החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

אהבת ציון

מאת:
הוצאה: | 1853 | 160 עמ'
הספר זמין לקריאה במכשירים:

27.00

רכשו ספר זה:

אהבת ציון של אברהם מאפו נחשב הרומן העברי הראשון.

אהבת ציון יצא לאור בליטא ב-1853, במימון הסופר. עלילת הספר מתרחשת בתקופת בית ראשון ומגוללת סיפורי אהבה הנפרשים על פני שני דורות. זהו סיפור אהבה אידילי על רקע תקופת הזוהר של ממלכת יהודה, כתוב בלשון מקראית מליצית. הספר היה נפוץ ביותר ועורר כיסופים וגעגועים לארץ-ישראל

לספר ניכרה השפעה עצומה על הנוער העברי, שהיה זה מפגשו הראשון עם טקסט חילוני הכתוב בעברית. הספר הדגים את האפשרות להשתמש בשפה המקראית גם לתיאור חיי היומיום והגביר את זיקת קוראיו לארץ ישראל, דבר שהשפיע על התנועה הציונית בשנים שלאחר פרסומו. בין גדולי האומה שהזכירו ספר זה כמקור השראה לפעילותם הציונית נמנה אף דוד בן-גוריון.

מקט: 2-565-002
אהבת ציון של אברהם מאפו נחשב הרומן העברי הראשון. אהבת ציון יצא לאור בליטא ב-1853, במימון הסופר. עלילת הספר מתרחשת […]

פרק א

אוֹהֵב ה’ שַעֲרֵי צִיוֹן

(תהילים פ”ז, ב’)

תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלָיִם

(שיר השירים ג’, י’)

איש היה בירושלים בימי אָחָז מלך יהודה ושמו יוֹרָם בן אֲבִיעֶזֶר, אלוף ביהודה ושר אלף, ויהי לו שדות וכרמים בכרמל ובשרון ועדרי צאן ובקר בבית לחם יהודה; ויהי לו כסף וזהב, היכלי שן וכל שכיות החמדה, ושתי נשים היו לו, שם האחת חַגִית בת עִירָא, ושם השנית נַעֲמָה. ויאהב יורם את נעמה מאד, כי יפת תואר היא. ותקנא בה חגית צרתה ותכעיסנה, כי לחגית היו שני בנים ולנעמה לא היה ולד. אך נעמה היתה נעימה בתארה ובמעלליה, ויעש לה יורם בית לבד, למען לא תצור אותה חגית צרתה.ועָכָן היה בן-משק בית חורם, ויתן יורם לו את חֶלְאָה, שפחת חגית הכנענית, לאשה. ואוהב דבֵק מאח היה ליורם ושמו יְדִידְיָה הנדיב, מגזע מלכי יהודה, ושר הרכוש אשר למלך, איש חמודות, רך בשנים , עשיר ומגן לבני הנביאים לִמודי ה’, כי אהב נועם לקחם ויט למשל אזנו, ויתמכם בנדבת ידו, על כן קראו שמו ידידיה הנדיב. ויתנוססו יורם וידידיה כאבני-נזר בדור תהפוכות, דור אחז, כי נאמנה רוח שניהם עם אל ועם קדושיו, ויתהלכו בין למודי ה’, אשר תעודת בן אמוץ צרורה אתם ותורת ה’ חתומה בם.

ומַתָן השופט, בן יוֹזָבָד העריץ, התחבר ליורם ויהי איש-עצתו, ויתַמֵם עם יורם באהבה מגולה ועברתו שמר בלבו, מיום קחת יורם את חגית אהובתו לאשה. וזה הדבר אשר לא נשמר יורם ממנו ויחשבהו לאוהב לו: כי יוזבד העריץ, אבי מתן, היה איש-חמסים, רודף בצע מעשקות, אשר עשה עושר ולא במשפט, ויבלע חיל-זרים, והעשוקים לא יכלו להוציא את החמס מיד עושקם כח, כי היה יוזבד איש-זרוע ונשוא-פנים, וידכא בשער אנשי ריבו. ועירא אבי חגית היה גם הוא איש ריבו ובעל משפטו, כי התעשק עם יוזבד על אודות חלקת שדה דשנה ושמנה, אשר השיג העריץ גבולה. וכאשר צרר יוזבד את עירא, כן אהב מתן, בן העושק, את חגית בת העשוק. ויוזבד זקן מאד בעת ההיא, וחגית היתה אז בנעוריה בית עירא אביה.

ויאמר מתן לחגית: “יקרבו ימי אבל אבי והשיבותי לאביך את חלקת שדהו וגם כל חלקת האדמה אשר אצל גבולה, רק הטי לי חסד נעוריך, כי יורש אחד אני לאבי ונחלתי רבה מאד”.

אך חגית עגבה על יורם האלוף בעת ההיא, ותתן תקוה בלב מתן, כי כן היתה לה מצות עירא אביה, ולבה בל עמה, כי ליורם היתה היתה תשוקתה, ולו יעד אותה אביה בסתר. ויוזבד העריץ מת לשמחת לב מתן בנו ולשמחת כל העשוקים, וינסו דבר אל מתן, והנה לבו כלב אביו.

ואמר מתן אל עירא אבי חגית: “הנה אבי בעל משפטך מת, ועתה קחה-נא את חלקת שדך, וכל השדות אשר אצל גבולה אנכי נותן לך שלומים למספר שני התבואות, אשר אסף אבי משדך. ואם מצאתי חן בעינך , הואל-נא והרבה עלי מוהר ומתן ותנה לי את חגית בתך, אשר אהבתי, לאשה”.

ויאמר עירא אל מתן: “הן אביך עשק דלים, רצץ אביונים, ועליך תהיה קללתם, ואיככה אתן את בתי לאיש, אשר יִקְבוהו רבים? ועתה אם יש את נפשך להתחתן בי, שמע לדברי, ואביך אני: קרא לכל העשוקים אל ביתך והשיבה להם את העושק, אשר עשק אביך וסרה מעליך תלונתם”.

ויאמר מתן: “הרבית, אדוני, במחיר בתך, ואולם לא יקר לי גם המחיר הזה באהבתי את חגית בתך מאד”.

ויאמר לו עירא: “אם כה תעשה ונתתי לך את חגית בתי כאשר יִתַמו ימי אבל אביך”.

וילך מתן מאת עירא שמח וטוב לב. ולא אחר לעשות ככל אשר שאל עירא ממנו, ויאסוף את כל העשוקים אליו בלילה ויאמר אליהם באזני עדים נאמנים: “הלא אנשי ריב הייתם לאבי ותתעשקו עמו שנים רבות, וידיכם לא עשו תושיה, ותנסו דבר אלי ולא האזנתי אליכם, כי איש זרוע גם אני, ומי מכם יעוז לדבר אתי בשער, או מי יַקשה אלי וְישלָם? ואולם דעו-נא היום, כי לא בחיל ולא בכח ידיכם, כי-אם בצדקתי וביושר לבבי הנני משיב לכם רגע אחד את אשר בקשתם ולא מצאתם שנים רבות – את האלוהים אני ירא!”.

ויברכוהו העשוקים, ויאכלו וישתו עמו בלילה ההוא, וילכו ממנו שמחים וטובי לב. אף הקים מתן את דברו, וישב לעשוקים את נחלתם, וישתאו וישתוממו כל שומעי צדקת מתן, ויגידו ישרו בשערים וישימוהו לשופט.

ויהי למועד, אשר יעד לו עירא לתת לו את חגית בתו לאשה, והנה כאֵב אנוש, כי בבוא מתן אל בית עירא לקחת את חגית, אשר נכסף אליה, ולא מצאה.

ועירא אמר לו: “בושתי מאוד, כי נתנה חגית בתי את דודיה ליורם האלוף, ואנכי לא ידעתי”.

ומתן הבין, כי רמוהו עירא וחגית מרמת ערומים, וכי צדקתו אשר עשה אין להשיב, ויכס שנאתו במשאון ויאמר: “אין זאת כי-אם ליורם הוכיח ה’ את בתך, ואנכי לא נחמתי בכל זאת על הטוב אשר עשיתי , כי אם התיצבתי על דרך טוב, לא אסור עוד ממנה, ומעיל צדקה אשר לבשתי לא אפשוט מעלי. יתן ה’ ומצאה בתך מרגוע בבית יורם אישה, וישמח לבי גם אני לראות אותה מאושרה”.

ויאחז עירא ביד מתן ויאמר: “על כן יודוך ישרים וישתוממו על צדקתך , ועתה הגדל-נא חסדך עמדי ולכה עמדי אל בית יורם , ואמרת לו ולבתי, כי סלחת למו על אשר גמלוך לא כצדקתך , וכבוד לבבך, כי בעבור זאת ערבה שמחתם”.

ויאמר לו מתן: “הבה נלֵכה”.

וילכו יחדיו אל יורם. ויספר לו עירא את צדקת מתן, כי סלח למו אשר גמלהו רעה.

ויאמר יורם למתן: “לכן אינני רואה פניך כפני אלהים, ועתה היה לי אוהב נאמן והשיבותי אהבה אל חיקך”.

ומין העת ההיא התהלך מתן עם יורם כרֵע כאח לו, ובסתר לבבו חרש עליו רעה להצמיתו בעת אשר תמצא ידו.

וַחֲנַנְאֵל, אחד משועי אפרים, היושב בשומרון, עלה מדי חג בחגו ירושלימה להֵרָאות את פני ה’. ויהי היום ויעל חננאל ירושלימה לחוג את חג הסוכות, ויבֵא אתו את תִּרצָה בתו, נערה יפת תואר ויפת מראה בת שבע עשרה שנה, וכל בני האלופים חמדו את יפיה. ויראנה גם ידידיה ותחשק נפשו בה, ויעש משתה ויקרא ליורם אוהבו ולנשיו ולחננאל ולבתו ולבני הנביאים ולכל יראי ה’. ויהי כאשר טוב לבם ביין ויאמר ידידיה אל חננאל: ” הן כל יקר תראינה עיני אדם בציון, תהיה-נא גם בתן כאחת יקרותיה ותפרח כשושנה על הררי ציון”.

ויאמר לו חננאל: “פרוח תפרח אם אטענה בכרם חמד, אשר ישתה מטל שמים”.

ויאמר לו ידידיה: “אהיה-נא אנכי כרם חמד לבתך, הן יראת שדי לי כטל שמים וגם משמני ארץ לא אָצל אלוהים ממני, כי ברכני ה’ בהון רב”.

ויאמר לו חננאל: “הן זה שנה תמימה אשר דפקו שועי אפרים דלתותי וישחרוני לתת להם את תרצה בתי, אך נפש בתי בחלה בהם ובעשרם, באמרה אלי: חבור עצַבּים אפרים, על כן שנאתים, ונפשי חפֵצה להיות לאיש יהודה וליושב ירושלים, – ואביאנה הלום לתתה לאשר תחפוץ בו. ועתה דבר-נא על לב הנערה, ואם חפֵצה היא בך וברכתי אתכם בשם ה'”.

ויגש ידידיה אל תרצה ויאמר לה: “הגידי-נא לי, עדינה! מה ציון בעיניך ומה אנשיה?”

ותאמר לו תרצה: “ציון כגן עדן לפני ואנשיה כמלאכי אלוהים”.

ויאמר לה ידידיה: “לכן אתגאה הפעם על-פי דבריך, כי יושב ירושלים אני”.

ותאמר לו תרצה: “יתגאו כל יושבי ירושלים, אם ידמו לך”.

ויאמר לה ידידיה: “רב לי , אם זך וישר פעלי בעיניך, ומי יתן ויֵראה פעלי והדרי על נפש האהובה לי”.

ותאמר תרצה: “הנפש ההיא תהיה ברוכה לה'”.

ויאמר ידידיה: “היי-נא, עדינה, אַת ברוכה לה’ ולי”.

ותרצה ענתהו בענות חן לאמר: “היה–נא, אדוני , לי לפה אל אבי, ואשר יגיד לו פיך, אותה חשב לבבי”.

מדי דברה נגש חננאל אליהם, בעמדם בירכתי הבית, ויאמר: “לו, בתי, לעצתי תקשיבי, הנה האיש הנצב לפניך, אותו ראיתי בתפארת אדם”.

וישחק ידידיה ויאמר: “ואולם לא כראותך תראני בתך העדינה, כי כמלאך אלהים ראתני”.

ויאמר חננאל: “לכן אהיה אנכי כמלאך בא בשם ה’ לחבר את נפשותיכם ולברך אתכם לפני ה’ השוכן בציון”.

ותאמר תרצה לידידיה: “הן אחד מצאתיך ואחת אהיה-נא לך גם אני, ובדבר הזה הנני לך”.

ויאמר לה ידידיה: “יחידתי תהיי לי, עדינה, ואחרת לא תתערב בנו”.

בדברים האלה נוסדה אגודתם יחד, וידידיה נתן מתנות לבני הנביאים ביד נדיבה, וממחרת היום ההוא היתה תרצה לידידיה לאשה. ויואל חננאל לשבת עם ידידיה חתנו בציון שנה תמימה, ונפשו רותה עונג לראות את בתו מאושרה בציון, כי אהב אותה ידידיה כאישון עינו.

ויהי מקץ שנה לשבת חננאל בציון, והפלשתים פשטו בערי השפלה והנגב ליהודה , וילכדו ערים ובנותיהן. ויורם אשר היה משרי הצבאות, היה נכון גם הוא לצאת למלחמה עם הפלשתים, ותלד לו חגית אשתו בעת ההיא בן שלישי ויקרא שמו עַזְרִיקָם, לאמר: אלהים יעזרנו מקמינו. וחלאה, שפחת חגית, ילדה בעת ההיא בן לעכן אישה ותקרא את שמו נָבָל. ותצו חגית את חלאה לתת את נבל בנה על ידי אחת השפחות, ולהיות מינקת לעַזְרִיקָם בנה, ויחר לעכן מאד על אודות בנו. ונעמה הרתה ללדת בעת ההיא, ויאהב אותה יורם משנה אהבה. ותרצה גם היא הרתה ללדת. ויקרא יורם לידידיה אל בית הקיץ אשר לו על הר הזיתים ויאמר לו: “הנני יוצא מחר למלחמה, ומי יודע אם אשובה בשלום אל ביתי, לכן נכרתה ברית עולם, אשר תקום גם לזרענו אחרינו. אולי אִסָפֶה במלחמה, או אלך שבי לפני צר, והיית לאב לביתי ושמת עינך על צאצאי ופקדת פקידים על נחלותי כטוב וכישר בעיניך, זולתי סִתְרִי, מבני הנביאים, היושב על נחלותי אשר בכרמל, ואֲבִישַי אחיו הזקן. אותם לא תהדוף ממצבם, כי יראי אלהים הם וקרובים אל נעמה אשתי. הנה נשותינו נעמה ותרצה הרות, ואם תלד האחת בן והשנית

בת , אז נתחתן איש באחיו, כי כאהבתי אותך, כן תאהב נעמה אשתי את תרצה אשתך, ומה תגדל האהבה בצאצאינו! ותבואות הכרמל תהיינה לכלכל את בני הנביאים למודי ה’, ומדי חג בחגו יעָרך שלחן לארבע מאות אביוני אדם, יתומים ואלמנות כאשר בהיותי בביתי, והנני נותן לך את בית הקיץ הזה מתנה”.

ויאמר לו ידידיה: “הן כל חפצים לא ישוו באהבה, אך אזכרתה יקרה מאד לאוהבים נאמנים. הא לך חותמי, שימֶנו על ימינך והיה לך מנחת זכרון, מזכרת אהבתנו הנאמנה’ והשיבך ה’ בשלום וזבחנו יחדו זבחי תודה לה’ ושמחנו בבית הקיץ הזה, אנחנו ונפשות בתינו”.

וישקו איש את רעהו ויבכו, ויפָרדו איש מעל אחיו. וממחרת היום ההוא, כעלות השחר, קרא יורם לנשיו ולבני ביתו ויברכם, וישק לנשיו , ויבך על צוארי נעמה ויצא עם הצבא.

אחרי הדברים האלה ילדה תרצה בת לידידיה ותקרא שמה תָמָר. ויעש חננאל טבעת, אשר שמו ושם תמר מפותחים בה, מעשה ידי אמן, ויתננה לתרצה בתו ויאמר: ” אות היא לתמר בתך, כי בין בנַי תחלוק נחלה, ונשאה תמר את הטבעת הזאת על ידה כאשר תגדל”.

וישב חננאל עוד ירח ימים בציון ויברך את בניו וישב אל ביתו שומרונה.

ומבשר בא להגיד, כי נפל יורם שבי בידי הפלשתים. ותרב התוגה בבית ידידיה, ותבך נעמה מאין הפוגות, אך חגית ראתה בצרת נפש נעמה ותנחם בה אחרי שבות אישה ותאמר: “עתה לא ירום ראש נעמה עלי, ואנכי אהיה גברת בית!” – וכן עשתה, כי הרחיבה ממשלתה במשרתי ביתה ותיסרם מוסר אכזרי, אם סרו מדבריה. ונעמה לא שמה לבה לזאת, כי התאבלה על אישה כי איננו. ועכן נשא בשרו בשניו בראותו, כי כבדה יד חבית על חלאה אשתו לענותה ולהכותה בחרפה כאחת השפחות, וישח וימס בקרבו, ויבקש תחבולה למצא רוָחה לנפשו ולנפש אשתו.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אהבת ציון”