החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אדון הטלקינזיס

מאת:
הוצאה: , | 2015-08 | 500 עמ'
זמינות:

25.00

רכשו ספר זה:

איידן לא מכיר דבר מלבד העולם הרגיל, ולמיטב זכרונו מעולם לא הזיז חפץ איזשהו בלי לגעת בו, ומעולם לא ביקר בעיירה של אנשים היודעים לקרוא את מחשבותיו. מעולם גם לא הואשם איידן בהפנוט מישהו בעל כורחו; וחרב? הוא מודה שתמיד רק חלם להחזיק אחת. מפגש בלתי צפוי, עם דמות צפויה עוד פחות, מוביל את איידן למכתב מסתורי, שהמתין לו שנים רבות. מכתב זה משנה את חייו ללא הכר – לגורל שתוכנן עבורו עוד לפני לידתו. איידן מוצא את עצמו מוקף טלקינזיס וטלפתיה, חברים נאמנים – אך גם אויב אימתני שמעוניין להניח את ידיו דווקא עליו. אויב גדול מדי בשבילו, אולי אף גדול מכל העולם הקסום והבטוח, שאיידן הספיק כבר להכיר ולהתאהב בו…

מקט: 001-1120-592
מסת"ב: 978-965-7629-84-0
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
עמוד הפייסבוק

דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב הורד/י דוגמה חינם לאייפד, אייפון, אנדרואיד ומחשב

דוגמה חינם לקינדל הורד/י דוגמה חינם לקינדל

כדי לקרוא אנא התקן תוכנת קריאה המתאימה למכשירך כמפורט במדריך לקורא


פרולוג

את מרגישה? אני מרגיש שהם באו בשבילנו."

היא רעדה מתוך חולשה, והוא לא ציפה שתבין. הוא דיבר בקול, משתף אותה, כתמיד.

"אני מפחדת," אמרה בקול חרישי.

עיניו החומות הגדולות של טריסטאן הביטו בה בחמלה. הוא התאמץ כדי לשלוח אליה מבט בטוח, מבט שאומר שהם עדיין יחד. הוא התרומם מהכיסא המתולע והמושחר ברעד קל, ומשך מהרצפה שמיכה סיבית שנראתה כאילו נתלשה מעורה של כבשה ונזרקה לחבית צבע ירוק בוצי ומלוכלך. הוא כיסה אותה כמעט עד ראשה. היא אזרה כוח ושלחה אליו מבט עצוב שאמר: 'אני יודעת שאתה רוצה, והיית עושה יותר לו יכולת'.

בזמן האחרון נאלץ לראות, ולא היה בכוחו לעשות דבר שיעצור את הסבל והעינויים. הוא העדיף שיקרעו אותו לגזרים, מאשר להיות ללא יכולת להציל את אשתו כשנזקקה לו.

בפינת החדר נם על מיטה רעועה וקטנה פעוט כבן שנתיים. מדי כמה שניות ההורים שלחו אליו מבט מפוחד.

היא חזרה להביט בדבר שהחזיקה מתחת לשמיכה, דבר שהחזיקה בעדינות רבה. פניה התמלאו אימה, ועיניה שבו לחפש מפלט מתוך רפלקס.

אף-על-פי שהייתה רטובה מזיעה, רעדה כקופאת מקור. הרצפה בצדי מיטתה הייתה מוכתמת בכתמי דם, חלקו ישן ויבש, וחלקו טרי.

צהלות נשמעו מחוץ למבנה. רעשים חזקים, אבנים ומתכות נופלות ופוגעות זו בזו נשמעו בין הצהלות.

עדיין מרחוק.

טריסטאן הטה את אוזנו לכיוון הקיר כדי להיטיב לשמוע, ללא הועיל.

"הוא יהרוג את כולם," אמרה אשתו בקול מר.

"אם בלאדריק נמצא איתם, זה לא ייכשל בקלות."

"בלאדריק לא כאן. אני יודעת."

פניו של טריסטאן נפלו. לאורך השנים למד לא לפקפק באינטואיציה שלה. אבל אולי הפעם היא טועה?

פיצוץ קרוב בהרבה גרם לחדר לרעוד. טריסטאן ואשתו הפנו את עיניהם לקיר.

טריסטאן ניסה לדחוף את הקיר בתסכול.

"טריס…" אמרה אשתו, "אתה לא מסוגל עכשיו."

"אני יודע," זעף. "אני רוצה לשבור את הקיר ולצאת. הם לא יצליחו. הם לא. אני רוצה לעזור להם!"

הקולות היו כבר תחתם, לא רחוקים כלל.

לפתע נשמעו זעקות מקפיאות דם.

אשתו החלה לייבב. "לא התמודדתי עם זה לפני כן."

טריסטאן הזדקף. "את צודקת. מצטער."

הוא התיישב לידה, אינו יכול לעשות דבר מלבד לתמוך באשתו. הם הביטו בדבר שהחזיקה ושלחו זה אל זה מבטים כה כאובים, עד שלחלוחית החלה להתפשט גם בעיניו. הם הביטו בפעוט בפינת החדר, שעדיין ישן.

לא היה דבר לעשות מלבד להמתין, ובלית ברירה הם עשו זאת.

"אני חושבת שהם נכשלו."

הרעש התרחק עד שכמעט פסק.

עיניו של טריסטאן נפערו בהבנה כואבת.

"לא," לחש.

"אולי הם במקום אחר? אולי הם לא הפסידו?"

טריסטאן ניער את ראשו. "לא היה להם סיכוי. אידיוטים!"

המתח התפוגג להבנה. זה נגמר.

"בחזרה לחיים הרגילים," אמר טריסטאן.

"בחזרה? מתי הייתה לנו הפסקה?" בכתה אשתו.

"קיוויתי שאחרי הניסיונות הקודמים הם ילמדו," אמר טריסטאן ומחה בכעס דמעה שעברה את מחסום עפעפיו. שלושה פיצוצים קרובים נשמעו. קרקושי מתכות, קריאות הפתעה וזעקות.

הפעוט בפינה התעורר בבהלה. טריסטאן רצה להרים אותו בזרועותיו, להרגיע אותו.

פיצוץ נוסף נשמע, ובקיר חדרם נפער חור גדול. אבנים התעופפו לתוך החדר. ענן אבק לבן גרם להם לסוכך על עיניהם לכמה שניות. כשהסיטו את ידיהם, הספיקו לראות מישהו מטפס לתוך החדר. האיש הרחיב את החור בידיו ופרץ פנימה בבגדים קרועים, ספוג נוזלים, דם וזיעה. טריסטאן כמעט נפל לאחור.

הפעוט בכה.

האיש לפת את טריסטאן בחיבוק.

"בילי?" נאנק טריסטאן.

"אתה נראה נורא," אמר בילי בדמעות אושר. "זקן?"

"בילי! בילי…" ייבב טריסטאן. גם אשתו ייבבה, אך הפעם מהתרגשות.

"אני יודע," ליטף בילי את שערו בצער, "אבל עכשיו חייבים לזוז."

"אבל אשתי בקושי… רק עכשיו… התינוק…"

"אנחנו יודעים," היסה אותו בילי. "ולכן הגענו לכאן עכשיו. תצליח לרדת את כל הקומות לבד?"

בילי אמר לאשתו של טריסטאן: "עדיף שתתני לי להחזיק אותו עד שנצא."

היא נבהלה לרגע, אך מסרה לו את מה שהחזיקה.

"כן," השיב טריסטאן. "אבל לא נצליח לשבור את הדלת."

בילי התקרב לחור בקיר. "מי אמר שיוצאים מהדלת?" אמר וקפץ.

טריסטאן רץ לחור והביט מטה, כשישה מטרים.

"יחד," אמר לאישה. היא הזדקפה ברעדה והנהנה.

"בוא," טריסטאן הרים את הפעוט בזרועותיו, וכאילו היה זה נורמלי לחלוטין, זינק בעצמו.

הוא נחת על הקרקע החשוכה לצהלות שמחה.

"טריסטאן! רייצ'ל!"

"אין זמן לזה עכשיו," שאג בילי. "עוברים לשלב ט', מיד."

"שלב ט'?" שאל טריסטאן. שניים מחבריו תמכו בו משני צדדיו וחייכו.

גם בילי חייך. "זה התחיל משלב א'. עברנו הרבה הלילה, ואני מקווה שאנחנו לקראת הסוף." הוא מסר לרייצ'ל בעדינות את מה שלקח, והיא נטלה אותו בהקלה.

תוך שניות הסתדרו כולם בשורה מאחורי בילי, טריסטאן ורייצ'ל, שהתקשתה לעמוד אף בסיוע אישה אחרת. אנשים ניסו להציץ בדבר שהחזיקה. אחרים שלחו מבטים מעודדים בפעוט המבויש שטריסטאן החזיק. אחד תמך בטריסטאן, ואיש ואישה נוספים עמדו במרחק-מה לפני בילי. הם היו בגובה שלו ושל רייצ'ל ולבשו בלויי סחבות כמותם. טריסטאן הבין. הם ניסו לגרום להם להיראות כמוהו וכמו רייצ'ל.

"יצאנו," צעק בילי.

פרץ אדרנלין עזר לטריסטאן לשכוח את חולשתו, והוא החל לרוץ איתם בקצב אחיד ומתון. האיש והאישה הראשונים רצו מהר יותר.

"שקט," לחש טריסטאן לפעוט שהחזיק בידיו. אשתו של טריסטאן שלחה אליו מבט דומה. הילד רק בחן במבטים מבוישים את החבורה החדשה.

זרקורים החלו להאיר מכל עבר, וטריסטאן ראה אנשים רבים שוכבים על הקרקע ללא ניע, חלקם בעיניים פקוחות, אך לא ערים, ואחרים בעיניים עצומות, לא ישנים.

טריסטאן ידע שחלקם היו חפים מפשע, ורובם ודאי נשלטו בידי מישהו. הוא לא שאל. תקווה קלושה עלתה בו. האם אדון הטירה נפל?

"אין צלפים חיים כרגע," צעק בילי. "האורות אוטומטיים!"

השורה חזרה להסתדר.

הם רצו לכיוון החלק האחורי של הטירה השחורה אדירת הממדים, שהייתה מוארת בזרקורים ובאבוקות.

טריסטאן שלח מבט לאחור, לכניסה הראשית לטירה. המתים השרועים על הקרקע, מעשה ידי בילי וחבורתו, לא היו מקור להמולה שנשמעה לפני כן. בילי וטריסטאן התמחו בעבודה שקטה.

בכניסה הראשית שרר תוהו מוחלט. צריחי הטירה הקדמיים היו חלקיים, וגם הם בערו. מן הפנים ומן החוץ התעופפו אבנים ענקיות ופגעו בכל דבר. חלקי קרקע ועצים שלמים התעופפו. חצים נורו, ומדי פעם נראה בן אדם מתעופף בזעקות.

טריסטאן חייך. לפני עשרים וחמש שנים, לו היה נמצא במקום כזה, היה מתעלף רק למראה הדברים הדמיוניים הללו. אבל לא היום. היום הוא חלק מזה. אחד מן הגדולים שבהם.

"תגיד שלום ולא להתראות," סינן בילי.

טריסטאן חרק בשיניו. "מקום ארור."

הם פנו והמשיכו לרוץ כדקה עד שבילי צעק: "תתכוננו לקפיצה. תנסו נחיתה רכה כמה שיותר!"

הם הגיעו לשער אחורי מוזנח, בעל גדרות תיל שלא השאירו פתח כניסה או יציאה. מדי פעם הבזיקה גדר התיל בזמזום חשמלי.

היא פועלת, חשש טריסטאן, אבל השער נפתח באטיות.

טריסטאן דידה מחולשה תוך כדי ריצה. הוא ניסה להביט באשתו ובצרור שהחזיקה. הוא הביט בבילי, שכמעט לא התנשף, והחל לראות נקודות שחורות מול עיניו. בדרך כלל בילי היה מתחיל להתנשף לפניו, אך הפעם בילי צריך להיות חזק בשבילו.

"לקפוץ!" צעק בילי.

הם החלו לזנק מן השער זה אחרי זה. מישהי לקחה מרייצ'ל את הצרור וזינקה.

מעבר לשער הייתה תהום בעומק של שתי קומות. הם נחתו וטריסטאן צרח, אך לא עזב את הפעוט.

"הרגל…" כעת אפשר לפעוט לעמוד בכוחות עצמו.

"טריסטאן," קראה רייצ'ל.

"תן לי להסתכל בזה," אמר אחד הגברים, עצם את עיניו והחל להעביר את ידו על הרגל.

"לא עכשיו ניית'ן," משך אותו בילי, "ממשיכים לרוץ."

"אתה רוצה שהוא יאבד את הרגל?"

"אין לנו זמן," קרא בילי בחוסר סבלנות. "מי יכול להרים את שלושתם? שניית'ן יטפל בו תוך כדי ריצה. ווסטלי, אתה יכול?"

ווסטלי, איש שנראה כמו הר קטן, נעלב מעצם השאלה. הוא הרים את טריסטאן כשקית סוכר, מחייך וחושף שיניים עקומות וצבעוניות.

טריסטאן העווה את פניו. כשהרים את ניית'ן בידו השנייה, הסווה את העובדה שזה מעט כבד, אבל לא בלתי אפשרי.

"לרוץ!" פקד בילי.

הם צייתו. ווסטלי דידה מאחוריהם לכמה שניות ושב לעמוד בקצב. ניית'ן ישב על זרועו וניסה לעצום את עיניו ולהעניק טיפול לרגלו של טריסטאן בתוך כדי תנועה.

לבו של טריסטאן התרונן למרות הכאב. אדון הטירה נפל.

"אנחנו עומדים להיכנס לאזור לא מוכר," אמר בילי. "שלב י'. עיניים פקוחות ואוזניים הרבה יותר מ -" שריקות חדות נשמעו וחצים החלו לפלח את גופם של בני החבורה.

צרחות מקפיאות דם נשמעו, ואפילו הפצועים התגלגלו על האדמה במהירות. אלו שלא היו פצועים שלפו חרבות, קשתות, מגִנים וגרזנים והסתערו בין העצים החשוכים. חבלים נכרכו סביב קרסוליהם של ארבעה מתוך המסתערים, ראשיהם נחבטו בקרקע, והם הורמו ונותרו תלויים באוויר חסרי הכרה, נראים כבובות מריונטה מעולפות.

ווסטלי שמט את טריסטאן וניית'ן, שלף גרזן ענק ונעלם בין העצים בשאגה.

בילי וניית'ן הקיפו את טריסטאן ורייצ'ל בעזרת מגנים, מנסים למנוע מחצים שעדיין התעופפו באוויר לפגוע בהם. רייצ'ל חטפה מגן מגופה של אחת מחבורתם ששכבה דוממת על הקרקע. היא שלפה חרב דקה והשליכה אותה לטריסטאן. הוא הביט בחרב בערגה, ותר במבטו את הגופות השרועות סביבו כמחפש עוד משהו. "חסרה לי עוד אחת."

רייצ'ל חיפתה על הצרור שבו אחזה, אשר פלט ציוצים דקים. "הם יכלו לפגוע בהם," אמרה, ועיניה יקדו בכעס. הפעוט הצטופף מאחוריה, כאילו מבין מה הוריו רוצים שיעשה.

צרחות של קולות מוכרים נשמעו מבין העצים. טריסטאן שכח מרגלו הפצועה ופרץ בריצה לכיוון העצים החשוכים.

"טריסטאן, לא!" צרח בילי ותפש בידו.

"עזוב אותי," בערו עיני טריסטאן בזעם. "אתה יודע שאני אקרע אותם לגזרים."

"מישהו חייב להמשיך עם הילד."

טריסטאן עצר. הפעוט הביט בו בעיניים חומות וגדולות.

"אנסה לברוח עם רייצ'ל ועם מי שנשאר. אסור שהוא יצליח לקחת את הילד שלך שוב."

הפעוט היה הדבר החשוב, יותר מהדבר שרייצ'ל החזיקה ויותר מהם עצמם. בילי צודק, ברור שהם הפסידו. צריך להשתמש בנותרים כהסחה, לאפשר לטריסטאן לברוח עם הילד.

"אל תבזבז זמן, קח את הילד ולך."

רייצ'ל שלחה לעברם מבט דומע.

"אני אשמור עליו, רייצ'ל," נשבע טריסטאן.

טריסטאן עצם את עיניו בכאב, כששמע את שאגתו של בילי הרחק מאחוריו. הוא רץ בין העצים ונעלם בים הצלצולים והשאגות, מפלס דרך בשביל רייצ'ל והצרור. בילי יחזיק מעמד מספיק זמן.

הקולות הפכו למרוחקים יותר ויותר, עד שטריסטאן מצא את עצמו לבד ביער החשוך.

טריסטאן התשוש ידע לאן ללכת – לכפר הקרוב, המקום היחיד שבו יוכל לקבל את העזרה שאנשים מסוגו צריכים.

טריסטאן התנשף בכבדות, מרגיש שצופים בו.

מיהו האיש שעוקב אחריו? הוא מוכרח להיות מישהו חלש. אולי אפילו נורמלי. אם היה זה אחד מאנשיו של אדון הטירה, הוא כבר היה תוקף.

'לך מכאן,' רצה טריסטאן לשלוח אליו מחשבה, אך האיש לא היה מסוגל 'להקשיב' לדבריו.

טריסטאן חזר לרוץ.

הוא האט מעט. נותרה לו לפחות שעה של ריצה עד לכפר, ואם ימשיך כך, יתמוטט.

העוקב לא הטריד אותו עוד, וטריסטאן קיווה שהצליח להתחמק ממנו. אם אנשי הטירה הרודפים אחריו ימצאו אותו, הם ישימו קץ לחייו לאחר שיאלצו אותו לומר להם לאיזה כיוון ראה את טריסטאן רץ.

זה קרה מהר מכפי שציפה. טריסטאן הוצף בתחושה חזקה שמישהו אחר עוקב אחריו. וזה הלך והתקרב, עדיין במרחק מאות מטרים, אך הנוכחות הייתה שונה מקודמותיה.

אדון הטירה רודף אחריו בעצמו.

טריסטאן נמלא אימה. אין לו דרך להגן על בנו במצב הנוכחי. הוא החיש את ריצתו, אך ידע שהוא לא יספיק להגיע לכפר לפני שייתפש.

הוא הביט בעיני הילד שלו. הוא לא מסוגל לתת לדבר המרושע להמשיך להחזיק בו.

טריסטאן הביט קדימה. האיש הפשוט שעקב אחריו לפני כן נמצא הרחק לפניו. איך הוא הגיע לשם? מה הוא עושה?

טריסטאן החליט: הוא עצר מריצתו והעמיד את הפעוט על הקרקע.

"רוץ," אמר.

הפעוט הביט באביו במבוכה.

"רוץ לשם," הצביע טריסטאן והורה לבנו את הכיוון. "רוץ, אבא מסתכל."

הפעוט עשה צעד מהסס.

טריסטאן עצם את עיניו והתרכז. 'לך קדימה, רוץ,' חשב.

הפעוט הסתובב והחל רץ קדימה מהר ככל שהצליח.

'זהו זה, תמשיך ללכת ואל תסתובב,' חשב אביו.

הפעוט נעלם. טריסטאן התרכז שוב, מנסה להרגיש את האיש הפשוט שעקב אחריו.

'קח אותו למקום מוגן,' חשב בכל עוצמתו.

הוא לא קיבל תשובה. הוא לא ידע אם האיש בכלל מסוגל לזה, אך קיווה שהוא לפחות הבין.

"קח את הילד שלי למקום מוגן," לחש, ואז שאג בראשו את שם הילד. אולי האיש יצליח לשמוע את זה, ואולי יום אחד הם יוכלו לחפש אותו לפי השם.

טריסטאן פנה לכיוון אחר והתחיל לרוץ. אדון הטירה יבוא אחריו. טריסטאן תכנן לתת לבן שלו זמן ארוך ככל האפשר כדי להגיע למקום אחר.

הוא רץ מהר ככל שיכול.

***

הפעוט המשיך לרוץ. זה מה שאבא רוצה. הדבר היחיד שחש הייתה הרגשה רעה ומוזרה. איפה אימא? הוא לא ראה אותה. הוא רצה שהיא תהיה כאן ותחייך אליו.

סביבו הכול היה חשוך ומפחיד. הוא לא רוצה להיות כאן, אבל אבא רוצה. אף-על-פי שהיה רוצה להיצמד לאביו, הוא לא יכל להתנגד. זה מוזר לו. חלק ממוחו רוצה דברים אחרים כעת.

הוא רוצה לבכות. הוא לא מבין. מפחיד, לא טוב.

הוא הביט קדימה ולרגע שכח לבכות. הוא רץ לאט יותר. נראה לו שזה איש. הוא רואה בחושך רק את רגליו. הוא פחד, ועצר.

פנים הביטו בו. "בוא," אמר האיש וקרא בשמו.

איך האנשים הגדולים תמיד יודעים הכול? הילד ראה לפעמים אנשים חדשים, אבל תמיד נצמד להוריו, לא יודע את שמם. אבל האנשים הגדולים תמיד ידעו להגיד את השם שלו בחיוך. האם ההורים שלו גילו להם כשהוא לא ראה?

האיש קרא שוב בשמו והתקרב.

"בוא איתי."

  1. :

    לדעתי העטיפה אומרת הכל. ספר כיפי וזורם ברמות, הבעיה היא קצת הדמיון שלו להארי פוטר, אבל נו… קשה להגדיר את זה 'תלונה'. ציון מצוין.

  2. :

    אני בקושי בשליש הראשון של הספר, אבל הציון שלו הוא 'מדהיםםםם'

הוסיפו תגובה