החל להקליד את מחרוזת החיפוש שלך בשורה מעל ולחץ Enter לביצוע החיפוש. לחץ על Esc לביטול החיפוש.

ביום הששי באלף הששי

מאת:
הוצאה: | 2008 | 112 עמ'
קטגוריות: שירה ומחזות
זמינות:

39.00

רכשו ספר זה:

ביקורת של יצחק לאור במדור תרבות וספרות בעיתון הארץ:

דיבור גדול זה של גוף חושב

זה ספרו הראשון של בנימין אלקובי אשר הגיע לידי, וככל שביררתי רק מעטים שמעו על המשורר הזה. אבל זה ספרו השישי. אני קורא בספר ורועד ממחשבה על הזעם או הכאב, כאשר כל כך הרבה כתב וכל כך מעט תשומת לב ניתנה לו, הוא אינו משוטט בתוך "פריחת השירה" שהעיתונים מבשרים עליה וכל כמה שאני מצוי בה, רובה נראית כמו פריחת דרדרים, הרבה עסקנים, הרבה רעל, והנה אלקובי זה, איזו שירה משובחת, כאילו ידע תמיד שיבוא יום ולשונו תהיה בשלה ומבטו חכם וראייתו מבוגרת בלי אף תרגיל צורני.

אני מבקש להדגים את הדיבור השירי של אלקובי בעזרת ציטוט שיר שלם, כי שורות מבודדות לא יחלצו את כוחו הרב לתוך רשימה בעיתון. הנה השיר "האם הוא סובל":

האם הוא סובל, נניח

אתה יודע שהוא סובל

מה תיתן הידיעה הזו, איזו אנחה

אל הרוח

ואם הוא לא סובל מה

תוסיף לך או לו הנחמה

ומה תגרע?

אין-אונים זה שלך המשווע

מהו, כרוח כאין

לעומת אין-אונים שלו

המוטל לפניך, מאחוריך

רובץ מעתה על כתפיך, על מצפונך

סובב סביבך, מחפש מוצא

ואין מי יענה או ישאל

אל הקול האם הוא סובל

השאלה הפותחת את השיר אינה מרפה ממנו, כל כמה שהמשורר מבקש להימלט ממנה, להטיל בה ספק ("נניח / אתה יודע שהוא סובל"), לשלול אותה ("ואם הוא לא סובל"), ועוד וריאציות, השיר מסתיים בשאלה "האם הוא סובל", כי הידיעה הסופית בעניין זה, סבלו של הזולת (משירים אחרים בספר אפשר להבין כי מדובר באב) כל אלה מלווים את נושא השיר: אין-אונים, וגם אין-אונים זה של המשורר (שלילה של האון), מתבטל מפני אין-אונים של החולה לידו, והאין-אונים של החולה נדמה לרוח, עד השורות הכואבות כל כך: "ואין מי יענה או ישאל אל הקול / האם הוא סובל". אין פתרון לשאלה, שום דבר לא משחרר את ההזדהות הזאת, כלומר את האהבה, האהבה שאינה יכולה לעשות דבר, אלא להרהר את ההרהור הזה לעצמו. המונולוג מבקש להיות דיאלוג ואינו יכול. שימו לב שהשיר נגמר בציטוט של שאלה.

אבל בהקשר הזה של מונולוג המבקש להפוך לדיאלוג, ואינו יכול – מרכזו הלשוני של השיר הזה – אני מבקש להסב את תשומת הלב לאופן שבו הדיאלוג בונה מוסיקה של שירה. אלקובי זז בעדינות גדולה מסוג אחד של דיבור לסוג אחר לגמרי וממש בתוך אותה שורה גם אל הלשון הספרותית. קראו את סיום השיר: "ואין מי יענה או ישאל אל הקול". "אין מי יענה", בבת אחת השיר משתמש בעברית אחרת, או אם תרצו עברית-ערבית. הקשיבו למעבר הזה, בתוך הרצף, מהעברית הדיבורית היומיומית לעברית הערבית, ותיכף, עוד באותו משפט, הוא משתמש במושא עקיף – "אל הקול": "אין מי יענה או ישאל אל הקול". כאן מדובר בצורה עתיקה, צורת התפילה היא השימוש הכי רווח בעתיקות הזאת, ובצורה העתיקה הזאת "לשמוע" יכול להיות גם פועל יוצא ("ולא אבה ה' אלוהיך לשמוע אל בלעם", בניגוד לאפשרויות הפועל העומד, הרווח בעברית המדוברת והספרותית, שיש לשתיהן עבר מקראי משלהן).

אני חוזר אל העיקר: בתשוקה הזאת לדיאלוג עם הסובל, במונולוג המבטל את אפשרויות הדיאלוג, ומעלה אפשרויות שבבסיסן תמיד מונח האין-אונים של הסובל ליד האין-אונים של המשורר, בוקע האופן שבו משמשת המוסיקה של השפה את המשורר: הוא מסגל לעצמו את קולו של הסובל. עברית אחרת. לא, אני לא מנסה לדבר על משמעויות. הלוואי שאפשר היה לעקור מהדיון על שירה את נזקי המלמדים משמעויות, כדי שאנשים יכרו את אוזניהם למוסיקה. הלוואי שכאשר אומרים מוסיקה אנשים יפסיקו לקרוא "משקל וחרוז", וינסו להקשיב למעברים הדקים בין רגיסטר לרגיסטר, והלא זה הדבר הכי מוסיקלי שיש ללשון, המעברים הללו, המצליחים לזקק מן הלשונות העבריות שאנחנו מדברים וקוראים את הריבוי, ולא לאבדו בבואו אל הדף המשכיל, האנין, חסר האוזן הפנימית לכל העבריות שלנו.

אלקובי איננו פורמליסט והוא אינו מתעסק בעניין כזה מעבר לשיר הבודד, הוא אינו חוזר על תכסיס אחד פעמיים, אבל אוזניו כרויות למוסיקה, כן, חיתוך השורות שלו מבטיח אותה בכל עושרה, והיכולת שלו לתאר את ההליך הנפשי, אם תרצו, או הרגשי – חזקה מאוד:

האמת היא הכוח שלי

מגנט עצום בדמות יקום אליפטי

המושך אותי בין הקטבים

בתנועה מתמדת. הגוף

כמו גם הרוח מתפרקים

ומתאחים מחדש בארץ.

והוא אינו עוצר בתיאור ההתפרקות-לא-התפרקות הזאת, בסערה הבאה מבפנים. הוא עובר אל המטאפיסיקה שלו. בגרותו ובשלותו ניכרים כאן:

זה הנצח זו

תחיית המתים שלי.

הגוף מחקה את הרוח,

הרוח את הגוף.

יש בי חשק לצטט עוד ועוד מן העובי הזה, בלי מאמצי ההצפנה האנגלו-סקסיים, שהשירה העברית נפגעה מהם במשך שנים ועדיין סובלת, במין זרות גמורה לעברית על נפלאותיה, ובכל זאת, מעל לכל, מה שעולה מתוך השירה הזאת הוא גודל, עומק, יכולת לוותר על קטנות. קראו את השיר הזה על חוף הים בעכו:

מה יכול להניס אותי עכשיו

שום דבר אינו יכול להריץ אותי

עכשיו הביתה, לנטוש שעת שקיעה

יחידה זו, השוניות הירוקות

המים, הטוהר הצונן כלהב חד

של חודש מארס, שום דבר בעולם, לא כאב

לא ממון, לא יצר אחר

רק הרעב

הרעב עלול עוד מעט לנטוש

אותי מן החסד, מן המקום הנפלא הזה

בחזרה הביתה, אותו רעב שמעולם

לא הוליך אותי לשום

מקום.

שום סדנה לא מלמדת לכתוב ככה. ואני אומר לעצמי: הנה מין הוכחה שצריך כוח בשביל להיות משורר, צריך כוח להחזיק מעמד, לא לעשות דבר, אלא לכתוב, לא לחפש כל מיני ועדות מקציבות עם כל מיני פרופסורים משונים שלא מסוגלים לומר דבר אחד על שיר טוב ובכל זאת יושבים בכל מיני קרנות וגוזרים גורל של אחרים, כאילו לא די להם בגורלות שהם גוזרים בתוך האוניברסיטאות, ובחודשים שהם בארץ ולא טסים לכל מיני מקומות, הם פוסלים משוררים ומקדמים אחרים, צריך כוח כדי לכתוב כמו אלקובי, משורר מופלא, ומצד שני, אני אומר לעצמי, מה על מי שאינו חזק דיו, מה זה, גם כאן הישרדות החזקים? אבל מה לנו הוועדות, לעומת שורות כאלה, שספר בהוצאת ספרים חיפאית מביא אלינו:

אני צלם אלוהים קטן

דיין על כס האדמה הזאת של חיי

אדם קרוב כי יחטא אלי

אני מסתיר פני מפניו

ללא אף דיבור

עד יהרהר – והיה כי יהרהר

על מעשיו כלפי

וימצא את הפגם

וירפא,

או לא ירפא

כי לי, בניגוד לאלוהים

הרבה מעתה זה כבר לא ישנה.

לפעמים אני מתרעם

כמה אני כופה טובה על עצמי,

שאינני מעניק לחסד

אף לא שעת חסד אחת

לרפואה.

איזה משורר. איזו שליטה בעברית הנכונה לכל שורה.

מקט: 9-7-17170-7
מסת"ב: 978-965-7-17170-7
לאתר ההוצאה הקליקו כאן
זמין בגרסה מודפסת בלבד.

אין עדיין תגובות

היו הראשונים לכתוב תגובה למוצר: “ביום הששי באלף הששי”