החוקר הוותיק מגיע לזירה ונועץ מבטו בארז ובקבר המאולתר שלרגליו, המום ונרעש כולו. פניו וזרועותיו של ארז המרוחות בדם לא […]
1
נגעת, נסעת
ארז התעורר בדיוק דקה לפני שהשעון המעורר צלצל. כבר שנים שזה כך, אבל הוא אף פעם לא מוותר על כיוון השעון בלילה שלפני. תמיד השתעשע במחשבה שעצם כיוון השעון מכוון גם את השעון הביולוגי הפנימי שלו. השעה הייתה ארבע וחצי לפנות בוקר. הוא ניתק את השעון, קם והתלבש בזריזות ובשקט, והביט בדאגה בבנו יחידו שהתכרבל במאוזן בינו ובין רחלי אשתו. יואב הקטן אהב להניח את ראשו בחיקה של רחלי וברגליו לעטוף את גופו של אביו, כמו שומר עליו שלא יברח. ארז הסתובב כדי לצאת אבל אז נשמע קולה המנומנם של רחלי.
“למה אתה תמיד חייב להעיר את כל הבית כשאתה קם?” ארז חרק שיניים ולא התכוון לענות. “אל תשכח לקחת אותו למיטה שלו לפני שאתה יוצא.” נשמעה פקודה. “בשביל מה? אני לא רוצה שהוא יתעורר.”
ראשה של רחלי התרומם מעל לשמיכות וארז דימה אותו לאחד האבטיחים הבשלים במִקְשַה של השכנים, שכבר מתחננים שיעלו עליהם עם הקומביין של הדַיִש. “למה אתה תמיד מתווכח?!” נזפה בו בלחש. “אתה יודע שזה לא טוב שהוא מתעורר במקום אחר מלבד המיטה שלו. זה מה שהפסיכולוגית אמרה, ואני לא מתכוונת להתווכח על זה. תעביר אותו וזהו.”
ארז שנא אותה באותו רגע. שנא אותה ושנא את החיים שלו. יש לה מזל, לרחלי, שאת הפסיכולוגית הוא דווקא מחבב. הוא אסף ברכות את יואב אל חיקו והניח אותו במיטתו שבחדר הילדים. המתין מעט, רכן מעליו בשקט, מתאמץ להבחין בשמיכה העולה ויורדת בקצב נשימותיו, ולשמוע שאין צפצופים. כשהכול נראה בסדר, ירד במדרגות לקומת הכניסה ויצא בדחיפות מהבית. מנצור כבר חיכה לו ליד הטרקטור עם שתי כוסות קפה.
“בוקר טוב ליפיפייה הנרדמת!” קרא מנצור. ניכר כי הבוקר שלו היה קצת פחות מאתגר. ארז נהם. “הבנתי…” אמר מנצור, “סותם…”
הם הקישו את הכוסות זו בזו והחלו במשימות היומיות. ארז עלה על הטרקטור והחל לרסס את עצי המטע, ואילו מנצור נסע עם התוצרת החקלאית שקטפו אתמול לשוק הסיטונאי. פעולת הריסוס הייתה אחת העבודות האהובות על ארז. הוא נהנה מאוויר הבוקר הצונן ומהשקט, אוהב להיות לבד ולתת למחשבותיו לנדוד. הוא חשב על התקף האסתמה שהיה ליואב בערב הקודם ואיך הם טיפלו בו ביעילות, כמעט כמו על אוטומט. ההתקף החל כשהיה אצלו חבר. הם שיחקו באיזה משחק תפקידים פיזי, כמו אבירים שנלחמים או משהו דומה, והם פשוט צחקו יותר מדי. ולילדים עם אסתמה קשה לא רצוי לצחוק יותר מדי. פתאום התחילו הצפצופים והחרחורים, והחבר של יואב ממש נבהל, בכה וביקש לחזור הביתה.
ארז נזכר איך הוא ורחלי רצו לחדר של יואב כדי לבדוק מה קרה, הם מצאו את יואב שוכב על הרצפה ונאבק לנשום. ארז הרים לו את הראש והוריד לו את המכנסיים עד מתחת לברכיים ורחלי שלפה את זריקת האדרנלין ותקעה אותה בירכו. בהוראת הרופאים הייתה זו תמיד בהישג יד. יואב נרגע, כמו קסם. אחר כך נסעו לבית החולים, כמו תמיד כשזה קורה, והעבירו שם כמה שעות טובות.
ילדים לא אמורים להתמודד עם דברים כאלה, חשב ארז בעצב. הם אמורים לשחק ולהשתולל בלי לדאוג כל הזמן. למרות הכול ולמרות גילו הצעיר, יואב מגלה בגרות מפתיעה, ונראה שהוא מתמודד עם העניין הרבה יותר טוב מהמבוגרים שבחייו. לפחות לו אין נקודות שבירה ורחמים עצמיים. ורחלי, גם אם רוב הזמן היא בלתי נסבלת, הוא היה חייב להודות שהיא מתמודדת עם מצבי ההתקף של יואב באופן מעורר הערצה.
בהתקף הראשון של יואב ארז לא היה בבית, ורחלי לא ידעה מה לעשות ורק צרחה בהיסטריה. מזל שמנצור היה בסביבה. אלמלא הוא זה יכול היה להיגמר רע מאוד. הוא שמע את צעקותיה מהדירה הקטנה ששכר מהם, דירה המרוחקת מביתם מטרים ספורים בלבד, והגיע במהירות. הוא הכניס את רחלי ואת יואב הפעוט למושב האחורי של הטנדר שלו ונסע כמו מטורף לבית החולים הקרוב, פרץ את מחסום הכניסה וכמעט נכנס עם הטנדר לתוך הדלת הראשית של חדר המיון. בדרך לשם הוא התקשר למד”א, דיבר בקור רוח עם המרכזנית ודרש שתיצור קשר עם בית החולים ושתדאג שיהיה צוות רפואי בהיכון. ברגע שהגיעו נשא בזרועותיו את יואב שכבר החל להכחיל אל עגלת ההחייאה שחיכתה להם בכניסה למיון. הרופאים אמרו להם אחר כך שאם הטיפול בילד היה מתעכב אפילו דקה או שתיים, זה יכול היה להיות מאוחר מדי.
לאחר ההתקף הראשון אבחנו הרופאים את יואב כאסתמטי. הם הנחו אותם איך להתנהג וכיצד לתפקד במצבי התקף, והדגישו שבמקרה של יואב ההתקפים לרוב אינם ניתנים לצפייה מראש. ארז ורחלי ביצעו במדויק את הנחיות הצוות הרפואי בכל הקשור לניקוי הבית, הצעצועים של יואב והרחקת “גורמים אלרגנים אחרים”, כפי שכינו הרופאים את שוקי, כלבו הנאמן של ארז. זה היה החלק הכי קשה. בלית ברירה עבר שוקי לגור במלונה שמחוץ לבית. הוא לא הסתגל כל כך טוב למעבר ונבח כל הזמן. חודש לאחר מכן מצא אותו ארז מת מאחורי הבית.
ארז בחיים לא בכה ככה. תחושות חוסר האונים, דמעות הכעס והתסכול שהיו אצורים בתוכו פרצו החוצה ללא כל יכולת לעצור אותן. לאחר תשע שנים שבילו ביחד, שוקי מת לבד, נטוש. כנראה מצער. עד היום כשהוא נזכר בשוקי הוא נעצב. מוזר שאפילו הזיכרונות של הוריו לא עוררו בו עצב גדול שכזה. אולי משום שלמוות שלהם הוא לא היה אחראי, אך למוות של שוקי כן, מעצם הניכור שנכפה עליו.
ארז התנער וסילק מעליו את המחשבות המתישות. לא משנה כמה יהפוך בהן, הוא כבר ידע, זה לא יוביל אותו למקום רגוע ושלם יותר. השעה הייתה כבר חמש וחצי ושמש של תחילת יוני החלה לעלות מבעד לעצי הפרי. ארז סיים לרסס רק חלק קטן מהמטע והזדרז כדי להדביק את הפיגור, לפני שהחום יהפוך בלתי נסבל. הטרקטור נסע הלוך ושוב בין שורות העצים הסימטריות וכיסה בחומר כימי קטלני את הפירות הקורצים לחרקים ומזיקים. הוא הוריד את החולצה הארוכה שהגנה עליו מצינת האשמורת האחרונה וקשר אותה לראשו לשם הגנה מפני השמש. האוויר התחמם ובנהיגה עירום על כלי מכני כבד היה משהו סוחף ופראי יותר. מתמכר לעוצמה המתכתית, רוקן ארז את ראשו ממחשבות והתענג על תחושת החופש, נשם לקרבו את ריחות המושב שאהב כל כך והאזין לקולות המוכרים, כאשר ברקע החלו להתגבר נביחות הכלבים.
טוש וג’לאל – שני כלבי הריצ’בק הבוגרים של משפחת גילון השכנה – נהגו לרוץ לקראתו כששמעו מרחוק את המנוע הרועש של הטרקטור. ארז אהב לנסוע בסלאלום כשהבחין בהם מתקרבים, והם, בתיאום מושלם, היו נובחים בשמחה וקופצים במעין ריקוד מסביב לטרקטור. הוא חייך למשמע הדואט המוכר. נביחותיהם הצליחו לחדור את מעטפת הרעש, וזה אומר שהם צריכים להיות די קרובים.
הוא סיים לרסס עוד שורה ופנה לבאה אחריה כאשר ג’לאל קפץ לקראתו מבין העצים. ארז חייך אליו וקרא, “הי, ג’ולי, איפה החבר שלך?”
ג’לאל נעצר במקומו, נבח עוד שתי נביחות וחזר על עקבותיו. לא הרבה אירועים יכולים היו להתחרות על תשומת ליבם של שני החבר’ה האלה לשמע הטרקטור הנוהם. ארז תהה מה זה כבר יכול להיות. הוא סיים לרסס את השורה הנוכחית ופנה לבאה אחריה ואז הבחין בשני הכלבים שנבחו באדיקות לעבר נקודה מרוחקת בקצה השורה. כאשר הבחינו בו מתקרב החלו לרוץ לקראתו אך בחצי הדרך נעצרו וסבו על עקבותיהם, שבו במהירות לאותה נקודה מרוחקת והמשיכו לנבוח.
“מה מצאתם שם?” צעק ארז והרגיש קצת מטופש לנהל איתם חד־שיח. הוא המשיך להתקרב ועצר את הטרקטור במרחק חמישה מטרים מהם, ירד בקפיצה לקרקע והמשיך להתקדם ברגל.
“מה קורה, חברים? על מה כל המהומה?” הוא תר במבטו אחר דבר מה יוצא דופן שיכול היה לשלהבם עד כדי כך ונתקף חלחלה כאשר הבחין בבגדים מרוחים בבוץ ודם המבצבצים בינות לרגבי האדמה. עיניו התרחבו ופניו כמו התאבנו מהלם למראה הגופה השרועה בתוך קבר מאולתר בינות לעצי התפוח שלו. הוא שפשף את עיניו. זה לא חלום. מאותו הרגע ביום גורלי זה התהפכו חייו והשתנו לבלי היכר.
* * *
אין זו הפעם הראשונה שהוא רואה גופה. בסיירת יצא לו לראות די הרבה. אך הפעם זה הרגיש שונה בתכלית. אולי משום היותה מונחת בחצר ביתו, במרחב המחייה הפרטי שלו, המראה היה קשה ומזעזע הרבה יותר. קווצת תלתלים חומים בהירים פרצו מבעד לרגבי האדמה כמו ניצנים צעירים, בניגוד מוחלט לדמות הדוממת. הוא לקח נשימה וניסה להתאפס אך לא הצליח להשתלט על הרעד שאחז בידיו ובברכיו. נדמה היה לו שלחץ הדם שלו צונח. הוא חיטט בכיסים הרבים של מכנסי העבודה שלו עד שמצא בסופו של דבר, בין אומים וברגים, חתיכת עיפרון וצרור מפתחות, את חציה השני של סוכריית טופי שהחביא מיואב יום קודם לכן. הוא דחף את הממתק לפיו, התיישב על הקרקע וניסה להסדיר את נשימותיו. צריך לחשוב באופן ממוקד.
הטלפון הראשון היה למנצור. הוא הודיע לו שקרה משהו אך לא פירט ודרש שיעזוב את כל מה שהוא עושה ויגיע מיד למטע. לאחר מכן התקשר למשטרה ולמד”א, סיפר בקצרה מה קרה וקיבל מהם הוראה לחכות במקום ולא לגעת בכלום עד שיגיעו. לאחר שניתק התיישב על הארץ, נשען על אחד העצים ובהה בגופה. ללא ספק, זו הייתה גופת אישה. הוא תהה כיצד הגיעה לשם והאם הייתה כבר מתה כשהגיעה או שנהרגה ממש כאן, במשק שלו. כשחשב על זה שוב היה מוכרח להודות שזה מיקום לא רע להשלכת גופה. עובדה שאפילו הוא, בעל המשק, לא זוכר מתי בדיוק עבר כאן בפעם האחרונה.
טוש וג’לאל ישבו למרגלות גלגלי הענק של הטרקטור וניקו את עצמם. מחשבה מטרידה הבזיקה בראשו: אולי היא בכל זאת לא מתה? פצועה אנושות, אין ספק. אבל אולי עדיין אפשר להציל אותה…? הוא שכנע את עצמו שזוהי חובתו המוסרית לבדוק, ולא היה מוכן להמתין אפילו עוד שנייה, גם אם זה יכול להוות סיכון עבורו לאחר מכן. הוא כרע לידה כדי לבחון אותה טוב יותר והכלבים, שבאופן מופגן לא היו מרוצים מכל הסיפור, שוב נבחו בעצבנות. מבעד לשמיכת האדמה שכיסתה אותה בצבצו החוצה רק אפהּ, מצחהּ וחלק מכתפיה. הוא הסיר בזהירות רגבי אדמה ואבנים קטנות מפניה ואחר הניח על צווארה שתי אצבעות מהססות. זמן רב מדי עבר מאז עשה זאת בפעם האחרונה והוא כלל לא היה בטוח שמיקם אותן כמו שצריך. הוא דמיין שהוא מרגיש דופק חלש, אבל לא ממש סמך על כך. אין זו אלא משאלת לב, הרהר. גון עורה היה ורוד חיוור. הנביחות גברו וטוש וג’לאל התרוצצו אנה ואנה בחוסר שקט. ארז הניח בזהירות את כף ידו מתחת לעורפה, שאף מלוא ריאותיו והצמיד את שפתיו אל שפתיה. נשף ונשף, שוב ושוב. ארז סילק רגבי בוץ גדולים מחזהּ, שילב את כפות ידיו האחת מעל השנייה, כמו בשיעורי העזרה הראשונה בסיירת, והחל ללחוץ בקצב, לנשוף וללחוץ, ושוב לנשוף וללחוץ, עד שקלח דם פרץ החוצה מנקב גדול במרכז חזּהּ שותת הדם, ממש כמו לוויתן המשפריץ החוצה עודפי מים. פרץ הדם ריסס את כל סביבתה ואת פניו בטיפות כהות וסמיכות.
ארז קפץ לאחור ומיהר להוריד את החולצה הקשורה לראשו, ניגב בה את הדם מפניו ומזרועותיו והשליך אותה למרגלות אחד העצים. כל גופו רעד ללא שליטה. זיעת בהלה קרה שטפה את זיעת המאמץ שעל פניו ובמורד גבו. הוא הרגיש צורך להתעטף אך לא היה לו במה. הוא התקשר שוב בבהילות למשטרה, כדי לעדכן שניסה לבצע בה החייאה, אך מייד התחרט וניתק. מי שזה לא יהיה מהצד השני, הניח, לא יהיה מרוצה כל כך מניסיונות ההחייאה הכושלים שלו.
עכשיו לא היה לו כל ספק שהיא מתה. כמו כלבי הריצ’בק, התרחק ממנה גם הוא. המראֶה שלה, שוכבת שם ספוגה בדם ובוץ, זעזע אותו. רחמיו נכמרו עליה, ולרגע תקף אותו רצון עז להרים אותה משם ולנקותה מהלכלוך עד כמה שאפשר, אבל הוא ידע שזה אסור, ולכן קם והתחיל ללכת לאיטו במעגלים סביבה, בוחן אותה מכל זווית אפשרית, רק כדי להעסיק את עצמו עד שמישהו יגיע.
מנצור הגיע למקום על הטוסטוס הישן ששימש אותם לנסיעות קצרות בתוך המשק. הוא ניחש את חומרת המצב כשהבחין בפניו החיוורים של חברו. “הכול בסדר?” גישש בזהירות.
“תסתכל בעצמך.”
מנצור התקרב למקום ופער עיניים נדהמות. “מה זה…? אתה מכיר אותה…?”
“אולי…” השיב ארז. “איך אפשר לדעת?”
“איך… איך זה קרה?”
“לא יודע,” ארז נראה מבולבל בדיוק כמו מנצור. “רגע אחד אני מרסס עם הטרקטור, ואז אני שומע את הכלבים נובחים. אני זוכר שבדיוק סיימתי את השורה השביעית ועשיתי פרסה ימינה כדי להתחיל את השמינית, באותו רגע הבנתי שהכלבים לא נובחים סתם אלא לכיוון משהו מסוים, אז ירדתי לראות מה קורה שם. בדרך כלל אני אפילו לא עוצר לבדוק. לא יודע למה עצרתי. הם פשוט נבחו כל כך חזק…”
“ופתאום ראית אותה ככה?”
ארז הנהן.
“יא אללה, איזה סרט… התקשרת כבר למשטרה?”
“לא. חיכיתי שתגיע, שתעזור לי לדחוף את הגופה לארגז של הטוסטוס ולהעלים אותה בחולות של ראשון.”
“בסדר, בסדר. מצטער אבל כל המצב הזה מלחיץ אחי. מתי ריססנו פה פעם אחרונה?”
“לפני איזה שלושה או ארבעה שבועות, אם אני זוכר נכון.”
“אז אין לנו מושג כמה זמן היא כבר שוכבת פה.” הגיע מנצור לאותה מסקנה. “יכול להיות שהיא הייתה שתויה או מסוממת לגמרי ואיכשהו הגיעה לכאן ונרדמה או התעלפה, ורק אחר כך מתה מקור או מרעב או מהכשת נחש או השד יודע ממה.”
“לא נראה לי,” אמר ארז, “אנחנו בתחילת יוני באזור השפלה. חום אימים בחוץ ואין טיפת רוח גם בלילה. אין מצב שהיא מתה מקור. הכשת נחש הייתה יכולה להיות הגיונית אם היה זן מיוחד של נחשים שיודעים לחפור בורות ולהניח בהם את הקורבנות שלהם. תכלס, זה נראה כאילו מישהו עשה עבודה גרועה בניסיון לקבור אותה. ותוסיף על זה גם את הדקירות על כל הגוף שלה…”
מנצור התקרב כדי לבחון אותה טוב יותר. “אלוהים אדירים…” הוא נראה מזועזע.
“ודווקא אצלי במשק היו חייבים להשאיר אותה. בדיוק המזל שלי,” רטן ארז.
“מה זה קשור אליך עכשיו? תראה את המסכנה הזאת. אתה יכול בכלל לדמיין מה עבר עליה? מה זה משנה במשק של מי מצאו אותה?!”
“תירגע, אני בסך הכול אומר…”
“התקשרת כבר לרחלי? הודעת לה?” קטע אותו מנצור. הוא נשמע עצבני.
ארז נחרד. “לא… תקשורת היא לא הצד החזק שלנו בזמן האחרון. אפילו לא חשבתי להתקשר אליה…”
“איזה סתום אתה לפעמים! לך תתקשר אליה מהר, לפני שניידות ואמבולנסים יתחילו להציף את החצר האחורית שלה!” פקד עליו מנצור. “ותפסיק לרחם על עצמך! אתה בלתי נסבל כשאתה כזה. ותפסיק גם להיות מרוכז בעצמך. זה לא הזמן, לעזאזל!”
“בסדר, אחי. קורה… שוכחים…”
“כן? רק לך זה קורה. ועוד עצה קטנה אחת. כדאי מאוד שתחליף את המבט האומלל הזה שעליך בפרצוף שנראה קצת פחות אשם לפני שכל העולם מגיע לפה.”
* * *
ניידת משטרה, רכב מסחרי של מז”פ ואמבולנס הגיעו למקום בבהילות. אורות כחולים ואדומים צבעו את המטע ושיוו לו תפאורה מסיבתית.
“ארז לוי?” קרא אחד השוטרים.
“כאן,” הרים ארז את ידו. “אני קראתי לכם.”
“אני החוקר ישראל קורן,” הציג עצמו השוטר שהיה בעל הדרגה הבכירה בשטח. “בוא תראה לי במה מדובר. איפה הגופה?”
“היא כאן. ז’תומרת, בטוח שזו גופה.” ארז הצביע לעבר המקום בו הייתה מוטלת גופת האישה. “אני יודע שאמרתם לי לא לגעת בה, אבל היא נראתה כזאת ורודה, ולרגע חשבתי שאולי היא עדיין בחיים, אז מדדתי לה דופק ועשיתי לה החייאה.”
כל הנוכחים בזירה חדלו מעיסוקיהם והביטו בארז. מנצור הליט את פניו בידיו וחשב לעצמו עד כמה החבר שלו יכול להיות מטומטם לפעמים.
“ז’תומרת…” המשיך ארז, הוא הביט בסובבים אותו, דומה שלכולם הייתה בדיוק אותה הבעה המומה על הפרצוף. בחילה גאתה במעלה הוושט שלו. “מה אם היא באמת הייתה עדיין בחיים ועוד אפשר היה להציל אותה? עשיתי מה שכל אחד היה עושה, אני חושב.” כפות ידיו החלו שוב להזיע והוא ניגב אותן שוב ושוב על מכנסיו.
החוקר קורן בחן אותו ממושכות. “מה זה המריחות האלה של הדם שעל הפרצוף שלך?”
“זה קרה כשניסיתי להחיות אותה…” התנצל ארז. “כשלחצתי לה על ה… על בית החזה, אז השפריץ עלי מלא דם. אני מצטער.”
קורן נעץ בו מבט לא ברור.
“אתה מבין, איך יכולתי לדעת שזו גופה? ואם היא רק נפצעה?”
“אתה קיבלת הוראות מדויקות בטלפון,” קורן נשמע רגוע למדי, “לא לגעת בכלום ולא להזיז שום דבר. אם מישהו היה אומר לי משהו כזה – אם נגיד הייתי מוצא גופה, כן? – אז אם מישהו היה אומר לי משהו כזה, הייתי רוצה להאמין שהייתי נוטה יותר לכיוון של לא לגעת בגופה. כן?”
“כן. ברור! ז’תומרת, מה…?”
“טכנאי מז”פ אחראי!” צרח קורן והקפיץ את ארז ממקומו. הטכנאי האחראי הגיע מייד.
“פינטו, כן?”
“כן, פינטו. זאת המשמרת שלי.”
“פינטו, אנחנו מכירים לא מהיום, כן?”
“לא מהיום. כן.”
“אני יכול לשאול אותך שאלה, פינטו?”
“כן, קורן, ברור. בטח. מה?”
“תגיד לי, פינטו, מהניסיון שלך, אם אתה מקבל גופה,”
“כן, מקבל גופה.”
“ואז אומרים לך, פינטו, שהגופה נמצאה בבית של פלוני אלמוני, כן?”
“כן, ארז לוי. כן. לא פלוני אלמוני.”
“כן, פינטו. אתה חד היום. ארז לוי. ואז אומרים לך שהגופה מכוסה בדי־אן־איי של אותו ארז לוי, כן?”
“כן. ברור. הוא התעסק איתה.”
“ואז פינטו, גם אומרים לך שאותו ארז לוי מכוסה בדי־אן־איי של הגופה.”
“של הנרצחת, כן. ברור, הוא… אה… מכוסה בזה… בדם שלה. על כל הפרצוף שלו.”
“כן, פינטו. נכון. תראה איזה פרצוף יפה יש לו וכולו מכוסה בדם שלה. אז מה הייתה המסקנה שלך, פינטו, אחרי כמה? עשרים שנה כחוקר מקרי מוות?”
“טוב, עוד לא עשרים. בנובמבר יהיה עשרים. אם נרצה לדייק.”
קורן נתן בו מבט חמוּר.
“אה… כן. המסקנה. המסקנה שלי תהיה, כמובן, אה, המסקנה המיידית, כן? היא תהיה כמובן שארז לוי כאן הוא הרוצח של הנשמה המסכנה ההיא שמושלכת שם. תתבייש לך, אדוני! אני במקומך הייתי הולך ונותן כדור בראש עכשיו!”
קורן נראה מסופק.
“תודה, פינטו. אתה יכול לחזור עכשיו לעבודה שלך.”
פינטו תקע בארז מבט זועם והסתלק משם.
ארז נראה חיוור.
“פרטים מלאים שלך בבקשה,” דרש קורן.
“מה… למה אתה צריך את הפרטים שלי…?”
“למה אתה חושב?”
“תראה, אני מצטער שנגעתי בה. חשבתי שאני מציל חיים. אתה חייב להאמין לי! לא ראיתי אותה אף פעם בחיים שלי!”
“כן, כן. תחסוך ממני בבקשה את כל ה… בלבולי שכל שלך, ותשמור את ההתפתלויות האלו לחדר החקירות, כן?”
“נשבע לך!” דמעות עמדו בעיניו של ארז. “נשבע לך שזה לא אני. לא הייתי צריך לגעת בה, אני יודע, אבל הייתי בטוח שראיתי אותה נושמת. בבקשה…”
“אמרו לך לא לגעת בכלום, כן?”
“כן, אמרו… אבל…”
“וברור שזה כולל את הגופה, כן?”
“כן… ברור. אבל…”
“ובכל זאת נגעת, וזיהמת את זירת הפשע!” קורן התרתח. “איך נוכל לדעת שאתה לא מעורב בזה, אם נמצא די־אן־איי שלך עליה, וליטר דם שלה מרוח על כל הפרצוף שלך? הא?!”
“על מה אתה מדבר?” הזדעק ארז וליבו החל להלום בחזהו, “איזה מעורב? אני לא יודע מי זאת בכלל ואיך היא הגיעה לפה! אין לי שום קשר אליה! אחרת, למה לי להתקשר אליכם?”
מנצור עמד בצד, נאנח וחשב לעצמו שמטומטם עם כוונות טובות הוא עדיין מטומטם.
קורן סימן לצוות שהגיע איתו להמשיך בעבודת הזיהוי הפלילי ובחקירת הזירה, ולארז סימן לבוא אחריו הצידה. מנצור הניח שאפילו ארז לא יהיה מסוגל לסבך את עצמו יותר מכפי שכבר הפליא לעשות. הוא נעמד והשגיח על עבודת צוות המז”פ, מחוץ לגבולות סרט הסימון שנמתח ברדיוס של כמה מטרים מסביב לגופה.
ארז ציין לעצמו שהחוקר ישראל קורן לא ממש התאמץ להיות נחמד, אחרי שחטף ממנו מבול של צעקות בנוסח: “מי אתה חושב שאתה? רוצה לעשות את העבודה שלי במקומי? אולי נתחלף בתפקידים? נראה לי דווקא נחמד מאוד לחיות בתוך כל ה… ציוצי ציפורים האלה ולשחק אותה בלש משטרתי, אה? בוחן את הגופה… מחליט שהיא נשמה… מתעלל בה! יש לך מושג איזה נזק גרמת לה?! אתה רואה אותי פתאום עולה על הטרקטור הזה ומתחיל להשתולל איתו ולהרוס לך פה את כל הפרדס?!”
“מטע.”
“מה?!”
“כלום. לא חשוב.”
“כל אחד עם העבודה שלו וכל החרא שנלווה אליה! קיבינימט!”
ארז התנצל ללא סוף, הוא ניסה להסביר את עצמו שוב ושוב אך ללא הועיל. קורן הודיע לו נחרצות, שאם מוצאים שאריות די־אן־איי שלו על הגופה, הוא אוטומטית יהפוך לחשוד. ארז לא ידע היכן לקבור את עצמו מרוב כעס ומבוכה. הוא התחיל לחשוב מחשבות רצחניות כלפי החוקר והרגיש איך הדם מתחיל לעלות לו למוח. למרבה המזל בדיוק אז הציל מנצור את המצב, התנצל בפני החוקר הזועם ולקח אותו הצידה לשיחת הרגעה.
כשהגיע הרופא עם האמבולנס הוא מייד קבע את מותה של האישה. לאחר מכן נסע האמבולנס ללא הגופה, מאחר שאי אפשר היה לדעת כמה זמן יידרש לצוות המז”פ להשלים את עבודתו.
עבודת המז”פ ארכה כשעתיים. הם צילמו את הגופה מכל זווית אפשרית, לקחו דגימות, מדדו את חום הכבד כדי לדעת מהי שעת המוות המשוערת, ספרו את פצעי הדקירה הרבים על גופה וניסו לקבוע איזה מהם היה הקטלני ביותר. לקחו גם טביעות אצבעות ודגימת די־אן־איי מארז שנידב אותם ברצון, למורת רוחו של מנצור, ואז השוטר הזוטר שהגיע למקום עם קורן התקשר למשרדי המכון לרפואה משפטית באבו כביר. הוא ביקש שיגיעו לקחת את הגופה לנתיחה.
כאשר הגיעו עובדי המכון למטע והתכוונו להניח את הגופה על האלונקה, קפצו טוש וג’לאל ממקום רבצם בצל אחד העצים ונבחו לעברם. הם מיהרו לסגת והודיעו לחוקר קורן שאינם יכולים להוציא את הגופה, מחשש שהכלבים יפצעו אותם או יזיקו לגופה. קורן קרא לארז ומנצור והורה להם ביובש לקשור את הכלבים או שהוא יורה בהם. ארז ומנצור הסתכלו זה על זה ואחר כך שוב על קורן כלא מבינים.
“השתגעת? אי אפשר להתקרב אליהם כשהם במצב רוח לוחמני כזה. רק הבעלים שלהם יוכל אולי להרגיע אותם, והוא כרגע לא בבית,” אמר ארז.
“משהו לא ברור?” קורן הניח יד על נשקו האישי, כדי להבהיר שהוא לא סתם מאיים.
ארז ממש לא אהב אותו. הוא התחיל להגיד משהו, אבל מנצור עצר בעדו, כדי שלא יסתבך עוד יותר.
“קורן!” קרא טכנאי המז”פ פינטו, שבדיוק סיים לאסוף את כל הציוד ובמקרה שמע את השיחה. “אם הם ינסו להשתלט על הכלבים, כן? ואחד הכלבים ייתן ביס, כן? אז זה ישאיר סימנים של דם ועור בזירה, מה שיקשה עלינו לקבוע חד משמעית אם הבחורים האלה מעורבים בתקרית או לא. אפילו מספיק שאחד מהם ייבהל מהכלבים וימעד אחורנית על הגופה, כדי שישאיר עליה ראיות שקושרות אותו אליה. חוץ מזה, אם תהיה התפרעות כזאת סביב הגופה שהיא גם ככה, איך נקרא לזה, במצב שביר, כן? אז יכול להיגרם לה אפילו עוד יותר נזק ממה שעכשיו, וזה יקשה מאוד על הזיהוי שלה. תאר לך קרובי משפחה שאמורים לזהות את יקירתם ופתאום הם רואים עיסה מעוכה במקום הפנים היפות שפעם היו לה. כן?” הוא נחר בגיחוך, הסתובב ופסע לכיוון הרכב המסחרי מבלי לחכות לתשובה.
קורן לא הסתיר את מורת רוחו מהתערבותו של פינטו בשיחה. הוא ידע שיש צדק בדבריו, אבל לא אהב את הדרך בה הרשה לעצמו ‘לשבור לו את הסמכות’ בפני שני המושבניקים שחושבים את עצמם. “טוב, אין מה לעשות.” פנה אליהם. “אני חייב להוציא מפה את הגופה בדרך זו או אחרת. צריך עוד להספיק לנתח אותה ולשחרר לקבורה, הכי מאוחר מחר בבוקר. או שאתם מוצאים דרך להשתלט על הכלבים ומסתכנים בנשיכה קטנה, ואני מכניס לדוח שלי שזו הוראה שאני נתתי לכם, או שאני מביא לפה ניידת של העירייה לאיסוף כלבים משוטטים. אני מניח שאתם יודעים מה הנוהל לגבי טיפול בכלבים מסוכנים, כמו שני אלה כאן.”
ארז יכול היה להישבע שראה חיוך קל בזווית שפתיו הקפוצות של קורן.
השוטר הזוטר שהגיע עם קורן לשטח צעק לו שיגיע לניידת, כי רוצים לדבר איתו מהתחנה. קורן ניגש לניידת והחל לדבר בקשר. ארז ומנצור לא שמעו מה הוא אומר, אבל שפת הגוף שלו הראתה בבירור שהוא מתפתל ומתנצל. כשהסתיימה השיחה הוא נשען על הניידת, הדליק סיגריה, כילה כמחצית ממנה ורק אז סימן להם לגשת אליו. “טוב,” אמר, “נראה ששולחים לנו מהמטה את אחד המאמנים של יחידת הכלבנים. הם לא מוכנים להסתכן בכך שזירת הפשע תיהרס. מבחינתי אתם משוחררים למשך היום, אבל מחר על הבוקר אתם צריכים להתייצב לתת עדות במשטרה.”
ארז ומנצור נהגו שניהם לעשן מדי פעם, אבל העשן שנשף עליהם קורן מבין שיניו הצהובות הסריח כמו אגזוז של טרקטור. קורן החווה תנועה קלה בראשו שפקדה עליהם להסתלק לו מהעיניים. נראה כאילו שני השוטרים מתכוונים בינתיים להישאר במקום. ארז ומנצור התרחקו מהם ונעמדו בצלו של הטרקטור הדומם.
“כנראה שאני לא היחיד שחושב שהקורן הזה אידיוט,” העיר ארז.
“למה שתגיד את זה? דווקא הסתדרתם כל כך יפה ביחד.”
“מזל שפינטו האינטליגנט לא חשב כמוך. הוא בטח זה שדיווח למי שצריך מה האידיוט הזה מתכוון לעשות.”
“כן. לא נראה לי שזה היה השוטר השני. ההוא רועד מפחד בכל פעם שקורן מתקרב אליו.”
הם סיכמו שלפחות אחד מהם צריך להישאר במקום בכל רגע נתון, עד שיגיעו מיחידת הכלבנים לרסן את הכלבים ולפנות את הגופה. רק ליתר ביטחון.
מנצור פנה לשוטרים בניידת ושאל אם הם רוצים משהו קר לשתות, נענה בחיוב ונסע עם הטוסטוס לכיוון הבית. ארז נשאר לשבת בצלו של עץ ליד הטרקטור, הוציא את הטלפון הנייד שלו, התקשר לרחלי וסיפר לה את כל מה שקרה.
* * *
למחרת בבוקר ארז ומנצור הגיעו לתת עדות בתחנת המשטרה ולהפתעתם נוכחו לדעת שהמקרה כבר דלף לתקשורת.
קהל העיתונאים חצץ בין ארז ומנצור ובין הכניסה לתחנת המשטרה, אבל אז נפתחה הדלת וידיים חזקות משכו את שניהם פנימה, הודפות את העיתונאים ומשאירות אותם בחוץ. הם ניגשו לדלפק היומנאי וארז מסר את שמו והודיע כי הגיע לתת עדות. היומנאי – גבר נמוך קומה, צנום וללא זכר לסנטר – סיים לבלוע ביס ענקי שתחב לפיו ממנת פלאפל שלפת באצבעותיו הגרומות, תוך שאיבה קולנית של הטחינה שנזלה לו מהפיתה, ואז סימן להם באצבעו לשבת ולהמתין.
ארז התרגש עד מאוד. “אני לא מאמין. יש עוד מישהו בעולם עם גינוני שולחן כמו שלך!”
מנצור בחן את היומנאי. “אין לי מושג על מה אתה מדבר,” קבע.
ארז צקצק בלשונו. “מתי כבר תתבגר, אחי? אולי תיפתח קצת לטעמים חדשים?”
“אני בנאדם פשוט,” השיב מנצור בביטול. “לא צריך יותר מדי משחקים מוקדמים כדי להלהיב אותי. הישן והמוכר, זה מה שעושה לי את זה. לא מחפש ריגושים.”
ארז חייך. הוא לא היה יכול להגדיר את חברו טוב יותר. מנצור היה חזק ויציב כמו סלע, במבנה גופו וגם באופיו. הוא היה נמוך מעט מארז, כתפיו רחבות וזרועותיו שריריות מעבודה של שנים במשק, עיניו חומות וטובות וחיוכו מדגיש את גומות החן שלו. וכשמנצור חייך או צחק את הצחוק המתגלגל שלו ארז לא יכול היה להישאר אדיש, גם כשלפעמים ניסה בכל מאודו.
כעבור חצי שעה הגיח כלאחר כבוד החוקר ישראל קורן ממשרדו. הוא סימן להם לבוא אחריו, התיישב מאחורי שולחן עמוס ניירת והצביע בעיניו על הכיסאות שלפניו, ממתין שישבו.
“אני רואה שאתה לא הולך לשום מקום בלי המלווה שלך,” אמר קורן בלי להתעכב על גינוני פתיחה.
ארז לא השיב ורק זז מעט במושבו באי נוחות, תנועה שמייד נקלטה אצל קורן ונרשמה אוטומטית אי שם בנבכי מוח החוקר שלו. מנצור התבקש לצאת מהחדר וארז סיפר באריכות, שוב ושוב את כל הסיפור מההתחלה ועד הסוף. בכל פעם עצר אותו קורן בחלק אחר של הסיפור והקשה בשאלות שונות ומשונות. ארז הרגיש שביטחונו מתערער ואף הוא כבר לא היה בטוח מהי הגרסה המקורית איתה הגיע לתחנת המשטרה. מדי פעם הרים קורן את מבטו מהמחברת שבה רשם לעצמו הערות והביט בארז במבט רב משמעות ובעיקר שבע רצון, מלא חשיבות עצמית. ארז החליט שהוא ממש שונא אותו ונאנח אנחת רווחה, שמח להימלט מהחדר בתום מתן העדות שנדמה כי נמשכה נצח. ואז הגיע תורו של מנצור לחוות חוויה דומה בחדרו של קורן.
השניים סיימו את מתן עדותם ופנו לצאת מהתחנה. הם לא הרבו במילים, נבוכים ומבולבלים משהו, כאילו הפשיטו אותם. הם התעכבו רגע ליד דלת היציאה כדי לוודא שכל הכתבים כבר הסתלקו, או אז מיהרו לעבר הטנדר של מנצור שחיכה להם בחוץ.
“אני לא יודע את מי אני מחבב יותר,” אמר מנצור. “שוטרים אנטיפטיים או כתבים צמאי דם.”
ארז היה עצבני. הוא לא הצליח לחשוב על קונטרה ארסית דיה.
* * *
למחרת נסע ארז לצרכנייה של המושב וקנה את כל עיתוני הבוקר ומקומון אחד שגם בו פורסם הסיפור. לחץ הדם שלו עלה כשקרא את רמיזותיהם השקופות של עיתונאים סלפניים שהעלו על הכתב את ניחושיהם הפרועים ביותר כאילו מדובר בעובדות. בחלק מהעיתונים הוא כונה א’ ובמקומון הוא כונה “תושב האזור”. עיתון אחד טען שהוא הכיר את האישה ורמז שייתכן שמדובר בפשע על רקע רומנטי. כותרתו הראשית של עיתון אחר זעקה כי ‘גם בארזים נפלה שלהבת’ הבאה להדגיש גם את העובדה שהגופה נמצאה באזור שנחשב שקט ויוקרתי למדי, ולמרות שאף עיתון לא פרסם את שמו במפורש ארז ראה באמירה זו רמז עבה וחצוף במיוחד.
הוא התעקש, מתוך מזוכיזם טהור, להמשיך ולקרוא את אותן האשמות חסרות בסיס במקומון, ונדהם לראות את תמונתה של המנוחה שנלקחה מספר המחזור של בית הספר שלה, שלו, מופתע להודות שהוא אכן מזהה אותה מתקופת התיכון. שמה ותמונתה פורסמו, ולמזלו הרב הוצגה רק תמונה מטושטשת שלו מחוץ לתחנת המשטרה ושמו המלא לא הוזכר. נרעש מהגילוי המסעיר, חזר למשק והראה למנצור את הכתבה עם התמונה של האישה במקומון.
מנצור העביר יד בשערו המאובק והביט בארז בתדהמה. “אני לא מאמין! זאת נעמה!”
“כן,” השיב ארז.
“אחי, אתה קולט מה קורה פה?!” נרעש מנצור, “בגלל זה קורן היה כל כך חשדן. הוא מצא קשר בינך לבינה, ועכשיו הוא חושב שאתה מסתיר ממנו משהו.”
“מה אני כבר מסתיר ממנו, לעזאזל?! איך אפשר היה לזהות אותה בכלל?”
מנצור הביט בו ולא היה צריך להוסיף מילה. הם קפצו לטנדר ומיהרו אל תחנת המשטרה כשבידיהם המקומון שפרסם את תמונתה. הם כבר ידעו בדיוק איפה נמצא המשרד של קורן בתחנה ולשם צעדו במהירות. על פניהם ניכר היה שמדובר בעניין שלא סובל דיחוי, וקבוצת שוטרים צעירים שזיהו אותם מביקורם שם ביום האתמול צעדו בעקבותיהם בסקרנות אך לא עמדו בדרכם.
“מהירים העיתונאים האלה, אה?” קורן עמד במסדרון ליד הכניסה למשרד שלו ולא הסתיר את הנאתו הרבה למראה פניו המבוהלים של ארז. חיוכו חשף שיניים אכולות ניקוטין, קפה וחוסר היגיינה בסיסית.
“אתה הדלפת את המידע הזה לעיתונות?!” צרח ארז לעברו. “אתה לא אמור לחקור קצת לפני כן?”
קורן חבט בדלת הפח של המשרד שלו ונצמד אל ארז במלוא כרסו הבולטת. “אתה תוקף שוטר? זה מה שאתה עושה עכשיו?”
מנצור אחז בזרועו של ארז ומשך אותו אליו. “עזוב, אחי. שחרר את זה,” אמר, “קח צעד אחורה.”
“אתה צוחק עלי?” התעצבן ארז, “הוא יכול לעשות את זה? להאשים אותי בתקיפה?”
מנצור משך בכתפיו. “לא זוכר. צריך לבדוק. בכל מקרה, כדאי שתירגע, לפני שמישהו פה יורה בך.”
ארז הביט סביבו. הוא ניצב במרכזו של מעגל שוטרים שהגיעו מכל עברי התחנה לשמע הצעקות. הוא בלע את הרוק והשתדל להסדיר את נשימתו. “מצטער שצעקתי,” אמר והביט בקורן. “אני פשוט בלחץ אימים עכשיו.”
“מעניין לי את הביצים,” השיב קורן באופן ציורי למדי. “עכשיו שב כאן.” הוא הצביע על אחד הכיסאות המתפוררים במשרדו. “גם ככה רציתי לזמן אותך לחקירה אחרי העדות המצחיקה שנתת אתמול. אתה באמת חושב שאני מאמין לך שלא ידעת מי זאת עד היום בבוקר?”
“באמת לא זיהיתי אותה,” סינן ארז, “והפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כשלמדנו בתיכון. אני לא זוכר יותר מדי, אבל אני כן זוכר שהיה איזה קטע לא ברור עם האח שלה, שכל הזמן הסתובב לה בין הרגליים והיה בטוח שכל מי שמדבר איתה רוצה לנצל אותה.” ארז הביט במנצור. “אתה זוכר את זה? היה שומר עליה בקנאות. כולם תמיד אמרו שאם הוא היה יכול, היה גם עוטף אותה בצמר גפן וקושר אותה אליו באזיקים. אם אתה שואל אותי, הוא היה האדם היחיד שממנו הייתה זקוקה להגנה. משפחה כזאת מוזרה שלא רואים בכל יום. גם ההורים היו שקטים כאלה… עולים חדשים. לא ממש מתפקדים.”
קורן קטע את שטף דיבורו ולכסן את עיניו במבט שארז כבר למד לשנוא. “אתה שמעת פה מישהו שואל אותך? הא? לא נראה לי. אני היחיד ששואל פה שאלות, ואני די בטוח שלא שאלתי אותך!”
ממצה את מירב ההנאה ששאב מעמדת הכוח שלו, פנה קורן לאחד השוטרים הצעירים שהתגודדו סביבם ונראו משועשעים מההצגה בחינם שהזדמנה להם. “תראה מה זה, הבנאדם חשוד במעורבות ברצח! לא פחות ולא יותר. ועוד יש לו החוצפה לזרוק את האשמה על מישהו שהוא זוכר מהתיכון.”
השוטר הצעיר צחקק צחוק מתחנף בתגובה, מאושר מתשומת הלב הפתאומית שהרעיף עליו קורן. “הוא לא מתכוון במקרה לאחד הבלשים שלנו, אה קורן?” שאל ובחן בסקרנות את התגובה שהופיעה על פניהם המבולבלות של ארז ומנצור.
“מטומטם!” צעק קורן והנחית על עורפו של השוטר המבוהל מכה שהדהדה בכל המסדרון. “רציתי לשמור את המידע הזה לאחר כך! אחרי שהוא יסבך את עצמו עוד יותר במילים שלו!” השוטר הצעיר האדים ולא ידע איפה לקבור את עצמו.
קורן פנה להביט בארז והמשיך בטון רגוע להחשיד. “אבל לא נורא. בכל מקרה, נראה לי שאני כבר על סף פיצוח הפרשה הזאת. אולי תואילו שניכם להיכנס ולשבת במשרד שלי? ככה תהיה לנו קצת יותר פרטיות, ואני אוכל לרשום בדיוק את כל השקרים שיוצאים לכם מהפה.”
השוטרים הצעירים התפזרו במהירות איש איש לשולחנו והחלו להתעסק עם הררי הניירת שהמתינו להם. ארז ומנצור הרגישו כצאן המובל לטבח, כאשר קורן ניצב מאחוריהם, הניח יד על גב כל אחד מהם והוביל אותם, בשנית, להתיישב מולו במשרדו. הם ישבו ליד השולחן, נדהמים עדיין מהגילוי המפתיע. הם סיפרו לקורן שהכירו את המנוחה בימי בית הספר התיכון בירושלים, לפני שמשפחתו של ארז עברה להתגורר במושב. מתיאורם עלתה תמונה של נערה ביישנית ומסוגרת, בלי חברים ועם אח אחד שתלטן במיוחד ומגונן יתר על המידה. ארז ומנצור דיברו בתורות וסיפרו הכול בתיאום מושלם, מסתירים במודע פרטים מטרידים על האח ההוא שלה. הם לא היו צריכים לסכם זאת ביניהם מראש. כמו תמיד, הבינו היטב איש את רעהו, ולצורך התיאום הזה ביניהם לא נדרש יותר ממבט אחד, שבריר שנייה ממש, טרם כניסתם לחדר.
* * *
ארז ומנצור יצאו מתחנת המשטרה עם הזנב בין הרגליים. קורן התנהג כמי שכבר מזמן גזר את דינו של ארז וגם מנצור לא יכול היה לומר שהצליח לחוש בחדר ההוא אי אילו גלים מלטפים של אהבה.
“איזה מזל שיש לנו הפרדת רשויות,” העיר מנצור. “אם הזרוע המבצעת של קורן הייתה גם שופטת ומחוקקת, כבר מזמן הייתי צריך לגרד את השאריות שלך מהכיסא החשמלי.”
ארז המהורהר כלל לא היה משועשע למשמע הדברים.
“והריח שלו…” המשיך מנצור, “אלוהים! כמו פועל קטיף באמצע אוגוסט!”
ארז בהה בחלל ולא ענה. כשנמאס למנצור לשמוע רק את עצמו מדבר, אחז בכתפו של חברו ונתן לו ניעור טוב שכמעט הוציא אותה מהמקום.
ארז לא התיק את עיניו מהנקודה שמשכה את תשומת ליבו בחלל, שבה בהה. “נראה לי שצריך עכשיו ללכת לנחם אבלים,” אמר.
בהתחלה חשב מנצור שלא שמע אותו כל כך טוב, אינו מבין את מה שבאמת התכוון לומר. לפתע עצר את הטנדר בשולי הכביש והכניס לארז אגרוף בכתף.
“אאוץ’!” מחה ארז.
“תגיד לי שאתה לא מתכוון ללכת לנחם את המשפחה של נעמה יצחקי,” דרש מנצור בכעס.
ארז השיב בקול הכי רגוע שהצליח לגייס. “תראה, אחי. שנינו יודעים שיש מצב שממש הסתבכתי פה. שנינו גם יודעים שאני לא אשם, אבל חוץ מאשתי היקרה שעומדת להפוך בקרוב לגרושתי, אין עוד אדם אחד בעולם שמאמין בזה כרגע. כל השאר יכולים רק להיות אדישים, במקרה הטוב, או בטוחים באשמתי במקרה הרע. ואל תנסה להכחיש שזה בדיוק מה שגם אתה חושב על קורן, שחוץ מלהיות זבל של בנאדם הוא במקרה גם החוקר הממונה על התיק. איך שאני רואה את זה, ואני מבטיח לך שלא מדובר כאן ביצר הרפתקנות אלא ביצר הישרדות, אני חייב לנהל חקירה קטנה משלי כדי לוודא שלא יהיו ראיות שמר ישראל ‘אני אזרוק את התחת הבורגני שלך לכלא’ קורן יחליט להתעלם מהן בכוונה או להשמיט אותן מתיק החקירה.
מנצור תקע בו מבט זועף, הניף לכיוונו אצבע מחנכת והתכוון לומר את דעתו על כל העניין. הוא התחיל לומר משהו ואז עצר, חשב והתחיל מחדש. “קודם כל שיירשם בבקשה שאני נגד כל העניין הזה לחלוטין. אין לי מספיק מילים כדי לומר לך עד כמה אני נגד, ואיך אני פשוט בטוח שאתה איכשהו תצליח לסבך את עצמך, אפילו עוד יותר ממה שאתה מסובך עכשיו – עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי – ואיך שאתה הולך להצטער שלא ישבת לך בבית כמו ילד טוב וחיכית בשקט עד שהחקירה תסתיים. אתה יודע בדיוק כמוני שכמה שזה נראה גרוע עכשיו, עדיין יש לך סיכוי טוב מאוד לצאת מזה בצורה נקייה ומכובדת, כי באמת לא עשית כלום ואין שום ראיות שיכולות לקשור אותך לרצח הזה. אז למה, בשם אלוהים, אתה לא יכול פשוט לשחרר ולתת לדברים להסתדר מעצמם? כמו בנאדם בוגר ונורמלי, פעם אחת בחיים שלך, פשוט שחרר!”
ארז לא ענה. מנצור אותת שמאלה וחיכה בקוצר רוח עד שהתנועה תאפשר לו להחזיר את הטנדר לכביש. הם נסעו בדממה. כשהגיעו למשק מנצור דומם את המנוע אולם איש מהם לא ירד מהרכב.
“רק על זה אני חושב,” אמר ארז. “אתמול בלילה לא עצמתי עין. מצטער, אבל אני חייב. אולי כשאוכל להצמיד שמות ופנים לאנשים ולמקומות שהיו קשורים אליה, כל המסתורין יתפוגג ואני אוכל להחזיר את החיים שלי למסלול תקין.”
מנצור נאנח. לרגע לא השלה את עצמו שארז יקשיב לו. “תעשה מה שאתה רוצה, אחי. בכל מקרה אתה יודע שאני תמיד כאן בשבילך, גם כשאתה עושה שטויות שאין לתאר.”
“אני יודע,” השיב ארז. “בגלל זה אני אוהב אותך. וגם בגלל הריבועים בבטן.”
מנצור הביט בארז בפנים רציניות.
ארז נראה מודאג. “רצח אחד ואתה מאבד את חוש ההומור?”
מנצור פלט מעין נהמה ויצא מהאוטו.
* * *
אין עדיין תגובות