1.
יוּלָה

שינוי בחיים מתחיל עם מזוודה.

הנחתי אותה בבגאז’, סמוך לה את תיק הגב ובאה דבורה ועופפה סביבי, זימזמה וחגה מעל המזוודה, טילטלתי את צרור המפתחות להניס אותה, היא לא התרשמה, שוטטה על המזוודה, חרצה את מחטי מחושיה, ליקקה את האבזם והתיישבה עליו כמו נוסעת שרכשה כרטיס. סגרתי את דלת הבגאז’ בחבטה, נתתי לה שהות להיבהל ופתחתי לה הזדמנות שנייה לחופש אבל היא בחרה אחרת. אמרתי, רוצָה ככה, יהיה ככה. סגרתי את תא המטען על התיק, המזוודה והדבורה ונסעתי, כשהגעתי ליעד גוויית הדבורה נחה על המזוודה, זעירה צמוקה ומכודררת אל עצמה.

אף שמפתֶה מאוד להגביה את מות הדבורה לכדי משל למשהו, אדבק בעובדות: בַּשֵני בספטמבר דבורה מתה במכונית שלי ובשני בספטמבר התחלתי את גלותי בדירה שהושאלה לי לתקופה של ארבעה חודשים.

נכנסתי לדירה, עוד לא הרמתי תריס ולא פתחתי חלון ושמעתי נקישה בדלת חדה ובודדת כמו ירייה. רגע היססתי ופתחתי.

אַתְ היית האכזבה הגדולה שלי, אמר זר שעמד בדלת.

אתה טועה אדוני, מעולם לא נפגשנו.

נרתעתי לאחור והחזקתי דלת חצי פתוחה לאפשר לי חמיקה זריזה פנימה. הוא עמד מטר ממני, איש גבוה במעיל רוח דק, מכנסי ג’ינס ונעלי בית. כובע המצחייה שחבש החשיך את עיניו וחוטמו, לא ראיתי תווים מדויקים, גם לא התאמצתי לראות. בהערכה שטחית גסה הוא נראה מבוגר ממני בשנים ספורות, בן שישים, שישים פלוס. לא היה בו זכר למישהו מוכר, רק משהו בצלילו הכבד של הבַָּס הגברי הידהד לי מוכר ועמום כמו ממעמקי מערה.

אני השכן מהפנטהאוז, קומה רביעית, חמישים ושתיים מדרגות מעלייך.

שתקתי.

השתנית יוּלָה, ואם תרשי לי, לעת עתה הקמטים שלך די אסתטיים.

שתקתי. לא רציתי ללבות שיחה שלא איאלץ לשמוע שוב את קולו ואת חיתוך הדיבור שלו ושלא יתרפק לי על עבר בדוי או יפנטז על עתיד הזוי, שיאסוף את עצמו וילך. איזו שטות. מה בער לי להדביק את כּינוּיִי על התיבה בחוצות חדר המדרגות, אני, שחפצתי שהעולם יניח לי וכל כך רעבתי לאלמוניות. עכשיו נמנעתי מקשר עין, הבטתי ברצפה וחיכיתי שיַפְנֶה את חרטומי נעלי הבית שלו לכיוון המדרגות ויסתלק אבל הוא עמד מול דלתי נחוש ובוטח כמו שליח פיצה שממתין לכסף.

כל עניין הדירה הזאת לא היה נולד אלמלא התחייבתי לעורך שלי שעד סוף דצמבר יהיה לי ספר, לא הייתי פורשת מכל יקירַי ומַגלה עצמי לדירה שְאוּלה אם לא בשביל להחריש רעשים ולכתוב בשקט. ופתאום זה. עוד לא עשיתי סיור בדירה, עוד לא פרקתי את חפציי וכבר צץ לו איש ומחווה דעה על הקמטים שלי, או שהוא דמנטי או שהוא שוגה ומחליף אותי באחרת, או שחלילה, מה שלא הגיוני אבל לא ניתן לפסול על הסף, שאני זו ששוגָה. מה שלא יהיה אני חייבת להוריד אותו ממני לפני שחיטוט אובססיבי בעבָרי ינהל את חיי, ולפני שהוא יפתֵח הרגל של הַקָשה בדלתי. מהדברים שצריך להרוג אותם כשהם קטנים.

סלח לי אדוני, יש לי כמה דברים דחופים לעשות, קירבתי אליי את הדלת, חֶציי פונה פנימה.

אדוני… חזר אחריי וגיחך, לא תמיד היית כזאת יוּלָה.

טוב, סלח לי, משכתי אליי את הדלת וסגרתי בפניו.

כל כך השתדלתי שאיש לא יבחין בי בבואי. כיוונתי להגיע באחת־עשרה בבוקר, סמכתי על שגרתם הרווחת של ימי החולין, באחת־עשרה בבוקר אנשים כבר במקומותיהם והסיכוי להיתקל במי מהם נמוך, מי שעובד יצא כבר לעבודה, מי שלומד נמצא כבר בבית הספר ופנסיונרים שלא עובדים ולא לומדים, באחת־עשרה הם כבר אחרי שירדו עם הכלב, עלו עם העיתון, חזרו מקופת חולים ומילאו את מכסת הפסיעות שהרופא קצב להם. החניתי את היָאריס שלי בחצר, סילקתי את גוויית הדבורה והוצאתי את חפציי מתא המטען, העמדתי את התיק והמזוודה לרגליי וסקרתי את חזית הבניין. לא היה איש בחלונות רק אדניות פורחות וקמֵלות, דגל ישראל שמוט על סורגי חלון אחד, שַבשֶבת דהויה הסתחררה על חלון אחר, חולצות התייבשו על חבל ונפש חיה לא נראתה. הגבר הזה הוא כנראה מהבוהים בחלונות, אלה שאין להם כלום משל עצמם, מן הסתם עמד מאחורי תריס וצפה בי מהחרכים.

אף שהגלות האלגנטית שתיכננתי התחילה ברגל שמאל לא עשיתי ממנה סימן לבאות, היו לי מזוודה גדולה ותיק גב לפרוק ולפזר את תכולתם בארונות, לחבר את המחשב, לפתוח חלונות, להתיישב רגע על הספה הכבדה בסלון ולהתבונן סביבי.

קומת קרקע, דירה מסודרת, מרוהטת קומפלט כפי שהם הבטיחו לי, סבירה לגמרי אם מתעלמים מעקת החוּם והאפור ששולטים בקירות, בשטיחים, ברהיטים ובאהילים כאילו נועדו לבטא מסקנה עגומה וגורפת על הקיום. אין בעיה, את יכולה לגור בדירה, אמרו לי פֶּה אחד יועז ויוענה אחיי למחצה. הם ירשו את הדירה מסבתם המנוחה וצירפו אותה לרשימת הנדל’ן המשגשגת שהתברכו בה.

אמם מתה שנים לפני שמתה הסבתא. הם היו תאומים יתומים בני חמש כשאביהם הכיר את אמי, רווקה בת שלושים, ובני שבע כשנולדתי. איך שגלגל מסתובב לו, הסבתא שלא רצתה להכיר בי בחייה נאלצת לארח אותי במותה. היא לא סלחה לחתנָהּ שכעבור חורף קצר אחד התנחם על מות בתה בחיקה של אחרת. מה זה הצ’יק צ’אק הזה, על חתול מתאבלים יותר. עד שיצאה מן העולם והצטרפה אל בתה המנוחה לא סלחה לו והתנכרה לאמם החורגת של נכדיה ולאחות שנולדה להם ממנה, מה שלא שלי, לא שלי, הביזנס שלךָ עם החדשה לא מעניינים אותי, לא היה קורה כלום אם הייתָ מחכה שלוש, ארבע שנים לפני שאתה מתנפל על נקבה אחרת.

הסבתא שהתנשאה לגובה של מטר ושמונים לפחות, עקבה בטינה גוברת אחר צמיחתי המואצת וקצפה על כל מי שבשל קומתי טעה לחשוד בה שהורישה לי את הגנים שלה, מי, זאת?? האטרייה הארוכה הזאת שלי?! לא, תודה. כבר בשנותיי הרכות, בגיל ארבע או חמש קלטתי את סלידתה מקומתי המתארכת ושמרתי מרחק ממנה, פחדתי שאם יפלו לידיה הזדמנות ומסור לא תהסס לקצר אותי ולהוריד ממני חתיכה באורך של עיפרון וחצי או שני מקלות דוּק. השָנים, במקום שירגילו וירגיעו שִיכללו את עוינותה, בביקוריה השבועיים חזרה על מנטרת ה־מה שלא שלי לא שלי, מרעיפה הררי ממתקים ומתנות על שני נכדיה ולא מבזבזת הזחת אישון חטופה אחת לעברי. השניים הפנימו את רוח המפקד, הסתגרו בחדרם עם הנכסים שקיבלו ממנה ואני עמדתי מאחורי דלתם הנעולה, מצמידה אוזן קטנה לדלת, מאזינה וממיינת את רעשי הפרימה והקריעה של העטיפות, רשרושי צלופן של חטיפים ורעשי נייר ופלסטיק של צעצועים וחפצים ברי־קיימא. כשסוף־סוף פתחו והציגו לי את שללם אמרתי, אז מה, לי יש גם אבא וגם אמא, לכם רק אבא.

גם בבר־מצווה המשותפת שחגגו להם נשמרה הסבתא מפזילה אקראית לכיוון החורגת וסרח העודף שהביאה לעולם. הייתי בת שש, חנוטה בשמלת שושבינה מילמלתי איתם את הדרשה שנשאו, גם את הפינאלה שחובר על ידי הסבתא, ‘ותודה לעופרה אמנו זיכרונה לברכה שהביאתנו עד הלום’. העד הלום של יולדתם הסתכם בחמש שנותיהם הראשונות, הסבתא לא סַפרה את השקעת־העַל של אמי בשמונה שנותיהם הבאות.

היום הם בני שישים ושתיים וסבתם שחַברה מזה זמן לאמם המנוחה צוברת ותק בעולם האמת. עכשיו שאני יושבת בשקע שטבע ישבנה בספה אני חושבת שאם תקיץ הסבתא הזו לפתע משנת העולמים שלה, תנער את רגבי עפרה שלא להכניס לכלוך הביתה ותַצליע את שלדָהּ המתפורר לביקור במעונה, חורי עיניה הריקים יכפילו את קוטרם למראה האורחת.

ישבתי על הספה שלה והייתי ריקה מכל רגש אליה, כאילו חלפה בחיי כמו צליפת רוח דוקרת ובבת אחת נמוגה. שנים שהיא בעולמם של יורדי דוּמָה ואם מזלה משחק לה, טיפין של נחת משני יורשיה מחלחלים אליה מטה. הם אמידים, יושבים טוב מה שנקרא, יכולים להרשות לעצמם להשכיר את הדירה של סבתם לפרקים קצרים או ארוכים, או לא להשכירה כלל. עסקי הנדל’ן שלהם משגשגים ומעולם לא עלה על דעתם לפרק את השותפות שנכפתה עליהם ברחם אמם. חצר גדולה משותפת מקיפה את שתי הווילות המפוארות שהקימו, גנן קבוע דואג לעוֹבדהּ ולשומרהּ, על שער מתכת מעוצב, שלא ניתן לבוא בו אלא בהקשת קוד, מוצב שלט מתכת מוזהב ושמותיהם רקועים בו.

פתחתי את כל החלונות להזרים אוויר טרי שידלל את האוויר שנכלא בבית ומכיל שרִידֵי מולקולות של המנוחה. שנים התהלכה בין הקירות האלה, שאפה, נשפה, השתעלה, נפחה, צחקה, קיללה, לכי תדעי אם נָנוֹ רסיס שנידף ממנה לא דבק בקירות או מרחף עדיין בחלל הבית. רציתי להאיץ את חילוף החלקיקים ופתחתי את דלת הכניסה ומיד הצטערתי. הנוקש בדלת עוד עמד שם.

היה לי ברור שבסוף לא תתאפקי ותפתחי, אמר.

פתחתי לאוורר זה הכול, הפטרתי בנימה הכי אגבית ואדישה שהצלחתי להפיק מעצמי. עזבתי את הדלת פתוחה, נבלעתי עמוק בדירה וחשבתי, חסר לו שייכנס אחריי, אבל הוא לא נכנס. שמעתי אותו מתרחק וכעבור רגע נעלי הבית שלו איוושו במעלה המדרגות. רק שלא יעשה את דלתי תחנה קבועה בדרכו לאסוף דואר או לזרוק את הזבל. ייקח לו יום־יומיים וירד ממני, יעמוד על טעותו או שיחפש לו קורבן אחר. טוב שדירת הקרקע הזו צוידה גם בדלת אחורית, אם ארצה אוכל לצאת ולבוא בלי שאוּצרך לעבור בחדר המדרגות. רחשי צעדיו התעמעמו במעלה המדרגות, דלת נפתחה ונסגרה למעלה ורווח לי. אבל לא לגמרי.

הביקור המיותר הזה נהיה לי כמו יבחוש זערורי טורד, בא והולך, את מנסה להעיף אותו ממך, סופקת כף לצוד אותו, בטוחה שזהו, וכעבור דקות נגיעת כלום מרפרפת על חוטמך, את סוטרת לאף ותָרָה אחר גווייתו הזעירה וכלום, היצור הפֵּירורי עושה סיבוב וחוזר. החשש שהגבר הזה שפוי ולא איזה קוקו הזוי הציק לי. מה אם הוא זוכר דבר שאני שכחתי, ומה יש לו כבר לזכור? המראָה הקבועה במבואה שיקפה לי את בבואתי, כפופה מהרגיל, צווארי מכונס אל עצמו ומתקטן כאילו עליי לעבור באיזה פתח שמשקופו נמוך. הזדקפתי, הסתכלתי סביבותיי ורווח לי שהמשקופים של דירת הסבתא גבוהים ממני בראש וחצי לפחות. מזל שהיה לי שכל להיות חמוצה וחותכת אליו, אם הוא שפוי תוך יום־יומיים יקלוט שאין לו מה לחפש אצלי.

איתן לא התנגד שאעזוב לשלושה או ארבעה חודשים, להפך, אמר שגלות זמנית תיטיב איתי ותסדר לי את הראש, תרגיע את התיפוף העצבני של האגודל שסיגלתי לי לאחרונה ותקצר את השתיקות שנופלות בינינו כשאנחנו נוסעים ברכב ומשליכים יהבנו על הרדיו. הילדים כבר לא זקוקים לךְ, אמר, אני אסתדר ולך לא יהיה שום עול על הראש, תוכלי לקחת את עצמך בידיים להתלבש על הכתיבה וכמו שאני מכיר אותך, עד דצמבר יש לך ספר.

ואז, כשיהיה לי ספר, אלת המזל תאיר לי פניה, הביטחון העצמי שלי ישוקם, אהיה עסוקה בראיונות, אוזמן לערבי ספרות, מוספים ספרותיים יחַזרו אחריי, בעיקר מוספי החגים, שאספר על מקורות ההשראה שלי, על סופר שהשפיע עליי, שאגַלה עם מי הייתי רוצה לשתות קפה ומה הגילטי פלז’ר שלי, אופצץ במֵיילים, אעשה דיאטה, אשנה תספורת, אפגוש אנשים, אגלה מחדש את מנעמיהם הממַכּרים של התהילה והפרסום, וכעבור זמן את טעמם הכוזב.

על איזה שקט הוא מדבר, איזה עול, איזה לקחת את עצמי בידיים, איזה מכיר אותי. מתמיה כמה כלום אנשים יודעים על אנשים. נכון, הילדים לא ממש זקוקים לי, זוהר גרה עם החבר ומסיימת תואר שני בפסיכולוגיה, נוגה לומדת משחק, חולקת דירה עם שותפות ומשלימה בהדרגה עם העובדה שהיא פחות יפה מזוהר ומנמיכה ציפיות בהתאם, ואמיר משוטט בחצי הדרומי של הכדור, מחליף את אתגרי הבט’ש הצה’ליים בטְרֶקים מפרכים בפרו. הוריי מזדקנים יחדיו בדיור מוגן יוקרתי שיוענה ויועז אירגנו להם ובסך הכול אני יכולה לפרוש מהיומיום ואיש לא יוטרד מהיעדרי.

לא מדויק. איתן. אבל הוא מתנדב לחיות עם ההיעדר הזמני הזה למען עתיד מבטיח יותר כי ההווה, איך לומר, לא מרהיב, טוב, אני מגזימה, ההווה בסך הכול סביר מאוד והלוואי על כולם ככה. אנחנו לא רבים, מסכימים על דברים רבים ולגבי מה שאיננו מסכימים אנחנו על פי רוב שותקים, יודעים שלא נשכנע ולא נשתכנע ומוותרים מראש על כל התלאה של – אתה אמרת… לא… את אמרת… ועם כל היותו של היומיום שלנו מסודר, מאורגן וצפוי, עדיין מתרחשים בו הבלחי תשוקה, סקס וגעגוע, נשיקות חטופות בהיתקלויות אקראי במסדרון של השירותים, צחוקים קטנים, דברים כאלה. טוב, זה פחות או יותר הסיפור האבולוציוני של התשוקה שרוב בני גילנו הנשואים חווים, בראשית הייתה תשוקה שנהייתה אהבה שעם הזמן נהייתה חברות והרגל ושגרה נוחה, ובסך הכול אין לי מה להתלונן, איתן אוהב אותי בדרכו ובכל לבו רוצה בטובתי. הוא יודע לארגן לעצמו ארוחת ערב, לטגן חביתה עם בצל, לקלות טוסט. יודע לקנות מה שנחוץ, יודע להעסיק את עצמו וממילא שקוע עד צוואר בתיקים המשפטיים שהוא מייצג ובכל לבו מאמין שבדצמבר יהיה לי ספר והספר יהיה הצלחה מסחררת וצפויה לנו תקופה טובה.

פתחתי את המזוודה אבל לא בער לי לפזר את תכולתה בארונות. ארבעה חודשים עד סוף דצמבר, שפע של זמן, ממשלות יכולות לקום וליפול, מגפות יכולות לפרוץ ולדעוך, שדות ייחרשו ויניבו מחדש, מיליוני בני אדם יתווספו לעולם ומיליונים ייגרעו ממנו, מה בוער? החלטתי שהיום אהיה רכה עם עצמי, אנהג פזרנות בַּזמן, אבשל לי את הקפה השחור כמו שאני אוהבת ואשתה אותו בנחת, בלגימות קטנות, רגל על רגל בהסבה מלאה ולא על רבע טוסיק. יוענה אמרה שיש במטבח נס עם קפאין ונטול קפאין ומגורען וטורקי קלוי וטחון. פניתי למטבח וקול אישה צרוד בא מהדלת שהשארתי פתוחה,

הלו יש כאן מישהו? היא שמרה מרחק מה מהסף ואמרה,

נעים מאוד, מָגי, אני השכנה מלמעלה.

רזה מאוד, החזיקה סיגריה דולקת, לבשה סקיני ג’ינס שחורים, חולצת טריקו שחורה, קבקבי עץ.

ראיתי פתוח חשבתי אולי פריצה או משהו. באת לגור כאן? ניערה שיער מוחלק צבוע צהוב וסקרה אותי.

כן. הייתי קצרה וחותכת כמו עם ההוא וקפצתי יד על ידית הדלת.

זה רק את או שבאתם משפחה?

רק אני.

מה את, גרושה? רווקה? גם אני לבד, חד־הורית, יש לי ילד בן שבע, נִיסוֹ, רק אני והוא. עד שהבאתי אותו, מוות, אל תשאלי, אז קראתי לו נס. שלךְ, או בשכירות?

לא שלי.

כמה הם לוקחים ממך? אלה, הקֶדֶם האלה מַלְיינים שתדעי לך, בהתחלה רציתי להשכיר מהם דפקו לי מחיר של וילה, עכשיו, תשמעי טוב, אני, אותה דירה מעלייך, בול אותה דירה, מרוהטת קומפלט, שלא תגידי, סלון, מטבח וכל זה, משלמת חצי. שומעת? בדיוק חצי ממה שאלה רצו. מה תגידי?

היא דיברה ואֶברי פניה הזוויתיים התנועעו תזזיתיים, כיסי העור של עפעפיה היו נפולים וריקים, קווים דקיקים נפרשו והצטופפו חליפות סביב פיה. אישה שהחיים כבר ניסו עליה את שיניהם ולקחו ביסים די גסים, אם לדון לפי דלות הבשר ואפס המרחק בין העצמות לעור. הקשבתי לה בסבלנות ומכל מה שאמרה בעיקר קלטתי את עננת הילד בן השבע, הוא כבר יקפיץ לי כדור מעל הראש, יריץ גולות זכוכית קשות על הרצפה, והמגי הזאת בטח תעשן בחלון, תשתעל ותכרות לי אפר סיגריות על הראש בדיוק כשאני אעמוד בחלוני ואצְפֶּה בעולם בבהיית הַמְתנה למוזה הנשגבה. רק לראות את קבקבי העץ עם קוביות העקב הנוקשות והנחושות האלה, הם כבר יהלמו בתקרה וידפקו לי בָּסים של מערכת הגברה…

את בטח עוד אין לך כלום בבית, אם את רוצה קפה או משהו תעלי, אני יודעת איך זה ביום הראשון.

אמרתי תודה קמצנית וחמוצה, ביקשתי שתסלח לי כי עוד לא פרקתי את החפצים וביני לביני חשבתי שזה רעיון לא רע לעשות מהמגי הזאת דמות בספר שהתחייבתי להשלים עד סוף דצמבר. במבט ראשון יש בה משהו טרגי אף שיכול להיות שבדיוק ההפך, שממש לא רע לה, אולי אפילו די טוב לה, כי מה, איזה עול יש לה על הראש פרט לילד האחד הזה, אם היום הוא בן שבע בעוד פחות מתריסר שנים הוא נפרד ממנה והולך לחיים שהמדינה כבר תארגן לו והיא הרי בחיים לא תחתום לו על שירות קרבי, הילד יהיה טבָּח, נהג או שֶקֶמיסט בקריה, יביא וַאפְלים מצופים הביתה ויפטור אותה מאֵימת קצין העיר וקצינת נפגעים שיקישו על דלתה לפנות בוקר. פחות מתריסר שנים והיא ציפור דרור.

זיק קנאה ניצת בי ודעך, מה יש לי לקנא בשדופה ערירית עם צאצא יחיד שנברא בקושי. הסתכלתי על גופה הרזה שחילק את הנוף שבגבה לשניים, משמאל חדר המדרגות ותיבות הדואר ומימין חצר בוערת באש בוגנווילאה כתומה. היד עם הסיגריה הדולקת התנועעה ופיתלה לולאת עשן כחלחלה ופיתוליה המריאו והתפוגגו בסבך השיח.

איך אמרת שקוראים לך, מגי? את מוכנה לזוז טיפה שמאלה?

מה קרה ראית את הכלב?

איזה כלב?

הבולדוג של נָבּוֹקו.

מי זה נבוקו?

החטיאר מהפנטהאוז, נו, זה שאיך שבאת עמד אצלך בדלת. עושֶה מחר או מתישהו אספת דיירים, מחליט לכולם על אסֵפה אבל לא שחס וחלילה ייכנסו לבית שלו, אספה בחדר מדרגות, כל דייר מביא כיסא. שמעת פעם דבר כזה?

לא היה שום כלב והעובדה שהנוקש בדלת מכנס אספת דיירים מחזקת את ההשערה שהוא שפוי. אז הוא שפוי. נו אז מה. היא זזה שמאלה ופְּריחה כתומה שופעת נחשפה במלוא געשה, קשה היה להאמין שמפלי הכתום העזים הפראיים הללו פורצים כולם מבוגנווילאה אחת. גם את השיח הבוער הזה אנכס לרומן שאכתוב עד סוף דצמבר, בוגנווילאות הולכות מצוין ברומנים ישראליים, מוסיפות נופך מקומי ויעילוֹת מאוד בתור חומר מילוי, אַת בבצורת רעיונות, יש לך בלוק בכתיבה, נתקעת, הצצה חטופה בגוגל, כמה אפיונים בּוטָניים של השיח ואת מסודרת. ואם את מיומנת דייך תבזקי קורט פיוטי על הפריט הוויקיפדי שגייסת ותגביהי אותו לכדי מטפורה נשגבה.

סקרתי שוב את האישה והאישה סקרה אותי. רזה מאוד אבל לא קייט מידלטון, נוקשה, עצמותיה בולטות, כחושה אבל לא מהצנומות הענוגות שגזרותיהן הדקות מפתלות איברים גמישים ומתנועעות בחן אלגנטי מפתה. מתאימה להיות פליטת אסון, קורבן של טרגדיה משפחתית או לחלופין, אחת שממיטה אסונות על אחרים, כל האפשרויות פתוחות.

שמעת דבר כזה, גם מי שבשכירות צריך לבוא לאספה, ראית את המודעה שהוא שם בלוח? אַתְ קומה ראשונה, כל הבלגן יהיה בדלת שלך, מי שיצטרך שירותים, מים… כולם ייכנסו אצלך. האמת, מי הוא שיגיד לי מה לעשות, תאמיני לי, לא הייתי באה לאספה הזאת אבל אני פוחדת שיחליטו שצריך לשים כסף בשביל משהו, כל פעם באים לך עם משהו חדש, פעם זה לזַפֵּת את הגג, פעם לסייד את החדר מדרגות, פעם לעשות מחסום לחניה.

שתקתי, הקשבתי ולא גיליתי לה שהחיוב לבוא לאספה דווקא משמח אותי, תהיה לי הזדמנות להכיר את כולם במכה אחת, גם אותו. אולי יהיו ביניהם דייר או שניים שייגרו את דמיוני ויחזקו חוליות בשלד הרופס של הרומן שטרם נולד. ובעניין השירותים, לא אסון, אחרי שיֵלכו ארוקן בקבוק אקונומיקה לאסלה, הספקתי כבר להבחין בשורה של חומרי ניקוי תחת הכיור ערוכים כמו למסדר.

יועז ויוענה מקפידים על ניקיון הדירה השוממת של סבתם ושולחים לכאן את עוזרות הבית שלהם להדיח חלקיקי אבק אטמוספרי שעין בלתי מזוינת לא תראה. יוענה ואסתי, אשתו של יועז, מתייחסות לניקיון כמו אל הדיבֵּר האחד־עשר. ביום שיתפכחו לא יהיה מי שיחזיר להן את שעות החיים הרבות שהשקיעו בפירורי כלום שהיקום מעצם טבעו מנשיר ברחבי הווילות שלהן. לפני שנים אמיר שלי לקח לו חופן במבה מקערה שעמדה על השולחן אצל יוענה ושני בוטני במבה נפלו לרצפה ונמעכו תחת נעלו. יוענה בלעה את רוקה, מיסמרה עיניים על החטיף השומני שבכפו עד היבלעו בפיו ואז רכנה אליו, אולי די עם הבמבה חמוד? עוד לא ראית את האקווריום שלנו, לך תראה קנינו דגים אדומים חדשים…

על ההתחלה תגידי להם שאת משלמת רק את השוטף ומה שלא בשוטף לא מעניין אותך, זה של בעלי הבית שלך. הוועד ינסה להפיל את ההוצאות עלייך, יגיד לך ככה וככה, אל תסכימי, תגידי שאת בשכירות וזה לא עסק שלך. טוב אני עולה, אם את צריכה משהו תעלי.

היא פנתה למדרגות ונעצרה, השכנה שמול דלתי יצאה וקראה אחריה, היי מגי מה העניינים?

ירכיה המלאות היו ארוזות בטייץ שחור מהודק, היא לבשה ז’קט ג’ינס מסוגנן על גופייה לבנה, המחשוף העמוק גילה בשר שופע, שערה שחור ארוך מעובה תוספות, העיניים מושחרות, השפתיים בצבע דם. פנים לא צעירים, מוזרקים וממותחים.

הכול סבבה, מגי אמרה וסנטרה מצביע עליי, תכירי, שכנה חדשה.

נעים מאוד, אמרה המשופצת וסקרה אותי מצווארי ומטה, מהיכן שהבגדים עושים את האדם, אבל לא היה בחולצה הלבנה הדקה שלבשתי ובמכנסי הפשתן הסתמיים המתרחבים משהו שמסגיר טעם אישי או מעמד. היא העיפה בי עוד הרף עין שטחי וזקפה את צווארון הג’ינס, תלתה על כתפה תיק קש אופנתי, משכה שרוול, הציצה בשעון, וואי, וואי, כבר שתים־עשרה, ונעקרה מחדר המדרגות אל הרחוב.

מגי הסתכלה אחריה ואמרה, זאתי אופירה, יש לה בוטיק בעיר, מה זה יקר, לא תמצאי אצלה גופייה פחות מחמש מאות שקל, מביאה הכול מאיטליה, אבל האמת, היא יש לה הכי הרבה דם בבניין הזה, לא שָׂמה על נבוקו, אומרת לו, סְתום, אז מה אם יש לךָ פנטהאוז, כסף לא עושה עליה רושם, גם היא יושבת טוב בלי עין הרע, כל יומיים חו’ל, אילת, צימרים, גם הבן זוג שלה לא חסר לו, יש לו מסעדה ו… טוב, יאללה אני עולה. היא עלתה שתי מדרגות, נפנתה לאחור והפטירה,

דרך אגב, אני לא מה שאת חושבת, והקול שלה פתאום אחר, קר ומתנשא.

מאיפה את יודעת מה אני חושבת, לא מכירה אותך, לא חושבת כלום.

בואי, אל תעמידי פנים, העבירה לשון על שפתיה הסדוקות, ראיתְ אותי חשבת, הנה עוד פרֵחה מצויה, אז לידיעתך אני מטפחת דימוי של זרוקה שלא דופקת חשבון. לא ניסית את זה אף פעם, מה? צחקה צחוק סיגריות צרוד ונפנתה באחת, עלתה קומה, פתחה וסגרה דלת במהירות שצל לא עובר בה.

זה לא היה הסיפתח שפינטזתי עליו. חשבתי שאהיה זרה ופטורה מכל שיג ושיח עם הבריות, שאהיה ספונה לי בבועתי הרוחנית, כוס קפה, חלון פתוח לרוחות השמיים ופֵיַית המוזות תישוב אוורירית וקלה לעברי ותנחת מעדנות על כתפיי… ובא הנוקש בדלת, אמר מה שאמר והשקט ננשך.

עזבתי את דלת הדירה פתוחה, יצאתי לחצר למשש את בערת הבוגנווילאה, מה שלעת עתה הייתה הדבר הוודאי המובהק ביותר במקום החדש. החצר הגדולה שבחזית הבית הייתה נקייה, לא מוזנחת גם לא מטופחת, מסגרת שיחי הרדוף סמיכים וגזומים תוחמת אותה ומסמנת את גבולה, שמונה מלבני חניה מסומנים בלבן לרוחבה, על הצדדי ביותר החניתי את היאריס הקטנה שלי.

התקרבתי אל השיח הלוהב ושמעתי אוושת רצועה נגררת, הבולדוג של נבוקו, קמצתי אגרופים וקפאתי, אבל לא, רצועת ילקוט שמוטה נגררה על הקרקע היבשה של החצר, כותפת ילקוט הייתה תלויה ברפיון על גבו של ילד שמן, אדום, מתנשם ומזיע, הוא טילטל שרוך שהיה כרוך לו על אצבעו, מפתח הסתחרר בקצה השרוך, הבהיק והתעמעם חליפות. ראה אותי ונעצר, המשיך לסחרר את המפתח והביט בי.

תיזהרי מבֶּלש, הוא מתנפל על אנשים שלא גרים כאן.

קולו היה ילדותי ודק בסתירה מפתיעה לגופו הכבד.

אני גרה כאן. מי זה בֶּלש?

הבולדוג. פעם כשבאנו לגור כאן הוא התנפל על אמא שלי, היא הכניסה לו כפכף בבטן ובתחת והוא ברח כמו טיל, איזה קטעים זה היה… הילד צחק, לחייו המלאות התרוממו, דחקו את עיניו ועצמו אותן. שתי שיניו הקדמיות היו חסרות.

אמא שלי תותחית. מורידה עלייך כאפה את מתה.

ניחשתי שזה ניסו, הבן של מגי מהקומה שמעליי, מי יודע אם לא הנֵס היחיד שאירע לה בחייה.

בכיתה שלי קוראים לה חוּטָה המפלצת, הם אומרים, אִימָ’שךָ רזה כמו חוט. אם לא היא כבר מזמן הייתי מת.

כתמי זיעה רטובים הכתימו את בתי השחי שלו ופס דק של רטיבות כָּהָה תחת שדי שומן רכים שבלטו מחולצתו. את רואה אותו את יודעת שהילד הזה חוֹוה את החיים מצד הבטנה שלהם, מהחוטים הפרומים והחורים. ניסו השמן וחוטה המפלצת. לא מחלקה ראשונה ברכבת של החיים.

מה את, אמא או מה?

אמא.

אז איפה הילדים שלך?

כבר גדולים, לא גרים איתי.

אז את כבר זקנה? הביט בי וצימצם עיניים. המשיך לסחרר את המפתח עם ניצוץ השמש שנלכד בו ואמר,

טוב, אני עולה הביתה, אם בֶּלש יבוא תעשי את עצמך שלא ‘כפת לך. את בורחת הוא מתנפל עלייך, טוב יאללה אני עולה.

הוא הלך, ירכיו התחככו האחת באחרת, הרצועה הקרועה של הילקוט נשרכה אחריו. ראיתי את הילוכו הכבד ונצבטתי, איזה מכה להיות ילד שמן בכיתה ב’, בן שבע שקונים לו חולצות מספר 12 שיחפו על שדי שומן ועודפי בשר בבטן, ילד שבכל יום מחדש נגזר עליו לראות את בני השבע האחרים בכיתתו, רזים, חתוליים, מדלגים מדרגות, מלהטטים בכדור, חוטפים ומחטיפים בוקסים בצלעות, לובשים חולצות של מסי או אתלטיקו מדריד. למזלי, הילדים שלי רזים ותמיד היו כאלה, גם איתן מצליח לטפח מבנה אתלטי ועליי אפשר לומר שאני אמנם לא רזונת אבל גם לא מלאה, עם קצת תושייה נשית ואריגים רפויים רכים אני מצליחה לעמעם ולהבליע עודפים קטנים במותניים ובבטן.

הילד הלך, הרצועה הנגררת הותירה סימן מפותל בקרקע, השמש כבר הסיטה את הפרוז’קטור שלה מהבוגנווילאה מה שאומר שהזמן בשלו וצריך להיכנס לדירה, לפרוק את המזוודה ולשבת אל המחשב.

לשבת אל המחשב. כמה גדול ורב הפיתוי להשאיר את המחשב מאופסן בילקוטו ובתום ירחי הלבדות להפעילו, לכתוב באותיות קידוש לבנה: חדלתי לכתוב! ולשלוח לעורך דף ריק ובראשו שתי המילים הללו.

טוב עשיתי שלא מישכנתי את רוחי בעבור מקדמה, אני לא חבה אגורה לאיש, גם לא לאחיי שדירתם לרשותי חינם וללא תמורה ובסך הכול חירותי הזמנית מופלגת.

לא ממש. כי איך עושים רִיסֶט למוח שלשנייה לא שובת מליקוט חומרים וספירת מלאי בנוסח, אז מה היה לנו כאן, מה ניקח איתנו מגלריית הטיפוסים שפגשנו עד כה, נבּוקו מהפנטהאוז שמפנטז על עבר כלשהו איתי ומטיל חיתתו על הדיירים, החד־הורית שמטפחת דימוי זול של פרֵחה מצויה, בנה שנשרך עם עודפי בשרו המעיקים, הבוטיקאית המשופצת שמוכרת חולצות בחמש מאות והבולדוג בֶּלש שטרם פגשתי אבל שמץ מעלילותיו כבר נודע לי. איך גומלים את המוח מהתמכרותו לצֵיד חומרים ומישירים מבט אל הריק ומחליטים שכשאין משהו לכתוב עליו לא כותבים, לא מקוששים דמויות קש בחדרי מדרגות ולא אונסים את הרוח, או שזה בוער בעצמותייך וחורך לך כל נוירון או שלא, וכמו שזה נראה כרגע, זה לא. הנוירונים יגעים, לֵאים, תזדמן להם כורסה יטילו עצמם עליה. באיזו קלות פיזרתי הבטחות חסרות סיכוי וכיסוי, ספר עד סוף דצמבר, כאילו אני פרדסן שמתחייב על תפוזי שמוּטי עד סוף ינואר.

אכתוב או לא אכתוב, מה שלא יהיה זכיתי בארבעה חודשי טיים אאוט בעיר זרה, זמן ריק, ובנושְאִי את התואר ‘סופרת’ פריבילגיית הזהב הזו פטורה מהתנצלות. ‘סופרת’, מי ישמע.

לפני שנכנסתי לדירה לפצוח בחיי הטיים אאוט המופלאים שאירגנתי לעצמי סקרתי שוב את החצר של מעוני הזמני, זרקתי מבט חטוף למעלה, שם היו ארבע גפיים שעונות על אדן החלון של הפנטהאוז וארבע עיניים צופות בי, שתיים של בעל הפנטהאוז ושתיים של הכלב.

החצר שקקה יבחושי קיץ, ראשי סיכה שחורים המו ומילאו את האוויר, נזכרתי בדבורה שלקחה איתי טרמפ אל מותה, יכלה למות בגביעו של פרח או בַּקֵן בקֶרב בנות מינה וצאצאיה ובחרה במכונית. מצד אחד, איזה פסיכית, מצד שני, להצדיע לאומץ. לא היה לה מי שיבכה את מותה כי אצלם לא עושים מזה עניין, נולדים, לומדים למוֹץ צוף ומתים. רק ההומוספּיינסים עושים טקס מההתפוגגות אל האַין ומתעקשים להשאיר שׂריטַת ‘הייתי כאן’ על קירותיו של הקוסמוס, מה שאומר שהגיע הזמן להיכנס לדירה, להתיישב ולשבור את הראש ממה מתחילים ואיך.