך סערת הרגשות של הגיבורה מהעמוד הראשון וחיכיתי בנשימה עצורה לגלות לאיזה כיוון תבחר אמה קליין לנתב את חייה ואת חיי אהובי לבה."

שי סנדיק, מתרגם ומו"ל, הוצאת תמיר-סנדיק

מקט: 4-800-431003
סקירה על הספר בבלוגיה
סקירה
סקירת הספר באתר סימניה
עמוד הפייסבוק
זמין בגרסה מודפסת בלבד. המחיר כולל משלוח.

חלק א'- פריז

1

זו רק חופשה

אני שונאת המראות. פעם, הייתי אוחזת חזק בידו של דני בוי ושואבת ממנה רוגע. אפסנתי את הטרולי והתיישבתי מתנשפת. קניתי כמעט את כל מה שחיפשתי, קצת קוסמטיקה וכמה ספרים רומנטיים, ומגזינים בריח כרומו מהסוג שמוכר חלומות. גם בושם אחד. שנים שלא קניתי לעצמי בושם. בדקתי שוב שהחגורה מהודקת.

"מה יֵצא לך מזה?" הוא שאל אותי אתמול כשארזתי. דיברתי על כך כל הערב והוא, כאילו נחת באותו רגע, אך מסתבר שהיה בהאזנה כל הזמן.
"בבקשה, אל תזלזל רגע לפני הנסיעה. אמרת שאתה מבין שאני צריכה חופשה."
"אבל למה לבד? אני לא מבין מי נוסע לבד?" קולו גבר כשהטעים כל מילה, "יש לך חברות שהיו קופצות על הנסיעה הזו."
"זאת רק חופשה," אמרתי שוב והוא הביט בי למשך כמה שניות ארוכות, מחפש את עיניי. ירוק מביט בירוק.
"כן, רק חופשה," הוא רטן.
"מה מלחיץ אותך?" שאלתי בזמן שכתבתי טבלת משימות, "שעשרות גברים יחכו לי בשדה ואני אצטרך רק לבחור? חופשה, זה כל מה שזה. לא רוצה חברות, צריכה את עצמי לעצמי. חברות רק יפריעו לי ויקלקלו לי. אתה יודע שזה חלום ישן שלי לנסוע לבד. להוכיח לעצמי שאני יכולה. אולי גם אצליח לכתוב משהו ואפילו לפרסם."
"אשליות," סינן בשקט, כאילו רק לעצמו.

נרדמתי לשעה. דני בוי היה ודאי שותה וודקה עם פלח לימון וישן עד הנחיתה. בעוד ארבע שעות אנחת ברואסי והלב דופק. איש לא האמין שאסע לבד. שפשוט אקום ואסע. השנה, אפילו עוגה לא קיבלתי. נר לכבות. רק אלכסנדרה כתבה לי ברכה יפה. גם בן־בן אמר דברים יפים. לפני עשרים שנה דני היה מצטרף אליי בוודאות, עוד היינו מחוברים כאיש אחד. אז עכשיו מי טסה לבד? אני. אין שום בעיה. הוא ממילא הפך לשונא נסיעות. היום הן עונש עבורו. תמיד הבטחתי שאעשה זאת ואיש לא התייחס, אך הנה זה קורה.

לפני שלושים שנה דני היה מחזר נלהב. הוא כתב לי שירים מלאי רגש ותשוקה.
פתקים בכתב ידו היפה ששיקף את אישיותו הכריזמטית, חבויים בארנקי משנות השמונים ועד היום. הייתי נשענת על אדן החלון בבניין הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב, ממתינה בכיליון עיניים בקפטריה של בניין "גילמן" לבואו של הסטודנט ירוק העיניים שנהג במכונית אדומה וקוראת אותם. הכתב נותר כשהיה, אך הפתקים הצהיבו, הכתב דהה וחלק מהמילים אף נעלמו ואינן.

דני למד הנדסת תעשייה וניהול בצדו השני של הקמפוס ובגילמן השלים קורסים בהיסטוריה מדינית של המאה העשרים, אהבתו הגדולה. הוא פקד באדיקות את הקפטריה כדי לפגוש אותי, ואני נדדתי מהאקדמיה למוזיקה ומבניין האמנויות כדי לראות אותו לדקות ספורות. ולאחרונה? מתי זכיתי להריח בביתי כמה ורדים או למצוא קופסת שוקולד קטנה על הכרית? בכסף קטן היה קונה את עולמי.

ניקוי ראש, להשתחרר! פקדתי על עצמי. נסיעה ראשונה לחופש לבד. הכיסא צר. המושב לפניי קרוב מדי. אדון שחור שׂיער הנמיך אותו בפראות ואני נשארתי בלי אוויר. הוא הזכיר לי מישהו, את הבוס שלי. חסר היה שגם יתחיל לצעוק כמוהו כדי שאפרוץ בצחוק מול כולם. שתי הזקנות מימיני, שהגיעו היישר מסדרת טלוויזיה של הבי־בי־סי, נמנמו. משמאלי גבר ששערו מאפיר. נדמה שהוא איש עסקים, מה הוא עושה במחלקת תיירים?

 

פריז בפתח, עודדתי את עצמי. גלריות, תערוכות, חנויות. יש לי קלסר מסודר שבו אספתי חומרים למכביר. לאחר הארוחה אעבור שוב על טבלת אקסל שהכנתי ובה מפורטות פעילויות הנסיעה, מחולקות לימים. הבנתם נכון, אני לא ספונטנית. הכול אצלי מתוכנן וכך אני אוהבת. בנסיעה ספונטנית שום דבר לא הולך כמו שצריך. כבר היום אבקר בתערוכה במרכז פומפידו. אעלה על הכתב חוויות בבלוג החדש שפתחתי בעצמי בהשקעה רבה. רק נולד, וכמו תינוק יש לו שם – אהבותיה של אמה. הוא מעוצב בסגנון רטרו־מודרני המשלב עולם ישן וחדש, בדיוק כמוני. איש לא מחכה לי בפריז, הרהרתי, אבל אתלבש כמו בפריז ואצטלם כמו בפריז. לכל יום תוכננו מלתחה ייחודית וסדר פעילויות מרתק.

טבלת המשימות שתליתי על המקרר בבית מכילה לוח זמנים שלא יבייש לשכת שגריר. אלכסנדרה בשיעורי פסנתר ובלט. בן־בן בשיעורי פסנתר וכינור. חזרות, בחינות, חברים, שיעורים. דני בוי ייכנס לנעלי "נהגת המונית ללא תשלום" למשך שבוע. גם הוא מסיע מדי פעם, אך אני המסיעה הלאומית למפלצת החוגים וההישגיות. יצרתי אותה במו ידיי ואני מגדלת שני אמנים מלאי כישרון. אם כך, מדוע הדמעות? ובישולים? ממילא דני בוי הוא הבשלן בבית. למד מאמו היוגוסלבית. הילדים יחגגו עם ממולאים וקציצות פרסה.

"יום הולדת שמח לי," ברח לי אתמול בין כביסות לקיפולים אחרונים. כל המבטים נישאו אליי.
"אֶם, לא הלכנו בשבוע שעבר לאופרה? זה לא נחשב?"
"אני הכנתי ברכה," אלכסנדרה רצה לחדרה.
"אני אכתוב ברכה. את יודעת שאני לא ענק במילים. נו, אמא," התגונן בן.
"בשנה שעברה הלכתם לקניון וקניתם לי שרשרת. בארבעים ותשע כן ובחמישים לא?" חיכיתי בסבלנות לשמוע מה יש לדני בוי לומר.
"מה את רוצה ממני? יש לנו אמצעים? הלכנו לריגולטו, שאת משוגעת עליה, והמסעדה בשבת לא נחשבת?"
"זה בסדר, הכול בסדר," חשתי שעומד לי גוש בגרון. רציתי בלון. רציתי זיקוק על עוגה, הפתעה.
"ומה עשיתם לי לחמישים?" המשיך בעלי היקר באסטרטגיית התקפה. "בואי ואזכיר לך – כלום!" נאלמתי דום, מופתעת ומשתאה. אני, שאיני שוכחת את החבר הרחוק ביותר, לא חגגתי לו יום הולדת?! לא ייתכן! ואז פילח אותי זיכרון כמכת שוט: כשמלאו לדני בוי חמישים היינו בתקופת השפל של חיינו וקרובים לפשיטת רגל. הוא לא עבד באותה תקופה, זמן שאני מעדיפה לשכוח.
"מה, זו תחרות?" לא יכולתי להתאפק אף על פי שלא רציתי ויכוחים בערב הנסיעה. "יש לך הזדמנות להראות לאשתך מה אתה מרגיש כלפיה. מתי הייתה הפעם האחרונה שקיבלתי נשיקה אמיתית?" שמתי לב שהילדים נעלמו. כהרגלם, פורשים לחדריהם כשהשיחה אינה נוחה לאוזניהם.
"אמא, ראיתי אתכם מתנשקים. אין לך על מה להתלונן," קרא בן־בן מחדרו, ואני התאפקתי לא לצחוק.
"חצוף קטן, פתאום אתה מתערב?! לפחות תתערב לטובתי," זרקתי לעברו כשחלפתי על פני חדרו בדרך לשלי ובידי ערמת בגדים בגובה מטר, מקופלת כמו בחנות. "לא נשיקה ובטח לא יותר מזה," סיננתי כשאלכסנדרה נכנסה אחריי לחדר והביטה במבט ביקורתי בכמות הבגדים שארזתי.
"לא יהיה לך מקום לקניות," ציינה בטון נוזף.
"'ורד אנגלייה' שלי, הכול, אבל הכול תקבלי," הרגעתי אותה בחיוך מפויס.
"אמא, אני אוהבת אותך." חיבקה אותי. לבי נמס.

 

הארוחה הוגשה. האוכל היה תפל, לא שציפיתי למשהו אחר. ויתרתי על התענוג והתמסרתי לזיכרונות רחוקים שעוררו בי הדיילות. דני בוי התגאה תמיד שהייתי הדיילת מספר אחת. אני עדיין יכולה לתת להן שיעור. המדים המחויטים במידה שלושים ושש חבקו את גופי כשהם מגוהצים למשעי, והרגליים הסתיימו הרחק משם בנעלי עקב שחורות ומבהיקות. דני אהב להתבונן בי קושרת את הצעיף במיומנות, דקות ספורות לפני הירידה למונית. חזרה מטיסה הייתה כירח דבש קטן והמזוודה הייתה נפתחת כתיבת אוצרות. מתאילנד עד ניו יורק, ממקסיקו עד אמסטרדם, לונדון וטנריף. אי־שם, בחיים אחרים, דני ואני ראינו עולם. הרבה עולם. הוא אוהב להיזכר בפרטים הקטנים ביותר שקרו באיטליה לפני חמש־עשרה שנה, במסעותינו לחופי הקריביים לפני עשרים. אני לא. הם קרו לפני עידן הקרח וכבר שנים שייחלתי לנסיעות חדשות שמהן אדלה זיכרונות חדשים. מתי הייתה הפעם האחרונה שבה נסענו יחד? גם עם מיליון דולר בבנק, גם קומביין לא יוציא אותו. טוב לו בבית שלו, במיטה שלו, בין הסדינים שלו.

במשך שעתיים דיברתי אל עצמי. הזקנות עוד היו חושבות שאני מה־בי־בי־סי. "כן, תודה," חייכתי לדיילת שהציעה לי כוס יין אדום, פשוט וזול, שאולי יעזור לי להירגע. הכול יכול היה להיות אחרת. בשנות העשרים לחיי הצלחתי להתפרנס ממוזיקה. ניגנתי במועדוני ג'אז ובהרכבים של מוזיקה קאמרית, ליוויתי זמרי אופרה. התואר שסיימתי בהצטיינות הועיל לי אחרי שנים רבות. חלמתי להמשיך ולהתפתח בלונדון אבל בן זוגי רצה לחיות בארץ, רק בארץ. קצין מצטיין וציוני נלהב המכיר כל מהלך במלחמת העולם השנייה. אף אני הייתי כזו, עם אבא גיבור מלחמה וסבים חלוצים, אך חלומותיי המקצועיים לפרוש כנף נדחקו הצדה. מצאתי את עצמי נשואה לאיש טוב, אמא לילדים נפלאים ובעלת קריירה שהיא לכאורה פסגת החלומות. עבור אנשי מפתח בתחום ובעיני מתחרים הייתי סמל ההצלחה, כישרון עולה, אך ביום־יום התמודדתי עם בוס רומס וקולגות שעוטים על פניהם מסכות ושקרים. שנים של תככים, אינטריגות ופוליטיקה בחושן – בית מכירות פומביות, ואני שרדתי הכול, "בשביל המשפחה". ככל שנתפסתי כמצליחה כלפי חוץ, כך גברו הדיכוי והטינה מבפנים, בתוך המערכת.

כל השנים עשיתי הכול כפי שאמרו לי. אני זו שתמיד אמרה "כן". כנועה, נחמדה מדי, נעימה ומנומסת מדי, סחבתי על כתפיי אחריות כבדה. אני יודעת שמאחורי גבי הם צחקו, לקחו אותי כמובן מאליו, שלמרות הזלזול שלהם הגעתי למחרת בבוקר כרגיל, לבושה במיטב בגדיי וחיוך נסוך על פניי. "הליידי האנגלייה", כינו אותי חבריי המועטים במשרד, ואני אהבתי את זה. עבורי, כל מה שאנגלי – שווה זהב. מבטא אנגלי, אירי או סקוטי רהוט בדרך כלל גורם לי לחולשה בברכיים.

"אבא, זו רק חופשה," אמר בן־בן המתוק שלי בבוקר הנסיעה. "זוכר איך אמא חזרה מנסיעת עבודה בספרד? היינו צריכים לנחם אותה שבוע." איזה בן יש לי, קורא מחשבות. דמעות פרצו מעיניי לנוכח מילותיו היפות וזיכרון העלבונות שהוטחו בי וההשפלה הפומבית שספגתי במשלחת לכנס מקצועי וסיור בספרד. הדבר היחיד שהרגיע אותי אז היה שלפחות המארחים המקומיים והמכובדים של עסקי האמנות שהגיעו לכנס מכל העולם לא הבינו את השפה ולא את הרוע שהתלווה למילים הקשות.
"אני מפחדת קצת," הודיתי בעיניים רטובות.
"אֶם," אמר דני בוי וחיבק אותי, "את דיילת לשעבר. את תסתדרי."
שמחתי שגישתו השתנתה ובחיוך מתפנק התיישבתי על ברכיו. "קשה החופש הזה," זרקתי, ושנינו פרצנו בצחוק, שלי עדיין טבול בדמעות, ושלו, כתמיד, מתגלגל והופך לשיעול רועם.

החלטתי על גישה חיובית. אתעד הכול ואהבותיה של אמה יהיה בלוג יוצא מן הכלל. עוד מעט נוחתים. ההרפתקה תכף מתחילה.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבותיה של אמה”