החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!
על קסנדרה קלייר

קסנדרה קלייר נולדה להורים אמריקניים בעת שהייה בטהרן, ואת רוב ילדותה העבירה במסעות ברחבי העולם עם משפחתה. כשהיתה פעוטה, במהלך אחד הטרקים בהרי ההימלייה, העבירה חודש שלם בתרמיל הגב של אביה. עד לגיל עשר הספיקה להתגורר בצרפת, באנגליה ובשוויץ. בני ... עוד >>

אדון הצללים

מאת:
מאנגלית: דוד חנוך | הוצאה: | 2018-05 | 720 עמ'

ספר זה זמין לקריאה ביישום מנדלי קורא ספרים בלבד

זמינות:

44.00

רכשו ספר זה:

אמה קרסטיירס וג’וליאן בלאקתורן, ציידי הצללים הצעירים, הצליחו לפענח ולעצור את סדרת הרציחות בלוס אנג’לס, עכשיו אמה נאלצת להתמודד עם סוד נורא: בגלל קללה עתיקה, האהבה בינה לבין ג’וליאן עלולה להוביל להרס מוחלט שלהם ושל כל משפחתם. הדבר היחיד שיכול למנוע זאת הוא הדבר שאין ביכולתה לעשות – להתרחק מג’וליאן ולהפסיק לאהוב אותו. ובינתיים, התרחשויות מאיימות אחרות מטלטלות את עולם ציידי הצללים: כוח חדש בשם הקוהורטה זומם להשתלט על המסדר ולסלק את בני משפחת בלאקתורן ממכון ציידי הצללים בלוס אנג’לס, וסכנה גדולה עוד יותר מתקרבת מארץ הפיות – קסם אפל של מלך החצר הטמאה שמכלה כל מה שבדרכו. התקווה שנותרה לג’וליאן, אמה וחבריהם היא הספר השחור – ספר כשפים עם עוצמה אדירה. אולם הם אינם היחידים שרוצים להשיגו, וכדי להגיע אליו ראשונים עליהם לעמוד מול אויבים מטילי אימה ולכרות בריתות עם שותפים מפוקפקים. התוכנית שהם רוקחים נראית כמו צעד של ייאוש, אך היא חייבת להצליח – כי כישלון יגבה מחיר שלא יעלה על הדעת.

אדון הצללים הוא הספר השני בסדרה המצליחה “מיומנויות אפלות” של קסנדרה קלייר (מחברת הסדרה ״בני הנפילים״). הספר הראשון, ‘גבירת חצות’, ראה אור בהוצאת מודן.

מקט: 4-20-534455

ספר זה זמין לקריאה באפליקציית מנדלי קורא ספרים בלבד


1

מֵימָם שׁוֹקֵט

קיט גילה רק לאחרונה מה זה מורג, ועכשיו שורה מהם נתלתה מעל ראשו, נוצצים וחדים וקטלניים.

הוא מעולם לא ראה שום דבר כמו חדר הנשקייה במכון בלוס אנג'לס. הקירות והרצפות היו עשויים שחם לבן כסוף, ואיי שחם בלטו במרווחים קבועים בחדר, מה שגרם למקום כולו להיראות כמו תערוכת נשק ושריון במוזיאון. היו מוטות ואלות, מקלות הליכה בעיצובים מחוכמים, שרשראות, ומעילים מרופדים שהסתירו להבים דקים ושטוחים שנועדו לדקירה ולהטלה, כוכבי שחר מכוסים בדוקרנים נוראים ורובי קשת בכל הגדלים והסוגים.

איי השחם עצמם כוסו בערימות של מכשירים נוצצים שגולפו מאדאמס, החומר דמוי הקוורץ שציידי צללים כרו מהאדמה ושרק הם ידעו להפוך לחרבות וללהבים ולאסטלות. קיט התעניין יותר במדף שעליו נחו פגיונות.

לא שהיה לו עניין מיוחד ללמוד להשתמש בפגיון – מעבר לעניין הכללי שרוב בני העשרה מגלים בכלי נשק קטלניים, כך הניח, וגם אז העדיף לקבל מקלע או להביור. אבל הפגיונות היו יצירות אומנות, עם ניצבים שבהם שובצו זהב וכסף ואבנים יקרות – אבני ספיר כחולות, אבני אודם חלקות, תבניות נוצצות של קוצים בפלטינה ויהלומים שחורים.

עלו בדעתו לפחות שלושה אנשים בשוק הצללים שהיו קונים אותם ממנו תמורת כסף טוב, בלי לשאול שאלות.

אולי ארבעה.

קיט הוריד את ז'קט הג'ינס שלבש – הוא לא ידע למי מבני משפחת בלאקתורן הוא היה שייך במקור. הוא התעורר בבוקר לאחר שהגיע למכון ומצא ערימת בגדים שכובסו זה לא כבר למרגלות המיטה שלו – ולבש מעיל מרופד. הוא ראה את עצמו במראה בקצה הרחוק של החדר. שיער בלונדיני פרוע, חבורות דהויות על עורו החיוור. הוא פתח את הרוכסן של הכיס הפנימי של המעיל והתחיל למלא אותו בפגיונות בנדניהם, במיוחד אלה עם הניצבים המפוארים ביותר.

הדלת לנשקייה נפתחה. קיט שמט את הפגיון שאחז בו חזרה אל המדף והסתובב בחופזה. הוא חשב שהתגנב מחדר השינה שלו בלי שיבחינו בו, אבל אם למד דבר אחד בזמן המועט ששהה במכון, הרי זה שג'וליאן בלאקתורן מבחין בכל דבר, ואחיו ואחיותיו לא פיגרו בעקבותיו בהרבה.

אבל זה לא היה ג'וליאן אלא גבר צעיר שקיט מעולם לא ראה, אף שמשהו בו היה מוכר. הוא היה גבוה, עם שיער בלונדיני סבוך ומבנה גוף של ציידי צללים – כתפיים רחבות, זרועות שריריות, והקווים השחורים של סימני הרונות שבהן השתמשו להגן על עצמם הציצו מהצווארון ומחפתי החולצה שלו.

העיניים שלו היו בצבע בלתי רגיל, זהב כהה. הוא ענד טבעת כסף כבדה על אצבע אחת, כמו רבים מציידי הצללים. הוא הרים גבה לעבר קיט.

'אז אתה אוהב כלי נשק?' אמר.

'הם בסדר.' קיט נסוג מעט לעבר אחד השולחנות וקיווה שהפגיונות בכיס הפנימי שלו לא ירעישו.

הגבר ניגש למדף שבו קיט פשפש והרים את הפגיון שהפיל. 'בחרת בלהב טוב,' אמר. 'אתה רואה את החריטה על הידית?'

קיט לא ראה אותה.

'הוא נוצר על ידי אחד הצאצאים של ויילנד הנפח, שייצר את דוּרֶנְדָל ואת קוֹרְטָנָה.' האיש סובב את הפגיון בין אצבעותיו לפני שהניח אותו בחזרה על המדף. 'הוא לא ייחודי כמו קורטנה, אבל פגיונות כאלה תמיד חוזרים ליד אחרי שאתה מטיל אותם. זה נוח.'

קיט כחכח בגרונו. 'הוא בטח שווה הרבה,' אמר.

'אני בספק שמשפחת בלאקתורן מעוניינת למכור,' אמר האיש ביובש. 'אני ג'ייס, אגב. ג'ייס הרונדייל.'

הוא עצר לרגע. דומה שחיכה לתגובה, וקיט היה נחוש בדעתו לא לתת לו אותה. הוא בהחלט הכיר את השם הרונדייל. הוא הרגיש כאילו זאת המילה היחידה שאמרו לו בשבועיים האחרונים, אבל זה לא אומר שהוא רצה לתת לאיש – לג'ייס – את הסיפוק שהוא בבירור חיפש.

ג'ייס לא התרגש כמדומה מהשתיקה של קיט. 'ואתה כריסטופר הרונדייל.'

'איך אתה יודע את זה?' שאל קיט, ששמר על נימה שוות נפש. הוא שנא את השם הרונדייל. הוא שנא את המילה.

'דמיון משפחתי,' אמר ג'ייס. 'אנחנו דומים. למעשה, אתה דומה לציורים של הרבה בני הרונדייל שראיתי.' הוא שתק לרגע. 'וחוץ מזה, אמה שלחה לי תמונה שלך בסלולרי.'

אמה. אמה קרסטיירס הצילה את חייו של קיט, אבל הם לא הספיקו לדבר הרבה מאז – מותו של מלקולם פייד, המכשף הבכיר של לוס אנג'לס, יצר תוהו ובוהו. הוא לא היה במקום הראשון בסדר העדיפות של איש, ומעבר לכך, הייתה לו תחושה שהיא ראתה בו ילד קטן. 'בסדר, אני קיט הרונדייל. אנשים כל הזמן אומרים לי את זה, אבל אין לזה שום משמעות בשבילי.' קיט חשק את לסתו. 'אני בן למשפחת רוק. קיט רוק.'

'אני יודע שזה מה שאביך סיפר לך, אבל אתה בן למשפחת הרונדייל, ויש לזה משמעות.'

'איזו? איזו משמעות?' תבע קיט.

ג'ייס נשען על קיר הנשקייה, מתחת לתצוגה של חרבות סקוטיות עתיקות. קיט קיווה שאחת מהן תיפול על ראשו. 'אני יודע שאתה מודע לקיומם של ציידי צללים,' אמר. 'הרבה אנשים מודעים לכך, במיוחד שוכני תחתיות וסתמיים שניחנו בראייה. שזה מה שחשבת שאתה, נכון?'

'אף פעם לא חשבתי שאני סתמי,' אמר קיט. האם ציידי צללים לא מבינים איך זה נשמע כשהם משתמשים במילה הזאת?

אבל ג'ייס התעלם ממנו. 'החברה וההיסטוריה של ציידי הצללים – מי שאינם בני נפילים בדרך כלל לא יודעים על כך דבר. עולם ציידי הצללים מורכב ממשפחות, וכל אחת מהן נושאת שם שחשוב לה מאוד. לכל משפחה יש היסטוריה, שאנחנו מעבירים לדור הבא. אנחנו נושאים את התפארת והעול של השמות שלנו, הטוב והרע שחוללו אלה שקדמו לנו, במשך כל חיינו. אנחנו מנסים להתנהג באופן שיכבד את השמות שלנו, כדי שאלה שיבואו אחרינו יישאו נטל קל יותר.' הוא שילב את זרועותיו על חזהו. פרקי ידיו היו מכוסים בסימנים. אחד מהם נראה כמו עין פקוחה על גב ידו השמאלית. קיט הבחין שכל ציידי הצללים נשאו את הסימן הזה, כנראה. 'בקרב ציידי הצללים, שם המשפחה שלך הוא בעל משמעות עמוקה. משפחת הרונדייל עיצבה את גורלות ציידי הצללים במשך דורות. לא נותרו רבים מאיתנו – למעשה, כולם חשבו שאני האחרון. רק ג'ם וטסה האמינו שאתה קיים. הם חיפשו אותך במשך זמן רב.'

ג'ם וטסה. לצד אמה, הם עזרו לקיט להימלט מהשדים שרצחו את אביו. והם סיפרו לו סיפור, סיפור על בן למשפחת הרונדייל שבגד בחבריו ונמלט, והתחיל חיים חדשים הרחק משאר בני הנפילים. חיים חדשים ושושלת חדשה.

'שמעתי על טוביאס הרונדייל,' אמר. 'אז אני צאצא של פחדן גדול.'

'אנשים אינם מושלמים,' אמר הרונדייל. 'לא כל בן משפחה שלך יהיה מדהים, אבל כשתראה שוב את טסה, ואתה תראה אותה שוב, היא תוכל לספר לך על ויל הרונדייל. ועל ג'יימס הרונדייל. ועליי, כמובן,' הוסיף בצניעות. 'כשמדובר בציידי צללים, אני די מפורסם, לא שאני רוצה להפחיד אותך.'

'אני לא מפחד,' אמר קיט, שתהה אם הבחור הזה רציני. הניצוץ בעיניו של ג'ייס בזמן שדיבר רימז שאולי הוא אינו מתייחס לכל דבריו ברצינות רבה במיוחד, אבל היה קשה לדעת בוודאות. 'אני רוצה שיניחו לי.'

'אני יודע שיש לך הרבה מה לעכל,' אמר ג'ייס. הוא הושיט יד לטפוח על גבו של קיט. 'אבל קליירי ואני נהיה כאן כל עוד אתה זקוק לנו-'

הטפיחה על הגב הזיזה אחד מהפגיונות בכיסו של קיט. הוא נפל בקול שאון לקרקע ביניהם, וקרץ אליהם מרצפת השחם כמו מבט מאשים.

'ובכן,' אמר ג'ייס לאחר שתיקה. 'אז אתה גונב כלי נשק.'

קיט, שידע כי אין טעם להכחיש, לא אמר דבר.

'טוב, תקשיב, אני יודע שאבא שלך היה פושע, אבל אתה צייד צללים עכשיו – רגע, מה עוד יש במעיל הזה?' תבע ג'ייס. הוא שלח את רגלו השמאלית בתנועה מסובכת ובעט את הפגיון לאוויר. הוא תפס אותו בקלות, ואבני האודם בקת הפיצו אור. 'תוריד אותו.'

קיט הוריד את המעיל שלו ללא מילה והשליך אותו על השולחן. ג'ייס הפך אותו ופתח את הכיס הפנימי. שניהם התבוננו ללא מילה בזוהר של הלהב והאבנים היקרות.

'ובכן,' אמר ג'ייס, 'אני מבין שתכננת לברוח.'

'למה שאשאר?' התפרץ קיט. הוא ידע שאסור לו לעשות זאת, אבל לא הצליח להתאפק – זה היה יותר מדי: אובדן אביו, השנאה שחש כלפי המכון, שביעות הרצון של בני הנפילים, הדרישות שלהם שיקבל שם משפחה שלא עניין אותו ושלא רצה שיעניין אותו. 'זה לא המקום שלי. אתם יכולים לומר לי את כל הדברים האלה על השם שלי, אבל אין לזה שום משמעות בשבילי. אני הבן של ג'וני רוק. התאמנתי כל החיים להיות כמו אבא שלי, לא כמוכם. אני לא צריך אתכם. אני לא צריך אף אחד מכם. כל מה שאני צריך זה קצת כסף להתחלה ואוכל להקים דוכן משלי בשוק הצללים.'

עיני הזהב של ג'ייס הצטמצמו, ולראשונה ראה קיט, תחת החזות היהירה והמבודחת, ניצוץ של תבונה חדה. 'ומה תמכור שם? אביך מכר מידע. זה לקח לו שנים, והרבה קסם רע, ליצור את הקשרים האלה. אתה רוצה למכור את הנשמה שלך ככה, כדי שתוכל להרוויח בקושי בשולי עולם שוכני התחתיות? ומה בקשר למה שהרג את אבא שלך. ראית אותו מת, לא?'

'שדים-'

'כן, אבל מישהו שלח אותם. הנוטר אולי מת, אבל זה לא אומר שאף אחד לא מחפש אותך. אתה בן חמש־עשרה. אולי נדמה לך שאתה רוצה למות, אבל תאמין לי שאתה לא רוצה בזה.'

קיט בלע רוק. הוא ניסה לדמיין את עצמו עומד מאחורי הדלפק של דוכן בשוק הצללים, כפי שדמיין בימים האחרונים, אבל למען האמת הוא היה מוגן בשוק בגלל אביו. מפני שאנשים פחדו מג'וני רוק. מה יקרה לו שם ללא הגנתו של אביו?

'אבל אני לא צייד צללים,' אמר קיט. הוא התבונן סביב בחדר, במיליוני כלי הנשק, בערימות האדאמס, הציוד ושריון הגוף וחגורות הנשק. זה היה מגוחך. הוא לא היה נינג'ה. 'לא הייתי יודע אפילו איך להתחיל להיות צייד צללים.'

'תן לזה עוד שבוע,' אמר ג'ייס. 'עוד שבוע כאן במכון. תן לעצמך סיכוי. אמה סיפרה לי איך נלחמת בשדים שהרגו את אבא שלך. רק צייד צללים היה יכול לעשות את זה.'

קיט בקושי זכר את הקרב נגד השדים בבית של אביו, אבל הוא ידע שאכן עשה זאת. הגוף שלו תפס פיקוד, והוא נלחם. והוא אפילו – בדרך כלשהי, מוזרה ונסתרת – נהנה מזה.

'זה מה שאתה,' אמר ג'ייס. 'אתה צייד צללים. אתה מלאך בחלקך. דם מלאכים זורם בעורקים שלך. אתה בן למשפחת הרונדייל. וזה, אגב, אומר שאתה לא רק חלק ממשפחה נאה במידה מהממת, אלא גם שאתה חלק ממשפחה שבבעלותה הרבה נכסים בעלי ערך, כולל בית בלונדון וארמון באידריס, שאתה כנראה זכאי לחלק מהם. אתה יודע, אם היית מעוניין.'

קיט התבונן בטבעת שעל ידו השמאלית של ג'ייס. היא הייתה כסופה, כבדה, ונראתה עתיקה ורבת־ערך. 'אני מקשיב.'

'כל מה שאני אומר הוא שתיתן לזה שבוע. אחרי הכול' – ג'ייס חייך – 'בני הרונדייל לא יכולים לעמוד בפני אתגר.'

'שד תֵאוּתִידָה?' אמר ג'וליאן לשפופרת, וגבותיו התקמטו. 'בעיקרון זה דיונון, נכון?'

התשובה לא הייתה ברורה. אמה יכלה לזהות את קולו של טיי, אבל לא את המילים.

'כן, אנחנו ברציף,' המשיך ג'וליאן. 'עוד לא ראינו כלום, אבל רק הגענו. חבל שאין כאן מקומות חניה שמורים לציידי צללים…'

אמה, שהקדישה רק חצי מתשומת ליבה לקולו של ג'וליאן, התבוננה סביב. השמש בדיוק שקעה. היא תמיד אהבה את מזח סנטה מוניקה, מאז שהייתה ילדה קטנה והוריה לקחו אותה לשם לשחק הוקי אוויר ולעלות על הקרוסלה המיושנת. היא אהבה את המזון המהיר – המבורגר ומילקשייק, צדפות מטוגנות וסוכריות ענקיות על מקל – ואת פסיפיק פארק, פארק השעשועים הרעוע בקצה המזח, שהשקיף על האוקיינוס השקט.

הסתמיים שפכו מיליוני דולרים בשיפוץ המזח במשך השנים והפכו אותו לאטרקציה תיירותית. פסיפיק פארק היה מלא במתקנים חדשים ונוצצים, עגלות הצ'ורוס הישנות נעלמו והוחלפו בגלידות בוטיק ובצלחות לובסטרים, אבל הקרשים תחת כפות רגליה של אמה עדיין היו מעוקמים ומעוותים משנות השמש והמלח. האוויר עדיין הדיף ריח של סוכר ואצות. הקרוסלה עדיין הפיצה את המוזיקה המכנית שלה באוויר. עדיין היו משחקי הטלת מטבעות שבהם אפשר לזכות בבובת פנדה ענקית, ועדיין היו חללים אפלים מתחת למזח, שבהם נאספו סתמיים חסרי תכלית ולפעמים גם דברים מרושעים יותר.

זה העניין בלהיות צייד צללים, חשבה אמה, בעת שהביטה לעבר הגלגל הענק המקושט באורות לד זוהרים. סתמיים שלהוטים לעלות עליו עמדו בתור לאורך המזח. מעבר למעקה היא ראתה את הים הכחול הכהה עם שוליים לבנים היכן שהגלים נשברו. ציידי צללים ראו את היופי בדברים שסתמיים יצרו – אורות הגלגל הענק שהשתקפו באוקיינוס, בוהקים כל כך שנראה שמישהו הצית זיקוקים מתחת למים: אדומים, כחולים, ירוקים, סגולים וזהובים – אבל הם ראו גם את האפלה, את הסכנה ואת הריקבון.

'מה קרה?' שאל ג'וליאן. הוא הכניס את הטלפון לכיס המעיל שלו. הרוח – המזח היה תמיד סחוף רוח, רוח מהאוקיינוס שנשבה ללא הרף והדיפה ריח של מלח ומקומות מרוחקים – הרימה את הגלים הרכים של שערו החום וגרמה להם לנשק את לחייו ורקותיו.

מחשבות אפלות, רצתה אמה לומר, אבל היא לא יכלה לעשות זאת. פעם ג'וליאן היה האדם שיכלה לומר לו כל דבר. כיום הוא היה האדם שלא יכלה לומר לו דבר.

במקום זאת היא נמנעה ממבטו. 'איפה מארק וכריסטינה?'

'שם,' הצביע. 'ליד משחק השלכת הטבעות.'

אמה עקבה אחר מבטו לדוכן הצבוע בצבעים בוהקים שבו אנשים התחרו בהשלכת טבעת פלסטיק סביב צוואר אחד מתריסר בקבוקים בשורה. היא ניסתה לא להרגיש עליונות בשל העובדה שסתמיים כפי הנראה התקשו בכך.

אחיו למחצה של ג'וליאן, מארק, החזיק שלוש טבעות פלסטיק בידו. כריסטינה, שערה הכהה אסוף ומסודר, עמדה לצידו, אכלה פופקורן מתוק וצחקה. מארק השליך את הטבעות, את שלושתן יחד. כל אחת עפה בכיוון אחר ונחתה סביב צוואר בקבוק.

ג'וליאן נאנח. 'הלך על הניסיון לא לבלוט.'

קריאות התפעלות וחוסר אמון עלו מהסתמיים בדוכן השלכת הטבעות. למרבה המזל הם לא היו רבים, ומארק היה יכול לאסוף את הפרסים שלו – משהו בשקית ניילון – ולחמוק בלי לעורר סיפור גדול מדי.

הוא הלך חזרה אליהם עם כריסטינה לצידו. קצות האוזניים המחודדים שלו הציצו מבעד ללולאות שערו הבהיר, אבל לחש תעתוע מנע מהסתמיים להבחין בכך. מארק היה חצי בן פיות, ודם שוכני התחתיות שלו ניכר בתווי פניו העדינים, בקצות אוזניו ובזוויתיוּת של עיניו ועצמות לחייו.

'אז זה שד דיונון?' שאלה אמה, בעיקר כדי להגיד משהו שימלא את השקט בינה לבין ג'וליאן. היה הרבה שקט בינה לבין ג'וליאן בימים אלה. עברו רק שבועיים מאז הכול השתנה, אבל היא הרגישה את ההבדל עמוק בעצמותיה. היא הרגישה את המרחק שלו, אף שהוא לא הפסיק להיות מנומס ואדיב להפליא מאז סיפרה לו עליה ועל מארק.

'מסתבר,' אמר ג'וליאן. מארק וכריסטינה הגיעו לטווח שמיעה. כריסטינה סיימה את הפופקורן המתוק שלה והתבוננה בשקית בעצב כאילו קיוותה שיופיע שם עוד. אמה הבינה אותה. מארק, לעומת זאת, בהה בפרס שלו. 'הוא מטפס על דופן המזח ולוכד אנשים – בעיקר ילדים, כל מי שנשען מעל דופן המזח ומצלם תמונות בלילה, אבל הוא נעשה אמיץ יותר ויותר. מסתבר שמישהו הבחין בו באזור המשחקים ליד שולחן הוקי אוויר – האם זה דג זהב?'

מארק הרים את השקית שלו. בתוכה שחה דג כתום קטן במעגלים. 'זה הסיור הטוב ביותר שלנו אי־פעם,' אמר. 'מעולם לא העניקו לי דג עד כה.'

אמה נאנחה ללא קול. מארק בילה את השנים האחרונות עם הציד־הפראי, בני הפיות הפראיים והאנרכיסטיים ביותר. הם רכבו בשמיים על מגוון יצורים קסומים – אופנועים, סוסים, איילים, כלבים עצומים נוהמים, לקחו חפצי ערך מגופות המתים והעניקו אותם כמס בחצרות הפיות.

מארק הסתגל היטב לחזרה לחיים בקרב משפחת ציידי הצללים שלו, אבל היו זמנים שבהם נראה שהחיים הרגילים מפתיעים אותו. הוא הבחין כעת שכולם מתבוננים בו בגבות מורמות. הוא נראה מודאג והניח זרוע זהירה על כתפיה של אמה, והושיט את השקית בידו האחרת.

'זכיתי בשבילך בדג, יפתי,' אמר, ונשק על לחייָה.

זאת הייתה נשיקה מתוקה, עדינה ורכה, ומארק הדיף, כמו תמיד, ריח של אוויר חוץ קר ודברים ירוקים צומחים. והגיוני לחלוטין, חשבה אמה, שמארק הניח כי כולם מופתעים מפני שחיכו שייתן לה את הפרס שלו. היא הייתה, אחרי הכול, החברה שלו.

היא החליפה מבט מודאג עם כריסטינה, שעיניה הכהות התרחבו. ג'וליאן נראה כאילו הוא עומד להקיא דם. זה היה רק מבט רגעי לפני שהוא שב ועטה ארשת אדישה, אבל אמה התנתקה ממארק וחייכה אליו בהתנצלות.

'אני לא מסוגלת לשמור על דג בחיים,' אמרה. 'צמחים מתים אם אני רק מסתכלת עליהם.'

'אני חושד שלי תהיה אותה בעיה,' אמר מארק, ובחן את הדג. 'חבל מאוד – תכננתי להעניק לו את השם מגנוס, כי יש לו קשקשים נוצצים.'

למשמע הדברים כריסטינה צחקקה. מגנוס ביין היה המכשף הבכיר של ברוקלין, והייתה לו חיבה לנצנצים.

'אני מניח שכדאי שאשחרר אותו,' אמר מארק. לפני שמישהו הספיק לומר משהו הוא הלך אל המעקה של המזח ורוקן את השקית מתוכנה, כולל הדג, אל הים.

'מישהו רוצה לספר לו שדגי זהב הם דגי מים מתוקים ולא מסוגלים לשרוד באוקיינוס?' אמר ג'וליאן בשקט.

'לא ממש,' אמרה כריסטינה.

'האם הוא הרג עכשיו את מגנוס?' שאלה אמה, אבל לפני שג'וליאן הספיק לענות מארק הסתובב במהירות.

הבעת פניו המבודחת נעלמה. 'ראיתי משהו נע במעלה אחד העמודים מתחת למזח. משהו מאוד לא אנושי.'

אמה חשה רטט קל על עורה. השדים שהתגוררו באוקיינוס נראו על היבשה לעיתים רחוקות בלבד. לפעמים היו לה סיוטים שבהם האוקיינוס רוקן את עצמו והקיא את תוכנו אל החוף: יצורים שחורים, קוצניים, מרובי זרועות וריריים, מעוכים־למחצה על ידי לחץ המים.

בתוך שניות אחז כל אחד מציידי הצללים בנשק – אמה אחזה בחרבה קורטנה, להב זהוב שקיבלה מהוריה, ג'וליאן אחז בלהב שרפים וכריסטינה בסכין המתקפלת שלה.

'לאיזה כיוון הוא הלך?' שאלה ג'וליאן.

'לעבר קצה המזח,' אמר מארק. רק הוא לא הושיט יד לעבר נשק, אבל אמה ידעה עד כמה הוא מהיר. הכינוי שלו בציד־הפראי היה צלף אֶלְפִים, שכן הוא היה מהיר ומדויק בחץ וקשת או בהטלת להב. 'לפארק השעשועים.'

'אני אלך לכיוון ההוא,' אמרה אמה. 'אנסה להדוף אותו מקצה המזח – מארק, כריסטינה, אתם תלכו מתחת, תתפסו אותו אם הוא ינסה לזחול חזרה אל המים.'

הם בקושי הספיקו להנהן, ואמה כבר רצה. הרוח משכה בצמותיה בזמן שפילסה דרך בקהל לעבר הפארק המואר בקצה המזח. קורטנה הייתה חמימה ומוצקה בידה, וכפות רגליה נעו במהירות מעל הקרשים שעוותו על ידי הים. היא חשה חופשייה, דאגותיה נותרו מאחור, וכל מוחה וגופה היו ממוקדים במשימה הנוכחית.

היא שמעה צעדים לצידה. היא לא הייתה צריכה להסתכל כדי לדעת שזהו ג'ולס. צעדיו היו לצידה במשך כל השנים שבהן הייתה ציידת צללים לוחמת. דמו נשפך עם שלה. הוא הציל את חייה והיא הצילה את חייו. הוא היה חלק מהזהות שלה כלוחמת.

'שם,' שמעה אותו אומר, אבל היא כבר ראתה, צורה אפלה ומגובננת שטיפסה על מבנה התמיכה של הגלגל הענק. התאים המשיכו להסתובב והנוסעים צווחו בעונג, לא מודעים לנוכחות השד.

אמה הגיעה אל התור לגלגל הענק והתחילה להידחף קדימה. היא וג'וליאן שמו רונות תעתוע לפני שהגיעו אל המזח, והיו בלתי נראים לעיני סתמיים, אבל נוכחותם הורגשה בכל זאת. סתמיים בתור קיללו וצעקו כשהיא דרכה על כפות רגליהם ומרפקה אותם כדי להתקדם.

תא נוסעים ירד מטה, ובני זוג – נערה שאכלה צמר גפן מתוק סגול והחבר הגבוה שלה, הלבוש בשחור – עמדו להיכנס. אמה נשאה מבט וראתה הבהוב כאשר שד התאותידה החליק סביב החלק העליון של תמוכות הגלגל. אמה קיללה ונדחפה מעבר לזוג. היא כמעט הפילה את הנערה וזינקה לתוך תא הנוסעים. התא היה מתומן, עם ספסל צמוד לדופן והרבה מקום לעמוד. היא שמעה צעקות הפתעה כאשר התא התרומם, והרים אותה הרחק מהמהומה שיצרה למטה, שם בני הזוג שעמדו לעלות על הגלגל צעקו על הסדרן, והאנשים בתור מאחוריהם צעקו זה על זה.

התא התנודד תחת כפות רגליה כשג'וליאן נחת לצידה וגרם לו לנוע. הוא שרבב את צווארו. 'את רואה אותו?'

אמה צמצמה את עיניה. היא ראתה את השד קודם, בכך הייתה בטוחה, אבל דומה שהוא נעלם. מהזווית הזאת הגלגל הענק היה סבך אורות בוהקים, חישורים מסתובבים ומוטות ברזל צבועים בלבן. שני התאים שמתחתיהם היו ריקים. דומה שהתור עדיין לא התארגן מחדש.

טוב, חשבה אמה. ככל שיהיו פחות אנשים על הגלגל, כך עדיף.

'תעצרי.' היא חשה את ידו של ג'וליאן על זרועה. הוא סובב אותה וכל גופה נמתח. 'רונות,' אמר קצרות, והיא קלטה שהוא אוחז באסטלה שלו בידו האחרת.

התא שלהם עדיין התרומם. אמה ראתה את החוף למטה, את המים הכהים מטפסים על החוף, את גבעות פארק פָּליסֵיידס מתרוממות מעבר לכביש המהיר, מעוטרים בגדילים של עצים וירוקת.

הכוכבים היו עמומים, אבל נראו מעבר לאורות הבוהקים של המזח. ג'וליאן אחז בזרועה, לא בגסות או בעדינות, כי אם בסוג של ריחוק קליני. הוא סובב אותה, והאסטלה שלו שרטטה בתנועות מהירות על פרק ידה, סימנה רונות הגנה, רונות מהירות וגמישות ושמיעה משופרת.

בכל השבועיים האחרונים אמה וג'ולס לא עמדו כה קרוב. זה גרם לה להרגיש סחרחורת, קצת שכרות. ראשו היה כפוף, עיניו ממוקדות במשימה, והיא ניצלה את ההזדמנות לספוג את המראה שלו.

האורות של הגלגל השתנו לצבעי ענבר וצהוב. הם ציפו את עורו השזוף בזהב. שערו התפזר על מצחו בגלים רופפים עדינים. היא ידעה כמה רך העור בזוויות פיו, ואת התחושה של מגע כתפיו תחת ידיה, חזקות וקשות ומלאות חיים. הריסים שלו היו ארוכים ועבים, כהים כל כך עד שנדמה היה שכוסו בפיח. היא כמעט ציפתה שהם יותירו מעט אבקה שחורה על עצמות לחייו כאשר מצמץ.

הוא היה יפהפה. הוא תמיד היה יפהפה, אבל היא הבחינה בכך מאוחר מדי. ועכשיו היא עמדה כשידיה לצידיה וגופה כאב כי לא יכלה לגעת בו. היא לעולם לא תוכל לגעת בו שוב.

הוא סיים לשרטט והפנה את האסטלה עם הידית אליה. היא לקחה אותה ללא מילה והוא פתח את צווארון החולצה שלו, מתחת לז'קט של ביגוד הלחימה שלו. עורו שם היה חיוור במעט מהעור השזוף של פניו וידיו, וצולק שוב ושוב על ידי הסימנים הלבנים הקלושים של רונות שנוצלו ונמוגו.

היא נאלצה להתקרב בצעד כדי לשרטט עליו. הרונות פרחו תחת קצה האסטלה: גמישות, ראיית לילה. ראשה הגיע לגובה הסנטר שלו. היא בהתה ישירות בגרונו וראתה אותו בולע רוק.

'רק תגידי לי,' אמר, 'רק תגידי לי שהוא גורם לך אושר. שמארק גורם לך אושר.'

היא הרימה את ראשה בפתאומיות. היא סיימה את הרונות. הוא הושיט יד לקחת את האסטלה מידה הדוממת. לראשונה זה זמן שנדמה כמו נצח הוא התבונן בה ישירות, ועיניו נצבעו בכחול כהה תחת גוני שמי הלילה והים, שהקיפו אותם בזמן שהתקרבו לראש הגלגל.

'אני מאושרת, ג'ולס,' היא אמרה. איזו משמעות יש לשקר נוסף בין שקרים רבים כל כך? היא מעולם לא ידעה לשקר בקלות, אבל היא הלכה והשתפרה. כאשר ביטחונם של האנשים שאהבה היה תלוי בכך, גילתה, היא מסוגלת לשקר. 'זה – זה חכם יותר, בטוח יותר לשנינו.'

פיו העדין התקשח. 'זה לא-'

היא התנשפה. גוף מתפתל התרומם מאחוריו – הוא היה בצבע של כתם נפט, וזרועותיו המצויצות נדבקו לחישור הגלגל. פיו היה פתוח לרווחה, מעגל מושלם ומלא בשיניים.

'ג'ולס!' היא צעקה, והשליכה את עצמה מהקרון אל אחד ממוטות הברזל שבין החישורים. כשהיא תלויה ביד אחת, היא הניפה את קורטנה ופגעה בתאותידה בעודו מתרומם לאחור. הוא יילל, ודם שדים ניתז. אמה זעקה כשהדם שטף את צווארה ושרף את עורה.

סכין חדרה אל גופו העגול והמחוספס של השד. אמה התרוממה לחישור והביטה מטה. היא ראתה את ג'וליאן עומד על קצה התא, כשסכין נוספת כבר בידו. הוא כיוון לאורך זרועו, שחרר את הסכין השנייה…

הסכין פגעה בחלקו התחתון של תא ריק. התאותידה נע ונעלם מהעין במהירות מדהימה. אמה שמעה אותו נע כלפי מטה, לאורך סבך מוטות הברזל שהיוו את החלק הפנימי של הגלגל.

אמה הכניסה את קורטנה לנדנה והתחילה לזחול במורד החישור לעבר תחתית הגלגל. נורות לד התפוצצו סביבה בצבעי סגול וזהב.

דם השדים ודמה שלה שכיסו את ידיה הפכו את הירידה לחלקלקה. באופן לא הולם, הנוף שנשקף מהגלגל היה מרהיב, הים והחול נפרשו מולה לכל עבר, כאילו היא תלויה מקצה העולם.

היא טעמה דם בפיה, וירקה. מתחת לה ראתה את ג'וליאן. הוא יצא מהתא וירד במורד חישור נמוך יותר. הוא נשא מבט לעברה והצביע. היא עקבה אחר ידו וראתה את התאותידה כמעט בדיוק במרכז הגלגל.

זרועותיו הצליפו סביב גופו וחבטו במרכז הגלגל. אמה הרגישה את הרטט בעצמותיה. היא שרבבה את צווארה לראות מה הוא עושה וקפאה – במרכז המתקן היה אום ענקי, שהצמיד את הגלגל לתמוכות שלו. התאותידה משך את האום וניסה לשחרר אותו. אם השד יצליח לנתק אותו, כל המבנה ישתחרר ממקומו ויתגלגל מהמזח, כמו גלגל אופניים שנותק.

לאמה לא היה ספק כי איש לא ישרוד על הגלגל או לידו. הגלגל יקרוס וימחץ כל מי שמתחת לו. שדים שגשגו מהרס, מהאנרגיה של מוות. הוא יזכה לסעודה מפוארת.

הגלגל הענק התנודד. זרועותיו של התאותידה אחזו בחוזקה באום הברזל בליבו של הגלגל וסובבו אותו. אמה זחלה במהירות כפולה, אבל היא הייתה רחוקה מדי מעל מרכז הגלגל. ג'וליאן היה קרוב יותר, אבל היא ידעה אילו כלי נשק הוא נשא: שתי סכינים, שכבר הטיל, ולהבי שרפים, שלא היו ארוכים מספיק כדי להגיע אל השד.

הוא נשא מבט אליה בעודו מותח את גופו לאורך מוט הברזל. הוא כרך את זרועו השמאלית סביב המוט כדי לייצב את עצמו והושיט את הזרוע האחרת.

היא ידעה, מייד, בלי לתהות, מה הוא חושב. היא נשמה עמוקות ושחררה את החישור.

היא נפלה לעבר ג'וליאן והושיטה את ידה לעברו. ידיהם אחזו זו בזו, והיא שמעה אותו מתנשף כשהחזיק את משקלה. היא התנופפה קדימה ומטה, כשידה הימנית אוחזת בחוזקה בידו השמאלית, ובידה האחרת שלפה את קורטנה מנדנה. התנופה של נפילתה נשאה אותה קדימה, לעבר מרכז הגלגל.

שד התאותידה הרים את ראשו כשהיא עפה לעברו, ולראשונה ראתה את עיניו – הן היו סגלגלות, מכוסות בציפוי מגן דמוי מראה. נדמה שהן התרחבו כמו עיניים אנושיות כשהיא הניפה את קורטנה לפנים ונעצה אותה בחלקו העליון של ראש השד ולתוך מוחו.

זרועותיו התנופפו – עווית אחרונה של גסיסה בעוד גופו השתחרר מהלהב, התנודד והתגלגל לאורך אחד החישורים שפנו כלפי מטה. הוא הגיע אל הקצה ונפל ממנו.

במרחק, אמה חשבה שהיא שומעת קול פגיעה במים, אבל לא היה זמן להתעכב. ידו של ג'וליאן התהדקה סביב ידה והוא משך אותה למעלה. היא החזירה את קורטנה לנדנה בכוח כשהוא משך והעלה אותה אל החישור שעליו שכב, והיא התמוטטה בסרבול, חצי עליו.

הוא עדיין אחז בידה והתנשף במאמץ. מבטיהם נפגשו, לשנייה אחת. סביבם, הגלגל הסתובב והוריד אותם לעבר הקרקע. אמה ראתה את המוני הסתמיים על החוף, את הבהוב הים לאורך קו המים, אפילו ראש כהה וראש בהיר שאולי היו מארק וכריסטינה…

'עבודת צוות טובה,' אמר ג'וליאן לבסוף.

'אני יודעת,' אמרה אמה. וזה היה נכון. זה היה הדבר הגרוע ביותר: הוא צדק. הם עדיין עבדו יחד באופן מושלם כפּראבַּטאי. כשותפים לקרב. כצמד חיילים שלעולם לעולם לא ייפרדו.

מארק וכריסטינה המתינו להם מתחת למזח. מארק הסיר את נעליו ושכשך במי האוקיינוס. כריסטינה סגרה את הסכין המתקפלת שלה. לרגליה היה טלאי חול חלקלק שהחל להתייבש.

'ראיתם את יצור הדיונון נופל מהגלגל הענק?' שאלה אמה כשהיא וג'וליאן התקרבו.

כריסטינה הנהנה. 'הוא נפל למים הרדודים. הוא לא היה מת לגמרי, אז מארק גרר אותו לחוף וחיסלנו אותו.' היא בעטה בחול מולה. 'הוא היה מגעיל מאוד והריר שלו נשפך על מארק.'

'עליי נשפך דם שדים,' אמרה אמה, והביטה בבגדי הלחימה המוכתמים שלה. 'זה היה שד מלכלך מאוד.'

'את עדיין יפה מאוד,' אמר מארק בחיוך אצילי.

אמה השיבה חיוך, עד כמה שיכלה. היא הייתה אסירת תודה עמוקות למארק, ששיחק את התפקיד שלו ללא מילת תלונה, אף שזה ודאי היה מוזר בשבילו. לדעתה של כריסטינה מארק הפיק משהו מהעמדת הפנים, אבל אמה לא הצליחה לדמיין מה. הרי מארק לא אהב לשקר – הוא בילה שנים רבות כל כך בקרב בני הפיות, שאינם מסוגלים לומר אלא את האמת, עד שזה נראה לו בלתי טבעי.

ג'וליאן התרחק מהם ודיבר שוב בטלפון בקול שקט. מארק עלה מהמים בעודו מתיז סביבו ותחב את כפות רגליו הרטובות למגפיו. הוא וכריסטינה לא היו מכוסים לגמרי בלחשי תעתוע, ואמה הבחינה במבטים שלטשו עוברים ושבים סתמיים כשהוא התקדם לעברה – כי הוא היה גבוה ויפהפה, וכי עיניו נצצו יותר מאורות הגלגל הענק. ומפני שאחת מעיניו הייתה כחולה והאחרת זהובה.

ומפני שהיה בו משהו, משהו מוזר במידה שאי אפשר להגדיר, זכר של פראיות עולם הפיות שתמיד גרמה לאמה לחשוב על שטחים פתוחים נרחבים, על חירות והפקר. נראה שעיניו אומרות, אני ילד אבוד. תמצאו אותי.

כשהגיע אל אמה, הוא הרים יד והסיט תלתל משערה. גל של רגש גאה בה – עצב והתרגשות, כמיהה למשהו, אף שלא ידעה למה.

'זאת הייתה דיאנה,' אמר ג'וליאן, וגם בלי להביט בו יכלה אמה לדמיין את פניו בעודו מדבר – רצינות, הרהור, בחינה מוקפדת של המצב. 'ג'ייס וקליירי הגיעו עם מסר מהמועצה. הם עורכים פגישה במכון, והם רוצים שנגיע עכשיו.'

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “אדון הצללים”