החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.
במבצע!

אדה

מאת:
מאנגלית: דפנה רוזנבליט | הוצאה: | 2022 | 555 עמ'
קטגוריות: סיפורת מתורגמת
הספר זמין לקריאה במכשירים:

49.00

רכשו ספר זה:

ב־1969, עשר שנים לאחר פרסום לוליטה, יצא לאור הספר אדה, יצירתו רחבת היריעה ובמובנים רבים גם השאפתנית ביותר של נאבוקוב. עלילת הספר, המשתרעת על פני שמונה עשורים, מכליאה בתנופה וירטואוזית סוּגות שונות של כתיבה, וביניהן הרומאן של המאה התשע־עשרה, אגדות עממיות, הרומאן המודרני, ספרות המדע הבדיוני ומסה פילוסופית־פואטית על טבעו של הזמן.
במרכז הספר עומד סיפור אהבתם האסורה והשערורייתית של איוואן ואדליידה וין, בני משפחה אצילית, שהחיבור הגופני והנפשי ביניהם נובט בראשית נעוריהם באחוזת ארדיס האגדית, אתר של חדווה טהורה ותום כפרי, המאפשר להם לתור אחר המיזוג המושלם בין הזיקה העמוקה לטבע ובין התשוקה לתרבות. מרבד הקסמים של ואן, הגיבור ההולל של הרומאן וגם המספר הבלתי מהימן שלו, פורשׂ בפני הקוראים מפה גאופוליטית חלופית של עולם מקביל, כוכב לכת שבו אמריקה הצפונית מאוחדת עם רוסיה, מלחמות העולם לא התרחשו, והשימוש בחשמל נאסר בעקבות אסון מסתורי. על רקע תפאורה חלומית זו מוביל המחבר את גיבוריו במבוך מסחרר של מראות, שיצירות תרבות ואמנות לאין־ספור משתברות במנסרותיו המתעתעות.
על אף המכשולים החוקיים והמוסריים הניצבים בפני אהבתם של ואן ואדה ‐ הירושות המפוקפקות של בגידה וטירוף שמנחילים להם הוריהם, והעוולות הרבות המתבצעות בשם אהבתם וּלצִדהּ ‐ הקשר ביניהם שב ומתגלה ככוח היחיד שיכול לקרב את גיבורי הספר אל החמדה, אל ההרף שבו משתתק סאון המרחב לטובת הרגע הקורן של זמן טהור, של ההווה האמיתי.

מקט: 4-249-51031
ב־1969, עשר שנים לאחר פרסום לוליטה, יצא לאור הספר אדה, יצירתו רחבת היריעה ובמובנים רבים גם השאפתנית ביותר של נאבוקוב. […]

1

“כל המשפחות המאושרות שונות פחות או יותר; המשפחות האומללות כולן פחות או יותר דומות,” כותב סופר רוסי גדול בפתח רומאן מפורסם (אנה ארקדייביץ’ קרֵנינה, תועתק לאנגלית בידי ר”ג סטוֹנלוֹוֶר, הוצאת הר תבור, 1880). להצהרה זו קשר קלוש לכל היותר לעלילה שתימסר להלן, כרוניקה משפחתית שלחלקה הראשון זיקה חזקה יותר דווקא ליצירה אחרת של טולסטוי, דֶטסְטווֹ אִי אוֹטְרוצֶ’סטווֹ (“ילדות ומולדת”, הוצאת פּוֹנְטְיוּס, 1858).

סבתו של ואן מצד אימו, דריה (“דולי”) דוּרמָנוֹב, הייתה בתו של הנסיך פטר זֶמסקי, מושל בראס ד’אוֹר, מחוז אמריקאי בצפון מזרח ארצנו הגדולה והרבגונית, שנישא ב־1824 למארי או’ריילי, אשת חברה אירית. דולי, שנולדה בבראס והייתה בת יחידה, נישאה ב־1840, בגיל הרך והגחמני חמש־עשרה, לגנרל איוואן דורמנוב, מפקד מצודת יוּקוֹן, כפרי שוחר שלום בעל אדמות ב”טוֹרִי סֵבֶרן” (סֵבֶרנִיָה טֵרִיטוֹרִיִי), אותה מדינת חסות הבנויה כפסיפס, המכונה עדיין באהבה אסטוטי ה”רוסית”, ומשתלבת ברִקמה חיה ואורגנית בקנדי ה”רוסית”, המכונה גם אסטוטי ה”צרפתית”, שמתיישביה, שאינם רק צרפתים אלא גם מקדונים ובווארים, נהנים מאקלים שַׁלְאֲנן תחת שמי הכוכבים והפסים שלנו.

עם זאת, המקום החביב על הדורמנובים היה אזור רדוּגה, השוכן ליד העיר הנושאת שם זה, מעבר לאדמות אסטוטילנד, ברצועה האטלנטית של היבשת הממוקמת בין קלוּגה האלגנטית, בניו צ’שׁייר שבארצות הברית, ולָדוֹגה האלגנטית לא פחות שבמיין. שם הם קבעו את משכנם העירוני ושם נולדו שלושת ילדיהם: בן אחד, שהתפרסם ומת בגיל צעיר, וצמד תאומות קשות. דולי ירשה את היופי והמזג של אימהּ, אך באופייה נשזר גם חוט שָׁני תורשתי עתיק יותר של טעם גחמני, ולעיתים קרובות נלוז, אשר קיבל ביטוי ברור למשל בשמות שהעניקה לבנותיה: אקווה ומרינה (“למה לא ‘טופאנה?'” תהה בצחוק כבוש ומבוקר אשר נחתם בשיעול קטן של אדישות מזויפת הגנרל הטוב שלראשו נקשרו קרני אַיָּל בוגר – הוא ירא את התפרצויות הזעם של אשתו).

ב־23 באפריל, 1869, בקלוגה הגשומה והחמימה, מצועפת הערפל והירוקה, נישאה אקווה, בת העשרים וחמש, בתוך ייסורי מיגרנת האביב הקבועה שלה, לווֹלטר ד. וין, בנקאי תושב מנהטן ממשפחה אנגלו־אירית עתיקה, אשר ניהל במשך זמן רב רומן סוער – אותו היה עתיד עד מהרה לחדש – עם מרינה. זו האחרונה נישאה, במועד כלשהו ב־1871, לבן דודו מדרגה ראשונה של מאהבהּ, גם הוא שמו וולטר ד. וין, בחור עתיר נכסים לא פחות אבל משעמם הרבה יותר.

הדל”ת בשם בעלה של אקווה ייצגה את השם דֵמון (גלגול של דמיאן או דמנטיוס), וכך כינו אותו בני משפחתו הקרובים. בחברה הוא נודע בדרך כלל כרייבן וין או פשוט דארק וולטר, שם שנועד להבחינו מבעלה של מרינה, שנקרא דוּרָאק וולטר, או פשוט וין האדום. תחביבו הכפול של דמון היה איסוף יצירות מופת וצעירות מפתות. הייתה לו חיבה גם למשחקי מילים יצירתיים.

אימו של דניאל וין נקראה טראמבֵּל, והוא היה נכון להסביר באריכות אין קץ – כל עוד לא צץ בסביבה בולם הבלים שהצליח ליירטו ממסלולו – איך במהלך ההיסטוריה האמריקאית התגלגל ה”בּוּל” האנגלי ב”בֵּל” הניו־אנגלנדי. בשנות העשרים לחייו הוא נקלע איכשהו לעולם העסקים, ובמהלך סָדור למדי גדל והיה לסוחר אמנות במנהטן. הוא לא ניחן – בתחילה לפחות – בחיבה מיוחדת לציור, בכישרון כלשהו לכל סוג של מסחר, ובצורך לטלטל על דרך החתחתים של רווחי “עבודה” והפסדיה את ההון היציב שירש משורה של וינים מיומנים ונועזים ממנו בהרבה. לאחר שהודה כי אין לו חיבה מיוחדת לכפר, בילה רק מספר זעום של סופי שבוע קיציים ומוצלים בקפידה בארדיס, בית האחוזה הנפלא שלו ששכן ליד לאדור. מאז ילדותו פקד פעמים ספורות בלבד עוד נכס אחר שלו, בקצה הצפוני של אגם קיטֶז’ ליד לוגה, מקום שהכיל, או ליתר דיוק לא היה אלא, מקווה מים גדול, מרובע למרבה הפלא, אם כי טבעי לגמרי, שדג ורדוֹן, שהוא פעם עקב אחריו, נזקק למחצית השעה כדי לחצותו באלכסון. המקום היה נתון בבעלות המשותפת שלו ושל בן דודו, שבנעוריו היה דייג מעולה.

החיים הארוטיים של דן המסכן לא היו מורכבים וגם לא יפים, אבל למרבה הנוחות, בדרך זו או אחרת (הוא שכח עד מהרה את הנסיבות המדויקות, כפי ששוכחים את המידות והמחיר של מעיל שנתפר באהבה, ונלבש מדי פעם לאורך שתי עונות לפחות) הוא התאהב במרינה, שאת משפחתה הכיר עת החזיקה עדיין באותו נכס ברדוגה (אשר נמכר מאוחר יותר למר אליוט, איש עסקים יהודי). אחר צהריים אחד, באביב של 1871, במעלית שטיפסה במעלה הבניין הראשון במנהטן שהתנשא לגובה עשר קומות, הוא שאל את מרינה אם תינשא לו, נדחה בתרעומת בקומה השביעית (קומת הצעצועים), ירד למטה לבדו, וכדי לאוורר את רגשותיו יצא למסע בכיוון ההפוך־לפוֹג, והקיף את כדור הארץ שלוש פעמים, כשבכל הקפה הוא מאמץ, כמקבילה חיה של הדמות הספרותית, את לוח הזמנים הפוֹגי. בנובמבר 1871, בעודו עוסק בתכנון הערב שעמד לבלות בחברתו של מורה דרך עוטה חליפה בצבע קפה־בחלב, איש חביב ביותר למרות ריחות הגוף העזים שהדיף, ושבשירותיו נעזר כבר פעמיים באותו בית מלון בגנואה, הגיע על מגש של כסף מברק כבל־אוויר ממרינה (שנשלח באיחור של שבוע שלם ממשרדו שבמנהטן, כי עובדת חדשה טעתה ותייקה אותו בתא הדואר שעליו הודבקה התווית RE AMOR), ובו נמסר כי היא תינשא לו עם שובו לאמריקה.

על פי ידיעה שהופיעה במוסף סוף השבוע של עיתון שבאותה עת רק החל לפרסם את מדור הקומיקס שלו, ובינתיים כבר חלף מזמן מהעולם, “לילה טוב ילדים, ניקי ופּימפַּרנֵלָה” (אחים מתוקים שחלקו מיטה צרה), ונשמר בערימת עיתונים ישנים בעליית הגג של אחוזת ארדיס, חתונת וין־דורמנוב נערכה ביום סנט אָדֵלַיידָה של 1871. בערך שתים־עשרה שנים ושמונה חודשים לאחר מכן, מעל ארגזי קרטון מאובקים, התלכסנה מחלון עליית הגג קרן שמש, ובחוּמהּ רכנו מעל אותו עיתון שני ילדים עירומים, האחד כהה שיער ושחום עור, האחרת כהת שיער וצחורה כחלב, והשוו את התאריך הזה (ה־16 בדצמבר, 1871) עם תאריך אחר (ה־16 באוגוסט של אותה שנה), אשר שורבט בטעות אנכרוניסטית בידה של מרינה בפינה של תצלום מקצועי (במסגרת קטיפה בגון הפטל, על שולחן הכתיבה עטור המגירות של בעלה), אשר היה זהה בכל פרט – כולל ההתבדרות השגרתית של הינומת כלה אקטופלזמית בחצר הכנסייה לרוחב מכנסי החתן – לתמונה שהופיעה בעיתון. בת נולדה ב־21 ביולי 1872 בארדיס, מקום מושבו של מי שנחשב בחבל לאדור לאביה, ומסיבה עמומה כלשהי הקשורה בזיכרון הוענק לה השם אדליידה. בת אחרת – הפעם בתו של דן עצמו – נולדה בעקבותיה ב־3 בינואר, 1876.

מלבד אותו מדור מאויר ישן בעיתון של קלוגה, שבימינו עוד יוצא לאור אם כי כעת כבר ניכרים בו סימני השיטיון, מצאו פימפרנל וניקוֹלט העליזים שלנו באותה עליית גג גם קופסת פח שהכילה את מה שהתגלה (על פי קים, נער המטבח, כפי שיובן בהמשך) כרצועת מיקרופילם ענקית ממצלמתו של מקיף העולם, שרבים מהירידים המשונים, הכרובים המצוירים והפרחחים המשתינים בה שבו והופיעו שלוש פעמים בגוונים שונים ובנקודות שונות על סרט הצילום הצבעוני. מטבע הדברים כשאדם מתחיל להקים משפחה יקשה עליו להציג תצלומי פְּנים מסוימים (כמו התמונות הקבוצתיות מדמשק, שבהן הוא מככב לצד הארכיאולוג מארקנסו המעשן תמיד וצלקת מרתקת מתנוססת מעל לכבד שלו, ושלוש הזונות השמנות, והדליפה המוקדמת של הארכי’ הזקן, כפי שהחבר השלישי בקבוצה, בחור בריטי נחמד מאוד, כינה זאת דרך לצון); ולמרות זאת רובו של הסרט, בלוויית הערות עובדתיות לחלוטין, שלא תמיד היה קל למקמן – בשל הסימניוֹת החמקמקות או המטעות בכמה מספרי ההדרכה שהיו פזורים סביב – הוקרן בידי דן בפני כלתו פעמים רבות במהלך ירח הדבש מוסיף הדעת שלהם במנהטן.

עם זאת, הממצא הטוב ביותר של הילדים עלה מארגז נוסף, משכבה קדומה עוד יותר של העבר. היה זה אלבום ירוק קטן שבו הודבקו בקפידה פרחים שמרינה קטפה או השיגה בדרך אחרת באקס, אתר נופש הררי השוכן בקרבת בריג שבשוויצריה, שם שהתה זמן מה טרם נישואיה, רוב הזמן בבקתה כפרית שכורה. בעשרים העמודים הראשונים הופיעו מספר צמחים קטנים שנאספו באקראי באוגוסט 1869, על המדרונות שהוריקו מעל הבקתה, או בגנים של מלון פלורי, או בגינת בית המרפא הסמוך (“בית המשוגויים שלי”, כפי שאקווה המסכנה כינתה אותו, או “המוסד”, כפי שתיארה אותו מרינה באופן מאופק יותר ברשימותיה מהאזור). המידע הבוטני או הפסיכולוגי שהופיע בעמודי הפתיחה הללו היה זעום ודל, וחמישים העמודים האחרונים של האלבום נותרו פחות או יותר ריקים, אבל חלקו האמצעי, שמספר הדגימות בו הידלדל במידה ניכרת, התגלה כמלודרמה קטנה ומתוחכמת שעל השתלשלותה רמזו רוחות הרפאים של הצמחים. הדגימות הופיעו בצד אחד של הגיליון, והערותיה של מרינה דורמנוף (כך במקור) en regard.

Ancolie Bleue des Alpes, מאקס שבוואלֵאי, 1.9.69. מאנגלי השוהה במלון. “יוניָה אלפינית, בצבע העיניים שלך.”

Epervière auricule, 25.10.69, אקס, מהגינה האלפינית המגודרת של ד”ר לפינר.

עלה [גינקו] זהוב: נשר מהספר “האמת על טֵרה” שאקווה נתנה לי לפני שחזרה לביתהּ. 14.12.69.

אדלווייס מלאכותי שהביאה האחות החדשה שלי בלוויית פתק מאקווה, שבו נכתב כי מקורו בעץ חג מולד “מיזֶרנוֹי ומוזר” במוסד. 25.12.69.

עלה כותרת של סחלב, אחד מ־99 סחלבים, לא פחות, שנשלחו אליי אתמול בדואר במשלוח מיוחד ביותר, c’est bien le cas de le dire, מווילה ארמינה שבאלפים הימיים. עשרה מהם שלחתי לאקווה, למוסד שלה, באקס אן ואלֵאי שבשוויצריה. או כפי שהוא נהג לומר, “שלג יורד בכדור הבדולח של הגורל.” (התאריך נמחק.)

גנציאנה דה קוך, נדיר, הובא בידי לפוצ’קה [המתוק] לפינר מה”גנציאניום הדומם” שלו, 5.1.1870.

[כתם דיו כחול שבמקרה נראה כמו פרח, או מחיקה בטוש שיופתה] קוֹמְפְּלִיקְוַארְיָה קוֹמְפְּלִיקְוָאטָה מגוון. אקוומרינה. אקס, 15.1.70.

פרח נייר דמיוני, נמצא בארנק של אקווה. אקס, 16.2.1870, מעשה ידי מטופל אחר במוסד, שכבר אינו המוסד שלה.

גנציאנת ורנה (printanière). אקס, 28.3.1870, על המדשאה בביתה של האחות שמטפלת בי. יום אחרון כאן.

שני החוקרים הצעירים שגילו את האוצר המשונה והדוחה הזה השמיעו לגביו את ההערות הבאות:

“אני מסיק,” אמר הנער, “שלוש עובדות מרכזיות: שמרינה הרווקה עדיין ואחותה הנשואה העבירו את החורף ב־lieu de naissance שלי; שלמרינה היה ד”ר קרוליק משלה, pour ainsi dire; ושהסחלבים הגיעו מדמון אשר העדיף להישאר ליד הים, הסבתא־רבה הכחולה־כהה שלו.”

“אני יכולה להוסיף,” אמרה הנערה, “שעלה הכותרת שייך לסחלב פרפרני מצוי; שאימי הייתה משוגעת אפילו יותר מאחותה; ושפרח הנייר אשר זכה ליחס שחצני ומבטל כזה הוא העתק מדויק להפליא של אחד מפרחי משפחת הסוככיים של ראשית האביב שכמותם ראיתי בשפע על גבעות חופי קליפורניה בפברואר שעבר. ד”ר קרוליק, איש מדעי הטבע המקומי שלנו, שאליו אתה, ואן, התייחסת, כפי שג’יין אוסטין הייתה מנסחת זאת לצורך מסירה מהירה של מידע (אתה זוכר את בראון, נכון, סמית?), קבע שהדגימה שהבאתי מסקרמנטו לארדיס היא של כף־הדוב, כף־הדוב אהובי, לא כף הרגל היחפה שלי או שלך, או של נערת הפרחים הסטאביאנית – רמיזה שאביך, שלטענת בלאנש הוא גם אבי, היה מבין בכזאת מהירות” (הקשה אמריקאית באצבע צרֵדה). “אתה צריך להיות אסיר תודה,” המשיכה וחיבקה אותו, “על כך שאינני מציינת את שמו המדעי. אגב, את הכף השנייה –ה־Pied de Lion מאותו עץ לֶגֶשׁ קטן ועלוב של חג המולד, יצרה אותה יד – השייכת כנראה לנער סיני חולה מאוד שעשה את כל הדרך ממכללת בַּרקלי.”

“כל הכבוד לך, פּוֹמפֵּיַָנֵלָה (את ראית אותה מפזרת את פרחיה באחד מספרי התמונות של הדוד דן, אבל אני התפעלתי ממנה בקיץ שעבר במוזיאון נאפולי). את לא חושבת שכדאי שנלבש עכשיו את המכנסיים והחולצות שלנו ונרד למטה, ונקבור או נשרוף את האלבום הזה לאלתר, ילדונת? לא?”

“כן,” השיבה אדה. “השמד ושכח. אבל יש לנו עוד שעה עד שעת התה.”

ובאשר לרמיזה ה”כחולה־כהה” שנותרה תלויה באוויר:

לנסיך איוואן טמנוסיניי, המשנה למלך אסטוטי, וסבה של הסבתא־רבתא של הילדים, הנסיכה סופיה זֶמסקי (1755‏-1809), שהיה גם צאצא ישיר של שליטי יַָרוסלב מהתקופה הטרום־טרטרית, היה שֵׁם בן אלף שנים שפירושו ברוסית “כחול כהה”. חרף העובדה שוואן היה חסין בפני הריגושים המרטיטים של מודעוּת גנאלוגית, ושווה נפש לריחוק וללהט שעליהם מבססים שוטים את התנשאותם המעמדית, הוא לא נותר אדיש לריגוש האסתטי שעורר בו הרקע הקטיפתי שהתגלה תמיד כשמי קיץ מנחמים החוסים ממעל ומציצים מבעד לעלווה השחורה של עץ המשפחה. מאוחר יותר בחייו כבר לא היה יכול לחזור ולקרוא בפרוסט (או ליהנות מצמיגותה המבושמת של מגדנה תורכית) ללא תחושה של שובע מאוס וצריבה של בחילה; ובכל זאת, הפיסקה הנמלצת האהובה עליו נותרה זו “הסגולה” שעסקה בשם “גֶרמַנְט”, כי במנסרת דמיונו התמזג בגונה האולטרמרין הסמוך, אשר דגדג וגירה את יוהרת האמן שלו.

בגונה או בגינה? משונה. ניסוח! (הערה בשולי הטקסט בכתב ידה המאוחר של אדה וין.)

אין עדיין תגובות

רק לקוחות רשומים שרכשו את המוצר יכולים להוסיף תגובה.