אדוני השחר

בעולם הרביעי כלוא הרוע מאחורי חומת הערפל הנצחית – ולא לאורך זמן…  בשרשרת של מאורעות מהירים ובלתי צפויים מצטלבות דרכיהם של מירין – מלצרית יתומה בעיירה נידחת ושל סולאן – נסיכם של האלפים היהירים והמתנשאים מהרי טומאן. יחד עם גמד שאינו סוגר את פיו משליכה אותם תכנית הגורלות הגדולה למסע רב סכנות והתרחשויות ברחבי הארץ התחתונה שבו הם מגלים את עברם, את עתידם וגם זה את זו… העולם נבנה לפרטי פרטיו ופורש לפנינו עמים, מנהגים ותרבויות המעורבים יחד בסבך של תככים, יצרים וגורלות. מעל כולם מתנשא גוראן קיין, קוסם מסתורי ורב כוח, השריד האחרון לגאלים אדירי הקסם שיצרו אדוני השחר כדי להגן על העולם – ומשתדל בכול כוחו שלא לעשות דבר… האם יוכלו חמש ממלכות האדם לגשר על האיבה ועל הדעות הקדומות? האם יעמדו כל שלושת הגזעים – אלפים, גמדים ובני אנוש כאחד בקרב האחרון מול האופל? באיזה צד מתכנן אחרון שומרי הרוע להיות? וכמה צורות שונות יכול דרקון ללבוש??… ספר מרתק, חכם ועוקצני על טוב, על רע – ועל איך שאף אחד מהם אינו כפי שהוא נראה.
ורד שמילוביץ, רהוטת לשון, שנונה ומשעשעת – נולדה וחיה בעולם בו הקסם (לא הטכנולוגיה) מכתיב את החוקים ובני אנוש, אלפים, גמדים ודרקונים חולקים את היבשת… אז איך זה שהיא מתגוררת בקצה הצפוני של ישראל, בעלת תואר בכלכלה, עוסקת בבקרה פיננסית ומגדלת בן מתבגר? זה רק סיפור כיסוי, זה הכול..

מקט: 6-7038-2

לאתר ההוצאה הקליקו כאן

בעולם הרביעי כלוא הרוע מאחורי חומת הערפל הנצחית – ולא לאורך זמן…  בשרשרת של מאורעות מהירים ובלתי צפויים מצטלבות דרכיהם […]

---

הקדמה: בבוקר אחד נפל דבר בעולם הרביעי. ועל אף שאף אחד לא ידע, אף אחד לא שמע, השתהה שעון החול הגדול שפעם לו בבדידותו בלב העולם לרגע לפני נפילת הגרגר האחרון, התנודד קלות על מותנו הצר כאילו חכך בדעתו אם כדאי או לא כדאי, ואז התהפך והעביר את העולם בדרכו המדודה וחסרת הייחוד לתקופה הבאה של דברי הימים. רחוק מעליו על פני האדמה, המשיכו החיים במסלולם.
על הים האגוני המשיכו ספינות מפרשים לשייט בין האיים הבוריים המבודדים ובין היבשה הגדולה, היחידה בעולם, מובילות סחורות, בדים ותבלינים. בערי הנמל הפרושות לאורך החוף פרקו סבלים את האניות, העמיסו סחורות על עגלות שעגלונים המשיכו להסיע הלאה, אל פנים הארץ, דרך המישור הגדול אל הרי הטומאן שחצו את היבשת והפרידו בין חופו של הים ובין חלקה הפנימי הרחב יותר. מאחורי ההרים וליד המעברים, בעיירות גדולות וקטנות המשיכו אנשים לחרוש בשדות ולרעות בקר וכבשים. ילדים עשירים יותר ישבו מסביב למוריהם, וילדים עשירים פחות עבדו עם הוריהם והאכילו תרנגולות. אוכלי חינם וסתם חנפנים היו עסוקים בשלהם בחצרות המלוכה בקצוות שונים של היבשת. שיירות רתומות לסוסים, גדודי פרשים ורוכבים בודדים המשיכו לנוע על פני הארץ ימינה ושמאלה, פנימה והחוצה, כל אחד לפי צרכיו. מעטים המשיכו הלאה, רובם בחוסר רצון בולט, אל עיירות הגבול שבכיוון יער באלין, שכיסה שליש משטחה של היבשת.
גמדים ארוכי זקן בשבעה שבטים שונים חפרו בשבעה מרכזים ברחבי היער, כרו מנהרות ארוכות והעלו מעלה את מסתוריה של האדמה – פחם, זהב וברזל. בדרכים הידועות רק להם נעו בנבכי היער, בדרך כלל מתחתיו, עד לנקודות המפגש הקבועות שבפאתי היער העצום, שם העבירו את תוצרתם לסוחרי המתכות – שני הצדדים מנסים לקצר את המפגש ככל הניתן. לעתים הביאו אתם מהמכרות אבנים טובות (כאלו שהצליחו לוותר עליהן, כמובן) ברקן ויהלומים, יקרי מציאות ואדירי שווי. בעומק היער הלכו ריכוזי הגמדים והידלדלו. איש מעולם לא העמיק מספיק כדי לדעת עד היכן בדיוק הגיעו מנהרות הגמדים, והגמדים עצמם לא העמיקו מעבר לקוויהם שלהם כדי לברר מה יש מאחורי רצועת הערפל הנצחי – אותה רצועה סמיכה ולבנה שתחמה את היער בגבולו הפנימי ביותר, כקיר לבנים לבן וגבוה כהר, מתפתל ומאיים כמו שרק מה שרובץ מאחוריו עשוי להיות.
גבוה בהרי טומאן חיו אלפים. שקטים, עדינים, אומנים בקשת והחץ. בזכותם היו מעברי ההרים שהפרידו בין מצבורי העיירות והערים ובין קו החוף בטוחים למעבר.
שלושת הגזעים – גמדים, אלף ואנשים – שמרו על ריחוק אלגנטי זה מזה, מתבדלים במנהגיהם ובמקומות ישובם, וביניהם הסכם בלתי כתוב שלא להפריע זה לזה.
העולם הזה לא היה חדש. הוא גם לא היה ישן. העולם הישן נותץ עשרות אלפי שנים קודם לכן, במה שכונה באגדות “המפץ הגדול” – באותו רגע טראומתי ושביר, שבו אוחדו כוחות שמעל לכל דמיון כדי להרוס את מה שהיה ולייצר משהו חדש. באותו רגע בו התערבבו היבשות והשתנו הנוף ומזג האוויר, נשללה הטכנולוגיה, והקסם התאפשר במקומה. מי ששרד הושם בעולם החדש להתחיל מחדש.
בתחילת חיי העולם, בתום האלף הראשון, היו הגמדים – שתחומי התעניינותם הוגבלו לשיטות חדשות לחפירה לעומק, אוכל והאבקות גמדות בבוץ – מקובצים בשבט אחד מרכזי וחפרו מנהרות לפי שרטוטים מדויקים שהשתנו מדי יום. האלפים כבר היו מאורגנים בקבוצות מסודרות, כפריהם המעוצבים פרושים במקומות הטובים ביותר על פסגות ההרים, מאכלסים חברה שלווה שניהלה שלטון מקומי הכפוף לשלטון מרכזי בעל היררכיה מסודרת. בני האדם ניהלו מריבות בלתי פוסקות אלו עם אלו על שטחי מחיה וגדלי הממלכות המתהוות.
עד תום האלף השני הפנימו הגמדים את העובדה שמנהרותיהם נחפרות במעגל ולא מובילות לשום מקום. הם הקימו משלחת שהורכבה מכל מי שהיה לו צפוף מדי במחילה המקורית ויצאו לחקור מקרוב את היער שמעליהם. הם בילו יומיים שלמים בשיטוט, וביום השני הבינו שהיער גדול הרבה יותר מכפי שחשבו ושצעידה ארוכה לא מתאימה לרגליהם הקצרות. הם חנו ליד מפל קטן ועשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. תוך שבוע הייתה להם חפירה לתפארת ומקום להתחיל בו את השבט השני. האלפים הספיקו לחצוב מעברי הרים נוחים למעבר סוסים ועגלות סחורה ועיצבו את צדי הדרך כך שישתלבו בהרמוניה עם הטבע שמסביב. הם הנהיגו חגיגות אביב, חגיגות קציר, חגיגות קטיף ודי הרבה חגיגות חתונה. בני האדם היו עסוקים במלחמות על מיקומי הגבולות בין הממלכות.
בשלהי האלף השלישי, התפרסו הגמדים על פני חלק ניכר מהשטח שמתחת ליער, והקימו שבע מערות שבטיות שונות. ביקורים הדדים היו נדירים אך קרו פה ושם, בעיקר בטעות. האלפים שגשגו בהרים, ארגו בדים לבנים, רקמו עליהם רקמה עדינה וכמעט בלתי נראית ונראו בהם נהדר. הם סחרו זה עם זה ועם בני האדם, כאשר אלו הגיעו למעברי ההרים. בני האדם הספיקו להסכים על גדלי הממלכות, ועכשיו נלחמו זה עם זה על גבולות האחוזות שבתוך הממלכות. הבערות בנוגע להיסטוריה תפסה לעצמה מקום של כבוד. מלבד כמה קוסמים שהיו נאורים דיים כדי לאכלס במחשבתם תיאוריות מורכבות מעט יותר מאלו שהיו נפוצות בקרב שלושת הגזעים – איש כבר לא זכר את העולמות הישנים. המפץ הגדול היה תחילתם של כל החיים, וכולם המשיכו להמציא סיבות מופרכות לגמרי לחגים ולמנהגים ששורשיהם האמתיים היו נעוצים בעולמות שאיש לא דמיין.
האלף הרביעי עבר בשקט יחסי – הגמדים גילו שחגיגות משותפות עושות את חייהם של שבעת השבטים עליזים הרבה יותר, האלפים ניגנו בחלילים בהרים המיוערים ובני האדם סתם נלחמו.
בתחילת האלף החמישי בני האדם התעייפו. הגבולות נקבעו ומלכים יציבים שלטו ויסדו שושלות שהיו מקובלות על נתיניהם. ולמרות שלכל ממלכה היה את המלך שלה, החוקים שלה, (פחות או יותר) והצבא שלה, הצליחו האנשים להעביר אלף שלם כמעט בלי מלחמה רצינית, להוציא טבח מזדמן פה ושם שגרמה הערה בלתי אחראית על טעם הבירה המקומית. התנגשויות זהירות עם האלפים שבהרים למדו אותם לא לזלזל בקשתים המנומסים מחודדי האוזניים וכך נוצרה הפרדה טריטוריאלית בלתי כתובה. המפגשים בין אלפים לבני אדם הוגבלו לנקודות המסחר בלבד. מי שדווקא ניסה לסטות מהדרכים הסלולות ולטפס בשבילים הצרים והמעוצבים במעלה ההרים שהובילו לכפרי האלפים, נתקל מהר מאוד בשניים שלושה קשתי אלפים צעירים ושתקנים, שליוו אותו אחר כבוד חזרה לדרך וברכו אותו בנימוס שאינו משתמע לשתי פנים בדרך צלחה.
אחת הסיבות שבני האדם התייאשו אחרי ארבעת אלפים שנה מההרג ההדדי, הייתה העובדה שבהעדר טכנולוגיה הייתה המלחמה עניין מעייף למדי. כלי הנשק היו יעילים בקרב של אחד מול אחד ודרשו השקעה פיזית ניכרת. חרבות, כידונים וחניתות היו הנפוצים ביותר. קשתות אחריהם. מי שיצר את העולם יכול היה, אילו היה בסביבה, לרשום לזכותו הצלחה זעירה זו. אלא שבזמן שבני האדם השקיעו את מרב מרצם ומיטב צעיריהם המוכשרים בהתגוששות ובחבטות הדדיות של אלות כבדות זה בזה, היו האלפים, שנהגו בהרמוניה עם כל סביבתם – חי וצומח – עסוקים בהתבוננות. הם הסתכלו על העולם החדש, ומהר מאוד גילו את הקסם. כדרכם, פיתחו את הידע, העבירו את הניסיון זה לזה, ובהיותם אינטליגנטיים ביותר מצאו מגוון דרכים לרתום אותו לשימושם, לרווחתם ולרווחת החיות שחיו ביער השלו והירוק שכיסה את הרי טומאן. קוסמי האלפים נודעו כמוכשרים ביותר. ירשמו לזכותם הישגים נאים כמו הדרכים הסלולות מאבן מסותתת שאינה נשחקת, גידול ירקות וחיטה ללא טיפול ועוד כהנה וכהנה שימושים מועילים.
לגבי הגמדים – הקסם מעולם לא היה אופציה. ובני האדם – ובכן, מעטים היו מוכשרים מספיק כדי להבין, ועוד פחות היו מסוגלים להשתמש בו. מתי מעט הצליחו לגלות כמה טפחים מסודות הכוח המסתורי ולהשתמש בו. לרע המזל, חוסר הידע גרם לא אחת לתאונות מצערות כגון פיצוצים באמצע הלילה, שריפות באמצע הנהר ועדר שלם של כבשים שהקריחו באופן פתאומי יום לפני הגז השנתי. קוסמים הפכו אט אט ליצורים מאוסים וטורדניים בעיני האנשים. השיא היה בעיירה בשם “מרקון”, היחידה שהסכימה לארח באמצע האלף הרביעי את וועידת הקוסמים השנתית, שכללה שבוע דיונים תיאורטיים ומעשיים. התושבים הסכימו לשאת בלית ברירה את גבעת הסלעים שצמחה פתאום בכיכר העיר, ואת העובדה שגידולי הכרוב שמסביב הפכו כחולים. אבל כאשר החלו להיוולד כל התינוקות בעיר ללא פיות וחסרי גפיים, דבר שנימשך כחצי שנה לאחר תום הוועידה, הוצאו הקוסמים פה אחד על ידי כל הממלכות מחוץ לחוק. העונש על עיסוק בקסמים היה מוות, ומותר ורצוי שיהיה מיידי ללא משפט. צווי המלכים התירו לפגוע בכל קוסם שעסק בקסמים מעל לכל ספק, ואיש מעולם לא נישפט על השתתפות בהוצאה להורג של קוסם. הקוסמים נאלצו לעסוק בשלהם בסתר. העברת הידע נעשתה קשה עוד יותר, ומעט הקוסמים שהעזו להמשיך – העדיפו מסיבות ברורות להתבודד ולהתרחק מכל מקום מיושב. בתום האלף החמישי לבריאת העולם החדש, השם “קוסם” היה לבני האדם היה גרוע מרוצח, והוכחה כי מלך השתמש בייעוץ של מי שנחשד כמקורב לקוסמים הספיקה כדי להפיל בתי מלוכה ותיקים.
וכך חיו תושבי העולם בשלווה יחסית השמורה לצרי המוח שלא יודעים דבר על האמת המרכיבה את העולם המקיף אותם. בנקישת גרגר אחת העביר אותם שעון העולם לעידן שבו בורות מסוג זה כבר לא הייתה לטובתם…